צללים - *המשחק קפוא* קבוצה ציבורית
*קפוא, כנראה לנצח*

---ההרשמה נסגרה---

אי שם, בממלכות הקסומות, הלא נודעות.
הזמנים אפלים וקודרים, ואימה מכסה את הארץ.
מכשפים עולים לשלטון, משתלטים על כולם,
לוקחים את החוק לידיהם הכחושות והמכושפות.
ובזמנים כאלו, שפיכות הדמים אינה נמנעת.
בזמנים כאלו, אין תקווה, יש רק אתכם.
תצטרכו להגן על עצמכם.
תהיו מה שאף פעם לא הייתם.
גיבורים, הרפתקנים, התקווה...
לוחמים שיזכרו לדורות...
אתם תילחמו בצללים.

* * *

תקופת המשחק היא לפני מליוני שנים, כשעדיין שלטו בעולם בני האנוש לצד יצורי הקסם; הערפדים, אנשי הזאב, המתנקשים, האלפים, הגמדים, והמכשפים. באוויר עדיין שולט הקסם, והרבה מהיצורים הקסומים וחלק קטן ונבחר מאוד מבני האדם קיבלו יכולות קסומות מהאלים.
שמועות מתחילות להילחש ברחבי בכפרים ומצב מדאיג מגיע לאוזניכם.
גופות של אנשים/יצורים בכירי מעמד יחסית נמצאות מחוץ לכפרים שונים כשעל הגופות יש סימני טפרים ונשיכות. הסימנים לא דומים לשום יצור מוכר שיכול לעשות את זה. למעשה, השמועה גורסת שזה איזשהוא שד דמוי צל, שמקבל פקודות ממישהו.
ואתם מיד יודעים מי זה. כי אין אף אחד אחר שיכול לעשות את זה חוץ מהמאג השחור. מכשף שמתגורר בטירה מרוחקת ועורך שם ניסויים. השדים הללו הם מעשה ידיו בוודאות, ואתם יודעים שאתם חייבים ללכת ולעצור אותו, לפני שיוכל ליצור צבא שישמיד את כל מה שאי פעם אהבתם וייצגתם...

* * *

יש לכם את הרקע פחות או יותר של הסיפור. אתם מגלמים קבוצת אנשים/לוחמים שיוצאת במרדף אחרי המאג השחור כדי לסכל את תוכניותיו, כשאתם הולכים לכיוון הטירה שלו, יהיו לכם המון אתגרים, והרבה שפיכות דמים. היזהרו, המפלצות מתקרבות, והשדים לא יתנו לכם מנוח. חרבכם תישאר בידכם, ויהיה עליכם להשתמש בכל אומצכם וגבורתכם כדי להמשיך. מי ייתן והאלים יהיו לצידכם.

לשאלות ניתן לפנות אליי בפרטי - reaper

* * *

קסמים (בהתחלה אתם מוגבלים לקסמים חלשים. עם כל קסם אתם תתחזקו. הנה כמה רעיונות):

קסמי הגנה:
קיר אנרגיה
מגן ברזל
הדיפת חיצים ע"י מחשבה
לחש שינה
לחש בלתי נראות (מעייף מהר)
ריפוי פצעים קלים

קסמי התקפה:
חץ/קרן אנרגיה
טבעת אש
חזיז ברק
כדור קרח
קריאת מחשבות והשפעה עליהם
חומצה (בעיקר למלכודות על הרצפה)
ריחוף/תעופה קצרה (בהתאם לכוחכם)
ראיה דרך קירות
טלפורט - שיגור ממקום למקום
טלקינזיס - שליטה באנשים וחפצים ע"י מחשבה

חוקי קרב:

* כמה שיותר אקשן ודם יותר טוב :)) תתפרעו בגבול ההגיון.
* אקרובטיקה מותרת. אבל אל תפריזו יותר מידי.

חוקי משחק:

1) מי שיגנוב יותר מידי השומרים יתפסו אותו ויענישו אותו (בעונש יצירתי מאוד).
2) מי שיתחיל קטטה בקרבת/עם שומרים ייתפס וילך לכלא.
3) מי שיהרוג חפים מפשע שד יעבור דרכו והוא ימות.
5) אסור להתקיף חברים לקבוצה.
6) אם אני אומר שקורה לכם משהו, אז קורה לכם משהו. אל תתעלמו אחרת זה לא ייגמר טוב בשביל הדמות שלכם מוחעחע
7) אתם קוראים את התגובות של כולם, ומשקיעים בתגובות שלכם (זה לא חייב אפילו להיות ארוך, רק מושקע).
8) תכתבו עם פיסוק!
9) תהנו מהמשחק ותתנו לי פידבקים ;)

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

טופס הרשמה: (מה שבכוכבית זה מיוחד לשחקנים ספציפיים)

שם:
מין:
גיל (מעל 16):
גזע:
מקצוע:
מראה:
תכונות/אופי:
* חיה מלווה (אך ורק אלפים):
סיפור חיים קצר/רקע על הדמות:
נשק (אבל תסתכלו קודם בחוקים של הנשקים):
חפצים:
פריטים קסומים (קוסם - בלי הגבלה. לא קוסם - מוגבל לפריט 1):

* * *

השחקנים:

שם: סיאן (קידה)
מין: נקבה
גיל: 20
גזע: בת אנוש
מקצוע: מתנקשת (גנבת) בכירה (הנהיגה קבוצת מתנקשים)
מראה: שיער חום- שחור ארוך (כמעט תמיד פזור) גבוהה, עיניים ירוקות חתוליות למראה, עור שזוף מאוד, לא גמישה במיוחד. יש לה קעקועים שחורים מסתלסלים על כל זרועה השמאלית ושלוש צלקות דקות על הלסת הימנית (מטפריו של נמר צעיר.)
תכונות/אופי: מהירה מאוד יחסית לבת אנוש, קל לעצבן אותה, אלימה למדי, שונאת ילדים ולא סומכת על אנשים בקלות.
סיפור חיים קצר/רקע על הדמות: הנהיגה בעבר קבוצת מתנקשים (קעקועים הם הסמל של הקבוצה ההיא) הצטרפה לחבורה למען נקמה במאג השחור- שאחד היצורים שלו הרגו את משפחתה לפני שנים. אומנה על ידי אחד מגדולי המתנקשים- שריחם על הילדה היתומה.
נשק : זוג חרבות או פגיונות הטלה.
פריטים קסומים: תליון בצורת עלה צפצפה ירוק-כסוף שמסוגל אחת ליום לספק אנרגיה ולהדוף תשישות.

-----------------------------------------------------------

שם: ונוס (טוליפ)
מין: בת
גיל: 17
גזע: אלפית אור
מקצוע: לוחמת
מראה: עיינים חומות, שיער שחור ארוך וחלק שרוב הזמן פזור, גבוהה, בעלת עור שזוף מזמן ממשך בשמש וקעקוע של נשר על הכתף
תכונות/אופי: טובה ברוב סוגי הספורט, עצמאית ,אחראית ,חכמה ומצחיקה.
חיה מלווה: גריפין
רקע על הדמות: אביה מתנקש, שיצא למסע נקמה אחרי מי שרצח את אימה, וכל מה שהשאיר לה זה טבעת. גדלה על ידי חברו של אביה שלימד אותה להילחם. וכשהייתה בת 14 גם הוא נירצח. ואז היא לבדה יצאה למסע אחרי אביה. אבל היא התייאשה בסופו של דבר הרימה ידיים והקימה חבורה קטנה של ילדים בגילה ואימנה אותם.
נשק: קשת, חרב כפולה וסכיני הטלה.
פריטים קסומים: (1) טבעת שיכולה להפוך לבלתי נראית את בעליה (קיבלה בירושה מאביה). צריכה להיטען.

-----------------------------------------------------------

שם: לואין [Lo’in] (אני - Reaper)
מין: זכר
גיל (מעל 16): 27
גזע: בן אנוש
מקצוע: מתנקש
מראה: מטר שמונים, שיער שחור גלי וארוך ועיניים שחורות ועמוקות. זיפים קטנים על הלסת ועור בצבע בהיר יחסית. יש לו 2 הליקסים באוזן אחת, וקעקוע של שלושה גולגולות עם חרב שעוברת דרכן על הכתף – הסמל של כת המתנקשים.
לבוש שריון עור קל, מגפי עור לריצה וטיפוס, וחגורה רחבה לסכיני הטלה. פניו מוסתרות לרוב עם ברדס שחור שמטיל צל על עיניו.
תכונות/אופי: אנוכי, ציני, ואדיש. לא מהסס יותר מידי, ופועל במהירות. חצוף וישיר. שקול, מחושב, ובעל ביטחון עצמי. מעדיף להיות עצמאי ושונא לקבל פקודות מאחרים. הוא טיפוס שנכנע לכעס שלו, ובגלל זה נכנס הרבה פעמים לצרות ותגרות.
סיפור חיים קצר/רקע על הדמות: מאז ומתמיד שנא את הוריו. אביו היה קשוח איתו מגיל קטן, והכריח אותו ללמוד אומנויות לחימה. אימו בקושי נתנה לו תשומת לב מגיל חמש בגלל אחיו הקטן שנולד. הוא נהיה מיומן מאוד עם הזמן וכשהיה בגיל 16 בלבד עזב את הבית והצטרף לכת של מתנקשים. הוא הרוויח שם כסף טוב, אבל שנא לקבל פקודות מאחרים. ערק בגיל 22 ומאז הוא נהיה עצמאי, עשה משימות שחורות לאנשים שביקשו את שירותיו באופן פרטי.
בשלב מסויים פגש את קת'רין, לוחמת אלפית, והתאהב בה. בלילה שהתארסו היא הגנה עליו ממתנקש שנשלח לחסל אותו. קת'רין מתה בידיו, והמתנקש ברח. לואין נשבע לנקום את דמה, אבל מעולם לא מצא את המתנקש שוב (הוא הסתמך על טבעת שראה לרגע חטוף על ידו של המתנקש). שמע על המאג השחור ועל הקבוצה שרוצים לשלוח כדי לחסל אותו, והחליט שאין לו מה להפסיד. המאג השחור היה ידוע בעושרו ובחפצים הנדירים שלו.
נשק: להב כף יד נשלף ישן, קטאנה בתוך נדן שחור על הגב (קיבל בירושה מאביו), וסכין הטלה.
חפצים: שקיק מטבעות קטן.
פריטים קסומים: שרשרת עם טבעת האירוסין שקת'רין נתנה לו, הוא מאמין שהיא נותנת לו מזל טוב ושומרת עליו.

-----------------------------------------------------------

שם: אטריו (ארגו)
מין: זכר
גיל: 17
גזע: איש זאב
מקצוע: לוחם
מראה: שער שחור קוצני, פנים זוויתיות, עיניים כחולות תקיפות, שרירי ובעל מבנה גוף רזה וגבוה מעט.
תכונות/אופי: שקט, בעל מוח חריף, תקיף, מאסיבי אך סבלני.
מהיר וחזק, מיומן בשימוש בנשקו ובעל ראייה חדה ואבחנה דקה.
סיפור חיים קצר/רקע על הדמות: בילדותו ננטש ע"י הוריו בגיל שנה, וכשהיה בן שבע ברח משם. את רוב חייו חי לבד עד שהגיעה למשפחה טובת לב שאימצה אותו אף על פי היותו איש זאב עד גיל 15, אז הפך בטעות לזאב בעוד הוא לידם ובטעות הרג אותם ומאז חי כזאב בודד(אחלה בדיחה, הא ?), מסרב ליצור קשר עם העולם מפחד פן יאבד עוד פעם מישהו באשמתו...
נשק: גרזן דו ידני ענק וכבד
פריטים קסומים: אין.

----------------------------------------------------------

שם: אסברן "פטריה",לשעבר רויין [שם משפחה](גולגולת)
כינויים-חצי-מלומד,הממזר מהטחב[כן,כן,אני גנב ממשחקי הכס]
מין: זכר
גיל (מעל 16): 198 [נראה בסביבות גיל ה19]
גזע: אלף אפל
מקצוע: קוסם
מראה: עור שחרחר, עצמות לחיים גבוהות ונאות. שיער לבן וארוך קלוע ברצועות עור. עיניים שקדיות בצבע ענבר. גוף דק,וגבוה,עם מבנה אתלטי. פנים מתחכמות ועוקצניות,עם חיוך ערמומי. לבוש טוניקה שחורה, ומעליה אפודת עור שחור. גלימה ארוכה ושחורה, עם אדרת מפרוות מינק אפור, וברדס שמסתיר את הפנים. הרבה שרשראות קסמים, מגפי עור, וחגורת מסעות עם ערכת שיקויים. חגורות סכינים מוצלבות על החזה עם הרבה מקומות נסתרים להחבאת נשקים קטנים.
תכונות/אופי: בעל חוש צדק מעורער, פועל יותר על פי צליל זהב, מאשר על מצפון אמיתי. האישיות שלו קשה לפיצוח, בעיקר כי הוא נוהג לפזר את השמועה שאין לו אישיות, הוא פשוט רגיל בכל איבריו, בלי סטיות, או יותר מדי סיבוכים בנפש.הוא לא מתרגש ממשחקי כבוד,והוא לא מגדיר לעצמו מה מתחת לכבוד שלו,אבל הוא מכבד את הכוחות של היקום,ואת המדע,והם דברים שהוא לא מוכן להתפשר עליהם,אפילו למען זהב,והוא יכול להיות מאוד קנאי כלפי העבודה שלו בתחום המדעי.הוא יודע בעיקר קסמי התגנבות והסתרה, אבל יודע באופן בסיסי קסמים.בקי בשימוש בסכינים, ורעל. מומחה בכימיה, ונוהג לבצע עבודות בעיקר עם מגוון רעלים שלרשותו.
*חיה מלווה (אך ורק אלפים): נחש קסום, ששמו מורפיוס. צבעו שחור סגול ועיניו צהובות. אורכו 1.8, ויכול לעבור למצב צללים [הוא הופך לצל טהור למשך דקה]. לארס שלו יש נוגדן אחד, והוא נמצא בבקבוק בדולח של אסברן. יש לו עוד בקבוק עם הרעל.
סיפור חיים קצר/רקע על הדמות:נולד בעיר ענק,בצפון,מקום צפוף שבנוי על צלע הר מושלג.העיר מאוכלסת על ידי מגוון של גזעים שונים,שכולם דחוסים על ידי חומות גבוהות.הוא מכר את רכושו,ולמד את תולדות הקסם והמדע,ובעזרת הידע שלו הוא הצליח לצאת מהעיר הצפופה,ויצא למסע למזרח,שם הוא התחיל חיים חדשים מלומד
נשק: 5 פגיונות הטלה על כל חגורת סכינים,סכין ארוך.
פריטים קסומים: (1) ספר כשפים. (2) טבעת שהופכת אותו לצללים למשך זמן מוגבל.

-----------------------------------------------------------

שם: ג'ניפר (נטוטו)
מין: נקבה
גיל (מעל 16): 17
גזע: חצי אלפית חצי משנה צורה
מקצוע: קוסמת
מראה: שיער חום כהה גלי שמגיע עד קצת אחרי הכתפיים, עיניים כחולות-אפורות קצת מלוכסנות, עור דיי בהיר. היא בכושר, אקרובטית וזריזה.
תכונות/אופי: למרות שהיא חצי אלפית היא מאוד חכמה ודיי טובה בקסמים. היא גם רק חצי משנה צורה, אז יותר קשה לה להפוך לחיות. עד היום היא הצליחה להפוך רק לחתולה אפורה ולזאבה לבנה, אבל בדרך כלל היא פשוט משנה את השיניים שלה או רק חלק מהגוף שלה. היא דיי זריזה, אבל מעדיפה להשתמש בצורה הזאבית שלה בקרב כי היא לא ממש חזקה. דיי נחמדה, מתחברת בקלות, מאוד חכמה. היא לא ממש ביישנית, אבל לא מדברת הרבה עם אנשים שהם לא ממש חברים שלה.
* חיה מלווה (אך ורק אלפים): אין
סיפור חיים קצר/רקע על הדמות: אבא שלה חי בבית ליד יער גדול עם אשתו האלפית והבת שלהם, יסמין. יום אחד חבורה של בני אדם החליטו שהם רוצים להקים כפר בדיוק איפה שהבית שלהם נמצא, אז הם שרפו את הבית. אשתו של אבא של ג'ניפר נשרפה למוות, ואת הבת שלו הוא לא ראה יותר. הוא הלך לעיר והתחיל חיים חדשים, התחתן, וג'ניפר נולדה. ג'ניפר גדלה עם הסיפורים על אחותה, ולפני שאבא שלה מת היא הבטיחה לו שהיא תמצא אותה. היא רוצה להצטרף אל החבורה בעיקר בגלל שהיא שמעה שאחותה יסמין יצאה לחקור את הצללים, עד שנעלמו עקבותיה.
נשק (אבל תסתכלו קודם בחוקים של הנשקים): סכיני הטלה
חפצים: יש לה תיק שבדרך כלל יש בו ספרים. תמיד יש עליה קצת כסף ואוכל ומצית.
פריטים קסומים: חומר כלשהו שהופך למה שהיא רוצה או צריכה באותו רגע. בדרך כלל היא סוחבת אותו בתור צמיד על היד, אבל הוא יכול להפוך גם לחרב, מגן, צלחת או אפילו בית במקרה הצורך. הוא בלתי חדיר ואי אפשר לשבור אותו.

-----------------------------------------------------------

שם: לוק (פולו)
מין: זכר
גיל (מעל 16): 19
גזע: ערפד
מקצוע: מתנקש
מראה: שיער בלונדיני בהיר מאוד וקצר. עיניים קרות שצבועות בכחול אפרפר, מבט אדיש.
גבוה ורזה, מעט שרירי. שפתיים עדינות ובהירות, ותווי פנים חדים מעט, אם מסתכלים עליו מקרוב.
תכונות/אופי: אדיש ודי קר (לפחות כלפי חוץ), חסר סבלנות אבל חושב בדיוק רב על המעשים שלו.
פרפקציוניסט (חייב שהכול יסתדר באופן שהוא רוצה על הצד הטוב ביותר). נחוש, חזק נפשית, וכריזמטי כשצריך. מדבר עם מבטא צרפתי קל.
סיפור חיים קצר/רקע על הדמות: ננשך כשהיה בגיל 5, אחרי שנה ההורים שלו זרקו אותו מהבית. לכמה שנים הוא התגורר בפנימיה עירונית, אבל הוא הרגיש שזה לא המקום המתאים לו, במיוחד בגלל שהוא ערפד, עובדה שהוא היה צריך להסתיר, וברח משם בגיל 10.
מאז שוטט לו ברחוב בחיפוש אחר מזון ודם (שלקח מעכברושים או חתולים בשלב הזה). עד שכנופיית רחוב גדולה הציעה לו להיות מין מרגל שלה. הוא הסכים ובתמורה הם נתנו לו מנת דם פעם ביום ותנאי מחייה טובים יותר, הגנה.
במשך הזמן הוא גדל ובגיל 16 כבר היה למתנקש בכיר בכנופיה. היכולות הפיזיות שלו קידמו אותו מאוד. הוא הרגיש, בפעם הראשונה בחיים שלו, שייך.
נשק (אבל תסתכלו קודם בחוקים של הנשקים): סימיטר
חפצים: צנצנת דם שמספיקה לימים ספורים, צמח אלוורה, ושקיק מטבעות.
פריטים קסומים: תליון קטן שמחליף צבע מכחול לסגול, תלוי ברמת הסכנה הקרובה. כשהוא מגיע לצבע הסגול מופץ ממנו גז רעיל בלתי נראה.
תיק המסע שלו יכול לאחסן כמות בלתי מוגבלת של חפצים.

----------------------------------------------------------

שם: דיאנה סולברטי (זאבה)
מין: נקבה
גיל (מעל 16): 19
גזע: משני צורה.
מקצוע: אומנית מכנית
מראה: פרוותה בגוון זהוב כהה, עיניה בצבע ירוק בהיר ומתכתי עם גוון כסוף בתוכן ועורה שזוף. היא רזה להחריד, גבוהה ובעלת תווי פנים רציניים.
ידה השמאלית מכנית, זה נגרם מתאונת עבודה של אביה כשהייתה ילדה קטנה.
חגורת כלי העבודה שלה תלויה ברפיון על המותן שלה, החרב על הגב והפגיונות בחגורת כלי העבודה. היא לובשת חולצה פשוטה ואפורה בהירה ומכנס עור צמוד. זה נותן לה מראה צנום יותר ממה שהיא באמת.
תכונות/אופי: היא מאוד חלשה פיזית אך מהירה מאוד יחסית לבני הגזע שלה וחכמה. היא יכולה להפשיט את המצב בקלות ויכולה להמציא מכונה מחפצים אקראיים אך היא עדיין לא הצליחה להכניס לתוך המכונות שלה קסם. היא מאוד עקשנית, יכולה לראות את הטוב והרע כמעט בכל מצב ויש לה מצבי רוח חולפים.
* חיה מלווה (אך ורק אלפים): אין.
סיפור חיים קצר/רקע על הדמות: אביה הוא אחד מהממציאים הכי טובים, הוא הצליח לשלב קסם בהמצאותיו בגיל מאוד צעיר וכמו כן גם אימה. כשקרתה התאונה היא איבדה את ההכרה ואביה הכין למענה יד חלופית במקום זאת שאיבדה אך הוא שם בה גם קסם. היא טוענת שבגלל זה היא לא מצליחה להכניס קסם לתוך המכונות שלה.
חוץ מזה הייתה לה ילדות די רגילה ומשעממת.
נשק (אבל תסתכלו קודם בחוקים של הנשקים): זוג פגיונות מצופים כסף, חרב קצרה וחגורת כלי העבודה שלה.
חפצים: הנשקים שלה, חגורת כלי העבודה ותיק עור קטן עם פטנט נחמד להדלקת אש ועוד כמה דברים.
פריטים קסומים: היד שלה, היא יכולה לירות בעזרתה כדורי אוויר מרוכזים, וערכת כלי העבודה שלה לא יכולה להישבר-לפחות לא בקלות-.

-----------------------------------------------------------

שם: לוריס. היא לא יודעת מה שם המשפחה שלה. (ירח לבן)
מין: נקבה
גיל (מעל 16): היא נראית צעירה (18 בערך) אך היא בת כ180.
גזע: אלפית
מקצוע: קוסמת
מראה: שיער כסוף וגלי שמגיע עד אמצע השכמות שלה, יש לה עיניים אדומות כהות כמעט כמו דם אך יש בו משהו שברירי. עורה בהיר עם מעט צבע במקומות שהשמש נגעה בה.
היא די גבוהה אך לא יותר מאלף רגיל, יש לה חינניות שקטה בהליכתה.
היא נוהגת ללבוש חולצות ללא שרוולים, במיוחד לבנות, מכנסי עור ותמיד יש לה חגורה עם פגיון כסוף שתמיד עליה.
כמו כן יש לה על פרק ידה השמאלי כתובת קעקע של עוף חול שעולה בלהבות.
תכונות/אופי: היא שקטה, חכמה, חשדנית אך לא מראה זהירות יתר. היא מהירת ורואה טוב מאוד בחושך. היא יודעת הרבה שפות, בגלל הרקע שלה ואת שפת האלפים העתיקה-כמובן-.
היא עקשנית ולא מוותרת בקלות אם היא משוכנעת במטרה. היא יצירתית ובעלת דמיון מפותח, זו גם תכונה אך ברגעים מסוימים זו לא ממש..
* חיה מלווה (אך ורק אלפים): גריאוס- גריפון, הוא גבוה ממנה אך לא בהרבה, הניצוי שלו זהוב כהה מעט ועיניו צהובות וחדות.
סיפור חיים קצר/רקע על הדמות: היא בת לשליט באדמות כלשהן שהיא שכחה את שמן, הוריה היו הרוזן והרוזנת.
היא לא זוכרת הרבה מילדותה. רק כמה פריטים חסרי משמעות, אך היא זוכרת עוף חול ואת גריאוס. הוא היה איתה מאז שבקע מהביצה, מאז שהיא הייתה ממש ילדונת בעצם.
הם נפרדו כמה פעמים במהלך בריחתה מהצללים. באותו לילה היא לקחה את אחותה הקטנה וברחה ליער אך הצללים מצאו אותה ורק בדרך נס הצליחה להינצל.
אחרי שוטטות ביערות רחבי הידיים שהקיפו את אותה העיר שהוריה שלטו בו היא מצאה שוב את גריאוס והוא הוביל אותה למקום מבטחים.
אחרי כמה שנים שהיא חיה מהיד לפה היא פגשה קוסם שלימד אותה את כל קסמיו במשך 20 שנה והיא למדה הכל.
אחר כך היא עברה התלמדות אצל עוד כ3 קוסמים עד שנתקלה באותו קוסם שהציע לה את העזרה שהיא הייתה זקוקה לה. היא לא בטוחה איזו עזרה אך היא חשבה מה יש לה כבר להפסיד?
נשק (אבל תסתכלו קודם בחוקים של הנשקים): סכין ציד כסופה שתמיד תלויה על חגורתה.
חפצים: תיק צד מעור קשיח, כמה ספרים בשפת האלפים וציוד בסיסי להישרדות.
פריטים קסומים: צמיד כסוף שבו חרוט כתב עתיק, מאפשר לה לזכור כל לחש וכישוף שאי פעם עשתה או ראתה.
כשפים נוספים: גרימה לעיוורון של כמה שנית, טשטוש חושים\עילפון, לבקש עזרה מחיות היער ושליטה באש.

-----------------------------------------------------------

שם: דקס (שאדו ווקר)
מין: זכר
גיל (מעל 16): 23
גזע: בן-אדם
מקצוע: מתנקש
מראה: די גבוה, לא מאוד, שיער חום קוצני ופרוע, עיניים עם עומק בצבע דבש, חיוך מאוד גדול עם גומות חן, פנים מאוד צעירות, מאוהב בשרירים שלו, שריון עור ופרוות שמחובר ברצועות לכל מקום ורק הכתפיות ממתכת, גלימה עם ברדס שכמעט תמיד הוא לא שם, חתיך ולא מפחד להראות את זה (XD).
תכונות/אופי: מאוד קליל, לא אכפת לו מה חושבים עליו, שנון, ציני, זורם, יודע ליהנות מהחיים, נלהב מאוד, יש אנשים שיאמרו שהוא מתנהג בצורה מאוד ילדותית, כמעט אף פעם לא באמת רציני, יכול מאוד לעצבן אנשים רציניים בעזרת עוקצנות, הוא אפילו יעשה את זה בכוונה לאנשים רציניים כי הוא שונא שהכל מתוח, ישיר מאוד ואומר הכל בפנים, מבטא ספרדי קל שהוא מדגיש אם הוא מנסה להרשים מישהי, כל הזמן מחמיא לבנות ומפלרטט איתן בלי לפחד מהתגובה שבאה אחרי...
סיפור חיים קצר/רקע על הדמות: הזמן הכי רחוק שהוא זוכר זה שזרקו אותו בגיל צעיר מפנימייה (שום זיכרון או ידע על הורים שלו או איך הגיע לפנימייה), מאותו רגע גדל מאז ומתמיד ברחוב, התקיים הרבה פעמים מדברים לא חוקיים כמו כיוס, חייו לא היו פשוטים כלל, הוא הצטרף בגיל 14 לעוד כמה ילדים מגילאים שונים שחיו באותה הדרך והם רק הידרדרו... חלק מהם נתפסו, והשאר רבו על האוכל והציוד, מי שנשאר גויס למכתרת שם למד להיות מתנקש מיומן, והוא התקיים מכסף ואוכל שסיפקו לו בשביל שיעשה עבודות שחורות... מאז ומתמיד שנא חוקים ותמיד התחכם להם והפר אותם.
נשק: להב כף יד נשלף, חרב כפולה באיקס על הגב עם הלהבים כלפיי מטה, שתי סכיני הטלה שקשורות לו לחגורה (אחת מכל צד) וסכין ציידים עם נדן שרתום לו לירך.
חפצים: שרשרת זהב שהוא תמיד שם מתחת לכל הגלימות, הבדים והשריונות, הוא זוכר שהוא היה איתה עוד כשזרקו אותו מהפנימייה, הוא מעולם לא ידע מאיפה היא הגיעה, הוא יכול רק לשער שהוריו האמיתיים השאירו לו את זה כך שהוא שומר על זה טוב, למרות שברגעים קשים כמעט מכר אותה.
פריטים קסומים: טבעת שמגביהה את הקפיצות שלו ומשפרת את היציבות שלו, כך שיותר קל לו לעשות תרגילים אקרובטיים, הוא קיבל אותה מהכת של המתנקשים על ביצועיו הטובים ויכולותיו הגבוהות

-----------------------------------------------------------

שם: קאלה (אנוביס)
מין: נקבה
גיל: 22
גזע: בת אדם
מקצוע: גנבת
מראה: שיער שחור שמגיע עד לכתף, עיניים שחורות, צבע עור שזוף, לובשת שני מגני ידיים ושריון עור חום עם עלים מעופפים עליו, מגני רגליים, אף קטן, רגלים ארוכות, דקיקה, גובה ממוצע.
תכונות/אופי: חכמה, מהירה, מכירה נקודות תורפה בשריונות, היא מעולה במלאכת ההסוואה ובשקרים, היא מצחיקה, נחמדה, חשדנית, מעולה במשחק.
סיפור חיים קצר/רקע על הדמות: היא נולדה בעיר בדארנהיל , אימא שלה נטשה אותה ואת אבא שלה בשביל גבר עשיר, ולקחה את כל הרכוש הדל שלהם. אבא שלה גידל אותה טוב עד גיל ארבע, ולימד אותה מיומנויות רחוב, עד שהוא מת ממחלה. מאז היא חיה לבד, כשהיא המנטורית של הילדים העניים בדארנהיל, ומלמדת אותם לגנוב, ולכייס.
נשק (אבל תסתכלו קודם בחוקים של הנשקים): סמיטר, רובה טוטו עם חיצי משתקים
חפצים: כינור, חגורה עם נדן לסימטר.
פריטים קסומים: תליון שיכול להאט את הזמן לכמה שניות.

-----------------------------------------------------------

שם: טיילר בנדיט (שם המשפחה ניתן לו כבדיחה ע"י הקוסם שלימד אותו) (ארן)
מין: זכר
גיל: 22
גזע: אדם
מקצוע: קוסם
מראה: שיער שחור ארוך, חלק ונקי, חיוור קצת ורזה (אך לא כחוש ולבן כסיד), עיניים כסופות, לעיתים מעטות לא מגולח, חולצת צווארון מכופתרת ארוכה ולבנה שמשום מה אף פעם לא מתלכלכת ומעליה מעיל ארוך ירוק כהה דהוי, כובע רחב שוליים בעל מראה נוודי באותו הצבע.
תכונות/אופי: מנומס מעט, משונה, לא מקלל כמעט, דיפלומטי והגיוני, קר רוח.
סיפור חיים קצר/רקע על הדמות: היה בן לורדים שנזרק לרחוב כשהוא צעיר (לכן הוא מבין טיפה בגניבה, בזריזות והתגנבות) לאחר שהתגלה שהוא קוסם, דבר שבהחלט נגד את מהות המשפחה הקיצונית ששנאה את כל הקשור בדברים על- טבעיים. למזלו מהר מאוד מצא ואימץ אותו קוסם גדול והוא הפך לשולייתו. הוא היטיב מאוד בשליטה בקסם, עד שהגיע לבגרות לקוסם כבר לא היה הרבה ללמד אותו. בסופו של דבר הנער החליט לעזוב את הקוסם למעין מסע לחיפוש עצמי ולימוד סוגים אחרים של קסם, והוא עודנו בו.
נשק: פגיון דו להבית משובחת באורך חצי אמה (קצת קצר).
חפצים: שני ספרי קסמים ואחד שלישי שהוא כותב בו, כמה שקיקים ומבחנות המלאים בחומרים ובצמחים בעלי ערך קסום או אלכימאי, בנוסף לכמה כלים כמו קדרה קטנה מאוד, כפות, קערות וכו'. וכמובן כל כלי מחנאות או נדודים בסיסי נפוץ שאין סיבה להזכיר.
פריטים קסומים: תליון אבן חן קסומה שיכול לאכסן בתוכו כמות של קסם ללחשים השווה למחצית מיכולתו של הקוסם, זוהר בסגול ומרחף כשהוא בשימוש. הוא מחדש את האנרגיה בעצמו, אבל בקצב איטי ביותר (מתמלא לגמרי תוך שבוע).

