היום הלכתי לישון וקמתי ב6 וחצי בערב אבל משום מה, הייתי בטוחה שעכשיו בוקר והמחשבה שביליתי כל כך הרבה זמן בלי לעשות כלום הפחידה אותי.
ואז הבנתי, מה ההבדל בין לישון יום שלם לבין להיות תקועה במחשב בלי לעשות כלום?
אין ממש הבדל האמת, וזה מה שהבנתי. שאני שורפת את הימים שלי בלי לעשות כלום.
אני רוצה להתאמן בקביעות ולנגן ולעשות כל כך הרבה דברים ואז בסופו של דבר אני יושבת על המחשב ושורפת את הזמן. אני לא אוהבת את זה.
והחלטתי לשנות את זה.
כרגע, אין לי טלפון אז אני לא יכולה לקום מוקדם אבל הגעתי לידי החלטה. אני הולכת לרכב באופניים בבוקר. יומיים בשבוע אני חייבת לקום ב5 אבל בשאר הימים, אני יכולה לקום ב5, מ5:30 עד 6:15-30 לרכב על אופניים או אנא ערף ואז לצאת לטיול עם הכלבות. וזה יכול להיות ממש נחמד.
עכשיו, אולי חלק מכן ישאלו, למה שלא תרוצי?
כי אני לא אוהבת לרוץ, זה איטי לי מידי ואם אני מגבירה קצב אני מתה בסוף ואני לא רוצה. באופנים זה אחרי כמה דקות סבל ממשוך וזה סבבה. זה לא משהו שמייאש אותי או גורם לי לעצור כי אני יודעת- ברגע שאני עוצרת, אני נופלת. אז לא עוצרים.

אז לא עוצרים, ממשיכים קדימה בלי להביט לאחור. מביטים על הצעדים הקטנים ולא לאחור.
אני לא מאמינה שצריך למהר, אני לא אוהבת את המחשבה הזו שלרוץ זה חרא אבל הנה העובדה- יש התנגדות עכשיו על כל הקטע של הריצה. אני יותר מתחברת לאופניים אז אני אסע באופניים.
אני אעשה מה שטוב לי, את מה שאני רוצה.
אני לא הולכת להתחרות באף אחד, כי אז אני לא מסתכלת על עצמי.
אכן, הגוף שלי במצב יותר טוב משהיה בעבר אבל עדיין יש לאן להשתפר. ואני הולכת להשתפר.
טוב, כפי שהבנתן היום הזה כבר אבוד אבל ממחר אני אתחיל. למה ממחר ולא מהיום? לא יודעת, אני רוצה עוד רגע של אתנחתא לפני שצריך להתחיל לקום וללכת על מנת להגיע למטרה.
אז, מחר אני מתחילה.

הכינור המיתר עם הבודד-

הכינור עם המיתר הבודד רוטט כאשר הקשת הועברה על מיתרו ביד לא כל כך יציבה.
הכינור עם אותו מיתר בודד היה מיוחד, הגיע בחינם אל ילדה חומה עם שיער חום ועיניים חומות כהות ועור חום.
הכינור הביט בפרצוף המרוכז, הרגיש את היד שהנחתה את הקשת על מיתרו הבודד, את האצבעות נעות ונעות על המיתר, מנסות להפיק מנגינה מדהימה ממנו
אך הוא היה בטוח, משהו במבט שעל עיניה בתוך הראש החום שלה יש מנגינה מדהימה שמנסה לפרוץ ופתאום הוא היה עצוב.
כי, תבינו. לקלימבה יש צליל של מלאך. הוא שומע אותה כאשר הוא שוכב בארגז המרופד שלו.
התיק השחור היה פתוח לרווחה והבד הכחול ספק בהיר ספק כהה שהיה הפנימית של אותו ארגז, הקרביים שלו כמו ניצנץ לו מהארגז.
ואז, אותה הילדה החומה שמה את הכינור בארגז, את הקשת ברישול שלא היה אופייני לה לצידו של הכינור ואז הילדה
הוציאה את הקלימבה מבין השמיכות והכינור לא הבין, כי,
תבינו, כשהוא שמע את הקול של הקלימבה הוא דמיין כלי לא מציאותי. עוצמתי ועדין באותו הדבר אבל הקלימבה הייתה.. שמנה וגלומבית כזו, מגושמת.
ואז, היא שינתה את צורת הישיבה שלה, גבה נכפף קצת, מתכנסת בתוך עצמו ואחרי כמה רגעים שני האגודלים שלה נעו על מקשי המתכת היפהפה
הוא בכה כאשר שמע את שירת המלאך ששמע
תיבת התהודה החסונה הידהדה בקול מדהים ועמוק אך עם זאת שמיימי ומלאכי את הציוואים שנשלחו ממיתרים המתכת שעמדו
והבטתי במבט המרוכז שעל פניה של הילדה החומה, ועל החיוך הניצחון הקטן שהיא עתה על פניה
והרגשתי כאב בתיבת התהודה שלי
ועצמתי עיניים ושמעתי את השיר שהתנגן בראשה של הילדה עם הקול היפהפה של הקלימבה שהשתלב איתו
ועצמתי עיניים
ושמעתי את זה
שמעתי את השיר
את השיר שהיא ניסתה לשיר איתי