-----------------------------------------------------------

שם: וארין (Elbereth)
מין: נקבה
גיל (מעל 16): 25
גזע: אלפית
מקצוע: לוחמת
מראה: בעלת שיער כהה וסבוך שמגיע עד הכתפיים בערך, עיניים ירוקות ועור קשה מעט. צלקת שחוצה את הגבה שלה, עוברת דרך העין ומסתיימת בסנטר. שמאלית, וחסרה לה אצבע ביד ימין. נראית כמו מישהי שהולכת הרבה בדרכים.
תכונות/אופי: פסימית עם נטיות אובדניות כמעט. מהירה לכעוס ולא נותנת אמון בקלות.
סיפור חיים קצר/רקע על הדמות: התייתמה בצעירותה מהוריה במהלך מלחמה, וגודלה על- ידי לוחם בן אנוש וותיק וזקן שפרש מעיסוקו. הוא נרצח בגלל סיבה שהיא מעולם לא גילתה כשהייתה בת חמש- עשרה, ונאלצה להמשיך ולשרוד על- ידי הכישורים היחידים שהוא היה יכול להעניק לה- לחימה. היא יודעת שהוא תמיד חלם שהיא תצליח להוביל לאיזושהי הבנה וחיים הדדיים בין הגזעים בתור אחת שגודלה בידי בן אנוש. עשר שנים שהיא מסתובבת בדרכים, צדה ונלחמת עבור מעסיקים מזדמנים הוציאו את כל הרוח מהמפרשים שלה.
חפצים: תיק עור קטן שמכיל בתמצות כל מה שהיא צריכה בשביל לשרוד.
נשקים: חרב ארוכה (מאוד...) שהיא נושאת על הגב. חמש סכינים (שתיים במגפיים ושלוש על החגורה)

-----------------------------------------------------------

שם: אילש [אלה ראשי תיבות "אין לי שם" XD] (עורבני כחול)
מין: זכר
גיל (מעל 16): 204, נראה בסביבות גיל 21
גזע: אלף אפל
מקצוע: מתנקש P:
מראה: ציירתי אותו אבל אין לי זמן לצלם ולהעלות, עור חיוור מאוד, שיער שהיה שחור אך הוא צובע אותו לאפור שוב ושוב כדי להסתוות, הוא גבוהה, אבל לא מאוד, פנים אליפטיים יפים, אף סולד ועיניים שחורות עמוקות, רק שחור, חצי חיוך ציני מרוח לו על הפנים רוב הזמן, הידיים שלו חסונות והוא מאוד גמיש *שמאלי
תכונות/אופי: מעצבן ושוויצר, נטפל, וחסר אחריות, אבל יש לו כוח סיבולת והוא אמיץ מאוד, אף על פי שהוא לא נאמן במיוחד, הוא יעשה הרבה מאוד תמורת כסף, ו"הרבה מאוד" כולל בעיקר הרג
* חיה מלווה (אך ורק אלפים): אין
סיפור חיים קצר/רקע על הדמות: אבא שלו הרג את אמא שלו כאשר היה בן 148 (נראה בן 15) ללא שום סיבה נראית לעין, אז הוא ברח וחי מאז בעיקר על אוכל גנוב, באחד המקרים כאשר ניסה לגנוב את ארנקו של איכר פשוט, הוא נתפס. האיכר היה רחמן ולקח אותו תחת חסותו, במשך חצי שנה הוא חי אצלו ולמד אצלו, לילה אחד הוא התעורר משמיעת רעשי התנפצות ואז נפילה, הוא שעט לעבר חדר האיכר ומצא את גופתו מוטלת על הקרקע עם סכין שחורה נעוצה בגרונו, אז כן, הוא רצה נקמה, אבל מאחר ולא היו בידיו אמצעים הוא פשוט עזב חזרה לחיי רחוב, הפעם קצת יותר אלימים, וכמעט שכח מהמקרה, הוא רק רוצה נקמה, רק רוצה להרוג. כמו אביו, ללא סיבה שנראית לעין, ~דרמטיות~
נשק (אבל תסתכלו קודם בחוקים של הנשקים): להב כף יד, סכין במגף, וחוגר סימיטר
חפצים: אין לו כלום חוץ מהבגדים שעליו וכסף שהוא גונב

-----------------------------------------------------------

שם: קוליון (colion) (אפרת)
מין: זכר
גיל (מעל 16): בן 17 וחצי (כן, מאוד צעיר חח)
גזע: אלף
מקצוע: אומן מכני
מראה: ג'ינג'י, שיער קופץ ומצחיק, נמוך יחסית (מטר 57), יש לו קצת נמשים על האף ולידו, אוזניים קטנות, אף קטן ועגול. חוץ מזה יש לו עור מאוד בהיר וקצת אדמומי, זרועות די חלשות. הוא אוהב תמיד ללבוש מכנסיים קצרות ורפויות בכל הצבעים מבד, חולצות T קצרות ואת משקפי המדען הממציא שלו.
תכונות/אופי: עקשן מאוד, שונא שאומרים לו מה לעשות, קצת מתבודד, טוען שהוא לא מבין את העולם ובטוח שהעולם לא מבין אותו, גאון קטן שמחכה להתפרץ אבל זה ייקח זמן כי בינתיים כולם צוחקים עליו. אוהב לרטון, ציני, אבל כשצריך את עזרתו הוא מיד מתרצן ועוזר כמה שאפשר. שונא שמלחיצים אותו כי הוא לא עובד טוב תחת לחץ, יש לו צחוק קטן וחמוד וקריצה שהוא קורץ רק בשביל גור האריות שלו. נוטה להתעצבן במהירות ולהישאר בעמדתו בוויכוח. שונא ילדים קטנים, במיוחד ילדות קטנות. שונא כשמתערבים לו בעבודה- אוהב לעבוד לבד.
היה מצטיין הכיתה לממציאים ולכן הוריו שלחו אותו למורה ממציא מספר אחת בעולם- בארוּן וממנו הוא למד במשך 6 שנים והפך לאומן מכני גאון עם הרבה רעיונות מגניבים ליצירת דברים.

* חיה מלווה (אך ורק אלפים): גור אריה קטן, חמוד, וקצת מעצבן בשם טוּרוּל (turul) (עיוות של טרול חח) שאוהב מאוד להתפרע ולנשוך דברים.

סיפור חיים קצר/רקע על הדמות: משהיה ממש קטן הוא היה גאון, וקצת חנון. כל הילדים בגילו תמיד לעגו לו, והוא הפך להיות ילד מסתגר שקורא ספרי ממציאים דגולים.
בגלל שהוא קיבל ברוב המבחנים 100 ובגלל המצוינות שלו בקורס הממציאים, המורה שהיה לו אמר להורים שלו שכדאי להם לשלוח אותו למורה טוב ועולמי כי הרמה שלו מאוד גבוהה. ההורים שלו בעלי קשרים אז כשהוא היה בגיל 11 הם הצליחו להשיג לו את המורה הכי טוב שאפשר- בארוּן. בארון פיתח את קוליון מאוד מבחינה יצירתית והיבטית והוא הפך לאחד התלמידים המצטיינים של בארון ואחד המבטיחים ביותר.
באופן כללי, מה שיצר את אופיו של קוליון היתה העובדה שהוריו היו די עשירים בעלי עסק מצליח ולכן כמעט לא שמו לב אליו. יש לו שתי אחיות קטנות, מעצבנות ומפונקות שתמיד רבו איתו, ולכן הוא ממש שונא ילדות קטנות. ההורים שלו הניחו שהריבים באשמתו ותמיד הטיפו לו, בבית הספר הרגיל שלו קראו לו חנון ולא היו לא חברים, ובבית הספר לממציאים קינאו בו. מאז הוא תמיד במגננה עצמית וציני.
כשהוא היה בן 17 המורה שלו בארון החל להיות פחות מרוכז כשלימד אותו, הוא היה הולך לפרקי זמן ממושכים באמצע הלימוד, היה תמיד עייף ומלמל לעצמו דברים. כשקוליון התגנב למעבדה שלו הוא ראה שהוא עובד על משהו גדול ומדהים. מסתבר שבארון עבד על המצאה מדהימה שיכלה לשנות את פני ההיסטוריה לטובה- משהו שיכול להרוג יצורים אפלים ורק זקוק למעט החייאת קסם.
בלי שהמורה שלו ידע, קוליון התגנב החוצה ובהתרגשות מהתגלית ובטיפשותו הרבה סיפר את העניין לאביו.
אז נחשף הסוג הגדול של אביו. אבא של קוליון היה סוחר מהולל אבל הוא גם עבד עם יצורים אפלים, וכשהסתבך איתם בצרות הוא פנה למאג השחור כדי שיעזור לו. כך הוא התסבך גם בחובות עם המאג, והוא ידע שאם הוא יגיד לו על ההמצאה הזאת זה יוכל להיות קריטי עבורו ואפילו לכסות לו את כל החוב.
אביו של קוליון נתן למאג השחור תיאור של ההמצאה של בארון. באותו הלילה המאג השחור שלח את שליחיו לגנוב את אותה ההמצאה. באותו הערב קוליון הרגיש רע בנוגע לכך שגילה את ההמצאה של בארון ולא אמר לו, ולכן הלך להגיד לו את שגילה. כשהגיע לשם הוא מצא את בארון שוכב גוסס ולשבריר שנייה הוא ראה שד תהומות מסתלק מהמקום. קוליון ניגש אל בארון שאמר לו שאלה היו השדים של המאג השחור, ושהוא חייב להשיג חזרה את ההמצאה שהם גנבו ואת התוכניות של ההמצאה הזאת.
מאז קוליון מחפש להרוג את המאג השחור בכל כוחו ומנסה לבנות את אותה היצירה שבארון המציא משברירי התוכנית המקורית שהוא זוכר במוחו.

נשק (אבל תסתכלו קודם בחוקים של הנשקים): פיגיון אור קסום שקוליון המציא שמסוגל להפוך את החיה שלו, טורול, לאריה בוגר וחזק שמסוגל להילחם באויבים חזקים. הפגיון עצמו גם מסוגל להוות כלי לחימה וגם מסנוור את האויבים שלך. הכוח של הפגיון מוגבל לזמן קצר.
חפצים: תיליון עם כוכב קטן בקצה שהמורה שלו נתן לו.
פריטים קסומים: פיגיון אור קסום שמסוגל להפוך את החיה שלו לאריה בוגר. עט שמסוגל לכתוב על האוויר (שהמורה שלו נתן לו) כדי לארגן את המחשבות.

-----------------------------------------------------------

שם: דואורדון. (קילר)
מין: זכר.
גיל (מעל 16): 223.
גזע: אלף אפל.
מקצוע: מתנקש.
מראה: שיער לבן אוזניים חדות עיני שקד בצבע כחול בהיר בהיר עור בצבע אפור כהה גבוה יפה תואר, שתי חישוקי אוזן קטנים באוזן ימין, חזק פיזית, קעקוע לבן של זאב מסתער על השריר הדו ראשי השמאלי, לבוש שריון עור שחור עם ברדס חרבות מוצלבות על הגב.
תכונות/אופי: אכזרי חכם תחמן, מהיר ואטלטי, שמיעה חזקה, ראיה לילית חזקה, רפלקסים טובים, מתמצא בטבע.
* חיה מלווה (אך ורק אלפים): זאב לבן, שם: ליות.
סיפור חיים קצר/רקע על הדמות: בא ממשפחת מלוכה, יצא למלחמה חזר וגילה שמשפחתו נכבשה ונהרגה ויצא לנקמה.
נשק (אבל תסתכלו קודם בחוקים של הנשקים):שתי סכינים, קשת ואשפת חיצים
חפצים: תרמיל, מימייה, מצפן.
פריטים קסומים: טבעת היעלמות.

-----------------------------------------------------------

שם: ג'יזארגו [Jizargo] (אציו)
מין: זכר
גיל (מעל 16): 21
גזע: משנה צורה
מקצוע: מתנקש
מראה: בעל פרווה חומה כהה, עיניים צהובות- ירוקות, אוזניים קטנות יחסית למשנה צורה אך גדולות מאוד יחסית לאדם, עור הפנים שלו בהיר אך מאוד מאוד שזוף. הוא אוהב ללבוש בגדים בצבע הפרווה שלו בשביל ההסוואה אז בדרך כלל הוא לובש חליפת עור חומה, חוגר את חרבו עם נדן חום על המותן בצד שמאל, את פגיונו על הירך הימינית, את קשתו על גבו עם אשפת החיצים כך שיהיה לו נוח להשתמש בה, וברדס חום שמטשטש את תווי פניו כדי שכאשר הוא יעמוד מול אויביו פנים מול פנים ואז יוריד את הברדס הם יופתעו וזה ייתן לו הזדמנות להתקיף.
תכונות/אופי: ג'יזארגו הוא יהיר, חכם, מהיר מחשבה, ערמומי, חינני, ובעל לשון חלקלקה.
סיפור חיים קצר/רקע על הדמות: ג'יזארגו נולד למשפחה מאוד גדולה ומלאת חיים עם הרבה אחים ואחיות, דודים דודות, ואחיינים, היתה לו ילדות מאוד טובה.
אבל כשהיה בן 12 הוא רב ריב גדול מאוד עם הוריו, דבר שגרם לו לרצות לעזוב את הבית ולנדוד, הוא רצה לבנות לעצמו עתיד מחוץ למשפחה. אז לילה אחד הוא קם באמצע הלילה, לקח לעצמו תיק עם צידה לדרך, ופשוט עזב. הוא עבר קילומטרים רבים לפני שהוא מצא עיר אחרת שבה הוא יכל לחדש את האספקה שלו ושנים עד שמצא מקום שבו יוכל להתיישב וכשמצא מקום לגור בו, הוא כבר היה מותש, והצידה שלו נגמרה לו ימים רבים לפני זה. אז הוא מצא מקום לישון וכשהתעורר בבוקר למחרת התחיל לחפש עבודה. המקום הראשון שהוא הלך אליך בחיפוש אחר עבודה הוא הבר, הרי כולם הולכים לבר כדי לדבר, לרכל, לחפש עובדים... ג'יזארגו התיישב על הבר על יד הברמנית ושאל אותה אם היא מכירה מישהו שיוכל להעסיק אותו תמורת תשלום טוב, אז הברמנית הפנתה אותו לאדם שהיה שעון על הקיר בפינה וג'יזארגו הלך לדבר איתו (הטעות הגדולה ביותר שהוא אי פעם עשה). האדם נתן לו חוזה. לשרוף איזשהו בית מרוחק מעיר מרוחקת אחרת וג'יזארגו קיבל את החוזה. אחרי כמה שבועות ג'יזארגו הגיע אל המקום שאותו היה צריך לשרוף וחיכה ללילה כך שבעלי הבית לא ידעו שהוא נמצא שם. באותו לילה ג'יזארגו אכן שרף את הבית, ואז אחרי שהאש כבתה הלך ג'יזארגו אל ההריסות כדי לבדוק אם מישהו מבעלי הבית שרד וגילה שהוא בעצם שרף למוות את המשפחה שלו!!!!! ג'יזארגו חיפש בהריסות אחרי ניצולים אך למרבה הצער לא נשאר אף אחד חי. אבל אז הוא ראה משהו אחד שנשאר שלם ולא נשרף. זאת היתה תיבה קטנה ובתוכה היתה הטבעת המוזהבת של אביו ג'יזארגו לקח את הטבעת של אביו והלך מן המקום בעצב.
לאחר מכן, הוא נשבע שהוא ינקום את מות הוריו ולאחר שהוא גילה שהאיש שנתן לו את החוזה לחסל את הוריו, עובד בשביל המאג השחור הוא נשבע לעצמו שהוא עומד להרוג אותו בעצמו וכשהוא שמע על הקבוצה הזאת שהתאחדה רק בשביל להפיל את המאג הוא חשב לעצמו שכך בדיוק הוא יתנקש בו.
נשקים: http://www.uaesheep.com/upload/uploads/images/uaesheep.comdd72c1253d.jpg
^^פגיון סימיטר.
http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/4/47/The_Damascus_Blade_2.JPG/1024px-The_Damascus_Blade_2.JPG
^^חרב סימיטר שמעוקלת רק בקצה כך שאפשר גם לדקור איתה, וגם לשסף.
http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/e/e5/Hun_bow.jpg
^^קשת גדולה וחיצי כסף.
חפצים: השריון שלו, הנשקים שלו, חגורת כלים שבה יש פצצות עשן, שקיק מטבעות, ציוד ניווט, וצידה.
פריטים קסומים: טבעת הזהב של אביו, מסתבר שאת הטבעת הזו אי אפשר להוריד אלא אם כן העונד שלה מאפשר זאת ושהיא נותנת לעוד שלה מיומנות מדהימה בקרב בשימוש בכלי נשק והן בידיים חשופות כאחד.

-----------------------------------------------------------

שם: דייויד (תלתן התמנון הירוק)
מין: זכר
גיל : 19
גזע: חצי מלאך חצי בן אדם
מקצוע: גנב
מראה: עור בהיר חלק,עיניים חומות, שער שתני קצר, גובה ממוצא-גבוה,
תכונות/אופי: נחמד, חייכן, חברותי, בעל הפרעת קשב וריכוז.
סיפור חיים קצר/רקע על הדמות: גדל בכפר מרוחק, בגיל שנה איבד את אמו. לאבא שלו היה חווה אז הוא הלך עם הצאן תמיד ועזר לגדל את החיטה. בגיל עשר אביו מת ממחלה לכן הלך לעיר הקרובה מכיוון שהיה ילד ולא יכל להסתדר נאלץ להפוך לגנב.
נשק : חץ וקשת, חרב ארוכה.
חפצים: אין
פריטים קסומים: כפפה מיוחדת אשר מעניקה לו דיוק מרבי.

-----------------------------------------------------------
הידעת: בשביל להזמין חברים לקבוצה - שלח להם קישור: .
חברי קבוצת צללים - *המשחק קפוא*
הצג הכל מציג 10 מתוך 43 חברים
בן 26
ה̛ͮ̏̇͊ͫ͊̍ͥ͛̈́̆͐ͩ̿ͬͦ͝҉̠̺̹̖͎͔͉̜͙͕͓̱͇מ̴̨̯͈̮̣͔͇͍̹͍̫͂̏͂̅ͦ̃ͬ͆ͬ͒ͥ̀̚̚͢ח̧̡̱̗̭̙̳̦͖̘̪͖͇̙̮͍̭͇̠͗͗̿̐̈́͌̿͒́͝͞ͅב͋̆ͥ̾ͥ͂ͫ̍ͮ̇ͥͥ̄̐ͥ҉͓͎͎͚̳͍̜̰̰̲̱͙͈͙̟̘͙̗͓͟ר̴̨̝̫̺̱̦͉̱̣̬̮͔̗̹̮̗͒̈͑̊̀͗̌ͦ͑͐͡ת̮͕̣̜̝̤͔͍̗̥̟͙͙̮͚̹̟̖̗ͫ̐ͣͬ̏͛̀̀̕͞
בת 26
חלום אבוד
בת 31
אֶלִיאָלגַר, בירת בַּקוּרָה
בת 25
קצה הצוק
בת 25
בדיוק במקום ההוא
בת 23
העיר האבודה
בן 25
ארץ החתולים
בן 29
עולם של צללים
קיר הדיונים
 |  הוסף דיון הצג הכל מציג 5 מתוך 62 דיונים שעל הקיר
Reaper לפני 10 שנים ו-11 חודשים

תודה לכולכם על התקופה הנהדרת הזאת, אבל המשחק לצערי חוזר להיות קפוא.
וככל הנראה שיישאר ככה לנצח.
קצת עצוב, אבל אין לי מה לעשות בנידון. השנה שלי יותר מידי עמוסה בשביל להיות בצללים, ובסימניה בכלל.
אני חייב לעזוב.
אל תנסו להחזיר את המשחק לחיים, אבל אתם מוזמנים לקחת מכאן רעיונות או לפתוח משחק דומה (עם קרדיט).
אני לא נעלם לחלוטין, אני אהיה זמין בפרטי (זה שולח התראה למייל כששולחים לי הודעה פה), אז דברו חופשי, רק לא על נסיונות להחזיר את צללים או גיבורים. לא הולך לקרות, מצטער.

ושוב, תודה לכולכם! הייתם נהדרים! :)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-11 חודשים
בסדר, אבל אל תחשוב שעוד כמה זמן לא נתחיל לנדנד לך להחזיר את צללים ריף. קצת קשה מידי לוותר על המשחק הזה^^
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 10 שנים ו-11 חודשים
וואו קשה למרות שלא הגבתי בפרקים האחרונים היו לי כמה דברים לסדר.
kida☯ <font color =800080> לפני 10 שנים ו-10 חודשים
:`(
עצוב.... ביליתי כאן שעות יפות...
סיאן, לואין ואטריו- תמיד אזכור אתכםםםם!!!
אגב, אתמול מצאתי את ההתחלה-של-ספר שהתחלתי על צללים... מי יודע, אולי יום אחד יהיה ספר כזה P:
ואל דאגה, יש קרדיט לכולם.... ;)
זאבה~ לפני 10 שנים ו-10 חודשים
חח, אני מדמיינת את האנשים שקוראים את התודות חחXD
ואני חייבת להודות בראש ובראשונה לריף שייסד את המשחק הזה, לאטריו, לואין ולסיאן. וכמובן לדיאנה קוליון אילש..
ותודה לסימניה, שבלעדיה לא היה את כל זה. מעניין עם ספר כזה יעורר הרשמה של מאות אלפי צעירים לסימניה, אולי. מי יודע? לוקח המון זמן לכתוב ספר. חח, ועדיין לא ממש סיימנו אותו. תגידי קידה, בפעם הבאה שריפר יפתח את המשחק תשחקי גם? זה יהיה נחמד, חח. הדמות שלך יכולה להיכנס ברוח הסערה ואחרי רגע ייסתבר שהיא הגיעה באיחור לפונדק ומאז היא עוקבת אחרינו. חח, אני יכולה ממש לדמיין איך זה יהיה^^
kida☯ <font color =800080> לפני 10 שנים ו-10 חודשים
ההשתתפות שלי תהיה תלוייה בזמן שיהיה/ לא יהיה לי... למרבה הכעס- אני כמו ריפ, עמוסה עד מעל האוזניים.. :-(
אנוביס לפני 10 שנים ו-10 חודשים
קידה. מתגעגעים אלייך ):
זאבה~ לפני 10 שנים ו-10 חודשים
כן.. אבל חייבים קצת אופטימיות בחיים, לא? אחרת כולנו נידרדר אל תוך תהומות היאוש. את תגיבי, מתי שהוא. כל דבר בסופו של דבר יגיע.
argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> לפני 10 שנים ו-10 חודשים
ביי ביי לואין. ביי ביי סיאן. נהניתי להשתכר עמכם, לברוח מהגננת המבורדסת שלי, לחבוט ולהיחבט בידי פיראטים, דרקונים וקוסמים.

גננת. מבורדסת. היו שלום T.T

אטריו, העידן השביעי, xxx, בלה. בלה. המפפואה.
אפרת לפני 10 שנים ו-10 חודשים
חשבתי שהמשחק כבר נגמר מזמן... בכל מקרה, היה כיף :) בזמן שכן הגבתי חחח אבל זו לא אשמתי שלא הגבתי זו אשמת הכרום! או הזמן! פשוט אי אפשר לעצור אותו.
בכל מקרה, כן, באמת היה מגנוב פה. אפשר לפתוח משחק אחר, נכון? כלומר, לא אתה ריפ, שמישהו אחר יפתח משחק כזה. לא?
kida☯ <font color =800080> לפני 10 שנים ו-10 חודשים
מחק תחלמי P:
כלום לא יגיע לרמה של המשחקים של ריפ ריפ, או של לינה, או של לוחמת או של אנג'י......... -__-
זאבה~ לפני 10 שנים ו-10 חודשים
מצטערת, אבל לא היה לי את הכבוד להשתתף במשחקים של לינה, לוחמת ואנג'. רק של ריפר^^ היי, ריף. שינית תמונה. חח, תמונה אדירה.
kida☯ <font color =800080> לפני 10 שנים ו-10 חודשים
הפסדת P:
הם כולם היו כל כך אדיריםםםםםם
*התמוגגות*

תתחדש ריפי!
ו........ בטח בא לך להרוג אותנו כי אנחנו חופרים.... *~*
זאבה~ לפני 10 שנים ו-10 חודשים
חח, אוי. עכשיו שמתי לב למשהו. אף אחד לא כתב חרמש בתוך נשק. מסתבר שגם מקל ארוך וחזק טוב בתור נשק. ושינסה. לא כל כך קל להרוג אותי^^
זאבה~ לפני 10 שנים ו-11 חודשים
תגיבו אנשים! אוף! אני יודעת שיש לכם בית ספר ושיעורים ועבודות וחוגים וחיים אחרים אבל התגובה האחרונה הייתה לפני*בודקת*.. שלושה ימים! ולי זה מרגיש כמו שבוע! באמת, אוף. זה כל כך מתסכל! ריף, תגיב בבקשה. שאדו? ג'קסי? תלתן? מישהו???
אפרת לפני 10 שנים ו-11 חודשים
בעעע אני אכתוב משהו, זאבה. אני צריכה למצוא לך כינוי כזה, דרך אגב. זיבי? לאאאא
אמממ... זייב? בעעע
רעיונות?
אתם קולטים שאני הולכת לכתוב משהו? זתומרת, לא כתבתי מלאאאאא זמן. סורי *~*
קוליון! היר איי קאם!
אפרת לפני 10 שנים ו-11 חודשים
אוף, אני אכתוב מחר.
חרא, הייתי באמצע לכתוב משהו והגוגל כרום קרס לי מול הפרצוף!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! לקוליון יש מזל רע, אבל לי יש יותר!
אקו לפני 10 שנים ו-11 חודשים
תכתבי בוורד ותשמרי פעם ב-, זה מציל תגובות ארוכות.
אפרת לפני 10 שנים ו-11 חודשים
כן, אני גם יכולה פשוט להעתיק את כל הקטע כל כמה זמן, אבל כשאני בשיא הכתיבה וכותבת וכותבת, לפעמים אני שוכחת להעתיק כי הכרום לא קורס לי מלא, לרוב הוא קורס לי כשאני כותבת קטעים ארוכים בסימניה (היי, איזה יופי! צחוק הגורל הארור) ואז אני בכלל שוכחת שיש אופצייה שהוא יקרוס. ואז, כמובן, הוא קורס ומזכיר לי. תודה, שעון מעורר ארור שכמוך! באמת, לא היית צריך!
זאבה~ לפני 10 שנים ו-11 חודשים
חח, צחוק הגורל מהדהד פה^^
Reaper לפני 11 שנים
פרק 6 - מנוחה

נשטפתם לחוף, לכפר עני בשם ארנרגן.
יש בו פונדק אחד מוזנח, נפחייה (תיקון לשריון או לנשקים הנוכחיים שלכם), חייט (חנות בגדים מרופטים), וחנות נשקים ושיקויים (למקרה שאיבדתם את הנשק שלכם במים). תמצאו שם גם שיקויי ריפוי (עם מחיר מופקע). 
תשתמשו בכסף שלכם בחוכמה ובהגיון (אל תקנו יותר מידי דברים, זה *לא* הגיוני).

הנחיות:
* שימו לב! בכפר הנוכחי הזה אין חנות לפריטים קסומים!
* מי ששומר את התליון (של לומריק) - דמות עם פנים רעולת פנים נלחמת בו וגונבת לו אותו (היא נעלמת מייד, אל תנסה לרדוף אחריה) - ספר לשאר החבורה שגנבו את התליון בלי שיכולת לעשות משהו בנידון.
* אתם מגלים מכמה מקומיים (דרך סיפורים ששמעתם, או שתשאלו אנשים לגבי מידע על המקום, או אפילו בפונדק) שדרקון מתגורר בסביבה ומשליט את אימתו על הכפר. אנשי הכפר מוכנים לתת לכם סכום כספי גדול תמורת ההרג שלו. אתם לא חייבים לעשות להם את הטובה הזאת, אתם יכולים פשוט להמשיך במסע - זאת אפשרות שתדברו עליה ואני אחליט בסופו של דבר לפי התגובות של הדמויות שלכם מה אתם באמת עושים.
תעשו מזה דיון מגניב זה יכול להיות מעניין :)
Reaper לפני 11 שנים
(אהה, אגב, אתם יכולים עדיין להמשיך עם התגובות מהפרק הקודם (קרבות עם פיראטים, ואיך אתם נשטפים לחוף. הקפטן של הפיראטים כבר עזב את הסיפון אז… איבדתם את ההזדמנות להלחם מולו).
אקו לפני 11 שנים
(זאבה, אני די בטוח שחמש מטבעות נחושת לא שווים לשני מטבעות זהב, האמת שבדיוק עשיתי מחקר טיפה ומסתבר שיחס המחירים בין זהב לנחושת כיום הוא 1 - 6084, מה שאומר שנתת לו פי 2433 יותר כסף מאשר כמה שזה באמת עלה, מה שאומר שאם היית קונה גלידת טילון ביחס הזה המוכר השמח היה יכול לקנות לעצמו מכונית לא רעה.
האמת שבדיוק מחרנו מכונית ישנה שלנו שתפקדה לא רע ב 17000, כך שהמוכר הזה בוודאי מאוד שמח...
שימי לב גם שזהב הוא מתכת כבדה במיוחד, ולכן מטבע זהב קטן יכול להיות שווה במשקלו למטבע נחושת גדול יותר, ואם אני אתחיל לעשות גם את החישובים האלה אולי אגיע למסקנה שהנער מוכר הבדים ההוא יכול לקנות לעצמו בית יותר טוב מהבית הדו קומתי הזה שדיברת עליו...)
אפרת לפני 11 שנים
חחחח ארן זה הצחיק אותי! אם כך, היחס בין מטבעות זהב לנחושת הוא ע-נ-ק! טוב לדעת.
אין לי כח לכתוב... אני בדיכאון כי מחר חוזרים ללמוד. אני בבאסה. אני צריכה מוזיקה.
אולי אני אכתוב מחר...
shadowalker לפני 11 שנים
(ואוו... זאבה... את ממש לא משאירה לי ברירות, אם אף אחד לא עומד לעשות את זה, אני יעשה את זה.)
דקס-
הסירה עלתה וירדה בערך גובה של ביניין בכל גל, הקרב נהיה קרב של התקפות מזדמנות. כל בן אדם פשוט חיבק את הדבר היציב שהכי קרוב אליו, ואם במקרהאיזה פיראט היה מחליק ונגרר לידו הוא היה מנסה לנעוץ בו את החרב. דיאנה הייתה מהיחידות שלא עשו את זה, אני לא מבין מה עבר לה בראש, היא נראתה משוגעת... אסברן יצא מתנשף מבטן הספינה המוצפת שהפיראטים בקעו בניגוח שלהם, עזבתי את העמוד שהחזקתי בו ו"רצתי" לכיוונו, הוא קרס על הרצפה, אני צעד אחר עצד ניסיתי להתקדם אליו, לפתע הספינה ירדה בפתאומיות מתחת לרגליי ואני נפלתי על הסיפון והוטחתי ברצפה בכוח,התחרלתי להתגלגל לכיוון החרטום במהירות וברגע האחרון דיוויד פרש כנפיים ודאה מעליי, תפסתי את ידיו והוא הרים אותי חזרה לעמידה, חייכתי אליו כאות תודה, לפחות יש לנו עין שומרת מלמעלה כאן... עברתי במהירות בין תורן לחבית כבדה, וככה בין כל העצמים היציבים ביני לבין אסברן עד שהגעתי אליו, הרמתי אותו על רגליו, הוא פלט קצת מים, והשענתי אותו על עמוד שאחזתי בו גם. החזקנו בעמוד בכל כוחנו, הגלים העלו והורידו אותנו חזק כל כך שהידיים שלי כמעט יצאו מהמקום... בזווית העין ראיתי פיראט גדול עם רעל בעיניים מתקדם עם חרב מעוקלת וגדולה במהירות הכי גדולה שהוא יכול בהתחשב במצב לכיווניו, אין סיכוי עם לפגוע עם סכיני הטלה כשהסירה עולה ויורדת ככה מה שראיתי את דיאנה מנסה לעשות ופשוט זורקת את הסכינים שלה למצולות... אסברן פשפש בתוך התיק במהירות עד שהוא נעצר על איזה בקבוקון, הוא הוציא אותו באיטיות, לקח נשימה עמוקה והתרכז. הוא זרק אותו, לפתע הסירה עלתה במהירות, הבקבוקון זז לעבר הרצפה במהירות, שני חביות החליקו על הסיפון לכיווניו.
"קפןץ לשם!" לאסברן צעק וזינקנו אל מאחורי החביות, חלק גופי העליון הצליח להגיע אל מאחורי החביותאבל הרגליים שלי עוד היו בחוץ, באמצע הדרך, כשאני באוויר, שמעתי את קול ההתנפצות של הבקבוקון, שבבים עפו לכל עבר, הרגשתי אותם שורטים את כל הרגליים שלי, חלקם ננעצים ליד הקרסול. נפלתי על הסיפון, ראיתי אסברן עדיין קצת בשוק, השמיעה שלי התעמעמה והכל היה שקט לרגע, כאילו הגשם הפסיק, העולם קפא, ואין קרב מאחורי עכשיו, על כל הרגליים שלי היו חתכים, הוצאתי שבב מתוך הקרסול שלי באנקת כאב והבטתי בו, טיפת דם נזלה ממנו על כף ידי. שמטתי אותו והדבר היחיד ששמעתי זה את הנקישות שלו על הסיפון, איך שהוא נופל על הקרשים שוב ושוב על שהוא נופל לים. אסברן מילא את החתכים שלי באבקה מוזרה כזאת, הוא הסביר שהאבקה זה ריקבון של איזה שהוא עץ מסויים, שתמנע הזדהמות, תקריש את הדם מהר יותר ותעזור בתהליך ההחלמה. הוא אמר לי לשבת כאן ולהחזיק חזק בחביות.
הכאב בכל תזוזה של הסירה היה נורא, הפצעים שרפו נורא והאבקה הייתה מגרדת. הסתכלתי בין החביות, ראיתי את דיאנה מנסה להיכנס לתוך בטן הספינה המוצפת, אסברן צעק לה שלא תעשה את זה אבל היא לא הקשיבה, היא נכנסה לפנים ואחרי איזה דקה היא יצאה החוצה מתנשמת כל כך חזק, כשגופה של סוס צפה לידה. אני חושב שהיא מאבדת את זה, היא כמעט מתה בשביל גופה של סוס? לאחר מכן היא החליטה להפוך לסוס בעצמה, ההחלטה היא נוראית שהיא יכלה לעשות, הפרסות מחליקות על הסיפון הרטוב, ואין ידיים בשביל לאחוז בדברים, היא פשוט נתונה לחסדי הים, היא גם החליטה להתחיל לרוץ על הסיפון, החלטה מעניינת, היא ניסתה לבלום כדי להסתובב אבל פשוט החליקה עד למעקה, נתקעה בוא ועפה לים, היא התחילה לתבוע, בלעה מים, התהפכה בתוך הגלים. ואז בכוחותיה האחרונים היא גם הפכה לכריש, השינוי צורה ה70 אלף במספר שהיא בצעה בקרב הזה, יפה לה! אבל היא גוססת כרגע לגמרי...
אני נשארתי עם הכאב שלי מאחורי החביות, הרגשתי את הספינה כבר נוטה לצד ומתחילה לשקוע, דיוויד בא אליי בשחייה וגרר אותי עד לספינה, כמה אנשים ביחד הושיבו אותי בפנים וניסו לטפל בפצעים שלי, בזמן שגררו את דיאנה, הכריש החצי מת, הלוך ושוב בתוך המים עד שהיא חזרה להכרה. ברגע שהיא הצליחה לשחות היא מיד שחתה אל מתחת לסירה, וחזרה משם עם הגופה של הסוס בפה והתחילה לשחות לכיוון החוף המרוחק, בזמן שאנחנו התקדמנו עם הסירת הצלה הקטנה. המסע לחוף היה נורא, הספינה הקטנה הזאת התנדנדה כל כך חזק שרוב מה שקידם אותנו לחוף זה הגלים, למזלנו ככל שהתקדמנו לחוף ככה הסופה ניהייתה פחות חזקה...
לאחר זמן שנראה כמו נצח, הגענו לחוף, וראינו את דיאנה מנסה להוריד את האוכף מהסוס המת, היא קראה לקוליון לעזור לה עם זה. הוא נראה ממש מהוסס ומפוחד, הוא לא הבין מה היא רוצה ממנו... להוריד את האוכף מגופה של סוס? הוא כמעט הקיא... כן, כן... אפשר לומר בבירור שהיא איבדה את זה לגמרי...
זאבה~ לפני 11 שנים
באמת? חשבתי שזה אחד לעשר או עשרים. אז.. אז מצאתי תיבת של.. מטבעות כסף או משהו בסגנון. לא ידעתי, ובקשר למוכר, שיקבל מטבע כסף וזהו.
ושדואו! למה שדיאנה תעשה דבר כזה? אז שלא יהיה אוכף אבל להוריד אוכף מסוס מת? זה מבחיל! אני אתקן את התגובה שלי אבל.. בררר, יש לי צמרמורת! וסיקשתי מקוליון רק לעזור לי לשים את האוכף על שיזוקה, אני לא עד כדי כך חלשה! אוף.. עכשיו יש לי בחילה רק מלחשוב על זה..
ג'קס לפני 11 שנים
-אין לי מושג מה לכתוב, עזרה מישהו?-
shadowalker לפני 11 שנים
את באמת לא מבינה את התגובה שלי זאבה??? זה לא אמור להיות תגובה רצינית! את כותבת כל כל לא הגיוני! אני כותב את זה ככה כדי להדגיש את הדברים הלא הגיוניים שעשית! את התעלמת לחלוטין למשל מהתגובה של גולגולת! אי אפשר לעמוד יציב על הסירה ואת פשוט נלחמת רגיל! אין מצב שבעולם שהסוסים היו שורדים את זה! את חושבת שנמר זה בלתי מנוצח כי כשאת הורגת כשאת בצורת נמר את פשוט כותבת שאת מתנפלת עליו והורגת אותו! זה אפילו לא קרב! את לא חושבת שאם הוא פשוט שם את החרב ישר קדימה מולך ואת קופצת עליו אז את אולי תפילי אותו אבל את תשתפדי לגמרי! את בסך הכל כותבת "אני משסעת אותו עם השיניים" או משהו כזה! להפוך לסוס??? אני עשיתי לך טובה שאת לא מתת מזה! כי את היית אמורה! וריפר עשה לך טובה שהוא מחליק לך את כל זה איך שהוא! לא צריך יותר מהגיון בסיסי כדי להבין שהסוסים לא יכולים לשרוד את זה, בעיקר אחרי התגובה של גולגולת שהתעלמת ממנה... וחסר לך שאת מתלעלמת מהתגובה שלי, משום מה ריפר לא מעניש אותך, אני עדיין לא יודע למה ריפר לא מקפיד על החוקים של עצמו, כמו לכתוב בהיגיון, אז אני יעשה את זה, ואני עושה את זה לא בתור מנהל, אלא בתור שחקן מאוד מתוסכל...
אני עשיתי תגובת עונש כזאת גם לירח לבן בגלל הצורה שהיא הרגה את לומריק והיא התעלמה לחלוטין, אם את תתעלמי מזה אני ממש יחמיר את זה כי זה בלתי נסבל...
אני מקווה מאוד שהבנת עכשיו את התגובה שלי ואת המטרה שלה.
זאבה~ לפני 11 שנים
בסדר. סליחה. אני ממש מצטערת.

ישבתי ליד שיזוקה המתה שלי וטקעתי את מבטי בחול. צמרמורת קשה עברה בי. בסופו של דבר לא הצלחתי להציל אף אחד. למה שמכת עליי? למה הסכמת בכלל לעלות על הסירה הזו? טוב, נראה שאת הידידה היחידה שהייתה לי.
קוליון נשאר במרחק מה ממני. הוא לא סומך עליי, לא האשמתי אותו. לא זכרתי מה שקרה ופחדתי מזה.
חיקיתי עד שכולם התחילו ללכת ואז קמתי והתחלתי ללכת בעקבותיהם. הלכתי בשקט, לא העזתי לדבר מחשש.. מהלא נודע כנראה.
זרועותיי היטלטלו לצידיי אך הידקתי אותם. הרגשתי בחילה וחשבתי לשתות קצת משיקוי הריפוי אך לא רציתי לבזבז אותו ולא נראה לי שהיה לי כוח לעשות את זה.
נכנסתי לפונדק ושאלתי אם יש חדר, הוא אמר שלא נשארו חדרים ואני יכולה לישון באסם. וארוחה קלה אם יש לי כמה מטבעות. אמרתי לו שלא, הלכתי לאסם, מצאתי את הפינה המרוחקת ופשוט שכבתי שם. הרהרתי במה שקרה.. שיזוקה מתה. טוב. נגיד שקיבלתי את זה, מה הלאה? אין לי מוסג. אני רוצה לברוח ולהתחבא. חייכתי לעצמי חיוך קטן. מי שמתחבא הוא פחדן. יכולתי ממש לשמוע את קולו את אבא שלי.
כן אבא, שמעתי אותך. אבל אני פחדנית ואתה בכלל מעריץ את המאג הזה, לא? למה הכל חייב דווקא להתפרק.
לא, אני לא אעזוב. אנסה להתמודד אם המצב אבל אני לא רוצה לעשות משהו. לא כרגע בכל אופן.
עצמתי את עיניי והקשבתי לצלילים של העיר. זה הרגיעה אותי, זה שהכל נמשך כרגיל למרות הסבל שלי. הרי שום דבר לא ישתבש אם אברח, לא? אבל, טוב. הם יכולים לבזבז זמן בלחפש אותי או משהו בסגנון וזה יכול לעקב אותם ואז המאג השחור יהרוג אותם. לא.. אני לא אברח. כבר החלטתי על זה אז למה אני כל הזמן חושבת על זה?
כי זו הדרך הקלה טיפשה! את איבדת את זה כי לא יכולת להציל את שיזוקה! היית צריכה לדעת שהיא תמות. בסופו של דבר כולם מתים. זה הטבע מסתבר.
ישבתי על הקש ונשענתי על קיר האסם. רעם נשמע במרחק, אולי הסופה חוזרת ואולי זו קריאתה האחרונה כשהיא עוזבת את האזור. הוצאתי את הספרון שלי חסר המילים ועיפרון. שניהם היו ספוגים לגימרה במים.
פתחתי את הדף הראשון ופשוט נתתי ליד שלי לכתוב ולסרטט. אחרי כמה זמן, לא ידעתי בדיוק כמה הפסקתי וסגרתי אותו מבלי להביט בו. אביט אחר כך, אולי.
הנחתי אותם בצד ותהיתי מה יקרה אם מישהו יביט בהם. טוב, הוא יבין כלום. הכתב שלי עקום כמה סלע שבור והציורים שלי בדרך כלל מאוד בסיסיים בלי הרבה פרטים אז אף אחד לא יבין מהם דבר.
עצמתי את עייני וניסיתי לישון ככל יכולתי אך.. טוב, זה לא נחל כל כך הרבה הצלחה.
זאבה~ לפני 11 שנים
ולא קראתי הכל כשכתבתי את התגובה הראשונה. ראיתי את המשפט האחרון וחשבתי שהבנתי מה בערך קרה אבל מסתבר שלא אז אני לוקחת את דבריי עליך חזרה.
shadowalker לפני 11 שנים
תודה, אני מקווה שתיישמי את זה גם בעתיד.
ירח לבן לפני 11 שנים
הבטתי בדיאנה משתגעת, שיגעון זמני אולי? מי יודע? הבטתי בקרב ומשום מה לא עשיתי דבר. ראיתי את הקפטן עוזב את הסירה ואז שאר הפירטים נהרו אחריו. זה היה די ברור שהוא הקפטן. כל כולו היה זהב ושנהב בזמן שהאחרים לא נהנו מן מותרות אלו. טוב, אם זה לא הקפטן אז זה פירט חשוב.
אינני יודעת מדוע פשוט הסתכלתי. זה מעולם לא קרה לי בעבר.
כשכולם החלו לעזוב התנדבתי להישאר לעזור לדיאנה עד שהתאוששה מעט, ריפאתי את הפצעים שהיו עליה בעזרת לחש ריפוי פשוט ונתתי לה לגרור את הסוסה שלה אל החוף. הייתה לי הרגשה שאני חיה במעיין חלום. הכל קרה באיטיות.
עליתי על גריאוס וריחפנו אל החוף אך לא ראיתי סיבה לנחות שם ואז לחזור לאוויר. עדיף אם כבר להישאר באוויר ומקסימום אם יש סכנה להודיע.
ראיתי כפר בינוני עד קטן. נראה שהוא עני. תחושת החלום חלפה לה עד שהגעתי לשם.
גריאוס נחת ליד הפונדק. הלכתי לצידו עד לאורוות והוא בחר לעצמו את התא הכי בפנים. כן.. הסערה עדיין לא חלפה.
פתחתי מעט את התא שלו כדי שיוכל לצאת בקלות ונתתי מטבע נחושת לנער האורוות כדי שישמור על התא ועל גריםון שלי. הוא שאל מאיפה הוא והשבתי לו שהוא פשוט מצא אותי כשהייתי זקוקה לו. נראה שהוא רצה להמשיך לשאול אך חזר בדעתו. שאלה אחת מספיקה.
יצאתי מהאורווה וצעדתי מעט ברחוב הראשי. קלטתי דוחן של בגדים מרופטים. החלטתי לתת לזה הזדמנות.
"יש לך חולצות לבנות?" שאלתי.
"אהה, כן. אחת אחרונה." אמר והוציא חולצה לבנה מעט מלוכלכת. תפסתי אותה מהקצוות ובחנתי אותה ביסודיות. לא היו עליה כינים, זה טוב. אבל האיכות של החולצה לא הייתה ממש טובה.
"יש עוד כפרים באי הזה?" שאלתי
"לא," ענה הנער. "כולם הוברחו על ידי הדרקון. רק אנחנו נשארנו לרעוב אחרונים.
"איזה דרקון?" שאלתי
"דרקון ענקי!" אמר. "כל גופו מלא קשקשים לבנים כמו פנינים! בהתחלה חשבו שהוא מלאך ואז הוא הרס את הכר הראשון! אומרים שהוא הרס כמה ערים! דוד שלי אמר לי שחבר שלו שראה את הדרקון בעצמו הרס את הכפר שלו בשתי שניות!"
"לא הייתי מאמינה לזה," אמרתי בספק
"באמת?" שאל, כאילו הוא הולך להתגרות בי אך אחר כך אמר. "למה לא?" בנימה מעט מתגרה.
"כי אפילו אש של דרקון לא שורפת בתים כל כך מהר." אמרתי. "וחוץ מזה. למה אתם לא מנסים לגרש אותו?"
"כי הוא ענקי! היו כבר שלוש משלחות אבל כולם נשחטו! זה היה קרב מזוויע! אף אחד לא נשאר בחיים. היה רק עד ראייה אחד, דוד שלי!"
"ברור," אמרתי. "וכמה עולה חולצה אחת?"
"שתי מטבעות נחושת." ענה הנער. זה מחיר מאוד נמוך לחולצה, כנראה שהמצב כאן באמת לא משהו.
"טוב," אמרתי. לקחתי את החולצה הלבנה ונברתי בכיסיי כדי למצוא את הכסף הזה. כמעט התייאשתי עד שהרגשתי את שקיק המטבעות שלי מחוזק ומוסתר מפני גנבים. איזה מזל!
שלפתי את השקיק ונתתי לנער שלוש מטבעות נחושת.
"עוד אחד עבור המידע," הפטרתי והלכתי משם. בדקתי באורוות. אמרו לי שגריאוס הלך. טוב, לפחות הוא צד לעצמו, ככה לא אצטרח להאכיל אותו. מה גם, שהוא שונא את הבשר של הקצבים. מסתבר שהסטנדרטים הגבוהים שלו עובדים רק על בשר ציד אבל הוא מוכן להתפשר.
חזרתי לפונדק והשתהתי מעט בפתח כדי להתרגל לריח החריף של הטבק.
הלכתי בנינוחות לעבר השולחן היחידי שנשאר פנוי והזמנתי ארוחה. שאלתי את ה.. למה כל הנערים פה עובדים? שאלתי את הנער אם אני יכולה להסכיר חדר ללילה. הוא שאל אם מיתה תספיק והדגשתי לו שוב את עניין החדר.
"טוב, יש לנו חדר אחרון. שני מטבעות נחושת בבקשה." אמר
"כולל ארוחה," השבתי לו והוא הנהן.
נתתי לו שני מטבעות והבטתי בשקיק המטבעות בדאגה. נראה שהוא הידלדל משמעותית מאז הפעם האחרונה שבדקתי אותו. הייתי צריכה להתמקח. אך זה מאוחר מידי עכשיו. שמתי לב שכמה היו חסרים, אולי הלכו לחדש את המלאי שלהם או משהו.
הנער הניח קערה שהיה בה מרק עם חצי תפוח אדמה ובצל וחצי. היה גם חצי כיכר לחם קשה אך זה היה די משביע. אם המקום כל כך עני, איך גריאוס יצוד כאן? הוא יכול לצוד גם דגים ובעיקרון הוא אוכל כל בשר שזז אבל.. בכל זאת אני מעט מודאגת.
מישהו התיישב לצידי ושמעתי שהוא מזמין גם מזמין ארוחה. התרכזתי בארוחה שלי. רציתי להיות שקועה קצת במחשבות. למה קפאתי בזמן הקרב? זה מעולם לא קרה לי! מה הייתה הבעיה שלי?
shadowalker לפני 11 שנים
(אנשים, זה שהמקום עני ודרקון עושה עליו מצור אומר שכל פיסת לחם עולה פי 10 יותר! אנשים מתמקחים על כל דבר, המחירים אמורים להיות מופקעים ולא זולים ממש! שימו לב...)
זאבה~ לפני 11 שנים
אתה יודע, זה יכול להיות גם ההפך. בגלל שדבר לא הגיע עליהם אז הערך שלהם ירד והאנשים נשברו נפשית או משהו. יש הרבה דרכים להביט על ההתנהגות שלהם, צריך רק למצוא את הזווית הנכונה מסתבר..
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 11 שנים
(מה אתם יודעים פספסתי הרבה נו טוב נגיב מתי שאני יוכל אבל זה לא יהיה בזמן הקרוב)
אפרת לפני 11 שנים
זה לא פייר, כתבתי וכתבתי וכתבתי ואז הלכתי לשנייה וכשחזרתי מסתבר שהגוגל כרום קרס!!!! וכל מה שכתבתי נמחק :( אהההה לא פייר!
shadowalker לפני 11 שנים
(לא זאבה, כשיש מצב כזה האינפלציה עולה וערך של הכסף נהיה ממש נמוך, יש את זה גם בעולם עכשיו את יודעת, כל מטבע עולה ויורד...)
Reaper לפני 11 שנים
(ווקר, אני לא מתעלם, פשוט לא מתחבר הרבה, ולא קראתי עד עכשיו את התגובות.
אני דיי עסוק בימים האחרונים, עבודה ולימודים זה קשה.
בכל אופן זאבה, ווקר צודק, בהחלט צריך הגיון, אבל העיקר שיש הנאה :)
התגובה האחרונה שלך הייתה בסדר גמור.
אגב, תגובות של לואין אתם לא תראו הרבה, אבל אתם יכולים להזכיר אותו בתגובות שלכם אם אתם רוצים, אין לי בעיה. רק תשימו לב שאתם נצמדים לתכונות האופי שלו ולא ממציאים מעצמכם.

קדימה אנשים, תגיבו! רוצים להרוג דרקון או לא?
בנוגע למחירים, זה תלוי במה שאתם מבקשים. האוכל לא כל כך נדיר פה [בכל זאת הצליחו להציל הרבה ממנו], אז הוא בזול כי כולם עניים. לגבי תרופות, שיקויים וכלי נשק - הם אלו שיקרים באמת)

אתם נפגשים בפונדק לארוחת ערב, ומתאספים ביחד כדי לדסקס. מי ששומר את התליון - זה הזמן לספר שהוא נגנב, איך זה קרה, ומתי.
Reaper לפני 11 שנים
(בעצם לא כל האוכלים זולים, מה שמיוצר מבהמות יקר כאן כי הדרקון חוטף אותם בקצב...)
זאבה~ לפני 11 שנים
אוכלים^^
ואנחנו חייבים לתאר כמה כל מטבע זה כמה. נגיד כמה מטבעות נחושת נכנסים בתוך מטבע זהב, כמה מטבעות כסף נכנסים בתוך מטבע זהב, כמה נחושת נכנסים במטבע כסף ואם יש עוד מטבעות. כמה נגיד כתר זהב שזה אמור להיות אלף מטבעות זהב או מאה, אני לא בטוחה.
גולגולת הרעם לפני 11 שנים
אני מגיב או היום או מחר
זאבה~ לפני 11 שנים
מישהו? חברים תגיבו כבר? רגע, איך בכלל הגענו למצב שאני אומרת לכם להגיב?
ג'קס לפני 11 שנים
הבגדים שלי התייבשו, תודה לאלים, הייתי חייב לבוש אחרי שנקרעו לי הבגדים שדיאנה קנתה לי בקרב עם הפירטים, מה שלא מצער במיוחד כי הם היו שימושיים בערך בשביל להצחיק את האויב למוות. אבל בכל זאת הייתי זקוק לבגדים (פחות מגוחכים) למקרה ושוב אתקע במצב דומה.
הלכתי אל השוק המקומי, כמו רבים אחרים מהקבוצה, לא היה לי סוס, ומאחר והשוק היה די הומה יחסית לשעות הצהריים חמות כאלה, אז נאלצתי ללכת לעיניי כל, נו מילא, המקום קטן, זה לא שמישהו ישים לב אלי יותר מידי. אולי. ניגשתי לכיוון דוכן חשוך בצדי השמאלי, מאחורי הדלפק עמדה נערה בערך בת שבע עשרה, התעלמתי ממנה ובחנתי את החולצות השחורות על הדוכן, הרמתי אחת המתאימה למידותיי, לא הייתה בה כל ייחודיות, שחורה, חלקה וקצרת שרוולים, הרמתי את מבטי אל הנערה וראיתי שהיא בוהה בפני, אני לא בטוח מה הן מוצאות בהן, אף פעם לא התעניינתי במיוחד במראה החיצוני שלי (מלבד כמובן, כשזה נוגע לחולצות ירוקות מסוימות) בכל אופן חייכתי אליה והיא הסמיקה, שאלתי למחיר הקבוצה והיא ענתה
"ארבעה מטבעות נחושת", סרקתי את השקיק על חגורתי, שעדיין נראה מנופך במקצת, הוספתי לקנייה גם זוג מכנסיים וביחד שילמתי תשעה מטבעות נחושת, מחיר זול להפתיע. פניתי לדרכי בהרגשה מוזרה
הגעתי לפונדק עליו האחרים דברו, חתיכת פונדק עלוב הייתי אומר, זו עיר מוזרה, כשנכנסתי כבר חלק מחברי הקבוצה היו ישובים סביב שלוחן מלבני ארוך סמוך לקיר חדר המבואה, ניגשתי אל המוזג וביקשתי בקבוק אלכוהול קטנטן, בעיקר כי לא היו הרבה אפשרויות אחרות, הוא הגיש ונתתי לו את שכרו, ניגשתי לשולחן והתיישבתי בצד הקרוב לקיר, קרוב לראש השולחן, שתיתי מעט ובלעתי בגועל, שתיתי מעט משקאות אלכוהוליים בחיי ומעולם לא מצאה חן בעייני תחושת הערפול של השכרות, או אפילו הטעם, הנחתי את הבקבוק לצידי וסרקתי את השולחן, דואורדון היה ישוב במרחק כמה מושבים ממני, קוליון התקרב לשולחן והתיישב קרוב אלי, בדיוק כמוני, במקום שסביבו כיסאות ריקים.
"הי" קול מאחורי, זו דיאנה, היא התיישבה בייני לבין קוליון. במבט תשוש, בחנתי אותה, עיניה היו מעט אדומות, אני לא בטוח מה קרה בזמן הקרב כי הייתי עסוק בעיקר בהתקפות אחריות, לא הוגן? אולי, אבל באמת צריך להיות הוגן נגד פירטים?
"קרה משהו?" שאלתי אותה
"שיזוקה מתה" היא אמרה בקול מיואש
אני לא מבין את הרגשתה, מעולם לא הייתי קשור לאף אחד, אני לא יודע מה להגיד אז אני אומר רק
"אני מצטער"
היא משכה בכתפייה "למה?"
הבטתי בה, מה היא רוצה ממני "אממ... אני לא בטוח"
תשובה לא נכונה
היא התעלמה ממני, נטלה את הבקבוק שנח לצידי ושותה מעט, מעווה את פניה אבל ממשיכה
"אז..." אמרתי בניסיון לשנות את הנושא "איך מחלת הים שלך?"
"די נוראה"
נו טוב, נראה שהיא לא רוצה לדבר, הבטתי לעבר קוליון שרכן על חתיכת נייר קטנה במצח מכווץ, לא היה לי מושג מה עלי לעשות אז הנחתי את ראשי על השולחן והקשבתי לצלילים שנוצרים כשאני מקיש עליו באצבעותיי.
זאבה~ לפני 11 שנים
לא ציפיתי לזה אך הייתה מעט נחמה בחברה. אילש נקש באצבעותיו של השולחן וזיהיתי הד לשיר עם עתיק. זה ניחם אותי מעט אך לא הרבה.
קוליון רכן על חתיכת נייר גס וסירטט שם משהו. ביי שיזוקה. אמרתי בליבי. אני מקווה שתלכי למקום טוב יותר, מקום שבו לא תטבעי.
"שמעתי שיש כאן דרקון," אמרתי כבדרך הגב. "הוא מטיל מצור על העיר וחונק אותה. תושבי העיר מוכנים לשלם הרבה בכדי שמישהו יהרוג אותו. מה דעתך?" שאלתי את אילש
ג'קס לפני 11 שנים
"הא... מה?" שאלתי, מופתע.
"דרקון, שמשליט טרור בכפר" היא ענתה בפשטות
"או, אז בגלל זה הכל כל כך... עלוב כאן?" שאלתי, היא הרימה גבה "אני מניחה שאפשר לתאר את זה ככה"
"אז מה אמרת? תשלום?" שאלתי, היא הנהנה
יותר אנשים החלו להתיישב סביב השולחן, ראיתי את אסברן ואת טיילר, לואין הגיע והתיישב בצידו השני של השולחן, קאלה ישבה ליד ג'ניפר ושיחקה באצבעותיה באי נוחות
-
תזיזו ת'תחת אנשים.
אקו לפני 11 שנים
החץ ההוא היה הקש ששבר את גב הגמל. זו הייתה כבר הפעם המאה שעצם חד כלשהוא חדר את המעיל שלי ופצע אותי, נייר היה יכול להיות פחות חדיר. ובנוסף, יש לי גם חור בחולצה הלבנה שלי, חור שאצטרך איכשהו לתקן מבלי שהוא ייראה נוראי בפגישות חשובות.
למרות שאהבתי להיות קל וזריז, הייתי צריך עוד הגנה.
הלכתי בכפר עד שמצאתי בחור שמוכר כמה מרכיבים בסיסיים, מצאתי אצלו כמה יריעות עור טובות, גם קשיחות וגם רכות, בנוסף היו אצלו כמה לוחות מתכת עם חורים לחיבורים שכנראה נועדו פעם להיות שריון כלשהוא, אולי מיזם כלשהוא של נפח שלא הצליח. למזלי החומרים האלו לא היו מבין הדברים המבוקשים בכפר בזמנים הללו ונראה שהבחור רוצה להיפטר מהם כי הם לא נמכרו, לכן המחיר היה נמוך.
נתתי לו את המכיר שבו הוא נקב בקול חלש, עיניו הכבויות אפילו לא הסתכלו עלי. הוא נראה עני ומסכן מאוד, והיו לו צלקות שריפה טריות על הפנים, בטח מלאכתו של הדרקון ההוא, נתתי לו שני מטבעות נוספים, זה היה כמעט כלום בשבילי, אבל כמעט הכול בשבילו. הוא הסתכל לי בעיניים כשהוא לקח את הכסף.
כשחזרתי אל כולם בפונדק הם כבר פיתחו שיחה לגבי הריגת הדרקון.
התיישבתי על ידם והנחתי את המעיל הרטוב על השולחן. הזמנתי אוכל חם ומשקה, שלפתי חוט ומחט והתחלתי לתפור חתיכת מתכת לבד והצטרפתי לשיחה.
"אני מבין טוב בדרקונים, אלו יצורים חכמים מאוד, אבל לפעמים, השנים מתחילות להעיק עליהם והם חייבים למצוא מניע או תחביב. כמה דרקונים מתחילים להנות ממצוקה של אחרים, מתחושת עליונות או שהם נהיים חמדנים מאוד ואפילו יהרגו בשביל להגדיל את האוסף שלהם, כל הדרקונים הללו רק נהיים גרועים יותר ויותר עם הזמן (מקווה שזה מתאים לגרסא שלך ריפ). אם לא נהרוג אותו הוא ימשיך עד שאחרים יהרגו אותו, ועד אז הוא כבר יעשה הרבה מאוד נזק ואולי אפילו ישתפר בלחימה. הכפר הזה לא עומד לשרוד עוד המון זמן, הוא כבר שבר את הרוח של התושבים, זה עניין של כמה ימים עד שהוא ישבור את כל השאר. אני אומר שכדאי שנלך לקטול אותו."
זאבה~ לפני 11 שנים
עוד אנשים-אם אפשר לקרוא לכם ככה. מעכשיו אני קוראת לכם אנשים וזהו!- הצטרפו לשולחן וניהלו דיון בנוגע להריגת הדרקון, מי בעד ונגד..
לפתע טיילר, נדמה לי, הצטרף והחל לתקן את החולצה שלו.
"אני מבין טוב בדרקונים, אלו יצורים חכמים מאוד, אבל לפעמים, השנים מתחילות להעיק עליהם והם חייבים למצוא מניע או תחביב. כמה דרקונים מתחילים להנות ממצוקה של אחרים, מתחושת עליונות או שהם נהיים חמדנים מאוד ואפילו יהרגו בשביל להגדיל את האוסף שלהם, כל הדרקונים הללו רק נהיים גרועים יותר ויותר עם הזמן (מקווה שזה מתאים לגרסא שלך ריפ). אם לא נהרוג אותו הוא ימשיך עד שאחרים יהרגו אותו, ועד אז הוא כבר יעשה הרבה מאוד נזק ואולי אפילו ישתפר בלחימה. הכפר הזה לא עומד לשרוד עוד המון זמן, הוא כבר שבר את הרוח של התושבים, זה עניין של כמה ימים עד שהוא ישבור את כל השאר. אני אומר שכדאי שנלך לקטול אותו." אמר. בעיקרון שך דבר זה הגיוני אבל.. דומה יותר מידי לאדם לפי טעמי. נזכרתי במבט הריק של הנער השני וצמרמורת חלפה בתוכי. מעניין איך הוא יודע כל כך הרבה על דרקונים. הוא בטח הספיק לקרוא מלא ספרים! כמה כיף לו!
אנוביס לפני 10 שנים ו-11 חודשים
(מצטער שלא הגבתי עד עכשיו... מחסום כתיבה נוראי)
אחרי שנשטפנו אל החוף החלטתי ללכת לנגן, לפעמים הניגון מרגיע אותי
הצלילים העדינים שיוצאים מהכינור, טיילתי בכפר בחיפוש אחר מקום שקט.
התיישבתי על מדרגת בית של מישהו וניגנתי.
לאחר זמן קצר דמות יצאה מהבית, ישירות אמרתי "סליחה לא התכוונתי להפריע" והתכוננתי לקום, "לא, לא זה בסדר, מזמן לא שמעתי מנגינה שמחה", הדמות התגלתה כאישה בגיל העמידה, "זה מצער, אני מנגנת בדרך כלל כדי להירגע, את יודעת לנגן?" אמרתי, "כן אבל אני קצת חלודה, ניגנתי הרבה לפני שהדרקון ההוא החליט להופיע ולפגוע בכפר" היא ענתה, "דרקון... טוב אני צריכה ללכת לספר לחבורה, אולי ניפטר מאיזה דרקון בסביבה" עניתי וקרצתי.
רצתי לפונדק כשפגע בי חץ ברגלי, נפלתי על הרצפה, דמות בעלת ברדס שחור הכניסה יד לכיסי ולקחה משהו.
הוצאתי את החץ מרגלי והסתכלתי סביבי, הדמות נעלמה ואיתה... התליון.
צלעתי לפונדק, וסיפרתי לכולם את הסיפור, למרות שהם ידעו את החלק עם הדרקון, על התליון הם עדיין לא הגיבו.
כולם ישבו במעגל שותקים, "אני מצביעה כן" אמרתי.
ג'קס לפני 10 שנים ו-11 חודשים
"אילש? היי?"
הקצתי בבהלה למשמע קולה של דיאנה, הבטתי סביבי, עוד הייתי ליד שולחן המסבאה, הם התדיינו והצביעו בעד או נגד לחימה בדרקון, אני לא רגיל בדיבורים רבים, וכנראה נרדמתי, ראיתי שכמה סביבי מגחכים.
"או... אני חושב שכן" אמרתי. קוליון צחקק כשהנחתי את ראשי חזרה והתעלמתי מהסביבה.
זאבה~ לפני 10 שנים ו-11 חודשים
חייכתי חיוךקטן.
"עוד מישהו רוצה להשמיע את הדעה שלו או שהחלטנו שהורגים את הדרקון?" שאלתי בשקט
ירח לבן לפני 10 שנים ו-11 חודשים
שלום, סליחה שלא הגבתי. לא היה לי זמן בשיט. נראה שהמורה אוהבת לפוצץ אותנו בשיעורי בית, אז נתחיל!

"עוד מישהו רוצה להשמיע את הדעה שלו או שהחלטנו שהורגים את הדרקון?"שאלה דיאנה בשקט.
"כן!" ענו כמה בהתלהבות.
"כן, נילחם בו מחר," אמר לואין בקול שקול.
"כן," הסכמתי איתו בשלווה והלכתי לחדרי.

**כעבור כמה שעות**

הבטתי בשביל ההרס. דיאנה הפכה לזאבה ורצה קדימה, היא הודיע לנו אם היא תמצא אותו לפננו. לפתע השערות שלי סמרו, הייתה לי הרגשה רעה מאוד.
שאגה אדירה נשמעה ואחריה עוד אחת, של יצור יותר-אבל הרבה- יותר קטן. אחרי כדקותיים ראיתי דרקון רודף אחריי יצור דמוי נשר אבל יותר גדול. היצור היה זהוב והייתה לו כנף ממתכת. דיאנה.
גריאוס קרא, ניסיתי לגרום לו להישאר בקרקע אך הדביל לא יפספס קרב! הוא עף לאוויר ונלחם אך הועף לקרקע כמעט מייד. רצתי אליו במהירות וראיתי שהמכות לא עד כדי כך קשות אך נוצות התעופה שלו די חרוכות.
"תלמד מזה לקח טיפש!" סיננתי וריפאתי את הנוצות שלו. "אתה לא הולך לרוץ עוד פעם לאמצע הקרב! חקה להזדמנות טובה להכות, ברור?"
הוא ענה בטלטול קל של נוצות. ברור, הוא הרי כמעט מת, למה שיתייחס לזה ברצינות? למה אני מתייחסת אליו באל בן אדם? כי הוא בן הלוויה שלי. הוא אמור לעזור לי להבין מי אני ואני אמורה לעזור לו בדרך כל שהיא. אמור להיות לנו קשר חזק יותר מפלדה ומכל קסם אחר אבל בשביל דגים הוא יפנה את מבטו. כן, לכל אחד יש מגרעות שלו וזה הוא גריאוס. רצתי אל הקרב וזינקתי הצידה כשלהבה כמעט פגעה בי. פגעתי בקרקע, קמתי מייד ורצתי עוד קצת כשהבחנתי שהלהבה כבר לא רודפת אחריי.
-תמשיכו, הנה. התחלנו את הקרב.-
זאבה~ לפני 10 שנים ו-11 חודשים
אחרי שלוריס פרשה נודע לנו שהתליון נעלם.*אהה, אצל מי היה התליון? אני לא מצליחה לזכור..אצלך אנוביס! או.. קאלה.*
"איך?" שאל דקס בכעס. "אנחנו צריכים את זה בשביל.."
"שקט!" אמר לואין. הבטתי סביב בשאננות. כולם הסתכלו עלינו, כמה בנות דקות גו דיברנו בינהן.
"זה לא משנה עכשיו.." לא הקשבתי לשיחה עוד. טוב, בואי נפעיל מעט את המוח דיאנה. מה יכול לקרות? אם נהרוג את הדרקון זה ייתן זמן למאג השחור למצוא אותנו והשמועה תתפשט והוא יידע את התחנה האחרונה שלנו אך אם התליון באמת נגנב זה אומר שהוא יודע איפה אנחנו או.. או שיש גורם שלישי. החשד הראשוני יפול על הקוסם ההוא שכינס אותנו, אני בספק אם הוא פועל עם המאג השחור, לא. חייב להיות צד שלישי כל שהוא. זה הפיתרון היחידי. המאג היה כבר הורג אותנו מזמן אם ידע את המיקום שלנו, הקוסם שקיבץ אותנו לא נראה לי מישהו שיבגוד בנו אז מי זה הצד השלישי..?
אולי משהו שאף אחד לא מכיר? מן כוח עתיק ששומר על משהו או.. אוי, אין לי מוסג מה. אבל יש צד שלישי. חייב להיות.
הבטתי בהם פורשים לחדריהם. אני לא ממהרת ללכת אל האסם ואל הקש. רק לואין וקולון נשארו. לא נראה שהוא ממש הקשיב לכל השיחה שהתנהלה.
"מה הפסדתי?" צשאל בשקט.
"אנחנו הורגים דרקון, התליון נגנב ואני תוהה מה יקרה אם התאוריה שלי נכונה, סביר הניח שמוות ממתין לנו בכל הפניות חוץ מהנכונה."
מה עם יש כאן בוגד? ריחפה המחשבה במוחי.
הבטתי אל השולחן הגס. אני נהייתי מטורפת שם בספינה, לא אסלח לעצמי על זה ואני לא יכולה להאשים חברים על דבר כזה! אוף.. למה חייבים להיות צדדים נסתרים? האם לא חשבתי על צד כלשהו, נגיד שיש רק שניי צדדים. מי יעשה את זה? אולי המאג השחור שרוצה לצחוק על חשבוננו או הקוסם שקיבץ אותנו והוא בגד בנו? לא הייתי חושבת שזה אף אחד מהם, לפי דעתי האופי שלהם לא התאים. למה הוא בכלל שלח אותנו? המאג השחור..
"הבר נסגר, לכו לחדרים שלכם!" קרא בעל הפונדק והאנשים החלו להתפנות. באמת צריך לישון מעט..
Reaper לפני 11 שנים
וואו, נעדרתי מפה לכמה ימים, אבל אני רואה שהסתדרתם מעולה!
ממש נהניתי לקרוא את התגובות שלכם :)
בעיקר כל הכבוד שהגבלתם את עצמכם עם התליונים, ככה זה צריך להיות, אחרת זה מוציא את הכיף מהמשחק. אל תדאגו, יהיו עוד מקומות לקניות.

ועכשיו לאקשן!

פרק 5 - אנשים עם זיפים, יוהו, ובקבוק רום

אתם עולים על הספינה, ויוצאים להפלגה דרך נהר ההיפרוסטמוס אל ים המוות.
אתם נקלעים לסערה, ועוזרים לצוות הסיפון ליצב את האונייה, כשלפתע, מתוך הגשם והברקים, אתם רואים דגל ויודעים שמצבכם בכי רע.
שודדי ים.
פיראטים.
הספינה שלהם נתקלת בשלכם בעוצמה והם קופצים לסיפון שלכם בצעקות אושר וטירוף...