כל אחד רוצה להשתפר, כל אחד רוצה צומת לב, כל אחד רוצה להיות מה שהוא חושב שהוא יכול להיות.
כל אחד רוצה תמיכה, כל אחד רוצה כתף רכה, כל אחד רוצה להיות מי שהוא חושב שהוא יכול להיות.
כל אחד בוכה כשדבר נעלם, כל אחד כואב כאשר לא מעריכים אותך, כל אחד כואב את נפשו כאשר לא מוכנים לדעת את האדם שהוא חושב שהוא יכול להיות.

הרבה אנשים האמינו בי,
לא היו הרבה אנשים שהפנו את גבם אליי,
גזלו הזדמנות בחיוך התנצלות,
חוסר הנוחות שלהם נובע מבורות.

ויש לי עבר והיה יכול להיות עתיד,
אבל עכשיו רק המילים יגיעו לנחמי,
כי כרגע, אני לא אספר,
נגזלה ממני הזדמנות שרציתי ביותר.

אני יודעת שיש עוד אפיק שאני יכולה בו לזרוח,
אבל כרגע זה פשוט קשה כי, טוב,
זו עוד הזדמנות שנגזלה ממני,
ואין לי איפה לצרוח.

רק לדבר בשקט,
שש, שלא ידעו שיש לך רגשות.
כי בחברה של היום צריך להתבייש בהם.

כשאתה אוהב מישהו, אתה שומר על זה בשקט.
כשאתה כועס על מישהו אתה נותן לזה להתבשל.
כשאתה לא חושב אתה יודע
וכשאתה יודע אתה פועל
וכשאתה פועל משהו קורה
וכשמשהו קורה אתה מתחיל לחשוב
ואז אתה כבר לא יודע
ואז כבר שוםפ דבר לא קורה
כי אתה רק חושב
ואתה לא יודע
מה
עתיד
לקרות.

בכמה הדקות האלה, הדקות הראשונות של היום הזה אני רוצה לכתוב לכם משהו.
אני לא יודעת בדיוק מה, אב בראש שלי זה נועז, מדהים ומלבב. צבוע בצבעים של צהוב ואדום וכתוב וורוד וסגול וזה כמו להבה, רק שבמקום להבה זה מיכחול, ובמקום מכחול זו היד שלי, רק שבמקום היד שלי זה העולם.
העולם שלי צבוע בצבעים מדהימים, צבעים שחלק מכם יכולים לראות וחלק מכן לא.
אבל זה בסדר, אני לא כופה את העולם שלי על אף אחד. אם אתם רוצים, אני אתן לכן להתבונן בעולם שלי. אני כבר נותנת לכן חלון קטן על מנת להציץ דרכו.
אבל עדיין, אתם לא מסתכלים למעלה, למטה ולצדדים. אתם מסתפקים בלהביט קדימה.
תגידו לי, האם לא עניין אתכם לראות מה יש מעבר לשמיים הצבועים בכחול? ממה נובע הצבע הירקרק של העלים והצבע העמוק של העץ?
לא מבחינה ביולוגית, מבחינה ציורית, מבחינה פילוסופית. סתם לתהות כיצד הדברים האלה בכלל הגיעו לכדי התקיימות.
אני חושבת שזה מדהים, אני אוהבת להסתכל על החתולה שלי ולראות בעיני רוחי את קווי המתאר שלה בעיפרון, צבוע בצבעים ובסגנונות שונים.זה יפהפה כיצד הם משתלבים במוח שלי. נפרדים ומתפרקים ובאותו הזמן גם משלימים אחד את השני.
אני אוהבת את היופי החינני הזה שמצוי בחוסר שלמות. בשלמות יש משהו.. פסטורלי מידי הייתי אומרת. משהו ריקני. אבל במשהו בעל חוסר שלמות, הו! יש בו משהו מרתק, מסעיר. משהו שאינכם יודעים כיצד לראות אותו.
לראות אותו כמחאה? עלבון? או אולי רק כציור פשוט, שניחן בחוסר שלמות מדהים.
הצביעה הזו בצבעים של הזרם התוך מוחי הוא דבר יפהפה.
אני לא חושבת, אני מתבוננת ואני שומרת את התרשימים בתוך הראש שלי. מחכה למילת הקסם שתיפתח אותה.
כדי שהנוצה תיפול מכנפי המלאך, צריך קודם שלמלאך יהיו כנפיים.