*שודדי ים וותיקים יודעים להלחם ייקח קצת זמן להרוג אותם
*לשודדי ים צעירים יותר אין נסיון וימותו מהר
*הנשקים שלהם מגוונים, ככה שפשוט תזרמו עם מה שבאלכם, רק תהיו הגיוניים
*מי שרוצה להרוג את הקפטן (אפשר אפילו כמה אנשים) שיעשה את זה בקרב מושקע (לא חייב ארוך, רק מושקע עם תיאורים כדי שיהיה מעניין :), כי הוא בהחלט יודע להלחם ולהגן על עצמו.

בהצלחה, תהנו!
מקווה שאוכל להתחבר שוב בקרוב להביא לכם את פרק 6.
Reaper לפני 11 שנים
רק למקרה שלא אוכל להתחבר, הנה הנחיות איך להמשיך אחרי הקרב:

* האונייה מתפרקת אחרי שאתם מנצחים את הפיראטים ואתם נשטפים לחוף הקרוב, לכפר ארנרגן, קצת עני.
יש בו פונדק אחד מוזנח, נפחייה, וחנות נשקים ושיקויים. תמצאו שם גם שיקויי ריפוי (עם מחיר מופקע).
* מי שהתליון אצלו (של לומריק) - דמות עם פנים מוסתרות נלחמת בו וגונבת לו אותו (היא נעלמת) -ספר לשאר החבורה.
* אתם מגלים מכמה מקומיים שדרקון מתגורר בסביבה ומשליט את אימתו על הכפר. אנשי הכפר מוכנים לתת לכם סכום כספי גדול תמורת ההרג שלו. אתם לא חייבים לעשות להם את הטובה הזאת, אתם יכולים פשוט להמשיך במסע - זאת אפשרות שתדברו עליה.

בהצלחה!
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 11 שנים
(מי מגיב ראשון?)
אפרת לפני 11 שנים
אני אכתוב משהו.
______________________

בהיתי בדפים של ההמצאה. כבר עברה חצי שעה ושום דבר לא צץ למוחי. החלטתי לעלות למעלה לסיפון, לשאוב קצת אוויר צח, אולי זה יעזור לי לחשוב אבל ברגע שיצאתי לסיפון ביש המזל הארור שלי הכה שוב וגל רוח בא והעיף כמה מהדפים שלי. התחלתי לאסוף אותם במהירות בזה אחר זה, חלקם באוויר, חלקם נפלו על הסיפון וחלקם... טוב, חלקם נתקעו בפרצוף של דיאנה.
"מה זה?" היא שאלה אחרי שתפסה את הדפים בידה. חטפתי את הדפים ממנה במהירות ואז ראיתי שהיא נראית חיוורת מאוד. היא קמה במהירות לעבר המעקה, מחזיקה בו כשראשה מופנה מטה לכיוון הים. לא, היא ממש לא הצליחה להקיא. והיא עדיין נראה חיוורת. אפילו קצת ירקרקה.
במקום הקיא שלה שהיה אמור ליפול לים הסוער, התחלתי לראות טיפות קטנות נופלות על המים ועל המזח, מרטיבות הכל. הכנסתי במהירות את הדפים שלי לתוך המעיל שנתנו לי חברי הצוות של הספינה כדי שלא יתרטבו. זה רע. אם תתחיל עכשיו סערה אנחנו לא נוכל לצאת לסיפון והיא תקיא בתוך החדר!
דיאנה עשתה פרצוף כועס וכואב ,ישבה חזרה במקומה ושאלה "אז מה זה?" שוב. כמובן שלא עמדתי להגיד לה, אני לא מספר על ההמצאה של בארון לאף אחד. גם ככה יש לי מזל רע, אני לא צריך שאנשים אחרים ידעו על זה והמזל הרע שלהם יצטרף גם כן. כמה שפחות אנשים שידעו- ככה הסיכויים פחותים שמשהו ישתבש.
"זה כלום" אמרתי לה "סתם משהו".
"בהא" היא ביטלה אותי בהינף יד "אם זה כלום אז מה הם כל השרטוטים האלו?"
"זה לא מעניינך!" אמרתי, הפעם בקול חזק וזועף ופניתי ללכת
"זאת המצאה, נכון?" היא קראה מאחוריי אבל לא עניתי. היה שקט לכמה רגעים ואז היא צעקה "למה אתה אף פעם לא סומך עלי מספיק בשביל להגיד לי דברים?!" היא נשמעה מתוסכלת. למה? למה?! כי בפעם האחרונה שסמכתי על מישהו באמת הוא בגד בי. הוא היה שקרן. והוא היה אמור להיות לצידי. הוא היה אמור לשמוע על סוד ההמצאה לעצמו ובמקום זה הוא סיפר על ההמצאה למאג השחור. אז למה שאיזו מישהי זרה לא תבגוד בי?
"אני לא מכיר אותך אפילו!" צעקתי לאחור והסתובבתי לעברה "אני לא-"
"הוי, חברים!" מלח אחד מסיפון הספינה צעק "אני חושב שמתחילה בעיה פה!" הוא נופף בידיו לעבר חדר ההיגוי "קפטן! אני רואה ענני סערה ענקיים ממרחק!" הוא צעק בקול, הרוח עשתה רעש רב והיה קשה לשמוע אותו. הספינה התחילה להתנודד כשהים זז בתנועות פתאומיות.
ראיתי את לואין עולה במהרה לחדר ההיגוי ומתחיל לדבר עם הקפטן, אבל לא שמעתי מה הם אומרים בדיוק. זה כנראה לא יהיה דבר טוב.
חזרתי לי למטה, לחדרים מתחת לסיפון ושוב בהיתי בדפי המצאה שלי אבל היה קשה מאוד להתרכז עם התנועות הפתאומיות של הספינה ורעש הגשם מטפטף בכבדות על הקורות. אחרי חצי שעה עליתי למעלה לרגע בשביל לראות שרק קצת מחברי הצוות לחיסול ההוא-שכדאי לא להגיד את שמו אחרת לואין יהרוג אותי-, נמצאים על הסיפון. עדיין ראיתי את לואין ליד הקפטן ועוד מישהו היה לידם אבל ראיתי רק את היד שלו, הוא הוסתר על ידי המכשור השונה שהיה שם (אהממ זה פתח לכל מי שרוצה להכניס את הדמות שלו בתור מי שנמצא שם). הקפטן נראה מתאמץ לראות טוב מבעד לערפל ולגשם הכבד ולסובב את הספינה הרחק מגלים פתאומיים וענקיים שצצו. עדיין עמדתי על המדרגות וטורול צץ מאחוריי, משמיע יללות קטנות.
"וואו, טורול, בחיים לא ראיתי סערה כזאת!" צעקתי. בקושי שמעתי את עצמי. שמעתי יותר את רעש הגלים הסוערים מתנפצים על ירכתי הסירה ועל דופנותיה ואת רעש הגשם העז. שמעתי כמה מלחים צועקים מכל עבר ואיזה אדם אחד שצועק פקודות. פתאום מישהו צעק "היי!" הסתכלתי למעלה ועל ראש התורן עמד אותו מלח שקרא קודם לכן לקפטן ודיווח על הסערה. הוא הסתכל שוב לאופק. "היי, בוריס!" הוא צעק לאחד המלחים "תגיד לקפטן שיש בעיות! יש פיראטים לא רחוק ממנו, ראיתי אותם רק עכשיו בגלל הערפל!". אותו מלח ששמו בוריס נראה נחרד לרגע ואז רץ מהר לחדר של הקפטן. תוך כמה שניות הוא צעק "תגידו לכל חברי הצוות ולכל הנוסעים שמסוגלים להלחם להעלות את עצמם לסיפון מהר ולהביא נשק! מלחים- לטעון את התותחים!" הוא צעק, מים נוטפים מראשו הקירח.
מיד כששמעתי את זה תפסתי את טורול בידי ומיהרתי במורד המדרגות. חייב להזהיר את כולם! למה, למה?? גם סערה וגם פיראטים??? זה שגעון!
כשהגעתי למטה צעקתי בקול היסטרי לעבר כל החדרים שחלקם היו סגורים "היייי!! היי, תצאו, יש פיראטים קרובים אלינו!!!" ראיתי את אילש יוצא מחדרו במהירות, אחריו אסברן ולוק יצאו בריצה. לוריס, דקס וקאלה שעטו לעבר הפתח. טיילר ודייויד יצאו אחרונים אבל לא ראיתי את דואורדון איתם, הוא כנראה כבר על סיפון. כולם הסתכלו בי במבטים טעונים ואז גם דיאנה יצאה מחדרה ונראתה די.. ובכן, רע. היא ממש לא הרגישה טוב.
"מה קורה שם?" דקס שאל במהירות.
"פיראטים" אמרתי והתנשפתי "המלח אמר שהם לא רחוקים מאיתנו. הקפטן קרא לכולם לעלות מלעלה ולהביא נשקים".
דקס נתן חיוך קטן ואמר "כל הנשק שאני צריך תמיד נמצא עליי. קדימה!" הוא קרא ושעט למעלה במעלה המדרגות. רבים אחרים עשו כמותו, חלקם חזרו לחדריהם ואז עלו לסיפון, אחרי שהביאו איתם כמה נשקים.
הסתכלתי על דיאנה והיא נראתה די חולה. "הקאת כבר?" שאלתי אותה כשאחרון הלוחמים שהיה קוסם עלה למעלה לסיפון בריצה.
"רק פעם אחת" היא אמרה לי ונשמעה די מסוחררת "אבל אני אסתדר".
"אולי כדאי שנשאר פה וניתן להם לעשות את העבודה" אמרתי במהירות כשעל פניי נטפו מים. כלומר, הם הלוחמים, לא?
"אל תהיה פחדן, קוליון" היא אמרה בקול חלוש "אני לא נשארת פה בשביל להקיא את המעיים שלי החוצה. כבר עדיף שאני אקיא אותם על אחד מהפיראטים האלו" היא חייכה חיוך קטן בזווית פיה והתחילה לעלות באיטיות במעלה הסיפון. היא מלמלה משהו על זה שאם היא תהפוך לזאב אולי יהיה לה קל יותר עם מחלת הים, או שתהפוך לדג, או כריש.
עליתי אחרי דיאנה לסיפון כשראיתי מלחים מתרוצצים לכל עבר ומטעינים פצצות בתותחים. ראיתי מהצד את אילש ואת דקס עם נשקים שלופים, מסתכלים קדימה. אז הסתכלתי גם אני קדימה. המחזה לא היה נעים במיוחד.
הייתה שם ספינת פיראטים ששטה לה היישר לכיווננו עם תותחים שלופים ושני פיראטים עומדים על קצה מעקה הסיפון ומחייכים חיוך זוועתי חסר שיניים.
"האא, אם נמות לעולם לא ימצאו את הגופות שלנו!" קראתי בפאניקה. זה נורא ואיום! מה נעשה?!
"אל תדאג כל כך" דיאנה הסתובבה לעברי "אנחנו נכסח להם את הצורה" היא חייכה וניצוץ נדלק בעיניה.
אפרת לפני 11 שנים
אהממ אנשים, נא לכתוב.
אקו לפני 11 שנים
(אני אגיב בקרוב, אבל למה על ספינת ננוסעים יש תותחים ולמה בכל תגובה שנייה מדברים על לואין? זה שריפ משחק אותו לא אומר שצריך להזכיר אותו כל הזמן...)
אפרת לפני 11 שנים
למה? כי לואין אמור להיות המנהיג, לא?? ככה אני הבנתי, אז אני מזכירה אותו בתור מי שמדבר עם הקפטן. אל תדאג, ארן, הזכרתי גם אותך ;) קצת. אם זה כל כך מפריע לך אני אזכיר אותו פחות. אבל צריך מישהו שידבר עם הקפטן/רב חובל או מה שזה לא יהיה של הספינה ויהיה איתו בקשר על מה קורה (לי זה נראה מאוד הגיוני) אז... אמרתי לואין. מי ישמע, זה לא כאילו נתתי לו איזה קטע דיבור ענק, רק הזכרתי אותו שם. הזכרתי כמעט את כולם שם כשהם עלו לסיפון.
בכל מקרה, למה על ספינת נוסעים יש תותחים?? כי זאת לא ספינת נוסעים רגילה! אתה חושב שה... לא, באמת עכשיו, איך קוראים לקוסם ההוא? מארוולוס נראה לי, יביא לנו ספינה בלי תותחים נגד פיראטים? תותחים זה הכי כיף! (כמו בשודדי הקאריביים! איך אני נקרעת מצחוק כל פעם כשאין להם פצצות שם והם יורים מזלגות וסכינים ואיזה מזלג אחד נתקע בעין התותבת של הפיראט הסתום ההוא!) וזה מאגנוב! אבל אתה תמיד יכול להמציא דברים משלך ולהגיד שהפצצות נרטבו בסופה או משהו ולכן הוא לא באמת מתפוצצות כראוי, או שהן לא מתפוצצות בכלל... תמציא, זה הקטע.
shadowalker לפני 11 שנים
דקס-
התעוררתי ביחד עם העיר, כשאנשים התחילו להסתובב ברחובות הדיבורים שלהם העירו אותי. פתחתי את עיני לכדי חריצים דקים ומטושטשים, ראיתי זוג אנשים עוברים ממש ליד הספסל עליו ישנתי ונועצים בי מבטים.
ניסיתי לעבור לישיבה ומיד כאב גב חד החזיר אותי לשכיבה בגלל הספסל הנוקשה שהגב שלי נאלץ לסבול לילה שלם, מעניין אותי אם מישהו שם לב שלא ישנתי בפונדק, אם מישהו שם לב למצבי בכללי. אני לא רוצה שירחמו עליי ואני לא רוצה טובות, אבל בפנים אני ידעתי שרציתי שמישהו ימצא אותי...
קמתי באיטיות, נותן לעיני להסתגל לאור ולגבי להסתגל למצב של עמידה. השוק פעל והיום היה נראה שיגרתי, הלכתי לפונדק להשיג לי קצת אוכל. נכנסתי לפונדק וראיתי כמה אנשים מהחבורה מתארגנים לתזוזה, אנחנו יוצאים היום??? הזמנתי לי כיכר לחם וגוש גבינה, שילמתי, אכלתי... ודי הייתי מוכן לתזוזה, כל מה שאני צריך נמצא עליי.
הלכתי לכיוון המזח, רוח נעימה נשבה בפני, אנשים הכינו את הספינות שלהם והיה יום יפה בסך הכל. עליתי על הסיפון מרוצה, אני די איש של ים, עמדתי על החרטום ונתתי לרוח לרענן אותי, אני ממש אוהב את הים. פתאום הרגשתי טיפה רטובה על ראשי, הושטתי את ידי קדימה וטיפה נפלה בכף היד שלי "מה זה?"
-כעבור חצי שעה-
ברקים הכו בכל מקום, גשם הצליף בפני עם הרוח ללא הפסקה, הסירה שלנו התנדנדה כמו גיגית וקולות חריקה מגוף הספינה נשמעו כל הזמן. אנחנו נמצאים על גרוטאה באמצע הסופה הכי חזקה שהייתה בעשור האחרון. כמה אנשים שכבו על רצפת הסירה, נאחזו במשהו ושמו את הראש בתוך דלי למקרה שיקיאו. לואין עמד ליד ההגה ודיבר עם הקפטן, עליתי לשם גם כדי לראות מה מצבנו.
ההפלגה נמשכה בקושי, נער סיפון אחד ירד מראש התורן עם משקפת בידו ואמר לקפטן "אדוני, יש ספינה גדולה באופק, הערכה של 3 מייל מאחורינו" הוא התגבר על הרוח בקושי עם קולו "בסדר גמור" ענה הקפטן והנער תיפס לתורן שוב. תודה לאל, אולי הם יוכלו להיקשר עלינו עם חבלים ואם נתבע הם יקחו אותנו...
לאחר כמה זמן הנער חזר "שני מייל אדוני, היא תלת-תרנית, לא נראה שהסופה משפיעה עליה כמו עלינו", הקפטן ענה לו: "תמשיך לעדכן, במצב הזה עוד נצטרך להעזר בהם" והנער עלה לתורן שוב. הם תלת-תרניים, שלושה מפרשים גדולים, סירה ענקית ויציבה, זה ממש מזל ענק שלנו, רק אנחנו מספיק דפוקים בשביל לצאת עם סירה חד-תרנית ומפרש עזר קטן ביום כזה.
ההפלגה נהייתה בלתי נסבלת, הנער חזר "מייל וחצי ומתקרבים אדוני, הם נראים כמו... פיראטים..." הקפטן הסתכל לרגע על הנער סיפון וראה שהוא רציני, הוא ענה לו "לא יכול להיות, וגם אם כן, אפילו הם לא מספיק אידיוטים בשביל לנסות להשתלט על ספינה ביום כזה, עם הרוחות והזרמים... זה בלתי אפשרי". אני ולואין הסתכלנו עליו במבט לא משוכנע "אוקיי, בואו נראה אם הם על הזנב שלנו" הוא אמר בקול לא מאוד מרוצה. "20 מעלות ימינה!" הוא צעק לסיפון, כולם הכינו את הספינה לפנייה הקלה "20 מעלות ימינה!" צעקה חזרה אל הקפטן מהסיפון והוא סובב את ההגה הנוקשה 20 מעלות. הקפטן נתן למישהו אחר את ההגה, שלף משקפת והסתכל לכיוון הספינה. הוא לא היה נראה מרוצה ממה שהוא רואה. הוא פשוט אמר לאיש שעל ההגה לקחת עוד עשרים מעלות ימינה והאיש ביצע את אותו הנוהל. הקפטן המשיך להביט בספינה ולאחר כמה שניות אחרי הסיבוב הוא אמר "בשם כל הגלים... אוי לא..." הוא הכניס את המשקפת חזרה לכיס, לקח מהר את ההגה מהנער של התורן ואמר לו: "מבקש רשות להאיץ, מה מצב המפרשים?" הנער ענה "תקין" הקפטן השיב מיד "בצע" והנער ירד לסיפון וצעק "למתוח מפרשים!" המפרשים נמתחו בחריקה ואנחנו האצנו. הזמן עבר כמו נצח מרוב לחץ, כבר לא הרגשתי את הגשם נופל עליי מרוב שהתרגלתי לזה, שמענו צעקה של הנער "מייל אחד ומתקרבים!" הקפטן השיב "מבקש רשות להאיץ!" לאחר כחצי דקה שהנער בטח בדק את המפרשים נשמעה תגובה "רשות ניתנת!" הקפטן השיב בקול לחוץ "בצע מיד!" המפרשים נמתחו בחריקה חזקה ואנחנו האצנו. הייתי כבר רטוב עד העצם ממזמן, בגלל המהירות שלנו בכל גל שנתקענו כל הסיפון פשוט נשטף, וגלים לא הפסיקו להתנפץ על דופנות הסירה. אנשים הוציאו מים מהסירה במרץ עם דליים, אבל זה נראה כל כך חסר תועלת כי מיד אחר כך מגיע גל שנשבר על הסיפון ומאפס את כל העבודה. "חצי מייל ומתקרבים קפטן!" הנער נשמע מיואש, זה חסר סיכוי "מבקש רשות להאיץ!" הקפטן החזיר לנער "אתה גבולי מאוד על התורן הראשי המפקד!" הנער השיב בדאגה "בצע!" הקפטן תבע ממנו "אבל!-" הנער התחיל לומר אבל הקפטן קטע אותו "בצע!!!" הוא צעק ביאוש, המפרשים נמתחו וגוף התורן השמיע קולות סדיקה, הרוח כל כך חזקה שתורן העץ הזה עומד להישבר כמו קיסם. "רבע מייל המפקד!" קריאה נשמעה. הקפטן הזיל דמעה, הוא ידע שזה חסר סיכוי, הוא מלמל משהו למשפחה שלו וצעק בקול שבור אל הנער "90 מעלות ימינה והורד את כל המפרשים בצע!!!" לאחר מכן הוא פנה אלינו "חברים" הוא הסתכל לנו בעיניים "תאחזו במשהו".
בום! הסירה נעצרה בשנייה אחת כשהיא עומדת לרוחב אל מול הספינה של הפיראטים, כל מי שהיה על הספינה בלי יוצא מן הכלל הוטח בכוח בדופן שמאל של הסירה, המכה הייתה כל כך כואבת שבקושי הצלחתי לחזור לעמידה, פקחתי את עיניי וראיתי במרחק חמישים מטר מאיתנו ספינה עצומה שואטת לעברנו במהירות, והיא לא מאטה, הם עומדים לנגח אותנו...
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 11 שנים
(אני יגיב ברגע שכולם יגיבו)
אקו לפני 11 שנים
ובדיוק ברגע שיצאתי לסיפון המתנודד בגשם השוטף הגיחה מימיננו סירת פיראטים אימתנית, מנפצת גל ענק ומתנגשת בדופן הספינה שלנו בעוצמה, ברעש עצום של חריקת ושבירת עצים מעדתי וכמעט נפלתי מהסיפון, נאחז בכוח במעקה הרטוב.
בצעקות כמעט קופיות הגיחו מתוך הסופה עשרות פיראטים, רצים וקופצים.
הגבתי במהירות, שלחתי גל אנרגיה לכיוונם, הוא הצליח לתפוס אחד מהם ברגע המתאים ודחף אותו באמצע נחיתה על הסיפון שלנו אל תוך הים הסוער, נדמה לי שאפילו שמעתי "בלופ" מעומעם כעבור שנייה. הוא פגע גם בפיראט שני, אבל הפיראט הזה רק נחבט במעקה והתרומם כעבור שנייה.
כשלמדתי אצל מארוולוס הוא תמיד אמר לי שלקוסם יש כוח מוגבל, לכל הקוסמים יש, ולכן עליהם להשתמש בו בדרך הכי שימושית, לנצל את הסביבה לטובתם וכך לעשות נזק גדול יותר מבלי להשתמש באותה הכמות של הכוח. היינו על ספינה מתנודדת ורטובה, באמצע סופה חשוכה ומעל לים סוער, ובדיוק עלתה לי הברקה. לחשתי לחש קצר ועשיתי מחווה בידיים שלי, הקפאתי את כל המים שעל הסיפון שבצד שבו הפיראטים נחתו מספינתם, הקרח החלקלק והספינה הנטויה שבגלים עשו את שלהם, חלק גדול מהפיראטים איבדו את אחיזתם בקרקע, נפלו, והתחילו לגלוש ללא שליטה ולהתנגש בדברים, הדרך הכי חסכונית להפיל כזו כמות של אנשים על ישבנם ברגע.
אבל הפיראטים עקפו את האזור הקפוא והתחילו בקרבות פנים אל פנים, מה שאומר שאני לא יכול להזיק להם כאילו הם לבד כבר, כי אני אסתכן בפגיעה באנשים שלנו.
אז עברתי לתחבולה הבאה, מקורות האור היחידים שהיו היו הברקים ומספר מצומצם מאוד של מנורות שהיו פזורות ברחבי הספינה, אז עברתי לשלב הבא, יצרתי כדור אור חזק ובוהק מאחורי האנשים שלנו, לכן, בגלל האור הפתאומי, הפיראטים הסתנוורו מאוד, אבל האנשים שלנו הסתכלו לכיוון השני ולכן זה לא השפיע עליהם ממש, הם ראו את הפיראטים יותר טוב כי הם היו מוארים, אבל הפיראטים ראו את האנשים שלנו רק כצללים לעומת האור החזק, זה נתן לאנשים שלנו יתרון, אבל הפיראטים התחילו להתערבב באנשים שלנו אל תוך הקרב, כך שכבר לא הייתה חזית אלא בלאגן גדול, ולכן האור שלי יתחיל לסנוור גם את האנשים שלנו, אז הרמתי אותו אל מעל מקרב, הזרמתי אליו אנרגיה שתספיק לכמה דקות וקבעתי אותו שם. האנשים של הקבוצה בבירור יכלו להילחם יותר טוב באור יום, ולכן זה פעל לטובתנו, בנוסף, זה יכול לשמש כסימן מצוקה שאולי יביא ספינות שיעזרו לנו.
לפתע שמעתי רחש שריקה מהיר והרגשתי כאב חד בכתף שלי. חץ. ממתי פיראטים משתמשים בקשתות?
קרסתי אל הרצפה והראייה שלי היטשטשה, אני אהיה חייב להוציא אותו...
אפרת לפני 11 שנים
"אוי לא" אמרתי בשקט ובפחד, די המום מהמראה שהיה על הסיפון. היה קשה לראות בתוך כל הגשם והסופה, הספינה התנודדה מצד לצד ו- הממ פיראטים זינקו מספינה ענקית לידנו לתוך הסיפון! היו המוני פיראטים כבר על הסיפון אבל הפיראטים פשוט לא הפסיקו לבוא! כמה צוות יש להם? היו על הסיפון לפחות 35 פיראטים נלחמים עם חיוכים ערמומיים על הפרצוף וחרבות. הם אהבו לעשות טריקים כמו להלחם עם יד מאחורי הגב או להתלות הפוך מהתורן ולירות על אנשים חצים. רגע, חצים??? אבל חשבתי שפיראטים משתמשים רק בחרבות!
דיאנה הייתה לפני והיא לא נראתה בריאה במיוחד, אם כך אפשר לתאר את הגוון הירקרק שעל פניה, אבל בכל זאת היא הפכה לטיגריס ומלמלה משהו על זה שטיגריסים אוהבים מים, ואז קפצה לעבר הקרב.
אז רק אני נשארתי פה, מאחור, ליד המדרגות. כלומר, אני וטורול.
"פרחח קטן, בוא הנה!" קראתי לגור שהיה בתחתית גרם המדרגות ועוד לא עלה לעבר הסיפון. "אני לא הולך להלחם לבד!" צעקתי עליו. הוא רק בהה בי ולא יצא ממקומו. "אויי טורול!" קראתי בעצבנות. ואז עלה במוחי רעיון. הוצאתי כדור בשר משומר ושקשקתי אותו בידי.
"אהא! אהא!" חייכתי חיוך מזוייף כשהוא הוציא לשון ושכשך את הזנב למראה האוכל "מי רוצה כדור בשר? אה?" טורול זינק לעברי זינוק ענקי וכמעט אכל לי את כל היד.
"היי יצור קטן ופרוותי, אני לא צריך את הרוק שלך על היד שלי!" קראתי לעברו בזעף אבל הוא בכלל לא שם לב.
"זהו!" אמרתי והוצאתי את פגיון האור שלי "אכלת מספיק, לא טוב לאכול לפני קרב". הישרתי את הפגיון כנגד טורול ומיד אור לבן ובוהק יצא מהפגיון לעבר טורול, והוא כמו גדל בשלבים למול עיני בין רגע. אמרתי כבר שהפגיון הזה גאוני??? כלומר, מה, עם קצת קסם גם אני הייתי יכול להמציא אותו כמובן.
הוא היה נראה גדול ומאיים מאוד במימדים האלו שלו. וזה בדיוק מה שאני צריך.
המשכתי להחזיק את פגיון האור בידי והסתכלתי על הקרב. לצידי טורול היה.. ובכן.. "היי, מה אתה עושה!" צעקתי לעברו. טורול פשוט פתח את התרמיל שלי והתחיל לחסל שם את כל כדורי הבשר! "לא עכשיו!" גערתי בו אבל הוא היה בדיוק עם אותו אופי מעצבן, ופשוט כשכש בזנב שלו וקיפצץ כמו תינוק, רק שעכשיו הוא גם הרעיד את כל הספינה איתו. ומשך אליי תשומת לב!
אוי לא, אוי לא, פיראט חסר עין מתקרב! הוא היה נראה פיראט מוזר, כאילו לקחו גוף של שלד ופרצוף של אדם מת והדביקו אותם ביחד ו-פוף! זה מה שיצא. פיראט חסר עין עם רטייה מוזרה מעור חום, בגדים קרועים ומספר שיניים שהייתי יכול לספור באצבעות כף יד שלי. ואיך אני יודע את זה? ובכן, כי הוא חייך כשהוא הלך לעברי, חיוך ערמומי ומעצבן כזה שלא גרם לי להרגיש טוב בכלל!
פתאום למעלה ומלפנים, על קרש אופקי ליד התורן, ראיתי את דיוויד. הוא הסתכל לעברי, הצביע על הסכין שלו ועשה תנועה מוזרה עם הסכין. מה הוא רוצה??? הוא ראה שלא הבנתי אותו והצביע על הסכין ואז על החבל. למה הוא רוצה שאני אחתוך חבלים עכשיו?? יש פיראט שמתקרב לעברי, טורול מחסל את כל כדורי הבשר ונראה שמח מאוד, ואני תקוע כאן! הפיראט התקרב לעברי מהר וראיתי את דיוויד מנפנף את זרועותיו במהירות לעברי. בסדר, בסדר, אני אחתוך! חתכתי את החבל הארור והתחלתי בשצף של קללות על טורול בעודי מתרחק אחורה ומכוון את הפגיון שלי קדימה בחשש.
כמעט נפלתי בגרם מדרגות מאחוריי כשראיתי את דיוויד אוחז בחבל, קופץ ממוט העץ עם סכין שלופה ו- טוב, אז כבר לא ראיתי אותו. אבל כן ראיתי את העין של הפיראט ששעט לעברי מתרחבת בתדהמה. הוא עמד שם כמה שניות ואז ירק דם מהפה שלו, דם שנחת עליי (!!!) והתמוטט על הרצפה כשהפנים שלו למטה. מאחוריו ראיתי את דיוויד עומד וחיוך מתנוסס על פניו.
"כמה זמן לוקח לך לחתוך חבל, ילד? אתה ממש בהלם מכל זה מה?" הוא אמר בחיוך וניצוץ בעיניו. נראה שהוא אהב את כל המלחמה הזאת. כמובן שלא עניתי לו כי דם מהפיראט המת ניתז לי ליד העיניים וקרוב לשפתיים. פיראט ארור!
"קח" הוא אמר לי והושיט לעברי ממחטה סחוטה לגמרי. ניקיתי את הפרצוף שלי במהירות ורטנתי לעצמי.
"לא יכולת להיות ברור יותר?" אמרתי לו בכעס "מאיפה אני אמור להבין ש- היי, תיזהר!" צעקתי במהירות כשדייויד חמק לו לצד ימין. מאחוריו פיראט ארור הגיע בריצה ועמד לתקוע בו גרזן. ועכשיו הוא עמד לתקוע אותו בי.
"אהההה!!!!" צעקתי כשאני מחזיק את פגיון האור ישר אל מול הפיראט וכשהוא שועט לעברי. הוא כמעט התנגח בי לגמרי, לפני שכדור הפרווה הטיפש הזה הצליח להתנתק מכדורי הבשר ולקפוץ על הפיראט בזעם. הוא הפיל אותו ארצה ו- ובכן, המחזה לא היה נעים. בוא רק נגיד, אל תתעסקו לעולם, אבל לעולם, עם אריה בוגר. יש להם שיניים חדות. וטפרים מפחידים.
עמדתי שם ובהיתי בהלם בנקודה לא מובנת מולי. לא הצלחתי לעכל את מה שהרגע קרה. "אבל, אבל... הוא... שעט לעברי... היה לו גרזן!!" צעקתי בפאניקה. מה זה אמור להביע??? אף פעם לא רצו לעברי עם גרזן ענק קודם ואיימו לפצפץ לי את הגולגולת!
"תירגע" דייויד קרא מהצד "החתול שלך הציל אותך" הוא חייך והסתכל לעבר טורול ואיבריו של הפיראט הפזורים על הרצפה. "אבל" הוא אמר "אני חייב ללמד אותך להשתמש בזה" הוא הטה את ראשו לעבר פגיון שלי "היית ממש נורא!" הוא צחק ואז הסתובב במהירות והתחיל לטפס במעלה החבל, מגיע במהירות למוט שהיה עליו קודם לכן וצופה מלמעלה על הקרב, בוחר לו את מי לתקוף.
אחר כך טורול התקרב לעברי, מסביב לפה שלו היה הרבה דם וזה היה נראה די מחליא. בכל זאת, לא נראה שזה היה לו אכפת בכלל. הלשון שלו הייתה בחוץ, הזנב התכשכש לו באוויר והוא נראה די שמח כשהוא זינק לעברי וישב מולי, מסתכל עליי במבט מוזר.
"מה?" קראתי בזעף. "מה?!". טורול רק המשיך להסתכל עליי עם ניצוץ של גור בעיניים וגוף של אריה בוגר.
"בסדר, בסדר" רטנתי "תודה לך". אמרתי בשקט. הוא עדיין המשיך להסתכל בי.
"מה?! אתה יודע מה, אתה חסר טאקט! אמרתי לך כבר תודה" שילבתי את ידיי על חזי.
"טוב, נו! תודה לך טורול שהצלת את חיי, בלעדיך הייתי מת" אמרתי בקול יבש וטורול נראה די מרוצה. אחר כך הוא הנהן בראשו לעברי קלות ואז הסתובב מהר ורץ לעבר מרכז הלחימה, מטלטל את הספינה קצת עם הכובד שלו.
"היי! קראתי לעברו "חכה לי!" רצתי מהר אחריו בעוד שהוא מפלס לנו דרך בין הקרבות שהתרחשו שם. פתאום הוא הסתובב לעברי במהירות ואז הסתכל על איזה פיראט שהיה קצת בצד, שועט לעבר איזה לוחם מאחורה. "אותו?" שאלתי. "אתה יודע מה, הוא נראה כמו מישהו שרוצה מכות, טורול" הנהנתי וטורול כמו חייך לעברי ושנינו שעטנו על הפיראט והתחלנו להלחם. (מה? מה?! אני גם נלחמתי. קצת. כן! מה, אתם לא מאמינים לי? זאת בעיה שלכם!).
Reaper לפני 11 שנים
לואין -

טיילר עשה עבודה מצויינת. כבר בגל הראשון של הפיראטים שעלו על הסיפון הוא גרם להם להחליק, ואז סינוור אותם. חיסלתי שלושה מהם בשיסופי קאטנה מהירים כשהם היו חסרי הגנה, חותך לראשון את הגרון, נועץ את הלהב בבטנו של הפיראט השני, ובסיבוב שמשלים את התנועה חותך לרוחב החזה של הבא אחריו.
הרמתי את הקאטנה למצב הגנה וסקרתי את הסביבה.
בגשם הסוער הכל היה מטושטש, והברדס רק הקשה עליי. הורדתי אותו במחוות יד מהירה, ואז סובבתי את ראשי בחדות כשנשמעה צעקת הסתערות מהצד.
פיראט רזה ומלוכלך רץ לעברי עם חרב חלודה מוכן להכות בי.
מטר ממני הוא החליק על הסיפון הרטוב, ואז ניסה לייצב את עצמו בעודו מועד לעברי. כמעט חייכתי.
כשהרים את פניו, הוא כבר היה קרוב מידי. החרב שלי שיפדה אותו.
צעקה נוספת מאחוריי. הסתובבתי, וראיתי פיראט מתמוטט, כשעל שפתיו גוועת הצעקה.
מאחוריו עמדה דיאנה, סכיני הכסף שלה מבהיקים בידה.
"זה היה בשליטה." אמרתי.
היא חייכה אליי חיוך רפה. "על לא דבר." ראו שהמצב שלה לא משהו, אבל היא נלחמה, יאמר לזכותה.
אבל לא היה זמן לדיבורים, גל הפיראטים המשיך להגיע, ונעשה יותר ויותר מטונף.
"נתראה אחר כך." מלמלתי לה, וזינקתי אל עבר שני שודדים בקאטנה שלופה ומונפת.
אפרת לפני 11 שנים
המממ תמיד רציתי לדעת; מה זה קאטנה?
גולגולת הרעם לפני 11 שנים
לפני שכמעט איבדתי את הלשון,ישבתי בתא הצפוף,שנמצא בסיפון התחתון הצר.
הבטתי בתליון שזהר באור המועט של העששית.הוא היה אמור כבר להתחמם למגעי,אבל הוא נותר קר.
תמיד שנאתי הפלגות,למרות שביליתי זמן רב בהפלגות חוצות אוקיינוסים.
אף פעם לא הצלחתי להתרגל לעובדה שאני במקום כל כך אין סופי,וכל כך חזק.
ענדתי את התליון סביב הצוואר,והחלטתי לישון קצת.
נשכבתי על הערסל המרופט שהיה תלוי ברישול על קורות העץ.עברו כמה שניות של דממה,ואז נזכרתי שכדאי שאני יכבה את העששית.
קמתי שוב,והתקדמתי לשולחן,כשצעקות החלו להישמע מלמעלה.
הספינה התנודדה יותר ויותר,ולבסוף החלטתי לעלות ולראות על מה כל הצעקות.הסיפון היה חלקלק ורטוב,וגשם כבד נפל מהשמיים האפורים.חרטום הספינה עלה בזווית חדה,והספינה שעטה במעלה גל ענק.
הגלים לא נשברו,כי היינו באמצע הים.במקום זה,הספינה עלתה במעלה גל דמוי הר,וירדה במדרונו לעבר עמק בין הגל הבא,ושוב עלתה במהירות מזוויעה.החלקתי על רצפת העץ בחוזקה,וניסיתי להאחז במשהו.התרחקתי ממעקה הספינה.צורה כהה ומטושטשת דהרה אלינו במהירות.
התאמצתי,וניסיתי לזהות מה זה,אבל כל הגשם,והרוח שהפריעה לפתוח עיניים הקשו עלי.
ואז,לחלקיק שניה,הבזיק ברק,וחתך את העננים הכבדים.
אור בוהק הציף את השמיים לרגע קטן,שגילה מחזה נורא:
בהתחלה הופיע דגל שחור,חסר סמל.אחריו הגיעו שלושה תרנים עבים,בעלי מפרשים אפורים.ואז הופיע גוף תלת-תרנית מפלצתית,שאורכה לפחות שלוש פעמים כמו שלנו,וגובהה לפחות פעמיים.
פיראטים.
הם נעו במהירות גבוהה,אבל לא כזאת שתפלח את הספינה שלנו לשניים,אלא אחת שתזעזע אותנו,וללא ספק תהרוג הרבה מאיתנו,כדי שנהיה מרוככים לפשיטה קלה.
מסלול ההתנגשות בלתי נמנע.מישהו צעק משהו לגשם,אבל לא שמעתי כלום,בגלל יללת הרוח.רצתי אל התורן,שנראה לי המקום הכי בטוח,ואז נזכרתי שמורפיוס וכל הציוד שלי עדיין למטה.
רצתי בזהירות חזרה למדגות שמובילות לסיפון התחתון,והחלקתי שוב במורד המדרגות.נחתתי על העץ הקשה,וקמתי הכי מהר שאני יכול.הספקתי לשים את היד על התרמיל שלי,ולראות את מורפיוס צמוד לקורות התקרה,כשהם פגעו בנו:
בהתחלה הגיע הקול.קול נפץ חזק,ושבירת עץ פתאומית,וצעקות רמות מבחוץ.
לאחר מכן הגיע הזעזוע.רעד חזק עבר ברצפת העץ,ובגוף הספינה,כשהתלת-תרנית הגדולה פגעה בה.עפתי,והיטלטלתי באוויר,כמו בובת סמרטוטים.פגעתי בעצם קשה,כשכל הגוף שלי מזדעזע,וכל עצם בגוף שלי מרגישה כמו זכוכית שפגשה בריצפה אחרי נפילה ארוכה.נשכתי את הלשון שלי,והרגשתי את הבשר נמעך ונגרס תחת שיניי.
ואז הגיעו המים.גל מים חזק פגע בי,והקור עטף את גופי.
טעם מליחות,עלה בפה שלי,וטשטש קצת את הכאב.
לכמה רגעים שכבתי שם,באפלה,כשגוף הספינה מתמלא לאט במי ים מלוחים וקפואים.טעם מתכתי שטף את פי,והרגשתי את הדם שנוזל מפי באיטיות מבחילה.כל הגוף שלי רעד,מכאב ומקור.
לאט לאט בדקתי בזהירות אם יש איברים שבורים.לשמחתי,רק היה כאב,אבל לא חטפתי מכה יותר מדי רצינית.החבלה הכי רצינית שהייתה לי הייתה בראש,וחוץ מכאב,היא לא פגעה בי.אבל עדיין הייתי מטושטש,והחושים שלי עדיין לא היו חדים.מיששתי את הסביבה,והצלחתי למצוא את התרמיל.מורפיוס ליחשש מעלי,מה שאומר שהוא עדיין בסדר.זחלתי במעלה המדרגות,שכבר התחילו להיחסם במים,עד שהגעתי לסיפון העליון.שמעתי צרחות מרחוק,למרות שהם נזעקו קרוב מאוד אליי.ראיתי בהילוך איטי אנשים נלחמים בלהט,ופחד,בלי היכולת לזהות מי הוא כל אחד.הסיפון שלנו היה חצי הרוס.כולם היו צריכים להילחם בחוסר יציבות,ובקלילות,כדי לא ליפול לים הגועש,מה שכבר קרה לחלקם.
ניסיתי לעבור בכל כוחי מעבר לכאב,ושחררתי את האנרגיה העצורה שבתוכי דרך הוורידים,וכל האיברים.
תחושת הקלה החלה לזרום בתוכי,והצלחתי לקום על הרגליים.ראיתי בבהירות שוב,וכל החושים שלי חזרו לעצמם.קסם ריפוי מאוד בסיסי.אני עדיין לא במצב הכי טוב,אבל אני יש לי סיכוי יותר טוב לשרוד.
ירקתי דם,וחתיכת לשון קטנה.הנשק שלי היה עוד בתרמיל,אז רכנתי להוציא משם את הסכינים,כששמעתי צעקה מעלי,וראיתי איש צוות נופל מהבמה הקטנה של ההגה.מיד אחריו קפץ חצי אלף פראי,שכנראה היה פיראט,לפי הקעקוע על זרועו.
הם התגוששו בגשם,עד שהספינה נטתה על צידה,והם שניהם גלשו לאורך הסיפון,ופגעו במעקה.
הפיראט חנק את איש הצוות,שהתפתל וניסה להחליק מתחתיו.הבזק כסף קטן,וסכין באורך עשרה ס"מ ובעובי של אצבע הוחדרה כמעט בעדינות לגרונו של איש הצוות.הוא השתנק,וירק דף על פרצופו של הפיראט,עד שהוא נחנק מהדם של עצמו בקול חרחור.הפיראט חייך,והוציא את הסכין מגרונו של המלח.הוא חייך לעברי,וחשף שורה של שיני זהב חדות.הפיראט שלף שני סכינים,ורץ לעברי,נזהר שלא להחליק.
הכנתי בידי בקבוקון זעיר,מלא באבקה אפורה,שבה מעורבבות חתיכות מתכת משוננות.
הקרב המזהיר והאפי,שאני בטוח שיכתבו עליו שירים לאורכי הדורות נגמר בדקה וחצי.
התוכנית המקורית שלי הייתה להשליך עליו את הבקבוקון בחוזקה,כך שהחומר שנמצא בתוכו,שידוע בשם קשקשת לטאה,יתפוצץ,ויעיף לכל עבר את חתיכות המתכת,שאני מחוץ לטווח כמובן,כך שהגוף שלו יחורר.
טוב...חלק מזה עבד לפחות.
הספינות התנגשו שוב,וכולם עפו באוויר.
הבקבוקון כן עף לעבר הפיראט.
אבל גם אני עפתי לעברו.
וגם...דקס.
הרגע הבא קפא באוויר-הבקבוקון פגע לרגלי הפיראט,ושבבי מתכת עפו לכל עבר,מחוררים את כל גופו.
לצערי,גם אני וגם דקס היינו בטווח.אני יכול להגיד בביטחון שהחבית הייתה זאת שהצילה אותנו.
היא הקריבה את חייה באומץ,כשעשרות השבבים שהיו אמורים לחורר אותנו,פוצצו אותה לשבבים.
וחלקם פגעו בנו.
כמו שאומרים-לא,בעצם לא.
אני לא חושב שיש משפט למצב כזה
shadowalker לפני 11 שנים
(את לא רצינית זאבה, כאילו, באמת... מה נסגר איתך? איפה ההיגיון הבסיסי?)
זאבה~ לפני 11 שנים
חח^^

אני שונאת את הים. את הסדינים האלו שכולאים את הרוח, את הקרשים שהיו אמורים להיות ביער ובעיקר את מחלת הים הנוראית שלי. בעיקר את זה.
הפכתי לטיגריס והרגשתי את הבחילה שלי שוחחת אך הראש שלי כאב, אני יכולה להסתדר עם זה.. אני חושבת.
רצתי לעבר פירט שכמעט שיסף איש צוות. איש הצוות היה די נמוך, עם משקפיים וכרס גדולה. הפירט היה גבוהה, שרירי והחזיק לו סכין ארוכה וחרב ארוכה שהייתה תלויה על גבו. אם רק אמנע ממנו להגיע עליה..
זינקתי עליו כשראשי הולם, חותכת את צד צווארו. הוא העיף אותי ממנו די בקלות אך הוא לא עזב את איש הצוות, הוא שיסף את גרונו וחייך אליי חיוך מזוויע והוא.. ליקק את הדם שעל הסכין שלו? למה? אני לא אבין לעולם פירטים.
הוא זרק את הסכין שלו לעברי והיא חתכה את הלחי שלי. הכאב היה צורב והיה נדמה לי שמאות נמלים הולכות לי מתחת לעור.
נהמתי לעברו והוא גיחך. הסכין מורעלת, כמובן.
זינקתי לעברו שוב אך הוא שלף את החרב שלו והנחית אותה עליי אך הצלחתי להתחמק בקושי.
חזרתי לצורה האנושית שלי וטענתי את היד שלי וכיוונתי לעברו. הוא הסתער, לא ביזבז זמן בלתת לי להטעין את היד שלי. שנייה עברה, עוד אחת ועוד אחת. יש כאן יותר מידי מים!
התגלגלתי בצידה ברישול והיד שלי ירתה על הגב של הפירט. הפירט עף והתרסק על חבית. שלפתי את קרח וכפור ונשמתי באיטיות. הבחילה הייתה ממש חזקה הרגע וברגע שאחריי. הפירט קם והסתער לעברי, עכשיו בכאב וזעם. כולם היה חתוך משבבי העץ וכמה שהיו תקועים בזרועותיו החשופות.
זרקתי את קרח שהחטיאה ואת כפור שפגע בבטנו אך זה לא גרם למותו. הוא שלף אותה וזרק אותה לעברי אך היא החטיאה. שלפתי את החרב שלי-רוח- התכוננתי. לא רציתי להסתער מחששש שאקיא ואז הוא יוכל לשסף אץ גרוני. לפתע טורול הופיע כמו משום מקום ו.. טוב, שיסף את הגרון של הפירט ואכל מעט ממנו.
הסתובבתי ורצתי לעבר קרח וכפור שאיך שהוא היו זו ליד השנייה במרחק של שני מטר סך הכל. שלפתי את קרח ורצתי לעבר כפור. כמעט הגעתי עליה אך איזה פירט ג'ינג'י חטף אותה קודם וכמעט זרק אותה על מישהו אחר אם לא הייתי תוקעת את קרח בגבו. הוצעתי אותה ותקעתי אותה כמה פעמים בבהלה עד שהוא קרס ואז חטפתי את הסכין בגועל.
צמרמורת קרה עברה בגבי. לעולם לא אוכל להתרגל לזה, הפירט הג'ינג'י ההוא גנח בכאב ואני ברחתי משם.
נשמתי נשימה עמוקה וראיתי כמה פירטים שהסתערו על לואין והוא הרג אותם במהירות, איך הוא עושה את זה? לפתע איזה נער צעיר שכנראה היה פירט לפי הבגדים שלבש והחרב המשונה שלו. זרקתי את קרח והיא נתקעה בבסיס הגולגולת שלו. לא צפיתי את זה..
הבחילה גאתה בי, זה היה נורא. היא באה והולכת. הייתי יכולה להסתדר אם היא הייתה יציבה אבל.. היא מאוד לא צפויה.
"זה היה בשליטה." אמר לואין. חייכתי חיוך רפה.
"על לא דבר," עניתי וחזרתי לקרב. הספינה גנחה בקול עמום שהביא לשבירת הקרח שהיה על הסיפון.. כנראה פספסתי כאן משהו.
לפתע ראיתי את הקוסם ההוא.. מה היה שמו? לא חשוב עכשיו. הוא היה ליד המעקה כשחץ טקוע בכתפו והוא עוד שנייה מאבד את ההכרה.
ספק רצתי ספק החלקתי לעברו. הגעתי עליווסטרתי לו.
"תתעורר!" ציוויתי עליו. מה אני עושה? רציתי לשאול אותו אך נראה שדי כואב לו..
הרמתי אותות קצת וראיתי פצע יציאה. יופי, עכשיו אני אמורה להוציא את החץ..? לא! נזכרתי! אני אמורה לחתוך את החץ בצד אחד ולשלוף בצד השני! לפחות ככה נדמה לי.. זה הכי הגיוני.
הוצאתי את רוח והנפתי אותה. היא חתכה את החץ במהירות אך הוא גנח בכאב.
"טוב.. עכשיו אני אמורה לשלוף את החץ שלך מהצד השני. זה יהיה יותר כואב." אמרתי לו והפכתי אותו במהירות. אחזתי בחץ ושלפתי במהירות, בעיקר מתוך פחד.
דם החל לרדת מהפצע משום מה, שלפתי את שיקוי הריפוי שהקוסם ההוא נתן לנו והכנסתי אותו לתוך כף ידו והידקתי אותו.
"תשתה את זה, זה שיקוי הריפוי." אמרתי לו וקמתי.הפכתי שוב לטיגריס ועמדתי על המשמר. בינתיים הוא שתה את שיקוי הריפוי ועמד אך עדיין היה מעט מטושטש לפי דעתי. איזה נער-פירט הבחין בנו והסתער. נהמתי לעברו ויללת הזהרה נפלטה מפי. נראה שהוא מעט היסס אך לא נתן לזה לעקב אותו והמשיך במהירות רבה יותר. יללתי שוב יללת הזהרה דקה ושלוש שניות לפני שהחרב הייתה אמורה לפגוע בקוסם זינקתי וקברתי את שיניי בבשרו. הוא נענע את ראשו בעצבנות וחבט בגבי עם כת החרב. עזבתי אותו והוא מעד לאחור. זינקתי לעברו אך הוא קם וברח לתוך הים הגועש.
ירקתי את הדם וניענעתי את ראשי כדי להיפתר מהטעם. צמרמורת קרה תקפה אותי ושיטקה אותי לכמה שניות.
הבטתי בקרב כמו במן חלום ולא קלטתי מה שהרגע קרה. אני הרגתי. שני אנשים היום ועוד אחד? שניים? אתמול. אני לא זוכרת כמה הרגתי אתמול! חשבתי בזעזוע.
לפתע שמעתי את הצהלה המבוהלת של הסוסים ואוזניי החדות שמו לב לצהלת הפחד של שיזוקה. חזרתי לצורה האנושית שלי ותקפה אותי סחרחורת. אסור לי לשנות את הצורה שלי יותר מידי.
נשענתי על המעקה בחולשה והרגשתי כאילו השרירים שלי נמסים ואין לי עוד כוח.
ניענעתי את ראשי במהירות ורצתי לבטן הספינה. הסוסים סומכים עליי! טוב.. לפחות שיזוקה.. ואולי גם היא לא.
למזלי הטוב לא פגשתי אף פירטים כשרצתי לעבר האורוות אך חלפתי על פני המחסנים. לקחתי חתיכת לחם ודחפתי אותה לפה במהירות. בלעתי בקושי והגעתי לאורוות.
שיזוקה צהלה צהלת שמחה שקטה. לפתע שמתי לב למים שמתחת לרגליי. המקום הזה מתמלא מים במהירות! כנראה כאן פגעה ספינת הפירטים..
שיחררתי את שיזוקה קודם כל אך הבטתי בכל הסוסים וכמה חמורים ולא היה לי לב להשאיר אותם.
הלכתי לתא הראשון והרמתי את הקרש, לתא השני והרמתי את הקרש וכוליי וכוליי. בתאים האחרונים כבר הידיים שלי היו עייפות והסוסים עוד יותר מבוהלים.
הרמתי באטיות את שני הקרשים האחרונים והבטתי בהם ברחמים. המים הגיעו עכשיו עד המותן. הפכתי לסוסה והעולם הסתחרר סביבי. לא יכולתי לשייך את זה לשינוי הצורה הבהחלט מוגזם שלי או לספינה. החלטתי שאני לא רוצה לדעת. צהלתי בסמכותיות והתכלתי לדהור לעבר היציאה. הסוסים מטבעם דהרו אחריי ויצאתי לסיפון שבו כבר כמעט סיימו לחסל את הפירטים וצבע של סוסים פרץ אל הסיפון!
כן.. ובינהם יש סוסה בעלת רגל מתכת. זה היה יכול להיות מאוד הגיוני אם רק הסוסים לא היו מעורבים במצב וחבורה של מתנקשים,לוחמים,קוסמים ואומנים מכניים.
ראיתי שהסופה שכחה מעט. אולי בכל זאת נוכל להינצל! אבל אני לא ממש רואה יבשה באופק והסופה יכולה להתחדש בכל רגע. כמה פירטים עלו על הסוסים אך לא על הסוסים הנכונים והסוסים היו כבר מבועטים וזה לא הרעיון הכי טוב בלשון מעטה.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 11 שנים
(אני במחסום כתיבה)
תלתן התמנון הירוקׁׁׁׁׁׂׂ לפני 11 שנים
כנ"ל
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 11 שנים
(אני שונא שזה קורה לי)
Reaper לפני 11 שנים
(קאטנה:

http://img1.wikia.nocookie.net/__cb20120304153905/percyjacksonfanfiction/images/1/1d/Andrea_Katana.jpg

וקישור לוויקיפדיה:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%98%D7%90%D7%A0%D7%94
אפרת לפני 11 שנים
האאא מעניינת הקאטנה הזאת, לא שמעתי עליה בחיי אבל ראיתי אותה בסרטים על סמוראים ונינג'ות וכאלו. אחלה חרב :) למרות שאני חייבת להגיד שאני מתה על החרבות הדקות האלו עם הידית המעוצבת, הן פשוט מהממות.
דרך אגב, קיי, אני רואה שהחלטת לעשות מייקאובר לגמרי! שם חדש, תמונה חדשה, צבע חדש לכיתוב. ממש תתחדש לך!
תתחדש- מילה יפה, לא כן? אין אותה בשפות אחרות. אז קבל אותה בלבביות ישראלית ועברית- ותדע שאני אמשיך לקרוא לך קיי כי תמיד תישאר קיי, מה לעשות ;)
kida☯ <font color =800080> לפני 11 שנים
(לא שמעת על קאטנה???? *מתפגרת* )
אפרת לפני 11 שנים
הממ לא, בחיים לא שמעתי על השם הזה אבל ראיתי את החרב הזאת כמה פעמים בעבר, פשוט לא ידעתי מה השם שלה. מה, זה לא כל כך מוזר. לא קראתי ספרים שיש בהם איזכור על זה...
דרך אגב, אם את כבר פה, אולי תכתבי משהו? לא כתבת מזמן, קידה.
אקו לפני 11 שנים
(היא גם לא יודעת מזה סייבר (החרב שהיא תיארה) ובחיי שנמאס לי מקטאנות- הן נראות מגניב, הן חותכות טוב, אבל לכל חרב יש יתרונות וחזרונות, הקטאנה לא מושלמת, אף חרב לא, לכן אני מגוון עם כלי הנשק שלי.)
אפרת לפני 11 שנים
אהמממ ל"היא" קוראים אפרת! אז מה, אני לא מבינה מה אתם עושים סיפור מזה שאני לא יודעת שמות של חרבות, מילא זה היה איזה דבר טכנולוגי מדהים. חרבות זה ישן- לי בדיוק מספיק לדעת מה זה חרב וזהו. אני לא הולכת לפתוח אנציקלופדיה ולקרוא על חרבות כמו משועממת.
זאבה~ לפני 11 שנים
חרבות זה לא משעמם, חרבות זה אחד הדברים הגי אדירים!
אפרת לפני 11 שנים
חרבות זה מגניב, אבל זה כן משעמם לשבת וללמוד ולהתחיל לקרוא על סוגים של חרבות.
בינתיים אני קוראת ספרים, ובצורה סיפורית זה כיף ללמוד דברים. שום דבר כזה עוד לא היה בספר שקראתי, מה לעשות, אבל אני ממש לא מתכוונת לשבת ללמוד את זה.
מצטערת, מה לעשות. חוץ מזה, אני לא הטיפוס החרשן שלומד בזמנו החופשי. גם כשצריך ללמוד אני לא לומדת. אז את מבינה, אני פשוט לא בנויה לזה.
בשביל מה יש אתכם אם לא כדי לשאול אתכם שאלות? ;)
זאבה~ לפני 11 שנים
מישהו צריך להגיב.. אחרת לא נתקדם לשום מקום.
אפרת לפני 11 שנים
נכון חחח אבל אין לי מושג מה לכתוב... ריפר?
אקו לפני 11 שנים
החץ היה נעוץ עמוק בתוך בכתף שלי, אני לא אוכל להמשיך ככה.
השתדלתי להתעלם מהכאב, אבל עדיין נאנקתי. החץ פגע בעצם אחת, ולכן הוא לא חדר עד לצד השני, רק קיוויתי שהראש שלו לא נשבר מהפגיעה, יהיה הרבה יותר קשה להוציא חתיכת מתכת קטנה וחדה משם.
תפסתי את החץ ביד אחת ובשנייה החזקתי בעמוד של מעקה העץ בחוזקה. זה יהיה נוראי.
שלוש. שתיים. אחת.
משכתי השיא הכוח את החץ החוצה ופלטתי צעקה, לחץ מלא הדם היה ראש עלה, לכן לא היה כל כך קשה להוציא אותו, הקצה שלו היה טיפה עקום.
מיד שפכתי כמה טיפות של שיקוי ריפוי מרוכז על הפצע ותפסתי במהירות את המעקה גם עם היד השניה כדי להימנע מעוויתות, זה צרב וגירד כאילו שפכו עליי חומצה, אבל זה עשה את העבודה, כעבור כמה שניות נותרה מהפצע רק צלקת, וכעבור כמה שניות נוספות הרגשתי שהכתף שלי פחות או יותר בחתיכה אחת מבפנים.
קמתי לאט וסרקתי את שדה הקרב, התפתחו המון קרבות קטנים, למרות שחברי הקבוצה עבדו יפה, רוב הפיראטים עדיין היו בחיים, עכשיו, לגבי הקשת ההוא, מצאתי אותו יושב על תורן הספינה שלהם, דורך את הקשת שלו. חיממתי את הראש של החץ בעזרת בקסם עד שהוא זהר בכתום צהבהב, הרמתי אותו בטלקינזיס ושלחתי אותו בשיא הכוח בחזרה לכתפו של הקשת, שנפל בהפתעה כל הדרך לסיפון.
עין תחת עין.
פיראט גדול מאוד שם לב אליי, הייתה לו אלה אכזרית למראה ביד, עם מסמרים חלודים בכל מקום.
יריתי לעברו כדור אש, אבל הוא התחמק ממנו, הקפאתי את המים שמתחתיו והוא התחיל להחליק, אבל שיווי משקל של שנים בים עשה את שלו, הוא התאזן והמשיך לרוץ לכיווני.
הוא הניף את האלה לכיווני והתחמקתי, ניסיתי לשסף אותו בסכין אבל הוא רק פגע בעור הקשה של השריון שלו וניתר, הפיראט הכה שוב ואני חמקתי הצידה, מה שהביא אותו בדיוק למקום הנכון.
שחררתי לכיוונו קסם דחיפה עוצמתי, הוא עף, החליק על הקרח שיצרתי ופגע בכוח בתורן עם הראש שלו.
מת.
(שמישהוא יהרוג את הקפטן וזהו, אני הייתי עושה את זה אבל אני קוסם ולכן הקרב הזה לא יהיה מעניין.)
זאבה~ לפני 11 שנים
תתארי את הקרב ואת הסוסים שפורצים פנימה ואז תזהי אותי ואז הספינה החלה לטבוע וקפצנו לים! זה לא נשמע הגיוני יותר מהסוסים בסיפון אבל אין דרך אחרת להציל אותם.
אהה, דרך הגב. אם אתם פורשים את הזרועות והרגליים יש לכם יותר שטח פנים אז משום מה אתם נשארים צפים יותר זמן מאשר בתנוחות אחרות אבל יש גלי ענק כנראה אז תרפו את השרירים כדי שלא יישברו עצמות. כן, יש גלים במשקל של 4 טון! ורק אם אתם מרפים את העצמות ומחזיקים מעמד-דרך הגב, חזה מלא אוויר זו גם דרך טובה לעלות אל פני השטח- סביר להניח שתוכלו לחיות!
אהה כן, ועוד כמה דברים, סוסים יכולים לשחות בעיקרון. אני לא בטוחה לגבי ים סוער אבל אפשר שהסערה תיחלש וככה יהיה יותר סיכוי שנוכל להינצל.
וריפר, אני חייבת לשאול. מה זה יוהו.. אהה, נראה לי שהבנתי.. לא משנה^^
כן.. ואם אתם נכלאים לזרם תת קרקעי אל תשארו בו! הוא רק יוביל אתכם למטה אל האבדון.. *צחוק מרושע!*
אהה כן, אל תנסו לשחות נגד הזרם התת ימי, זה חסר סיכוי אבל אולי תוכלו לנסות לצאת ממנו. אם נגיד יש דבר כזה:
LLL
LLLL
LLLLL
LLLLLL
LLLLLLL

עד למטה פשוט שחו לכיוון הזה-> ואז תוכלו לחיות!
אהה, ולא כל הקרשים צפים אבל בגלל שזו אונייה סביר להניח שרוב הקרשים יצופו. גם חביות אולי, אם הן-או הם?- מלאות במשהו קל ולא שוקעות מיד.
ועוד כמה דברים, תתרחקו מבדים-כולל המפרשים של הספינה. אתם יכולים להסתבך בבד ואז לצלול למעמקיי הים!- מדם-זה מביא כרישים וכל מיני כאלה. כרישים יכולים להריח דם-כן, כן להריח דם.- מרדיוס של 4 ק"מ בערך, אני לא ממש בטוחה.- מה עוד..? אהה, תתרחקו מפירטים ותוודו שכל הנשק שלכם איתכם כי סביר להניח שהוא ישקע למצולות אלא אם כן הוא עשוי מתכת קלה. דרך הגב, אתם יודעים שיש מתכת שנשרפת במים? או משהו בסגנון. זה כזה אדיר! חחח.
אהה, ודבר אחרון:
"Stolen Dance" שיר אדיר!
בואו ננסה לא למות!
זאבה~ לפני 11 שנים
התעלמת לגמרה ממה שכתבתי..
אקו לפני 11 שנים
(ליתיום, אשלגן ונתרן נשרפים במים, יחד עם עוד כמה יסודות רדיואקטיביים, וככל שידוע לי אין שום מתכת (שמכינים ממנה כלי נשק) שצפה במים, חנית כנראה תצוף אבל זה לא נחשב.)
אקו לפני 11 שנים
(אלא אם כן את מדברת על מגנזיום, שיכול לבעור מתחת למים להרות שהוא לא מגיב איתם כמו האחרים.)
אפרת לפני 11 שנים
חחח זאבה!!! קרעת אותי! 'המדריך לכתיבת קטע כשהדמות שלך נמצאת בספינה טובעת' מאת זאבה. נמכר בחנויות בלעדיות בלבד, תראו עליהן את הכיתוב "צללים".
אבל... עדיין אין לי מוזה. צריך את ההתלהבות הזאת בשביל לכתוב. שמישהו יהרוג את הקפטן הארור וכבר נמשך לאיזה אי בודד, זה יותר מעניין! נהיה כמו בסדרה lost! חחח בערך... יש יותר מה לכתוב על אי בודד. או לא כל כך בודד *מוחעחעחעחעחע*!
היי, אבל באמת תהרגו את הקפטן כי אני אומן מכני וחסר יכולת לחימה משמעותית, ומשעמם לתקוע את טורול לכל מלחמה.
זאבה~ לפני 11 שנים
חחXD ואני סוסה זהובה בעלת רגל-וכתף- מתכת בנוסף אני אומנית מכנית עם במחלת ים שחוטפת צמרמורת בכל פעם שהיא הורגת.
זאבה~ לפני 11 שנים
וארן, לא התייחסת לתגובה שלי.
גולגולת הרעם לפני 11 שנים
אממ,אני לא חושב שהסוסים שרדו את זה.ולהרוג את הקפטן?אתם לא חושבים שזה מוזר,שמתוך נחיתות מספרית,פצעים,וספינה חצי הרוסה,לפיראטים יש יתרון עלינו?צריך לקרות משהו שיהפוך את המצב,אין סיכוי שאנחנו פתאום מצליחים לגבור עליהם סתם.
אפרת לפני 11 שנים
חחח כן, אופסי. את רואה, אנחנו פשוט לא מתאימות לכל הלחימה הזאת. אנשים אחרים? אנשנושים?
כדאי שאתם תכתבו משהו.
אפרת לפני 11 שנים
אוקיי, אתם יודעים מה, אני יכולה להמציא משהו פנטזי לגמרי שיעזור ללחימה, או שקוסם יכול לחולל איזה טורנדו במרכז הלחימה של הפיראטים, אני יודעת מה. תשתמשו בדמיון שלכם, תמציאו משהו הזוי, לא הכל חייב להיות הגיוני. זה הקטע במשחק הזה- הוא פנטזי. לא יותר מדי פנטזיה, אבל משהו. דרך אגב, ריפר, אני הייתי חושבת שזה זמן טוב למארוולוס להגיע, או איך שלא קוראים לו, כדי שיעזור לנו. הבעיה היא שריפר כנראה לא מחובר.
אז מישהו ייקח יוזמה או שאני פשוט אכתוב משהו בשעה מאוד מאוחרת בלילה? כי אני רוצה להגיע לאי הזה כבר!
אקו לפני 11 שנים
(שמעו, אי אפשר להביס אותם בתגובה אחת, כולם צריכים להגיב, גם אם התגובה שלהם לא תהיה הכי מדהימה שיש, וזאבה, אין לי מושג למה אני לא זוכר שכתבת את זה, כנראה קראתי את זה מאוד מאוחר בלילה, אז נמשיך עם הגרסה שלי.
אם לא נצליח להביס אותם כי אף אחד לא מגיב, יש אלטרנטיבה, הספינה יכולה לשקוע למצולות וזהו.)
זאבה~ לפני 11 שנים
אני לא ממש במצב להילחם אם לא שמתם לב. סביר להניח שאם אשנה צורה עוד פעם אחת אתעלף ואז ישחטו אותי! כמה כיף! ויכול להיות שהם יפתיעו אותנו. אני כבר אותמרת לכם, אני בונה על זה ששיזוקה תשרוד. היא סוסה חכמה מאוד. והעננים נסוגים עכשיו. אפשר לנצל את הסוסים לטובתנו. אני יכולה לנסות לדבר איתם. חח, אני מתארת לעצמי שזה יהיה משהו כמה: "אם אנחנו לא נלחמים בהם אנחנו נמות, בואו נילחם באנשים המפחידים!" צהלות מכל עבר של הסוסים והסוסים מתקיפים את קוליון!XD
וסיבבה. אין לי בעיה ארן. ככה אני לא אבזבז את השיקוי שלי!
אוף.. כואב לי הראש והבטן ואני מחייכת ועכשיו גם כואב לי גם הראש. כמה נחמד, הא?
אפרת לפני 11 שנים
זאבה, אם אני הייתי הדמות שלך והייתי סובלת מכל כך הרבה כאבים אז מזמן הייתי לוקחת את השיקוי!
חוץ מזה, זה רעיון טוב, הספינה תשקע למצולות- הסערה תיקח אותנו על גליה לאי חדש ואקזוטי- שלגמרי לא בודד! ואני חושבת שפה אני אגלה שהרדימפוס שלי לא עובדת בכלל, ספק אם ישאר ממנה משהו. האאא כמה עצוב!!! מכונה יפהפיה שלי! אני אתגעגע אלייך, היית חברה נהדרת, יותר מהלוחמים המתנקשים המפחידים האלו!
דרך אגב, זאבה, צפי שאני אתחיל לחפור לדמות שלך את העבר של קוליון מתישהו בקטע מרגש של פתיחות (אך, אני ממש מזילה דמעה) כי אני רוצה שהעבר של קוליון יהיה די ברור. אבל זה ייקח זמן עד שכל החלקים ייחשפו לגמרי (למרות שרובם נאמרו- אבל לא לאיזו דמות). מה לעשות, אנשים, קבלו את העובדה! רובכם מתנקשים חסרי רגש כמעט. אני חושבת שאתם צריכים לספר גם קצת על העבר של הדמות שלכם (משהו שייקח כמה פסקאות הפעם אהממ אהממ). לפחות כזה שאני אדע מה לדמיין בדיוק בראש.
ג'קס לפני 11 שנים
הי! אילש לא מפחיד! טוב, אולי קצת, הוא יותר מעצבן ממפחיד, אף על פי שאני לא חושבת ששימרתי את הקטע של השאנן האידיוט, מילא.
-----
משום מה בא לי לכתוב "בלה בלה לחימה דם לחימה דם כאב כאב דם מוות!"
-----
אי לא יודעת מה לכתוב, אם מישהו יחליט להרוג את הקפטן, שיצרף אותי או משהו
גולגולת הרעם לפני 11 שנים
חייבי לנצח אותם?אולי הם פשוט מנצחים,אבל יורדים מהספינה,היא מתפרקת
אפרת לפני 11 שנים
אבל אם הם מנצחים הם כנראה יבזזו ויהרגו אותנו! הם לא סתם ינצחו וירדו מהספינה, הם לא באו להבהיר פואנטה, הם באו לשדוד. הם שודדי ים.
גולגולת הרעם לפני 11 שנים
הים מסוכן גם בשבילם.הם צריכים לחזור לספינה,או שהם ירדו ביחד עם הספינה שלנו.אין להם זמן לוודאות שכולם מתים
אפרת לפני 11 שנים
טוב, אז אם הספינה טובעת למצולות לגמרי והפיראטים חוזרים לספינה שלהם עם שלל (שמע, אין מצב שאחרי כל זה הם לא יבזזו ממנו כמה דברים) אז כדאי שתכתוב על זה! צריך עוד אנשים שיכתבו, בסוף זה יוצא שאנחנו ממש קצת חברים שבאמת משתתפים וכותבים במשחק.
אפרת לפני 11 שנים
נלחמנו במשך הרבה זמן. הרבה הרבה מאוד זמן.
רוב הזמן ניסיתי להתחמק, ונלחמתי לצד טורול ועוד כל מני חברים מהצד שלנו. חשבתי על זה שאנחנו קבוצה לוחמת אבל אין לנו אפילו שם רשמי משלנו. כמובן שחשבתי על זה רק לרגע, כי אחרי זה הקיפו אותי שודדים ארורים!
כמובן, ביש המזל שלי הכה שנית- ובוף! טורול חזר למצבו הקודם, גור חסר תועלת שניסה לשאוג על פיראט שועט אבל כל מה שיצא לו היה יללה. הפגיון הארור נראה רגיל לחלוטין ורק אור קטן זהר ממנו. הוא עוד לא נטען לגמרי, וזה אומר שטורול יישאר קטן בינתיים. כמובן באותו הרגע שמתי לב שרוב גופו של טורול מכוסה במים והמים מגיעים לי קצת אחרי הקרסול, ודי קרוב לברך. המצב בכי רע. הספינה שוקעת. פיראטים ארורים!!! קוליון לא יודע לשחות!!! ידעתי שזה רעיון רע לעלות על הספינה הזאת, ידעתי!
תפסתי את טורול והודיתי לדיאנה שעזרה לפלס לי דרך בין הלוחמים בעזרת הניבים הקטלניים של הטיגריס. הלכתי קרוב למדרגות שמובילות למטה כששמתי לב שהן שקועות במים. כמובן, איך לא? כמה דברים קטנים צפו למעלה, קופסאות עץ וכיסא אחד. ואנחנו עוד המשכנו לשקוע.
"כדאי שתמצא לך מקום טוב הרחק מכל הלחימה, קול" דיאנה, שהפכה לצורתה האנושית, אמרה לי. אחר כך היא מיהרה חזרה לשדה הקרב אבל לקחה על עצמה רק פיראט אחד שנראה חלש בכל אופן.
"קול? קול??? באמת? קוראים לי קוליון, ממתי יש לי שמות קיצור?" רטנתי לעברה אבל היא כבר הלכה לה ובקושי שמעתי את עצמי מכל הסערה שהתחוללה.
"טוב, טורול, מה עושים?" אמרתי לגור הקטן. אם אני פשוט אעמוד פה פיראט יבוא להרוג אותי בטוח. אולי כדאי שאני אעלה למעלה לכיוון התורן. כמו דיוויד. כן. זה רעיון טוב!
"טורול, קדימה. אנחנו מטפסים עכשיו" אמרתי לגור. התקרבתי לעבר החבל שחתכתי בשביל דיוויד ותפסתי בו. התחלתי לטפס למעלה. אחרי כמה דקות טורול היה לגמרי למעלה, מדלג על הקורות ונעזר בחבל ובתורן. הוא הגיע לקרש נמוך וקטן ולא הצליח להתקדם יותר, כמובן. התורן היה רחוק הרבה יותר משני מטרים מעל הסיפון, והוא חייב להיצמד אליי מרחק שני מטרים בגלל הקולר שלו.
אז טורול פשוט עמד שם. אני... אני הייתי עדיין למטה.
איך אני אמור לעלות?? תפסתי את החבל בידיים, ניסיתי למשוך את עצמי למעלה ו-כלום! האאאא דיי עם החבל הזה!!! בדיוק כשעמדתי לוותר על התענוג בלשפשף את ידיך על חבל ארור דיוויד הגיע. הוא טיפס ממש בקלות למעלה! הא! זה פשוט מעצבן!
היי, ג'ינג'י" הוא קרא לי מלמטה. "תמתח את הזרועות למעלה יותר. תשתמש ברגליים. הבנת?"
"זה לא הולך!"
"תנסה" הוא אמר והתבונן בי מלמעלה, עומד על קרש דק אליו היה מחובר החבל.
ניסיתי שוב. אני חושב שהתקדמתי שני סנטימטרים. אם זאת לא היה קרב עכשיו אני בטוח שדיוויד היה צוחק בקול.
"אני לא מצליח!"
"טוב, מצטער ילד, אני חייבת ללכת לחסל כמה פיראטים" הוא אמר. "תמשיך לנסות".
"אבל-!" קראתי לעברו אבל הוא כבר הסתובב והתחיל לצפות במתרחש, מדלג על הקרשים ונתלה על החבלים.
התחלתי לנסות לטפס. שוב. ושוב. אחרי רבע שעה, אני חושב, הגעתי למרחק של חצי מטר בערך. זזתי! המשכתי לזוז כשאני רואה את טורול על הקרש מעליי, צופה בי, סחוט כולו מכל הגשם.
"חכה אני אתפוס אותך חתול מעצבן, חכה אני- אהההה!" קראתי. מישהו טפס *אותי*!
הסתכלתי למטה. פיראט ארור תפס אותי ברגל!
"עזוב!" קראתי לעברו וניערתי את הרגל שלי. הוא לא עזב. הוא רק צחק והתחיל למשוך אותי למטה. בינתיים ראיתי שהמים הגיעו לפיראט עד למותן ולי עד קצות הרגליים. זה היה רע.
"שחרר!" צעקתי בהיסטריה אבל הפיראט הארור המשיך לתפוס לי את הרגל! "אייי!" הוא ממש מכאיב!
"קוליון!" שמעתי קול מלמעלה. הסתכלתי, וראיתי את דיוויד עומד שם, על הקרש האופקי לפני התורן, כל כולו סחוט במים כמו שאר אנשי הספינה. הוא צעק "תחזיק חזק!" אבל היי, אני רק שמעתי "מחזיר בזק!" ולא הבנתי מה לעזאזל הוא רוצה. עד שהוא התחיל למשוך את החבל למעלה במהירות. אני חייב להגיד, יש לו שרירים, בהחלט. הפיראט ניסה להחזיק ברגל שלי אבל כל מה שהוא קיבל היה נעל בפרצוף. בינתיים דיוויד משך אותי למעלה. "היי ילד" הוא אמר כשהוא משך משיכה אחרונה קטנה ואני התיישבתי על הקרש האופקי. "אני גם צריך ללמד אותך לטפס על חבלים! מזל שאתה לא כבד כל כך!" הוא התנשף ואז אמר לי "המצב לא טוב שם" הוא הצביע בראשו. הסתכלתי למטה.
מה שראיתי היה מחריד. המים הגיעו לאנשים עד החזים שלהם- ואני מתכוון אנשים בגובה של מטר שבעים בערך. הפיראטים התחילו לנטוש את הספינה שלנו וחזרו לספינה שלהם, נושאים איתם שלל מועט כמו אוכל, חביות מים מתוקים וכמה דברים לא מובנים מחדר ההיגוי. אחרי כמה דקות נשארנו רק אנחנו על ספינה טובעת.
ואני נלחצתי לגמרי.
"האאאא מה נעשה???" קראתי בפאניקה "אנחנו נמות כולנו! אנחנו נמות ונתרסק ולא ימצאו את הגופות שלנו!"
ראיתי אנשים מלמטה מתחילים לשחות, תופסים כל מה שצף ונעזרים בו.
מישהו צעק משהו. לא שמעתי מה הוא אמר, אבל ראיתי כמה ראשים מופנים לכיוון מזרח. שם, בין הגלים הענקיים, נראה בקושי משהו ירוק. ועוד משהו ירוק. הרבה דברים ירוקים קטנים. דיוויד צעק לידי "אדמה!"
נשארנו עוד בערך רבע שעה על הקרש האופקי. אז כבר שמנו לה שרוב חברי הצוות שוחים מתחתינו, וראיתי דג גדול מבצבץ- מה זה היה? כריש? דולפין? אבל לא נראה שהאחרים מפחדים ממנו. אולי זאת דיאנה.
"טוב, קוליון, לא יעזור לנו להישאר פה" הוא צעק מבין הגלים רועשים "אנחנו צריכים לרדת!"
"מה? מה, מה פתאום?" צעקתי לעברו "אני לא יודע לשחות "לא נורא" הוא צעק אליי חזרה, אני רואה שם כמה סירות מילוט שאנשים הצליחו להוציא! תקפוץ למים אחריי ואני אתפוס אותך ואגרור אותך לשם".
"אין מצב!" צעקתי לעברו, רעש הגשם והרוח גורם לי בקושי לשמוע את עצמי "אני אטבע!"
"אתה לא!" הוא צעק ואז תפס את ידי וקפץ.
"אאאההההההה!!!!!" צעקתי בקול הכי חזק שצעקתי בחיי. זה היה נורא! כמעט טבעתי בהתחלה ואז יד משכה אותי למעלה. דיוויד. הוא הביא אותי לסירת מילוט כעבור כמה רגעים שעליה היו מספר אנשים.
"תישאר פה!" הוא צעק וחזר לשחות, לחפש אחרים.
"אני לא הולך לשום מקום!" צעקתי אחריו, אבל הוא כבר הלך.
אחרי כמה זמן רוב חברי הצוות נאספו על ספינות ההצלה. הגלים סחפו אותנו לעבר אותו האי בכיוון מזרח. מולי ראיתי את הירוק המטושטש הזה הולך ומתקרב, סחוט כולי. דיוויד הגיע אחרי כמה זמן והושיט לי את טורול. האא כמעט שכחתי ממנו!
"הוא שוחה מצויין" הוא אמר לי ואז עלה בעצמו על הספינה, כשרק האי באופק.
זאבה~ לפני 11 שנים
לפתע שמתי לב שהמים התחילו לעלות. לא יכולתי להישאר בצורת הסוס שלי. אני על בטוח אטבע.
חזרתי לצורתי האנושית ושלפתי את בקבוקון הריפוי באיטיות. הרגשתי שקצוות שחורים מתחילים לסגור על ראייתי ושתיתי מעט מהשיקוי הזה.
התוצאה הייתה מדהימה! הרגשתי הרבה יותר טוב ונדמה לי שאני יכולה לעוף! אך התחושה הנהדרת הזו התפוגגה די מהר אבל כוחי נשאר.
קראיתי את קוליון וטורול. רק שעכשיו טורול היה גור קטן וחסר תועלת בקרב.
הפכתי לטיגריס ורצתי אליו. פילסתי להם דרך למקום שהיה די בטוח.
"תודה," אמר קוליון
"כדי לתמצא לך מקום הרחק מהלחימה קול." אמרתי והלכתי משם.
"קול? קול??? באמת? קוראים לי קוליון, ממתי יש לי שמות קיצור?" צעק קוליון אחרי וחייכתי.
5 אנשים שהרגתי ביומיים ו4 שפצעתי והמספר רק הולך וגדל. אני מקווה שקוליון לא יצטרך להרוג כל כך הרבה.
לפתע צמרמורת תקפה אותי וניערתי את ראשי כדי להיפטר ממנה. יהיה לי מספיק זמן לשנוא את עצמי אחר כך, אין לי זמן לזה עכשיו!
התחמקתי מחרב שכמעט חתכה לי את הראש ונעצתי בפירטט שהחזיק אותה מבט רצחני. הוא חייך חיוך מטורף.
באתי לרוץ משם אך המים הגיעו לי עד החזה והייתה חייבת לשחות.
התחמקתי בקושי, הכנסתי את ראשי במהירות למים ותפסתי את רגלו של בפירט בשיניי. נעצתי את שיניי עמוק ומשכתי את רגלו ככה שהוא נפל. הוא קם והניף את חרבו בפראות אך אני כבר לא הייתי שם. הייתי צריכה לשחות ונראה שהפירטים בורחים מהספינה ולוקחים איתם את רוב השלל. השמיים נהיו בהירים לגמרה ונראה שלא היה אפשר לנחש שעד לפניי כמה דקות הייתה סערה.
שחיתי-צללתי לעבר סירות ההצלה ושמתי לב שכבר כל הפירטים נעלמו מהספינה. חריקה מבשרת רעות נשמעה ואני צללתי וחתכתי חבל בשיניי, חתכתי עוד חבל וסירה אחת השתחררה. דחפתי ברגליי האחוריות ונשמתי.
חזרתי ועשיתי אותו דבר עוד 3 פעמים עד שמישהו אחר החליף את מקומי.
לפתע ראיתי דג ענקי, הוא היה לבן והיו לו מאוד שיניים לבנות ומפחידות. ידעתי שהשם של היצור הזה זה כריש. קראתי עליו בספר אבל לא האמנתי שיצור כזה קיים.
אוי.. מה עברתי בגללך יצור ימי הקרוי כריש! היו לי סיוטים ברגע שבו קראתי והחריכו אותי ללמוד עליך! למה אני צריכה ללמוד על כל יצור שקיים בעולם הזה? ההא? רק בגלל שאני משנת צורה?
הוא עזב, אני לא יודעת למה אבל הוא עזב.
אחרי שכמעט טבעתי פעמיים החלטתי להפוך לכרישה.
שחיתי בין הסירות ובדקתי אם יש שוניות אלמוגים או כל דבר אחר שיכול להרוג אותם איך שהוא.
למה לא הפכתי לרוק? הייתי יכולה לעוף! לא הייתי צריכה לשחות! למה לא חשבתי על זה קודם?
לפתע שמעתי יללה וראיתי את טורול. נראה שהוא זיהה אותי כי הוא רצה לקפוץ ונשחק איתי. מאוד חכם טורול. אתה מאוד חכם.
פעם אחת הוא הצליח אבל נתקע מתחת לסירה. צללתי, תפסתי אותו בעדינות, העלתי אותי מעל המים ומישהו עם שער שטני, עיניים חומות ועור בהיר וחלק ניסה לתפוס אותו אך התחמקתי בקלילות. טורול התפתל אז עזבתי אותו, צללתי מתחתיו ועליתי מעל פניי המים ככה שהוא נאחז בגבי כדי להישאר במקום.
קירבתי אותנו אל הסירה והוא קפץ חזרה אל תוך סירת ההצלה.
שחיתי קדימה וראיתי שכמעט הגענו ליבשה. חזרתי לצורתי האנושית ושחיתי את שאר הדרך. זה לקח בערך כמה דקות.
צללתי וקפצתי בחיוך. הרגשתי כאילו אני עפה אך כאן לא הייתי צריכה את זרמי האוויר.
הגעתי אל החוף מתנשמת אך לפני כולם. ישבתי על החוף והסדרתי את הנשימה כמה שיכולתי ולפתע הבנתי שהנעליים שלי לא כאן!
מה?! אבא יהרוג אותי.. רגע, עכשיו הוא לא יכול להרוג אותי! אבל.. אוף. לפתע שמתי כמה צהלו סוסים עייפים וראיתי את רוב הסוסים יוצאים מהמים מתנשמים.
קמתי והלכתי עליהם. היו לרובם מושכות אך היו כמה שלא היו להם מושכות והיו קשורים רק עם חבלים חלשים.
אספתי את הסוסים למקום אחד והתחלתי לחפש את הנעליים שלי.
6 הרוגים ו5 פצועים. חשבתי בעצבות. אני אגלה לכם סוד, לא מצאתי את הנעליים שלי. אבל בדרך לפא כל הנשקים שלי היו במקומם, שקיק המטבעות שלי היה מרוקן לגמרה אך מצאתי תיבת עץ קטנה וכשפתחתי אותה מצאתי הרבה מאוד מטבעות. הכנסתי כמה שיכולתי לתוך שקיק המטבעות העלוב שלי אך נשאר הרבה בתיבה.
סגרתי את הביתה וחזרתי. ראיתי שכולם היו כבר מאורגנים.
נראה שקוליון מחפש משהו.. כנראה את הסוס שלו שהלך כמה מטרים מאחוריו ונראה כאילו צחק עליו.
"קול!" צעקתי והוא הסתובב והביט בי. "הסוס מאחוריך."
הוא הביט מאחוריו, הזעיף פנים והחל לרדוף אחריו.
חיפשתי את שיזוקה במבטי ומצאתי אותה יושבת על החול. רצתי עליה וראיתי שהיא נפגעה ברגל הקדמית. הוצאתי את בקבוקון השיקוי וטיפטפתי כמה טיפות על הרגלה. החרכתי אותה לקום והיא נראתה הרבה יותר רעננה ממני.
למזלי, לשיזוקה היו מושכות. לא ידעתי איפה לשים את הביתה אז פשוט הסתובבתי בחיפוש משהו שיעזור לי עד שנתקלתי באוכף עם.. תיק אוכף? כן, נראה לי שזה השם.
תפסתי אותו וניסיתי להרים אותו אך ללא הצלחה.
"אוף!" אמרתי ובעטתי באוכף. ניסיתי להפריד את תיק האוכף והאוכף אך ללא הצלחה. הקשרים היו חזקים מידי ומסובכים מידי. אוף! למה לא למדתי קשרים? אני יועת רק קשר אחד. נראה לי קשר סבתא או משהו בסגנון..
-עזרה מישהו? יש לי תיק אוכף ואוכף מלאי מים שאני לא מצליחה להרים(אבל הצלחתי להרים כמה סנטימטר! יפי יאיי לי!-
תלתן התמנון הירוקׁׁׁׁׁׂׂ לפני 11 שנים
ואוו הספינה הזאת ענקית! או שלא אני לא באמת יודע, אף פעם לא הייתי באחת.
אחרי כמה שעות של הפלגה הגיעה הסערה, אני מצחיק את עצמי, סערה בלב ים, האירוניה. הסערה הייתה קשה וכולנו התגייסנו לעזור לייצב אותה, אבל כמה רגעים אחרי שמענו צעקות וצחוקים. אחד אחרי השני נגשנו לקצה הספינה, ואז ראינו אותם, פירטים. הם נגחו בספינתנו בספינתם והשתלתו על הסיפון. למזלי הייתי למעלה בתוך החבית הזאת שבראש התורן אחרי שהבחור הקודם התרסק והיה צריך לקצף אותו מהסיפון. נחתתי על הסיפון וראיתי את קוליון מתמודד מול שודד ים, זה נראה שהוא הבחין בי אז סימנתי לו שיחתוך את החבל הקרוב אליו. הוא חתך אבל אחרי כמה שניות שהוא בכלל לא הבין מה אני רוצה, החבל השתלשל במהירות קדימה וכמעט החליק מבין אצבעותיי. והועפתי עליו רק בזכות הכנפיים הצלחתי לשנות את הכיוון לשודד ים ולנעוץ בו את הסכין. הוא היה נראה מופתע שבאתי בכזו מהירות.
אחריו הגיע עוד פירט ואינסטינקטיבית זזתי מהדרך שלו. רק שעכשיו הוא הוא בדרך לקוליון אבל תוך שנייה הפירט נאכל על ידי אריה ענק, קצת מוזר אבל מקובל אליי.
אבל דווקא לקוליון היה כשה לעכל זאת "אבל, אבל... הוא... שעט לעברי... היה לו גרזן!!"
"תירגע" אמרתי לו "החתול שלך הציל אותך"
"אבל" חייכתי לו "אני חייב ללמד אותך להשתמש בזה, היית ממש נורא!" ולא יכולתי להפסיק לצחוק.
אחרי הפגישה שלי עם קוליון טיפסתי על התורן וחיפשתי עוד איזה אחד שאוכל להילחם איתו, אבל לפני שיכולתי לעזור למשהו הייתי צריך לעזור לקוליון, אחרי שהוא הרים את טורול בעזרת החבל החתוך ממקודם הוא ניסה לטפס בעצמו אבל ללא הצלחה ירדתי למטה ואמרתי לו "היי, ג'ינג'י, תמתח את הזרועות למעלה יותר. תשתמש ברגליים. הבנת?"
"זה לא הולך!"
"תנסה!" זה היה די מצחיק לראות אותו מנסה לטפס.
"אני לא מצליח!"
"טוב, מצטער ילד, אני חייב ללכת לחסל כמה פירטים" אמרתי לו. "תמשיך לנסות".
הלכתי לפירט אחר בידיעה שהוא מנסה לטפס על החבל. הסופה התחזקה ולפני שקלטתי מה קורה אחד הפירטים שיפד לי את הריאה וברח משם. בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה דם. התחלתי לראות מטושטש. אבל הספקתי לראות את קולייון נטפס ע"י פירט. ידעתי מה יקרה אז שתיתי את בקבוקון הרפוי שלי והפצע התחיל להיסגר, אבל עדיין הייתי חלש מרוב הדם שאיבדתי, השתמשתי בשרשרת התעופה שלי אבל לא יכולתי להשתמש באותה חוזקה כמו פעם קודמת אז היא פשוט הרימה אותי טיפה מעל פני הקרקע. טיפסתי על התורן וצעקתי לקוליון להחזיק חזק הרמתי את החבל בכוחותיי האחרונים. אנחנו דיברנו שם על התורן כנראה הוא לא ידע מה המצב שאנחנו נמצאים בו כי הוא היה נראה מופתע. אבל בפקודה שכנראה רק הפירטים שמעו כולם חזרו עם השלל שלהם, בהתלה לא הבנתי למה ורק אחר כך הבנתי שהספינה טובעת. הערפל הפריעה לי לראות אבל אני די בתוך שראיתי עץ מרוב התרגשות אני פשוט צעקתי יבשה!!! וקפצתי למים וכל הכאב נשכח ממני.
"טוב, קוליון, לא יעזור לנו להישאר פה" צעקתי לו "אנחנו צריכים לרדת!"
"מה? מה, מה פתאום?" הוא צעק לי "אני לא יודע לשחות
"לא נורא" וניסתי להגבר אל קול הרעמים " אני רואה שם כמה סירות מילוט שאנשים הצליחו להוציא! תקפוץ למים אחריי ואני אתפוס אותך ואגרור אותך לשם".
"אין מצב!" הוא ניסה להסביר לי, "אני אטבע!"
"אתה לא!" ואז תפסתי את ידו והפלתי אותו למים
"אאאההההההה!!!!!" והפעם לא היה אפשר לשמוע את הרעמים ". זה היה נורא! כמעט טבעתי"
הרמתי אותו לספינת ההצלה ואמרתי לו להישאר שם. קפצתי בחזרה למים הקפואים לחפש עוד ניצולים, ירדתי אל הספינה וראיתי את טורול נאבק להישאר בקצה היחיד שיבש. כשהתקרבתי בהתחלה הוא לא זיהה אותי אבל כשהיתקרבתי עוד יותר הוא הבין שזה אני וקפץ אליי כאילו אני אוכל לשאיר אותו יבש, הורדתי אותו אל המים ושחינו ישר אל ספינות ההצלה.
Reaper לפני 11 שנים
פרק 4 - העיר, בראוסיל

אתם חונים בקרחת היער לקראת ערב, כשאחד מכם (אסברן, דמותו של גולגולת) שמכיר את האזור מעיר לכם. "העיר במרחק מחצית השעה מכאן, ננוח שם."
ואתם ממשיכים הלאה לעיר.

בראוסיל עיר גדולה וראשית, נמצאים בה הרבה פונדקים, שומרים, חנויות, דוכנים, אנשים, בתים, ורעש.
אפילו בשעת ערב מוקדמת זו העיר הומה. קצת פחות מאשר שעות היום, אבל הומה ומוארת בלפידים. בעוד כשעה כשהעיר תחשיך לחלוטין הדוכנים והחנויות ייסגרו והעיר תתרוקן לאט לאט כשכל אחד ילך לביתו.

אתם הולכים לפונדק קרוב, ופונים כל אחד לעיסוקיו.

אתם יכולים לעשות מה שבאלכם, רק קחו בחשבון שיש שומרים.
אתם יכולים לגנוב, לדבר עם אנשים אקראיים, לקבל ג'וב קטן אולי (לעשות טובה למישהו תמורת כמה גרושים), אתם יכולים לתאם את זה בניכם. רק שאין לכם כל כך הרבה זמן, אתם צריכים לישון, ולקום מחר בבוקר.
התכנית היא לקחת אוניה ולעבור את הים.
קנו אספקה, תיהנו קצת, תפתחו דמויות, ולכו לישון.

בהצלחה!
ג'קס לפני 11 שנים
"את הולכת לישון?" שאלתי אותה, היא נראתה עייפה
"אני חושבת שכן" דיאנה אמרה, ופנתה בכיוון הפונדק, לא היה לי כסף, כך שהאפשרויות היו או ללכת לישון, או לשדוד מישהו, שאלתי את דואורדון מה הוא חושב והוא ענה "למה שלא תשיג עבודה ותרוויח כסף?"
הבטתי בו בתמיהה
"לעבוד??" שאלתי
"כן... למה לא?" הוא שאל, "עזוב" הפטרתי לעברו, אולי הוא צודק, חשבתי. פניתי לכיוון הרחוב כדי פשוט לראות מה צופנת העיר הזו
אפרת לפני 11 שנים
"אהה" אנחת רווחה נפלטה מפי ברגע שירדתי מהסוס. אני לא יכול להכחיש, הרגליים שלי יחד היו בצורת פרסת סוס מרוב העקימות שלהן, ולא הצלחתי ליישר אותן, אז גם הלכתי בצורה עקומה מאוד.
"סוף סוף עיר" אמרתי לעצמי כשהבטתי בשקט בעיר בראוסיל, מוארת בלפידים ואורות שנראו למרחק. המראה היה מדהים וכ"כ מרגיע.
לא ביקרתי בעיר מזמן, את רוב ימי ביליתי בביתי שבכפר האלפים, שם רוב במנורות היו מנורות קסם, ואילו פה האש ריצדה בין הבתים והמנורות ויצרה לעיר צורות חדשות ומרהיבות ביופיין. אלפי צבעים, ריחות ורעשים מילאו את העיר וזה מילא גם אותי בתחושה עמוקה של רצון לעשות משהו. ליצור.
עצרנו ליד פונדק קרוב ורוב האנשים הכניסו את הסוסים לאורוות בקצה הפונדק ביחידה נפרדת. ביקשתי ממישהו לשים גם את הסוס שלי שם ולא נכנסתי לפונדק. עוד לא. הסתכלתי על השם של הפונדק "שיכר לכל דבר" וזכרתי אותו ואת כל מה שמסביבו בראש שלי, כדי שאדע כיצד לחזור. כן, כן, עליי להגיד, יש לי זיכרון מרהיב. נו, טוב, הוא זכרון יחסית בסדר, אני למדתי איך לאכסן אותו בפינות בשכל ולהוציא את כל מה שזכרתי ברגע שאצטרך את המידע. המורה שלי לימד אותי את זה אבל הוא... טוב, ובכן, הוא מת. באשמתו. באשמת הדבר המקולל הזה שקרא לעצמו... לא משנה. אני לא חושב על זה עכשיו.
ראיתי את טורול מציץ מהתרמיל שלי וזרקתי לו עוד כדור בשר. עכשיו הוא יהיה רגוע ולא יקפץ לי ממקום למקום.
"טוב, בוא נראה איפה מוכרים מתכות במקום הזה" מלמלתי לעצמי ושמתי את התרמיל על הגב, צועד לעבר העיר.
הגעתי לרחוב ענק של חנויות. מימיני ומשמאלי היו המוני חנויות ואנשים מכל הסוגים צועקים על מבצעים מסוגים שונים. חנויות נעליים, חנויות בגדים, חנויות בגדים של קוסמים, חנויות אוכל, חנויות כלי נשק, מסבאות, פונדקים. היה שם ה-כ-ל.
"סליחה, אדוני" קראתי למוכר שהיה בפתח חנותו, מחכה ללקוחות. "אתה יודע איפה מוכרים פה מתכות?"
הוא הנהן "יש פה נפח, ממש אחרי הנהר, אפשר לחצות אותו עם סירות מעבר, הן יוצאות בחינם כל מחצית השעה. יש לך ממש כמה דקות להגיע לשם, תמשיך ללכת בשביל עד סוף הרחוב".
"תודה" קראתי לעברו והמשכתי ללכת.
"היי" הוא קרא מאחוריי "אתה לא רוצה כמה מזכרות יפות?" הוא אמר והצביע לעבר החנות.
"לא" נדנדתי בראשי והמשכתי ללכת. באמת שלא הצלחתי לחשוב בבהירות באותם רגעים. הכל היה נראה כ"כ קסום, הרחובות ההומים אדם גם בשעה כ"כ מאוחרת, החנויות המוזרות שניצבו בכל פינה, הדוכנים, המאכלים, היצורים המוזרים.
המשכתי לרדת בשביל לכיוון הנהר. משמאלי שמתי לב לחנות המצאות מתקדמת ומעניינת. אולי אני אקפוץ לכאן אחרי זה, אבל עכשיו די מאוחר, עדיף שאני אספיק להגיע אל הנפח בזמן.
מיהרתי בשביל וראיתי את הנהר. הכל היה חשוך בהתחלה והיה קשה להבחין בו אבל ככל שהתקדמתי כך ראיתי טוב יותר ושמתי לב לפרטים. כמו הסירה שעמדה לשוט לה לצד השני. אז רצתי מהר במורד השביל ונופפתי בידיים "היי, חכה, עצור!" קראתי אחרי יצור שעיר שהשיט את הסירה, שכמעט אף אחד לא היה עליה.
היצור עצר את הסירה בעוד שאני רץ במהירות. הגעתי את הסירה תוך כמה שניות בהתנשמות והתיישבתי בפנים. "תודה" אמרתי בהתנשפות ליצור. פתאום שמעתי קול מאחוריי.
"היי, גאנצ'ו" הקול היה נשמע חברי. האדם היחיד שהיה בסירה מלבדי ומלבד היצור שהניע את הסירה, הסתובב לאחור.
"היי, מה אתה עושה פה?" אותו אדם קרא. "חכה רגע" הוא פנה ליצור שהשיט את הסירה ומיהר לרדת ממנה בגדת הנהר. וכך נשארנו רק אני והיצור.
היצור הזיז את מוט ההנעה של הסירה לפי הזרם ואז נתן לסירה לנוע בחופשיות לכיוון הגדה המקבילה של הנהר עם הרוח שהייתה די טובה באותה שעת לילה. היינו בשקט זמן מה. סוף סוף אני לבדי, בלי חבורת יצורים סביבי מלאה רעשים, בלי ביש מזל, בלי סוסים שמכאיבים בישבן, ככה, רק אני. כמו שאני רגיל.
"אז מה" היצור פתח בשיחה "מה ילדון אלף שכמוך עושה פה?" הוא שאל.
לקחו לי כמה שניות להתנער מהמחשבות ולענות לו "אני לא ילדון!" קראתי "אני כבר מספיק גדול לשוטט לבדי" הצהרתי והמשכתי להסתכל לעבר הבתים והאורות בגדה של הנהר שריצדו וריחפו כאילו הם רוקדים לצלילי חלילן נעלם.
"סליחה, גאנצ'ו, לא התכוונתי להעליב" היצור קרא. גאנצ'ו? איזו מילה מוזרה, גם החבר של האיש מהסירה קרא לו כך. "אבל סתם עניין אותי מה אתה עושה פה"
"באתי לפה למטרות משלי" מלמלתי בשקט.
"ולשם מה אתה חוצה את נהר ההיפרוסטמוס?" הוא המשיך.
חשבתי לרגע אם כדאי לי לספר לו, כי כמו שאמרתי אני חשדן מטבעי אבל הנוף הרגיע אותי כ"כ והציף אותי בהרגשה נטולת מחשבות לרגע "שמעתי שיש נפח בצד הזה של העיר. אני צריך כמה חלקי מתכת כדי לבנות משהו".
היצור הסתכל עליי בשעשוע מה ואמר "האא, אתה אומן מכאני, לא כן?" הוא הסתכל עליי ובהה במשקפיים שלי לרגע. הם היו מונחים על הראש שלי. אלו לא היו משקפי ראייה אלא משקפי אומן מכאני שאפשרו לי לראות פרטים קטנים או לראות בראיית לילה. קיבלתי אותם ליום ההולדת ה-11 שלי, ומאז אני משתמש בהן תמיד בהמצאות שלי.
לא עניתי ליצור. אני אומן מכאני, לא קשה להבחין. רק הוספתי להסתכל במים הגועשים ולא שמתי לב אפילו שטורול יצא מהתרמיל שלי על הגב וירד לירכתי הסירה לידי. העברתי את היד במים כשהגענו קרוב למזח ונשענתי לאחור. נשמתי באיטיות את האוויר הצח והלח של הלילה והודיתי ליצור כשהגענו למזח ועצרנו.
"אתה צריך לחזור לצד השני של הנהר הלילה?" היצור שאל "הסירה האחרונה יוצאת עוד מחצית השעה, כדאי שתהיה פה". הנהנתי ליצור והמשכתי בדרכי.
באמת, החנות השנייה מצד ימין שנתקלתי בה הייתה נפחייה ישנה. היא הייתה מלוכלכת מבחוץ, עם ריח אש וברזל עמומים אפילו מחוץ לדלת הגדולה. פתחתי אל הדלת ופעמון קטן מקובע למשקוף צלצל. כמה נורות עמדו בקרבת מקום בחדר והאירו על הפינות האפלות של הנפחייה, למרות שלא היו הרבה כאלו כי האש הגדולה בערה ולצידה ראיתי אדם שכנראה היה נפח חובט בחתיכת ברזל עם פטיש ומעצב אותה למשהו לא בדיוק ברור.
החדר הקטן של הנפחייה היה מלא בפחם שחור שריצד סביב וברעש הפטיש. היו כל מני פסלי אבן קטנים מונחים בפינות וכלי נשק מתכתיים מסוגים שונים תלויים על הקירות- כנראה דברים שהנפח יצר.
"שלום" אמרתי בקול וכמעט צעקתי. היה קשה לשמוע את עצמי עם רעש הפטיש הענק שהדהד בחדר. נראה שהנפח לא שמע אותי.
"שלום אדוני!" קראתי בקול. האיש הסתובב וראיתי את פניו. ודבר מה שלא הבחנתי בו קודם לכן. הוא עמד על שרפרף. הבנתי שהוא גמד. הוא ניגב את ידיו במטלית שהייתה שחורה ברובה וחייך חיוך לבבי.
"שלום, במה אני יכול לעזור אדון צעיר?" הוא שאל במהירות אופיינית לגמדים, ובחיוך מאוד לא אופייני לגמדים.
"שלום" אמרתי "אני זקוק לכמה מתכות מיוחדות כדי ליצור מכשיר מסויים" אמרתי והתחלתי למנות את כל מה שאני צריך. במהרה עברתי על רוב הציוד שהיה לגמד. חלקו היה מיושן, חלקו היה חלוד, אבל חלקו היה יעיל. שילמתי לו ביד טובה (הזכרתי שההורים שלי עשירים?) ושמתי את המתכות בשק גדול שהוא הביא לי. השק היה מאוד כבד אבל הסתדרתי בקושי וסחבתי אותו לדלת הכניסה.
"תודה" קראתי לגמד שהמשיך בעבודתו ויצאתי מפתח הדלת. שוב הפעמון צלצל. ברגע שיצאתי מהדלת כל הריחות והצלילים של העיר הקיפו אותי בעירבוליה ענקית וחייכתי חיוך רחב. שוב נאנחתי אנחת רווחה ולקחתי נשימה עמוקה פנימה.
"אוח" הסתכלתי על השק הכבד שהצלחתי בקושי לגרור החוצה. "מזל שהמזח קרוב" אמרתי והתחלתי לגרור בקושי את המתכות.
אחרי כמה זמן הגעתי לפונדק, אחרי שכמעט פספסתי את הסירה האחרונה והיצור שם חיכה לי ושוב קרא לי 'גאנצ'ו'.
נכנסתי לפונדק. ראיתי שם את רוב חבריי המתנקשים, הלוחמים, והממציאה המכאנית, דיאנה, מדברת עם מישהו. עליתי במהירות לקומה השנייה של הפונדק אחרי שביקשתי שם מבעל הבית לעזור לי עם השק הכבד. לא שמתי לב לאף אחד. שילמתי לחדר פרטי משלי ומנורת קסם גדולה אחת והתיישבתי בשולחן העבודה המאולתר שהיה שם. הוא היה קטן בהרבה מהשולחן הרגיל שלי, אבל לא נורא.
הוצאתי את העט שלי והתחלתי לכתוב על האוויר, מסדר לי תוכנית. בהתחלה לא הייתי בטוח מה בדיוק לעשות אבל אז התחלתי לכתוב במהירות והוצאתי את מכשיר הריתוך שלי מהתרמיל. "מחר אני לא רוכב על שום סוס, הא, טורול?" חייכתי לעבר הגור הקטן שהשתולל על מיטת הפונדק הדקה "מחר אני אוכל ליסוע לי בזה" הצבעתי לעבר סקיצה ראשונה של מכשיר מונע כמו שיש לי בבית, רק קצת יותר משוכלל וניגשתי לעבודה.
אקו לפני 11 שנים
(קצת לא מתאים לי הרעיון של הסירות, עיר לא יכולה ממש להתקיים כיחידה אחת כשהיא חצויה ככה, הגיוני יותר גשר, אני אגיב בקרוב, אבל עכשיו אני יוצר מגן ויקינגי אמיתי עם השם שלי כתוב עליו.)
רעות לפני 11 שנים
(מצטערת אם אני לא מסונכרנת איתכם, לא הייתי כאן שבוע...)
עד עכשיו לא דיברתי, הייתי נספח שהלך אחרי כולם בדממה. לא ראיתי סיבה לדבר או להביע את דעתי. היה לי טוב להיות בדממה. תמיד הייתי ככה, אבל עכשיו, כשאני מתחילה להסתכל על זה אולי הגיע הזמן לשינוי, אני לא באמת מכירה את האנשים שאני מסתובבת איתם וכנראה אהיה איתם עוד הרבה זמן, החלטתי שבזמן שהאחרים הולכים לנוח, להצטייד ולהסתכל על הדוכנים אני הולכת לפונדק, אחרי כמה מבני החבורה, אולי אני אצליח סוף- סוף לדבר עם מישהו.
אפרת לפני 11 שנים
מר ארן, אני אהבתי את רעיון הסירות, אתה יכול להציע גשר. אני קראתי על הרבה ערים שהיו עם סירות וזה נשמע לי מאוד מעניין אבל כל אחד ומה שהוא בוחר לעשות. בכל אופן-תכתוב משהו...
זאבה~ לפני 11 שנים
"אתם באים?" שאלתי." זה בסדר, אני אשלם על החדר."
"בסדר," השיב אילש. "אין לי חשק לעבוד."
"אני עייפה כל כך.." אמרתי לעצמי ורכבתי אל אחד המפונדקים הבינוניים. הכנסתי את שיזוקה לאורווה ושילמתי לנער האורוות מטבע נחושת.
נכנסתי לתוך הפונדק וביקשתי חדר.
"שלוש מטבעות כסף," הוא אמר ונעצתי בו מבט.
"בסדר, בסדר. שני מטבעות כסף ומטבע נחושת. מחיר אחרון!"
"כולל ארוחה?" שאלתי
"לא," אמר אך לפתע הוא הנהנן. נתתי לו את הכסף והבטתי לאחור. אילש ודואורדון מחייכים אחד לשני.
"טוב, יש לי ממספיק לחדר אחד." אמרתי ולקחתי את המפתח. עליתי במהירות במדרגות, פתחתי את הדלת ושכבתי בתוך המיתה הקשה. לקח לי רגע להירדם.
POLLO לפני 11 שנים
סיפרתי לקאלה תמצית מהסיפור המלא.
סיפרתי לה על הנשיכה, על החיים בבית יתומים וברחוב. לא יותר מדי.
לא הרגשתי צורך להזכיר את ההתנקשויות.
בערב הגענו לבראוסיל. היא הזכירה לי קצת את לינדאר, את הבית. עם כול האורות והרעשים סביב.
בניגוד אלי, היה ברור שיש כאן אנשים שכול זה חדש להם.
אסברן אמר שהוא מכיר פונדק קרוב, אז הלכנו אליו כולם, והזמנו חדרים ללילה.
עד שקיבלנו אותם, ישבתי עם ג'ניפר וקאלה בשולחן קטן בפונדק.
ירח לבן לפני 11 שנים
אם אני בעיר אולי כדי לי לקנות משהו, אבל מה? אני לא ממש משתמשת בספרי כישוף, אני זוכרת הכל. זה כאילו יש לי ספר בתוך הראש שלי.
ובכל זאת, הלכתי בין הדוכנים היפים. המולת העיר הייתה זרה לי. הייתי רגילה לשקט הנעים והמבודד של היער והכפרים השקטים אך שאפתי בהנאה את הריחות.
גריאוס צעד לידי, רגועה ושלוו כאילו הוא עף לאיטו בשמיים בהירים ונטולי עננים.
נכנסתי לתוך חנות של קוסמים וריפרפתי בספרים היה שם אפילו ספר אחד של קסמים שחורים והבטתי עליו אך לא העזתי לגעת בו.
"אהה," אמר בעל החנות בחיוך. "עוד לקוחה. מה תרצי? את נראת לי צעירה-רגע, צעירה? אני יותר מבוגרת ממך! אני יכולה לדרוש ממך לכבד אותי! כיותר זקנה ממך.. אך, מצד שני. הם לא מתייחסים כל כך לאלפים שבוגרים מהם. הם מקבלים את זה כמובן מאליו.-"
בינתיים הוא סיים לדבר.
"לא ארצה כלום. אני רק מסתכלת." השבתי
"אם את לא קונה כלום," אמר בחביבות. "אז, עופי מכאן!" צעק מכאן
"לא," עניתי ובחנתי שרשרת.
"מה זה?" שאלתי
"זו שרשרת מכושפת," אמר. הא, באמת? לא ידעתי! זו סתם חנות לקוסמים עם שרשרת תמימה!
"מה היא עושה?"
"היא גורמת לך להיעלם אך לוקח הרבה מאוד זמן כדי לעשות את זה. אוי.. זה לא נמכר טוב. העבודה קשה מידי בשביל העצלים האלו!"
"כמה אתה רוצה על זה?" שאלתי בקרירות. הטכניקות שלך ישנות כל כך..
"ארבע עשרה מטבעות זהב," ענה בחיוך
"עשר!" אמרתי מיחד.
"חמש עשרה!"
"עשר," עניתי בשלווה.
"שניים עשר," אמר "הצעה אחרונה!"
"אחד עשרה וסגרנו עסקה." אמרתי
"לא," הוא אמר ואז חשב קצת. "בסדר, בסדר! אבל תשלמי לי עכשיו!"
"ברור," אמרתי בשיעמום. "אחרי שאוודע שזה עובד."
"מה?!"
"כן," עניתי וביצעתי על השרשרת לחש מציעת קסם. היה בה את הקסם המדובר לפי דעתי. מעניין מה יקרה כשאני אשלוט בזה לגימרה. כמה רחוק אפשר לקחת את זה?
שלפתי את הארנק ושילמתי לו אחד עשר מטבעות זהב. הארנק שלי הדלדל משמעותית.
ענדתי את השרשרת ויצאתי, גריאוס גנב דג ואכל אותו במהירות. עליתי על גבו והלכתי לפונדק שבו התכנסו כל ה.. שאר.
שילמתי לחדר לבעל הפונדק שהרגיש נדיב במיוחד הערב. ישבתי ליד אחד השולחנות הריקים והזמנתי לעצמי ארוחת ערב.
אכלתי אותה בשקט ותהיתי בנוגע לשרשרת. אי נראות, אבל זה ידרוש הרבה אימונים והבנה של הקסם הזה. אני מקווה שזה ישתלם..
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 11 שנים
( חחחחחחחחחח אהבתי את התגובה של ירח לבן)
ירח לבן לפני 11 שנים
תודה:)
אפרת לפני 11 שנים
אני חושבת שאבדה לאנשים פה השראה חחח, כבר לא כותבים. אז החלטתי לכתוב משהו. בחוסר השראה מוחלט, כיוון שהוא בוזבז לו על תחרות כתיבה כבר. אז... זה מה יש. תכתבו גם!
_______________________________________________________________________

"אהא! אוקיי" החזקתי את העט בין שיניי ואחזתי בידיים בבורג אחרון "רק עוד שנייה... ו... זהו! הנה! מה אתה אומר, טורול?" קראתי בפרץ התרגשות. שדעך כשראיתי שטורול רדום על הרצפה, וכשהעיניים שלי בקושי נפקחו מרוב עייפות. לא ישנתי כמעט כל הלילה. אבל יצרתי רדימפוס מעופף דגם- אממ... דגם... איזה דגם זה? כחכחתי וניסיתי להיזכר. דם 438! אני חושב. אחרי האב טיפוס. הוא היה כשלון גמור.
היצירה החדשה בהחלט נראתה מרהיבה. השארתי בצד את המרתך שלי להתקרר ובהיתי במכונה הממונעת שלי.
"אההה" נאנחתי והתיישבתי בכבדות על הכיסא "יפהפה. והם כולם יקנאו בי כש*הם* יצטרכו לרכב על סוס! אבל לא, קוליון לא ירכב על סוס ארור וג'ינג'י. לא. לקוליון יש את המותק הזאת כאן" אמרתי וליטפתי את הרדימפוס 438 שלי. "כככככןןןןן!" קמתי בפרץ התרגשות וזמזמתי לעצמי מנגינה " אנחנו ננסה אותך על הבוקר, מה את אומרת?" פניתי לרדימפוס "כן כן, יה יה, פדהדהדה טי טי טי דו" נקשתי באצבעות והסתובבתי סביב החדר. עד שראיתי מישהו בוהה בי.
"ארוחת הבוקר שלך" היא אמרה ברטינה ודחפה עגלה לעברי. היא נראתה בת 60 בערך וכנראה עבדה במקום.
"האא, כן. הזמנתי ארוחת בוקר. מסתבר ש... בטוח שזה אני?"
"אהממ" היא הנהנה "חדר 35. זה אתה".
"טוב. תודה" עניתי והיא רק בהתה בהמצאה החדשה שלי. "ת-ו-ד-ה גברת" אמרתי לה וסגרתי את הדלת.
רק חסר לי שיגנבו לי את ההמצאה.
ובכן, עליתי על המושב הנינוח של הרדימפוס שלי שהרכבתי ממושב כיסא מאולתר בתוספת ריפוד. "היי האא! טיסת ניסיון ראשונה על רדימפוס מספר 438" אמרתי לעט שלי (שהיה מסוגל גם להקליט) "משב הרוח נעים, היום בהיר ובלי שינויי מזג אוויר צפויים, הלחות ממוצעת בהתחשב בנהר, ו... זהו. כן. ובכן, קדימה!" צעקתי ושעטתי לעבר דוושת הגז. יצאתי דרך החלון הפתוח עם הרדימפוס שלי במהירות שיא שריחפה באוויר, משאירה שובל ענן סילון אחריה. את המנוע הרכבתי בעצמי ותיכנתי אותו לצריכת דלק פשוט וזול. אמנם המנוע יצרוך הרבה דלק, אבל אם הוא זול זה לא משנה.
ריחפתי מעל העיר, מעל השווקים של האנשים וראיתי כמה מבטים מופתעים מסתכלים לעברי "כן, כן, אנשים. זה קוליון על מרכבת המוות שלו, קבלו אותה! נכון שהיא יפה כל כך?" חייכתי וצעקתי לשמים. "וזאת בדיוק הסיבה שבגללה אני אומן מכאני אנשים! מה? שמעתי אותך אומר משהו איש קטן מלמטה? אהה, נו, זה ברור. זה בגלל שאני גאון!" צחקתי צחוק מתגלגל כשהרגשתי את הרוח נוגחת בי מכל כיוון.
הסתובבתי אחורה. "זה הזמן להראות אותך לחבורת המתנקשים הראשית, מותק! אוו, הם יקנאו כל כך" שמתי גז לעבר הפונדק ונחתי במהירות בין המרצפות. הרדימפוס התגלגלה ועצרה בדיוק חצי מטר אחרי הפתח של הפונדק. כן. רוב המבטים הסתובבו אליי באותו הרגע. כלומר, זה פרט שולי שהם כולם בהו ברדימפוס ולא בי, אבל- אז מה!
ראיתי שם את הפרצופים המוכרים כמו דיאנה, קאלה, סיאן, אסברן, לוק ומר לואין המנהיג או משהו, כך התחילו לקרוא לו לאחרונה.
דיאנה התקרבה אליי בעיניים פעורות ומלמלה משהו שלא הבנתי. אחר כך היא אמרה "השיער שלך קופץ, קוליון". יופי, יופי, זהמה שיש לה להגיד! החלקתי יד על השיער. כן, הוא באמת הרגיש נורא ואיום. אני שונא את השיער שלי. אבל אז מה, יש לי את הרדימפוס המהממת. אהה *אנחה*.
קמתי מהמושב שלי על הרדימפוס והצגתי אותה לראווה "זאת הרדימפוס דגם 438, 437 לאב טיפוס הרשמי. יוצרה ממיטב החומרים! ובכן, מיטב החומרים שמצאתי פה במחיר סביר." מה זה משנה? חשבתי.
אף אחד לא אמר כלום.
"נו, מה אתם חושבים?".
זאבה~ לפני 11 שנים
"437?" שאלתי בהרמת גבה. "לקח לך כל הלילה לבנות מנוע שדוחף מדחפים וכתוצאה מכך הוא מסוגל לעוף? לדעתי כבר יש דבר כזה בבירה אם אני לא טועה. כן, אבל שם משתמשים בזה להעברת מסעות כבדים ולא כדי להתחמק מרכיבה על סוס. זה באמת עד כדי כך גרוע?"
"אני בטוח שאת לא יכולה לבנות כזה!" אמר בהתרסה
"האמת, אני יכולה. זה נראה די פשוט אבל אין לי חומרים. דרך הגב, זה חסין למים?" שאלתי
"אהמם.. כן!" אמר
"באמת?" שאלתי. "טוב, אם ככה לא יקרה לזה כלום כשירד עליו גשם."
"מה?! אין אפילו ענן אחד בשמיים!" קרא והצביע לשמיים
"כן, אבל תמיד יורד גשם במקודם או מאוחר. דרך הגב, יש סיכוי שיעברו ימים עד שתוכל למלא דלק וזה מבזבז המון. חשבת על זה?"
הוא פשוט תקע בי מבט וחייכתי לעברו.
"דרך הגב, השער שלך קופץ." הערתי והלכתי לאורווה.
ראיתי שם את שיזוקה ועוד סוס שהיה די עצבני. זה כנראה הסוס של קוליון. טוב, הוא יצטרך אותו.
לקחתי אותו וקשרתי אותו אל שיזוקה כשהובלתי אותם החוצה. שילמד קצת דרך ארץ. ברור שהוא לא אולף כהלכה ועדיין יש בו הרבה מרדנות והוא חזק ככה שהשילוב יוצר בעיה.
"היי! הסוס הזה שלי!" קרא קוליון
"אבל יש לך את 437, אתה לא צריך אותו." השבתי. אל דאגה, אני אשמור עליו.
"אהה, כן. נכון.." אמר
"טוב, אני הולכת לקנות קצת הספקה. רוצה לבוא?" שאלתי אותו
"מה?" שאל
"צריך הספקה ונראה שלך יש קצת כסף אז בוא." אמרתי והפנתי את שיזוקה לעבר הדוכנים. הסוס של קוליון התנגד מעט אך שיזוקה נשכה אותו ופנתה בכוח לאן שפנתי אותה.
"אל תדאג," אמרתי לקוליון. "הוא יהיה יותר שקט אחרי כמה שעות כאלה."
"אני מקווה," הוא מלמל, התניעה את 437 והתחיל לעוף נמוך לכיוון הדוכנים. הדהרתי את שיזקה ובמהרה זה הפך לתחרות ידידותית.
אקו לפני 11 שנים
(אל דאגה חבריי, כבר סיימתי את הגרזן והמגן בשלבי סיום, אחזור הביתה בקרוב ואכתוב תגובה. יהיה ממש מצחיק לחזור ברכבת עם גרזן (עץ) ומגן ויקינגי ביד)
זאבה~ לפני 11 שנים
חח, אבל למה לא הכנת חרב? זה הכי מגניב!
אפרת לפני 11 שנים
רגע, הייתי בטוחה שזה בדיחה.
אתה אשכרה הכנת מגן וגרזן????????? או מיייי גאששש זה כ"כ מגניב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! איזה שווה לך!!!!!!!!!!!!!! תצלם, תצלם, תעלה תמונה, אתה חייב!!!! יאייי הקנאה מחלחלת בתוכי, ואני אמרתי לעצמי שאני לא מקנאת!!! טוב, בד"כ אין לי הרבה במה לקנא באנשים (כי יש להם דברים סתומים לרוב) אבל זה מגניב!!!!!!!!! איזה יצירתי זה! במסגרת מה הכנת את זה? פשוט היה בא לך להכין את זה?
אתה יודע מה החלום הכי גדול שלי? אני רוצה בבית שלי בסלון תהיה קסדת ויקינגים תלויה לה על וו, ושמלה של ימי הביניים, ושתי חרבות בצורת איקס על הקיר. אבל קסדת הויקינגים הכי חשובה. יאיי כ"כ מגניב!
Reaper לפני 11 שנים
בוקר!! ^_^
האונייה שלכם מפליגה עוד שעתיים. כדאי שתזדרזו עם קניית אספקה או נשקים! (אגב אל תשכחו ששאתם לא יכולים יותר מפריט קסום אחד, חוץ מקוסמים ואומנים מכניים. ולוחמים לא יכולים יותר מכמה נשקים (שיהיה הגיוני))
ג'קס לפני 11 שנים
אני רוצה שרביט, זה לא יקרה בקרוב, אבל גם גרזן זה מגניב :)
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 11 שנים
(אני מצטער אבל אני לא יכול להגיב עם יד אחת)
אקו לפני 11 שנים
(לאא ריפפ, אני התכוונתי לקנות משהו, אפשר לכתוב תגובה מאותמול? אני פשוט חוזר עוד שעה, ובדיוק סיימתי את המגן, הוא בהחלט נראה מגניב, אני גם אצרף תמונה)
אפרת לפני 11 שנים
הממפפפ זה לא פייר שכולם עושים דברים כאלו מגניבים! אוקיי, אולי לא כולם. ארן, תגיד איך לעזאזל עשית גרזן?? אני גם רוצה!
זאבה~ לפני 11 שנים
כן.. גרזן זה דבר מגניב..
נטוטו לפני 11 שנים
(סליחה שלא הגבתי עד עכשיו, לא הייתי בארץ ^^)

הגענו לפונדק, ואז כולם התפזרו. זה דווקא התאים לי, כי היו כמה דברים שרציתי לשאול את בעל הפונדק בלי שיתחילו לשאול אותי שאלות. ניגשתי אליו. הוא ישב על ספה ובהה בכמה ניירות.
הוא הבחין בי כעבור כמה שניות, ואז הביט בי לרגע ושאל "אפשר לעזור לך?"
"כן" אמרתי, קצת בהיסוס. אל תתביישי עכשיו, פשוט תשאלי את מה שבאת לשאול ותלכי. את לא מכירה אותו, לא צריך להיות לך אכפת.. "כן" אמרתי, יותר בביטחון "אתה בעל הפונדק נכון?"
"זה אני"
"אני מחפשת את אחותי יסמין.." התחלתי לתאר אותה. בעל הפונדק נזכר בה רק כשאמרתי לו על הנמר שהתלווה אליה.
"כן.. אני זוכר אותה. היא מאוד הפחידה את הלקוחות שלי עם הנמר שלה, ועם השליטה שלה במחשבות של אנשים.."
מצמתי "שליטה במחשבות?"
"כן, היא הייתה באה, מתחילה לחטט לכולם בראש. בסופו של דבר אמרתי לה שהיא צריכה לעזוב, כי זה הוציא שם מאוד רע לפונדק. אני אף פעם לא אשכח, היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה 'הוא יגיע' בטון מבשר רעות - ואז יצאה מהפונדק בלי להסביר את עצמה, ולא חזרה. אחרי כמה ימים פרצה שריפה בפונדק, ואשתי ובני מתו. רק אני נשארתי.." בעל הפונדק מחה דמעה.
"אני מצטערת.." מלמלתי "אני יכולה לשאול.. מתי היא הייתה פה?"
"זה היה בחורף של שנה שעברה. היא הייתה כאן שבוע.. הייתי אומר לך תאריך מדויק, אבל כל הניירות נשרפו.."
"זה בסדר.. אני מאוד מודה לך, אין לך מושג כמה עזרת לי. ושוב, אני מאוד מצטערת על אשתך והבן שלך.."
בעל הפונדק הנהן קלות בראשו, מחה עוד דמעה מלחיו וחזר לשקוע בדפים שקרא בהם קודם בעיון רב. רק עכשיו שמתי לב שאלה דפי מאמר על קסמי אש.

יצאתי מהפונדק והלכתי לחנות ספרים קרובה כדי להחליף את הספרים שכבר קראתי בספרים חדשים, ואחר כך הלכתי לכיוון השוק כדי להסתכל על פריטים קסומים. היה שם דוכן עם כמה פריטים מדהימים, אבל לצערי לא היה לי מספיק כסף בשביל רובם. בסופו של דבר הסתפקתי בקמע שיכול להפוך אותי לחמישה יצורים שונים, אבל אחרי שאני משתמשת בו חמש פעמים הוא נשבר. לקחתי אותו בגלל משהו שקראתי בספר שמכרתי היום, על משני צורה. כתוב שם שקל יותר לשנות צורה למשהו אחרי שכבר השתנית אליו פעם אחת. זה דיי נכון, ואני לא מבינה איך לא חשבתי על זה קודם. אולי אני אצליח לשנות צורה ליצורים אחרים, אם אני אשתנה קודם דרך קמע.
למרות שכבר ממש רציתי לבחון את התאוריה שלי, שכנעתי את עצמי ללכת לפונדק. חשבתי שכדאי שאני אשמור את הפעמים שיש לי להשתמש בקמע לקרבות, ולא לבזבז אותן סתם ככה. וחוץ מזה, אני עוד צריכה להבין מה קרה בפונדק כשיסמין הייתה שם.
הגעתי לפונדק ועליתי לחדר. הוצאתי ספר אקראי מהתיק והתחלתי לקרוא, אבל לא הצלחתי להתרכז. מה שקרה כאן היה כל כך חריג.. באף מקום אחר לא שמעתי שיסמין קראה מחשבות. בדרך כלל אנשים זכרו אותה רק בגלל שהיא הסתובבה עם נמר, והיא אף פעם לא דיברה איתם יותר מדי, בטח שלא הזהירה אותם.
לפחות, אני חושבת שהיא הזהירה אותו. אבל זה גם יכול להיחשב כאיום. יסמין הייתה אלפית, ואם היא קראה מחשבות, אין דרך לדעת שהיא לא ידעה קסמים...
מיד ביטלתי את האפשרות הזאת. היא אמרה שהוא יגיע, ואני דיי בטוחה שאני יודעת למי היא התכוונה..
אבל הכי הציק לי שהיא הייתה בפונדק שבוע שלם. זאת אומרת, בדרך כלל זה עניין של יום או יומיים עד שהיא עוזבת. והיא אפילו לא לקחה כאן עבודה או משהו... אז.. יכול להיות שהיא חיפשה כאן משהו?
סגרתי את הספר החדש ומיהרתי בחזרה אל חנות הספרים. קניתי ספר עבה על ההיסטוריה של העיר. אולי זה יעזור לי להבין מה היא חיפשה כאן..
קראתי אותו עד מאוחר בלילה, וכשהתעוררתי בבוקר התארגנתי מהר והמשכתי לקרוא אותו בזמן שחיכיתי לשאר.
תלתן התמנון הירוקׁׁׁׁׁׂׂ לפני 11 שנים
מה לעשות? מה לעשות? מה לעשות היום? תיק, אני צריך תיק למפה. הלכתי לשוק וראיתי דוכני אוכל, הריח היה נהדר, חבל שלא הרבחתי כסף גם בשביל הנשקים גם לתיק וגם לאוכל. התקדמתי וראיתי את חנויות הנשקים בהזדמנות הראשונה קניתי תיק ואשפת חצים, ומרוב שהמוכר היה נחמד, הוא צירף גם פגיון שאפשר והכניס לנעל בלי שהוא ידקור אותך. הודתי לו וזרקתי לכיוונו את שק המטבעות, אפילו נשאר לי כצת כסף אז קניתי כובע מגבעת כמו של נגני הג'ז המגניבים... בדרך חזרה שוב עברתי בין דוכני האוכל רק שהפעם סחבתי איזה שני תפוחים קטנים כארוחת בוקר קטנה. טוב לפני שאני חוזר לעיר אני צריך פריט קסום אני לא יכול לחזור בידיים ריקות. אולי איזה טבעת שאוכל להצמיד לקנפיים כך שתעזור לעוף יותר טוב, אם לא לפחות לדאות. אבל איפה אשיג משהו כזה? הלכתי לחנות הקסמים הקרובה, בעל החנות נראה לחוץ.
"אתה בסדר" שאלתי אותו.
" לא בדיוק לפני כמה דקות גנבה ממני ילדה"
" חבל.. בכל מקרה אני מחפש משהו שאני אוכל לעוף בעזרתו או לפחות ליפול יותר לאט"
" אם כך אתה מחפש שרשרת גרוויטוניום"
" סליחה, מה?"
" השרשרת הזו מורידה את חלקית את כוח המשיכה שלך, אך תזהר את יכול להישתמש בה פעמים אחדות בלבד"
"אם כך אקנה אותה, רק תן לי לראות אם היא עובדת, האנשים בעיר הזו לא מפחדים לגנוב"
" מיד אדוני"
"תודה" השרשרת הייתה בצבע כסף עם פסלון שטוח של כנפיים עליהם. לבשתי את השרשרת ויצאתי החוצה, עם כל צעד התקשתי יותר ויותר להשאר על האדמה. כשיצאתי ידעתי שאוכל לגנוב אותה בכלות ולמרות שהרגשתי רע לגבאי בעל החנות שגונבים ממנו פעמים ביום אחד, ידעתי שאני צריך את השרשרת. אז פשוט עפתי משם. ההרגשה הייתה מעולה, חבל שלא אוכל תמיד לעוף. נחתתי בפונדק שראיתי את כל החברה שם מדברים אחד עם השני, אני קצת מצטער שאין לי את הדבר הזה, חברים.
ג'קס לפני 11 שנים
הרחובות היו ענקיים, ונראה שנמשכו עוד ועוד, כרכרות חלפו פה ושם, אפילו שזו הייתה שעת ערב העיר הייתה הומה במטיילים, אני מניח שהיא הייתה יפה, אבל בקושי הסתכלתי, עיניי היו עסוקות בעיקר באיתור עבודה אפשרית, רובן היו בתנאי של חוזה לאורך טווח, ומן הסתם אשאר כאן לילה אחד.
פניתי שמאלה ברחוב הבא, הוא היה שקט יותר ופנה לכיוון הנהר, מימיני ניצבה מסעדת דגים קטנה ומוארת, נראה שזה מקום נעים, על חלום הזכוכית היה תלוי שלט מנייר גס "דרושים עובדים"
נכנסתי, נראה שהמקום המה יותר מהרגיל, כנראה התרחש שם אירוע, פניתי לעבר הדלפק, עמד שם בחור צעיר יותר ממני, בן שמונה עשרה פחות או יותר, עם תווי פנים שדוניים ושיער בלונדיני ארוך
"שלום" הוא אמר לי בקול משועמם
הנהנתי לעברו, והצבעתי לעבר השלט בחוץ, הוא הבין וסימן לי על דלת מאחורי הדלפק, עקפתי את הכיסאות הגבוהים ונכנסתי.
בפנים ישב איש גבוה, אחד הגדולים שראיתי בחיי, היה לו שפם חום עבה ומבט בוחן
"שלום" הוא אמר, נראה שזה מנהג כאן
"שלום" עניתי לו "אני בקשר לשלט בחוץ-" אמרתי לפני שהוא קפץ
"הוא עדיין לא הוריד אותו?!" הוא אמר בקול רגוז, ויצא במהירות מהחדר, נעמדתי בחוסר סבלנות ובחנתי את הציורים שניצבו על שולחן המשרד, נשמע קול צעדים והוא נכנס, מחזיק בידיו את השלט החום
"אתה עדיין כאן?" הוא שאל בקול מופתע, הנהנתי לעברו בסרקסטיות
"תשמע, הלאין -הבחור שעומד שם- היה אמור להוריד אותו כבר לפני שבוע, כשאמרתי לו בפרוש לעשות זאת" הוא הדגיש בקול שהופנה לעבר היציאה
"אז אין ג'וב?" שאלתי, הוא הפנה לעברי מבט מופתע
"אתה עדיין כאן??" שאל, התייאשתי, כנראה מכאן לא יגיעו אליי מזומנים, ביררתי אצל הלאין איפה היציאה האחורית והוא הפנה אותי לעברה, יצאתי וחשבתי לעצמי שכנראה אצטרך לשדוד מישהו, כששמעתי זעקה חלושה, מתוך אינסטינקט קפצתי ותפסתי את עמוד הפנס לידי, טיפסתי עליו לעבר גג המסעדה, מה שאפשר לי צפייה על הסמטה הסמוכה.
מה שראיתי היה חבורה של גברים גדולים, בערך חמישה, עטויים מעיליי עור וסוגרים על נערה בת שש עשרה בערך, היא נאבקה באחד שעמד מולה, שולחת אגרוף זעיר לעבר פניו, מה שלא עזר במיוחד, אבל הערכתי את האומץ, שלא עזר כיוון שהוא שולח אצבעות לעבר כפתורי החולצה שלה
מה שנגמר בסכין שלי נעוץ בגבו, ראיתי את הדם זולג מתחת למעילו ואת רגליו מועדות לעבר הקרקע, חבריו נזעקו לעברו וחיפשו את מטיל הסכין, עייניו של אחד מהם שייטו מעלה וקלטו אותי, הוא קרא לעבר חבריו והם נעמדו לצידו, שוכחים מהנערה ומרכזים את זעמם בי, אני מניח שיכולתי להסתלק במהירות כך שגם אני וגם הנערה היינו ניצלים, אבל רציתי את הסכין שלי.
קפצתי, על הראש של אחד שהתחיל לטפס, הוא נחת על גבו באנקה, אחזתי בכתפיו וריתקתי אותו לקרקע, אבל אז הרגשתי את עצמותי מתפצפצות וקלטתי שמאחורי האחרים מתחילים מתקפה, הושלחתי קדימה מעוצמת המכה, אבל קמתי במהירות, שולף את הסימיטר, שנראתה קטנה מאוד לעומת האלות הגדולות שלהם
"אתה תשלם על כך אידיוט" אמר הבחור שהפלתי, ראשו מדמם אך מלבד זאת שלם, הוא הסתער לעברי במהירות מניף את האלה, מסתבר שלשנים של קיום על לחם גנוב יש יתרון, חמקתי מתחת לזרועו המונפת ותקעתי בה את החרב, שולף אותה מידית וחובת עם הכת בידו כך שהאלה הושלכה, שמעתי אנקה וקלטתי שהיא נחתה על אחד מחבריו, הוא הסתער נגדי וכרגע היחסים היו שניים על אחד, בעטתי בראשון, מפיל אותו על הקרקע, עוד מכה אחת והיה גמור אילולא חברו, שחגר קטאנה גדולה, הוא שילח אותה נגדי והתכופפתי, מרגיש את חוד הלהב נוגע מעט בגבי, הנפתי את חרבי על רגליו שנתקפו שטף דם, זזתי ימינה, נעמדתי מול הראשון שהחל להעמד, הוא עדיין לא שם ליבו אלי, הנפתי את חרבי ותקעתי אותה בעורפו, הוא קרס קדימה מיידית, מת, חייכתי חיוך קטן שנמוג במהרה בגלל כאב חד באשי, נראה שעוג אחד הצטרף למערכה, וחבט בראשי לפני שהספקתי להגיב, מעדתי על גופה, אחד מהם, והתנערתי ממנה במהירות בגלל תחושת הגועל, מולי עמדו שניים, נראה שהאחרון ברח, זה מכעיס אותי, בגידה תמיד הייתה דבר שהתנגדתי לו, גם פחדנות.
"טוב" אמרתי להם "בואו נילחם"
הסתערתי במהירות על אחד מהם, מחזיר את הסימיטר לנדנה ושולף את הלהבים, הוא חוסם אחד בחרבו אך השני פוגע ביד החרב שלו ופוצע אותה, זה ימנע ממנו לפחות את השימוש בה, השני פונה לעברי עם אלתו, הולך על שיטת 'בואו נגמור עם זה' ושולח אותה כנראה לכיוון ראשי, זינקתי הצידה, אבל בכל זאת היא פגעה בביטני וגרמה לי להתכווץ, הושלכתי על השני ושנינו נפלנו.
נשמתי בכבדות, עייף, אבל אסור לי להפסיק, התגלגלתי לעברו והצמדתי את ידיי לגרונו, הוא נאבק, התגלגלנו אך ידיי מוצפות האדרנלין ניצחו בסופו של דבר והוא נותר מת על האדמה.
נשאר אחד.
עוד פחדן, אם כי מחוסר נשק כך שאי אפשר להאשים אותו, הוא הרים את ידיו והלך אחורה במהירות, מה שהפך במהירות לריצה, ונעלם מין העין, לא ייחסתי לו חשיבות עוד, הרגתי מספיק להיום.
ניגשתי לעבר הגופה ושלפתי את הסכין מהגב, היא הייתה מגואלת כולה בדם הבריון, ניגבתי אותה בשרוול מעילי והכנסתי אותה לנדנה, לפתע קלטתי כמה אני עייף, קרסתי על ריצפת הסמטה במהירות, מביט ברייקנות בשלושת הגופות לפניי, עד שקול צעיר הקפיץ אותי
"תודה" זו הייתה הנערה, נראה שהצליחה לחמוק הצידה ולצפות בקרב מאחורי החביות שעמדו בצד.
לא עניתי, בהיתי בה במבט חלול, נראה שהיא ציפתה לתגובה כלשהי, ומשלא זכתה לזה פירשה את שתיקתי בעצמה
"תקבל תמורה כמובן" היא אמרה, הנהנתי. היא הובילה אותי, מונמנם, לבית הוריה, זה היה בית קטן אבל נעים, אש בערה באח, ואוכל היה על השולחן, היא הושיבה אותי על כיסא וספרה לזוג הוריה על מה שקרה, הם הציפו אותי בשאלות שנשאו את אותה שתיקה בתגובה, בסופו של דבר הנערה לחשה לאביה דבר מה והוא הנהן ברצינות, ניגש לעבר מגירת השידה שעמדה בצד, ושלף משם שקיק קטן אך כבד, הוא הניח אותו בידיי, שנחו ברפיון על ירחי החבולות, אם הילדה הציעה שאשאר לארוחת הערב אך סרבתי
"מחכים לי" אמרתי להם, אחד הדברים הבודדים שהוצאתי מפי, הם הנהנו, אמרו תודה פעם נוספת, וחזרו לעיסוקיהם, הנערה -שנראה לינורה- ליוותה אותי אל הדלת
"שוב תודה" היא אמרה כשפניתי ללכת, הנהנתי והשבתי "תודה גם לכם"
היא חייכה, אבל אז מצחה התקמט
"אפשר לשאול אותך משהו?" היא שאלה, והמשיכה "למה עזרת לי? אתה לא נראה אוכף חוק או משהו בסגנון"
הבטתי בה, חיוך קטן מזדחל לפניי
"אני אוהב את הסכין שלי" אמרתי, ופניתי משם.
הדרך עברה ממש במהירות, או ממש לאט, לא שמתי לב, בטשטוש הלכתי לכיוון הפונדק, סוחב את עצמי בקושי, קולט שפשוט יכולתי לשלוח עליהם כדור אש ולגמור, אני לא יודע, כנראה הייתי צריך להוציא עוד אנרגיה אחרי השינה הארוכה בצהריים, בלי לשים לב, הגעתי לפונדק.
"היי, מה קו- אתה בסדר?" ניגש אלי דואורדון כשנכנסתי, פטרתי אותו בנפנוף יד ובחיוך מאומץ ועליתי לעבר החדר שעליו שילמה דיאנה, הורדתי את בגדי העליונים, ומסרתי אותם לכביסה, בחוסר אמון אך בחוסר יכולת לכבס אותם בעצמי, פרסתי מגבת שתגן על המיטה מכתמי הדם והלכלוך, ושקעתי בשינה.
-
אני לא יודע כמה זמן ישנתי, אבל כנראה קצת, כי כשדיאנה נכנסה בעליצות לחדר והעירה אותי הרגשתי כאילו עברו דקות
"לא כדאי לך לישון! לא נהיה כאן לתמיד, כדאי להשיג דברים שיעזו לך!" היא אמרה, ומששמה לב לפצע בירחי ובידי הימנית, קימטה את ממחה ושאלה מה קרה
הסברתי לה בפירוט, גם את העובדה שיש לי כסף ואני יכול להחזיר לה, היא פטרה אותי בנפנוף יד
"אתה לא צריך! אבל כדאי לך לטפל בפצעים האלה לפני שיזדהמו, אחרת יהיה לך קצת קשה ב'מסע להבסת המאג'" היא אמרה בחיוך, הנהנתי לעברה, היה לה חיוך נחמד, כן.
"רק ש..." אמרתי לה, קולט שאני במכנסיים תחתונים בלבד "אין לי בגדים בשביל לצאת"
"אה, אממ... אוקיי" היא אמרה בצחוק "אני אנסה להשיג לך" היא המשיכה, ויצאה מהחדר, מה שנתן לי הזדמנות לחזור לישון

(וואו, אני אוהבת להגביל את עצמי, קדימה זאבונת! בהצלחה עם להשיג לי בגדים!)
אקו לפני 11 שנים
בראוסיל הייתה דומה מאוד לעיר שבה נולדתי, צורת הרחובות וסגנון הבתים היו כמעט זהים, לכן היה לי קל להתמצא.
ברגע שנצא מבראוסיל מי ידע מתי נגיע לעיר אחרת? זה היה הזמן להשיג את כל האספקה הדרושה. ברגע שסיימתי לסדר את חפציי בחדר יצאתי לעיר, קודם כל, הלכתי לקנות כמה חומרים בעלי ערכים אלכימאים או קסומים, מאז השימוש האחרון שלי בשיקויים בקרב המלאי שלי התדלדל, וגם הבחנתי בכמה שימושי הדבר הזה, אפשר ככה לפגוע ביריב בקלות ומבלי לאבד הרבה כוח.
אספתי את החומרים משלושה מקומות שונים, כמות יפה מאוד ומגוונת מספיק בשביל ליצור כל דבר לא מסובך מדי, ובנוסף קניתי כמה בקבוקוני זכוכית שבירים וספר אלכימיה בסיסי, אבל לפני שנכנסתי עמוק מדי לתחום עצרתי בעצמי, אני הולך למקום מסוכן מאוד ואם אני אהיה קבור באלכימיה כשאני עוד לא מבין בזה הרבה הסוף שלי לא יהיה שמח.
אז פניתי לחנות קסמים.
זו הייתה חנות ישנה, מבנה עץ מלא במדפים, את רוב הדברים שעליהם תייגתי כבר כהוקוס פוקוס לא יעיל, לקוסמים בתחילת דרכם, אבל היו בבוץ כמה יהלומים, ראיתי שם כמה ענתיקות קסומות וספרים ממש מסובכים. לקחתי ספרון אחד שנראה כאילו הוא אוצר בתוכו כמה קסמים נדירים, אבל גם שימושיים, אבל לא היה שם חפץ קסום טוב במחיר הולם, אז נאלצתי לעזוב רק עם הספר בידיי.
סיימתי את שאר הקניות שכללו אוכל מיובש וכמה פרטי הישרדות שהיו חסרים לי וחזרתי לפונדק.
התחלתי מיד לכתוש את החומרים ולערבב אותם, השיקוי הראשון שיצא תחת ידי היה אמור להיות בקבוקון של שיקוי ריפוי מרוכז, הייתי צריך לחפור שעתיים באדמה כדי להוציא שורש שהיה חלק מהמתכון שלו, אבל הוא לא עשה לי רושם מרוכז מדי, אחר כך יצרתי גם שלוש פצצות עשן ושני בקבוקים די גדולים של אש יוונית, יצרתי גם שיקוי אנרגיה בבקבוקון קטן, אבל הוא לא נראה יציב ביותר, אז שמרתי אותו למקרה חירום.
היו חסרים לי כמה מרכיבים לשיקויים אחרים שרציתי, אבל הארנק שלי היה קל הרבה יותר משקיוויתי ולא יכולתי להרשות לעצמי לקנות עוד מרכיבים, אז נאלצתי לסיים, לאכול וללכת לישון.

(וכמובטח:
http://the-darkness-rider.deviantart.com/art/Battle-axe-476960154
http://the-darkness-rider.deviantart.com/art/Viking-shield-2-476961222
http://the-darkness-rider.deviantart.com/art/Viking-shield-3-476962749
http://the-darkness-rider.deviantart.com/art/A-mighty-warrior-I-am-476972595
http://the-darkness-rider.deviantart.com/art/viking-shield-and-axe-1-476955426
מצטער שהתגובה יצאה קצת לא מושקעת, אני לא יצירתי בלילה)
shadowalker לפני 11 שנים
דקס-
איך שהגענו לבראוסיל כל החושים שלנו נפתחו. המראות, הריחות, הקולות, התרבות, הכל ביחד יצר עיר מלאת חיים והומה. נכנסנו לפונדק, הוא היה די סטנדרטי וחביב. ידעתי שאין לי כסף, שפשוט אין, אבל בכל זאת הרגשתי צורך להכניס יד לכיס, אולי מישהו ריחם עליי. אולי יהיה לי קצת מזל... כמובן של כל מה שהיה שם זה רשרוש של שניים שלושה מטבעות נחושת, זה הכל. ישבתי בשולחן וחיכיתי שכולם יסיימו ויתפזרו לחדרים ולעיר. ניגשתי לבר, הוצאתי את מטבעות הנחושת ואמרתי בקול עצוב, מלא בסיפור חיים השלי: "אני.. אני יכול לקנות קצת אוכל עם זה?" השפלתי את מבטי, לא הסתכלתי לו בעיניים. "אני... מצטער אדוני... אין משהו שאוכל לעשות בשבילך... אני-" הפסקתי אותו באמצע "זה בסדר. אני מבין." גררתי את המטבעות מהשולחן לכיס שלי והלכתי החוצה, הגעתי לאיזה שוק צפוף באנשים.
אני לא האמנתי שאני עושה את זה שוב, לא רציתי לחשוב על זה, יותר מזה, לא יכולתי לחשוב על זה, לעכל את זה. בפעם הראשונה מזה חודשים, שאני שמתי את ברדס שוב. כל הקורבנות רצו בראש לי, כל המשפחות שכנראה מחכות להם בבית, שיביאו את המשכורת. מאיפה אני יודע שהם לא באותו המצב שלי? רק עם משפחה להביא לה אוכל, ילדים רעבים, שבסוף ישלחו אותם לפנימייה או שהם לא יחזיקו מעמד.
הלכתי עם הברדס על ראשי בין האנשים, ראיתי דוכן תפוחים, המוכר היה נראה נחמד, אדם חביב שלא עשה רע. כמה הוא כבר מרוויח מזה? מספיק בשביל להחזיר אישה וילדים? אני לא חושב... עברתי ליד הדוכן, נתקעתי באדם חזק ובכוונה "היי! תסתכל לאן אתה הולך! מה זה צריך להיות?!" המוכר ניסה להרגיע אותו, כשהם דיברו פילחתי בשנייה כמה תפוחים ונעלמתי משם.
כבר היה שעת לילה די מאוחרת, התיישבתי על ספסל מרוחק והוצאתי תפוח, הסתכלתי עליו כמה שניות, הייתי כל כך רעב. המחשבה של המוכר נכנס הביתה ואישה אוהבת וילדים שמחבקים אותו רדפה אותי, נגסתי בתפוח וזלגה דמעה על המקום הנגוס. זרקתי את התפוח הצידה והתחלתי לבכות על הידיים שלי.
"מה אתה עושה דקס??? מה אתה עושה??? מה יהיה עם החיים שלך???" צעקתי ברחוב השומם.
לאחר כמה דקות הרגעתי את עצמי, את הבכי על המצב שלי סיימתי כשהייתי ילד קטן, אין לזה מקום עכשיו. השארתי את ראשי קבור בכפות ידיי,פתאום הרגשתי את הברדס שלי נמשך אחורה, הרמתי את ראשי בתנועה חדה ומבוהלת, הברדס שלי נפל אחורה, ומארוולוס הקוסם עמד שם בחיוך מנחם.
"אתה לא צריך לגנוב יותר דקס, לא עוד" הוא שם על ברכיי שקיק כסף והתנדף במשב רוח פתאומי, לא הספקתי לומר אפילו מילה... מיד קבעתי שהכסף מיועד אך ורק לאוכל, שום דבר אחר.
הלכתי בברכיים רועדות ודמעות לעבר השוק שכבר נסגר ולא היה בו נפש חיה, הגעתי לדוכן התפוחים הסגור, באצבעות רועדות הוצאתי מטבע מהשקיק והנחתי על הדוכן העץ, וליד המטבע נפלה דמעה שהכתימה את העץ. סגרתי את השקיק וחזרתי לספסל, נשכבתי על הספסל שקוע במחשבות, לא הצלחתי להרדם המון זמן, הקרה של הלילה הייתה קשה, ולי לא היה מקום חם לישון בו. העיניים שלי היו מיימיות ואדומות מעייפות, עצמתי אותן ומילמלתי "מה אתה עושה עם החיים שלך דקס...?".
נטוטו לפני 11 שנים
(הייייי מישהו רוצה לרדת על החנונית שקוראת ספר היסטוריה מעופש בזמנה החופשי? די משעמם לי..)
ג'קס לפני 11 שנים
(אני דיי ערום כרגע, לא אפשרות (: )
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 11 שנים
(אני הולך לנסות להגיב עם יד אחת לא להתלונן עם יש שגיאות כתיב
אני זקוק להתחלה עזרה מישהו)
זאבה~ לפני 11 שנים
טוב, נראה שבגדים נוספו לרשימה!
גררתי איתי את קוליון והלכתי לחנת בגדים. לקחתי שני חולצות דהויות אחת ירוקה בהירה ואחת שהייתה שחורה אבל עכשיו נטה לכיוון אפור כהה, מכנס עור מעט ישן וגלימה עם ברדס בצבע אדום דהוי. לא הבגדים הכי טובים אבל בכל זאת. עדיף קצת מבחר, לא?
"כדי לך לקנות בגדים למסע," אמרתי לקוליון. "לבגדים במסעות יש נטייה להתלכלך מהר."
"אולי.." הוא מלמל
עברנו בין החנויות וקנינו אוכל מיובש וכמה ממתקים קשים שאפשר-לפי דבריו של המוחר- למצוץ שעות בלי שיאבד את הטעם שלו. כשעברנו ליד דוכן התפוחים וכשהמוחר התווכח עם איזה מישהו הגנבתי תפוח אדום אחד והמשכתי.
"טוב.. מה עוד צריך?" שאלתי וקוליון משך בכתפיו. אף אחד מאיתנו לא ממש עבר מסע אבל המסעות שלי בשדות העניקו לי מבט חדש על בגדים.
"אתה שקט," ציינתי
"אני חושב," הוא השיב ואני נענעתי את ראשי.
"היי! ילדה! אני יכול לתת לך מחיר ממש טוב לסוסים האלו." קרא מוחר אחד פתאום
"לא." עניתי וחץ כמעט פילח את ראשי.
"אני לא חושב שאת מבינה. תני את הסוסים כמחיר לחייך ולחיי החבר שלך." אמר בחצי גיחוך אבל הוא מרושע. ידעתי את זה וייחלתי ללכת משם. הרג עשה לי בחילה ועוד מעט עולים על אונייה או משהו בסגנון.. רגע! עוד כמה דקות אנחנו צריכים לצאת!
"אתה מאוד נדיב אבל נראה לי שאוותר!" צעקתי לו ורצתי בהירות תוך כדי שאני הופכת לעיט. החץ פספס אבל זה היה פחיד. קולוין עף גבוהה בעזרת המכונה שלו ואני הפכתי לסוסה שחורה ודהרתי לכיוון הפונדק.
הגעתי לשם מתנשפת ועם כל האספקה, חשוב לציין.
חזרתי לצורתי המכורית, נשענתי על קיר הפונדק ושאפתי אוויר לתוך ראותיי בקולניות. אחרי שנרגעתי לקחתי את החולצה הירוקה, המכנס והגלימה ונכנסתי לחדר.
"בבקשה," כשזרקתי את הבגדים על אילש. הוא קם מיד במן קפיצה כזו ובמבט רציני כזה שמיד פרצתי בצחוק.
"היית צריך לראות את הפרצוף שלך!" קראתי וחייכתי חיוך ענקי.
"כן, כן. עכשיו צאי מהחדר. אני רוצה להתלבש." אמר
"בסדר," אמרתי ושוב פרצתי בצחוק. יצאתי מהחדר וירדתי למטה. אכלתי במהירות את הארוחה שהוא היה חייב לי ולקחתי אחת לאילש.
"אהה, דרך הגב. עוד שנייה יוצאים אז כדי שתוריד את הדברים שלך. אני אוציא את הסוס שלך." אמרתי והוא רטן ועלה שוב למעה. חייכתי והוצאתי את הסוס שלו. העמדתי אות ליד שיזוקה וגולד-נראה לי- וכעבור כמה דקות הוא הופיע. אני חייבת לומר שהוא נראה מגוחך.
"כדי שתוריד את הגלימה," אמרתי בחיך ענקי וצחקקתי
"את יצור מוזר.." הוא מלמל
"אני יודעת," אמרתי
"ומאיפה הסוס השני?" שאל
"אהה, הוא של קוליון. יש לו את המכונה שלו, הוא לא צריך את הסוס שלו אז אני לקחתי אותו." השבתי."תגיד, יש לך מחלת ים?"
"למה?" הוא שאל מעט בחשדנות
"כי אנחנו פליגים." אמרתי בעגמומיות. "זו פעם ראשונה שאני מפליגה אך מחלת ים זה תורשתי במשפחה שלי. אף פעם לא ניסיתי להשתנות לדג או משהו בסגנון." מעניין. אבא אמר שההשראה שלו באה מהמסעות אבל אין לי קמצוץ של השראה.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 11 שנים
(אחלה תגובה זאבה)
זאבה~ לפני 11 שנים
רוב תודות^^
אפרת לפני 11 שנים
חחח אין לי השראה. וזה לא פותח לי את התמונות של ארן :( יאיי מחשב סתום. שמעו, צריך קצת אקשן, מה עושים אחרי שמטיילים ברחובות? בא לי לפגוש את באטמן באמצע אבל נראה לי שזה בשביל הקבוצה של מארוול אז... אוף. למישהו יש השראה בשבילי? שלא אמות משעמום או מנסיעה על הרדימפוס?
זאבה~ לפני 11 שנים
מחלת ים^^ תעלי על הספינה ותתארי את מחלת הים הכי נוראית שאת יכולה להעלות על דעתך.
shadowalker לפני 11 שנים
(אני לא מאמין שאמרת את זה אפרת... *בכי מר*... חשבתי שיש כאן עוד מישהו שמבין במארוול...)
ג'קס לפני 11 שנים
(אין לי השראה כרגע, אבל אני חייבת לזכור לקחת מהמכבסה את המעיל השחור והחמדמד שלי כי אני לא עומדת להסתובב בחולצה ירוקה-בהירה)
אפרת לפני 11 שנים
למה אתה מתכוון? רגע, באטמן זה לא של מארוול? אההה אופס. תקשיב, אני לא ממש זוכרת... טוב, אז נפגוש את הולק! הולק די מגניב. ראיתי את הסרט לאחרונה, ההוא מ-2008. השחקן הראשי כ"כ חמוד! אבל פחות אהבתי את השחקנית יש לה מבטא כ"כ מוזר ומעצבן. למרות שבאמת הכי מגניב לפגוש את תור, כי הוא- טוב, הוא כ"כ מגניב! מישהו ראה את הסרט האחרון של תור שיצא? וואו, כלומר וואו ענק. למרות שבקושי מכניסים את תור בסרטים אחרים של מארוול, יותר מכניסים את קפטן אמריקה. והוא גם מגניב, אבל... אני מעדיפה את האלמנה השחורה.
חפרתי יותר מדי? סליחה אנשים, אני מתחילה להתלהב ככה לפעמים ;)
אז, אממ, אני אמורה להקיא על סיפון. אוקיי, אולי במוצ"ש אני אכתוב משהו כי עדיין אין לי שום מוזה ועצבים.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 11 שנים
החלטתי להסתובב קצת בעיר ולנסות ליצור קשר עם משפחות האצולה שבעיר, אולי מי שהוא יכול לארח אותי בבית שלו עד שנעזוב את העיר.
הלכתי ושאלתי אנשים לגבי משפחות האצולה שגרים בעיר הזו. רוב האנשים ששאלתי אותם אמרו שאין לאף אחד מהאנשים העניים קשר עם משפחות האצולה והם אמרו לי שעלי לנסות בחנויות בהן קונים רוב משפחות האצולה.
אם מדברים כבר על קניות הבאתי איתי די מספיק כסף שיספיק לי לאורך המסע ואנחנו בעיר עם חנויות. הבטן שלי קרקרה כשחשבתי על אוכל. עלי למצוא משהוא לאכול וגם לקנות לליות' אוכל.
הלכתי לשוק המסחרי שבעיר כדי לקנות לי ולליות' אוכל. מה שבטוח לא היה קל לבחור
האוכל שהיה שם היה כל כך טוב שפשוט רציתי לחטוף אותו ולאכול אותו.
בסופו של דבר קניתי שני כיכרות לחם, כמה פירות וממרח זיתים. אחרי שאני אסיים לאכול אני אמשיך בחיפושי אחרי משפחות האצולה שבעיר.
השעה הייתה כבר מאוחרת. חיפשתי כל היום אחר החנויות שבהן קונים משפחות האצולה אבל לא מצאתי
אפילו אחת. הגיע הזמן לחזור לפונדק ולחבר'ה. מזלי שלקחתי איתי את ליות; אם לא הייתי לוקח אותו אז ברור שהיה לוקח זמן רב עד שהייתי מגיע לפונדק ברגל.
כשהגעתי לפונדק כולם כבר עלו לישון, אני חושב, או שחלק לא היו אבל היה מאוד שקט.
עליתי לחדרי כדי לתפוס קצת מנוחה לקראת ההפלגה שתבוא מחר.

(אפרת גם אני לא מאמין שאמרת את זה בושה וחרפה ואני עוד חשבתי שאת ממש מבינה במארוול
חחחחחחחחחחחחחחחחחחח אני מצליח להצחיק את עצמי כל פעם מחדש
כללי לא אכפת לי ממארוול הם לא הכי הכי מעניינים אותי כרגע)
shadowalker לפני 11 שנים
(הולק? את מתכוונת האלק? 0_0
את תצטרכי לרכוש את אמון המארוול שלי מחדש... את צריכה לתעב את די סי! את צריכה לדעת בדיוק מי של מארוול! למזלך באטמן הוא הכי טוב של די סי אז זה פחות נורא, אם היית אומרת סופרמן לא הייתי מדבר איתך לעולם...
קילר, לא הייתה צריך להגיד את זה -.-
ולפגוש את רוקט ראקון היה הרבה יותר מגניב XD)
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 11 שנים
(יאי אני ממש מצטער עם נפגעת גם את אפרת)
ג'קס לפני 11 שנים
אני! אני רוצה לפגוש את רוקט! ררררררררוווווווווווווווקקקקקקקקקקקקטטטטטטטטט
-
"הנה, גם אני עומד, כולנו עומדים עכשיו, חבורה של חמורים עומדים"
שומרי הגלקסיה היה כזה סרט טוב! סופרמן יכול ללכת למות באיזה ביוב! אבל באטמן אדירוני!
תלתן התמנון הירוקׁׁׁׁׁׂׂ לפני 11 שנים
אבל הכי טוב זה גרוט, לפגוש את רוקט זה יהיה מעצבן..
ג'קס לפני 11 שנים
לא נכון! להביא לרוקט רגל! ווהוווווווווו
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 11 שנים
(קודם כל אם זה לא תגובה כתוב את זה בסוגרים

עכשיו במקום לחפור על רוקט הזה בא לכם להגיב)
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 11 שנים
(*כתבו*)
גולגולת הרעם לפני 11 שנים
בראוסיל היא לא העיר הראשונה שהייתי חושב לעצור בה,אבל העיר הבאה היא במרחק של שלושה ימים,וכוללת חציית נהר.היא עיר מלאה כייסים ויצורים פחות ידידותיים,אבל עדיף לא להיפגש איתם מחוץ לעיר,איפה שאין שומרים.והאמת שהיה לי עוד מניע קטן משלי להיכנס לעיר...אבל האחרים לא צריכים לדעת את זה.
הלכתי לכיוון הרציפים לאחר לילה על מיטה קשה,אבל הכל עדיף על שינה על פטריות ענק זורחות ומלאות טפילים שעל שמם קיבלתי את הכינוי שלי.הזיכרון של מחילות נשאר טרי,ואני עדיין יכול להרגיש את השורשים הגסים והעבים שעליהם ישנתי.העדפתי להגיע לנמל לפני שרוב החבורה מגיעה,יש לי עניינים לא פתורים שאני מעדיף לשמור לעצמי,בלי עיניים חטטניות.
התחלתי להתקדם לעבר החלק היותר מפוקפק של הרציפים,ועקפתי את החורים הפעורים ברצפת הקרשים הרעועה.זה מקום התכנסות של חלאות הרחוב הידועות של בראוסיל,שבעיקר התכנסו ליד פונדק הירח,פונדק גדול,אבל מוזנח.הסתכלתי סביבי:
נשות מלחים נשענו על חביות דגים,וקרצו לעבר הגבר הרחב שסחב ערימה של סרטנים מתים לעבר הפונדק.
שכירי חרב מהשממה האדומה שבמזרח הציגו לראווה את הסימיטרים המעוקלים והחלודים שלהם,ולבשו בד סגול ומרופט.עבד לחימה טולוסי,בעל עור כהה ואדמדם לבש אזור חלציים מנומר,ומגן כתף שבור,והקלע שלו היה תלוי בריפיון מהחגורה שלו.הטולוסים ידועים ביכולתם לרסק איברים עם הקלע שלהם.
גמד מגולח ראש עם זקן שחור ועין אחת מכווצת ומעוותת חייך חיוך מלא שיני זהב.
לבסוף איתרתי אותו-סקראג' נראה כחוש מתמיד,כשהוא נשען על קיר הפונדק,ונחבא מתחת לגלימת מסעות מטולאת,בצבע חום,וראשו חצי מוסתר על ידי ברדס עם שולי פרווה.
"סקראג'?אני מבין שקיבלת את ההמכתב שהספקתי לשלוח?"
הוא חייך חיוך ערמומי,וליטף את ידו בעל האצבע השישית.
"אני פה,כמו שאתה רואה...או שעוד לא התרגלת לאור שמש?"
סקראג' היה קטן,ומעוות-הפרצוף שלו,וגם הגוף,היה עקום,כאילו הוא קרס דיג מכוערת ושמנונית.
היו לו עיניים קטנטנות ושחורות,ופרצוף מחוטט וארוך,אבל גם צר.אף חזירי,ופה שלו היו בערך...תשע שיניים.השיער שלו היה מעוצב בצורת פטריה,והיה שחור ושמנוני.
"לבית שלך נשלחה סחורה חדשה,אבל אתה לא היית שם.ואז קיבלתי את המכתב שלך.מה אתה עושה בדיוק,כשיש לנו עבודה כל כך חשובה לבצע?"
"אני מנצל ימי חופשה.לא היה לי חופש אחד מאז שהתחלתי"
סקראג' זרק את ראשו אחורה,ופרץ בצחוק דק,כשהוא יורק לכל עבר.
"ימי חופשה?ממתי אתה מקבל ימי חופשה על ל-"
סתמתי לו את הפה עם ידי.
"אל תדבר על זה כאן!אמרת שהגיעה הסחורה...אז מי הוא בדיוק?"
"איזה איכר שפגש את קיבורן הנחמד שלנו.הוא נתן לו קבלת פנים חמה,אל תדאג"
סקראג' ירק על הרצפה
"תיזהר,שלא תיפול לך השן האחרונה.בכל מקרה,נצטרך לדחות את העבודה הזאת"
הוא חייך חיוך עקום,והוציא תליון נחושת גדול,בגודל של צלחת תה,שמרכזו היא מראה בוהקת.
"אני מאמין שזה יעזור לך.כשיגיע הזמן,תלחץ על הכפתור שבצד האחורי של התליון.קדימה,תנסה"
לקחתי את התליון בהיסוס.
"קודם אתה"
"אין שום בעיה"
הוא לחץ על הכפתור,ונאנק.עיניו התהפכו,והפכו ללבנות.הוא בהה במבט מת על המראה.
במראה השתקף המרתף שלי.התמונה זזה,ונראה כאילו המראה משקפת נקודת מבט של מישהו שנמצא שם.
לאחר כמה שניות,סקראג' השתעל,וחזר לעצמו.
"אתה תיכנס לחבר היקר שלנו,קיבורן,שמרשה לעצמו להתגורר במרתף שלך עד שתחזור.ביחד,תבצעו אתה העבודה.מובן?אני מקווה בשבילך,אחרת הבוס לא יהיה מרוצה".
לקחתי את התליון,והתרחקתי מסקראג',שחייך חיוך מתחת לברדס שלו.
אני יצטרך להיות זהיר עם זה.
זהיר מאוד.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 11 שנים
(טוב לפחות מי שהוא הגיב אחרי הרבה זמן וגם הרבה זמן של דבורים על מארוול)
אפרת לפני 11 שנים
אווץ'. אווץ' גדול אחד וענק. כן, הוא בעיקר מופנה אליך קיי חסר הטאקט. אני מבינה שזאת הכרת טובה על העזרה שלי.
בכל אופן, בחיי לא אמרתי שאני מומחית במארוול, אמרתי שאני אוהבת את מארוול. בעיקר כי אני אוהבת פנטזיה. עכשיו, שאדו (יש לך כינוי אחר או משהו?), באנגלית קוראים לזה HULK, אז קוראים את זה הולק. לא יודעת מה אתך, אבל אתה כותב או קורא לא נכון. או שניהם. באסה.
ואני הייתי מעדיפה לפגוש את תור יותר מאשר את רוקט... אם כבר את כל שומרי הגלקסיה ביחד או את גאמורה (היא מגניבה!) אבל דביבון? לא נראה לי.
אפרת לפני 11 שנים
היי, לא כתבתי את התגובה שלי בסוגריים! כל הכבוד לי. מה זה משנה? אני בטוחה שאנשים חכמים מספיק כדי להבין מתי זאת תגובה ומתי המשך של הסיפור גם בלי סוגריים. אז אין קטע.
אקו לפני 11 שנים
(זה בדיוק כמו לכתוב כל מילה עם שגיאת כתיב כי ממילא אנשים יבינו)
shadowalker לפני 11 שנים
(אפרת, אנגלית בסיסית, U לא עושה "או" [כמו המילה "אותך"], U עושה "אה" ולפעמים ולא במקרה הזה הוא עושה "או" [כמו במילה "אוזבקיסטן"].
אני פשוט לא יודע לעשות ניקוד במחשב אז זה למה הדוגמאות, כדי שתביני...)
ג'קס לפני 11 שנים
(אוי נו, למי אכפת, סוגריים או איך קוראים לזה עם הU, הכי שווה לפגוש את רוקט, וכדאי לסתום ולהמשיך לשחק
כרגע ניגדתי את עצמי, מוזמנים להתעלם)
אפרת לפני 11 שנים
מה פתאום, קוראים U בתור או. או כך אני למדתי. ואנגלית בסיסית עברתי מזמן.
בכל אופן, תם, נשכח ונסלח, לא כולם צריכים לצאת עליי (תודה על התמיכה והעידוד אנשים).
וארן, סוגריים כל כך שונה משגיאות כתיב. כל כך שונה. בבסיסו. אבל לא אחפור. כי נמאס לי. אני-רוצה-לכתוב אז אני אפסיק את ההודעה המעצבנת הזאת ואכתוב משהו.
אפרת לפני 11 שנים
סוף סוף יוצאים מבראוסיל! טסתי עם הרדימפוס שלי מעבר לעיר במהירות עד שהגעתי לנמל הגדול של העיר.
הנמל היה עמוס מכל כיוון. היה בו שצף ענק של אנשים מכל מקום, סוחבים מזוודות, תיקים, בוכים, מנפנפים לשלום למכריהם על הסיפון, רצים לכל עבר. היו שם גם המוני סבלים במדים כחולים, מעמיסים סחורות מכל הבא ליד על ספינות ענקיות ברובן. זה היה מחזה מרהיב לראות את זה מגובה, כשאני טס על הרדימפוס, כמו אלפי צבעים שמתמזגים יחד ונראים כמו נמלים קטנות ומצחיקות.
הנמכתי עוף, גאה ביצירה החדשה שלי, נושא איתי כמה מיכלי דלק לכל מקרה כי אני מניח שאין תחנות דלק באמצע הים. הם עוד לא מתוחכמים כמוני. ומה זה זה הספינות הנוראות האלו בצד? איזו ארכיטקטורה נוראה, נראה יותר כמו בניין מאשר משהו שאמור לצוף!
שוטטתי בין הספינות השונות עד שמצאתי ספינה שמספרה היה זהה למספר שנתן הקוסם ההוא... איך קראו לו שוב? הוא אמר שהספינה הזאת היא שלנו, במיוחד עבורנו. מעניין כמה כסף או קשרים יש לו כדי להביא לנו ספינה כזאת.
טסתי עם הרדימפוס מעל לסיפון הספינה ועמדתי לנחות שם כשמישהו צעק אחריי "היי, היי, בחור!" הא! אז אני בחור עכשיו, לא ילד. זאת תפנית נהדרת, אני כבר מחבב את האדם הזה!
"מה אתה חושב שאתה עושה?" הוא המשיך "זאת לא הספינה שלך!"
"אממ כן, זאת הספינה שאני נוסע בה" פלבלתי בעיניי. השמש הייתה בדיוק על הפרצוף שלי.
"לא" הוא אמר בקול חזק ותקיף יותר "אתה לא נוסע בה. זאת ספינה מיוחדת".
"זאת ספינה 994, לא?" השבתי.
"זה נכון. וכל טיפש יכול לראות את זה כתוב על הדופן. עכשיו זוז לי מהסיפון או שאני אזיז אותך בעצמי!" הוא צעק והצביע לכיוון הנגדי של הנמל, לעבר העיר. בהא, עוד אחד מעצבן! אני כבר לא מחבב אותו! "נווו!" הוא צעק עליי.
"בסדר, בסדר" רטנתי. "אבל זאת בכל זאת הספינה שאני אמור להיות בה! אני כאן כדי להלחם ב-"
"סתום את הפה, קוליון!" מישהו צעק לעברי. הסתכלתי וראיתי את לואין עומד על המזח בפנים כועסות. הוא עלה במהירות על הסיפון אחרי שהוא מלמל כמה מילים לאדם המעצבן ההוא שצעק עליי והתקרב לעברי.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" לואין לחש בשקט והסתכל כל הזמן לצדדים כדי לראות שאף אחד לא מצוטט "אתה לא אמור להגיד שאנחנו נלחמים בשום דבר!"
"אבל אנחנו בכל מקרה נראים כמו חבורה שמכסחת את הצורה לאנשים! כלומר, אתם בכל אופן."
"אז מה! אתה עמדת להגיד שאנחנו נלחמים נגד ההוא".
"המי?"
"אתה יודע מי. אני לא רוצה לשמוע אותך מדבר עליו או אומר את שמו בפומבי, ובטח לא אומר שאנחנו נלחמים בו. מובן?" הוא אמר בתקיפות. הנהנתי קצרות בחשש. מפחיד, הבחור.
ירדתי לירכתי הספינה במהירות ונמנעתי מאוד מלהסתכל על לואין. אני חושב שהוא עדיין כועס. אבל לא התכוונתי... זה כל כך סודי, כל העניין? כלומר, ממש מסוכן? למה הכנסתי את עצמי?! אמרתי לאמא שאני רק הולך לכמה שבועות. חודש, אולי. 'זה רק פרוייקט ולמידה קצת, אמא, זה הכל' הרגעתי אותה. לא אמרתי לה שהבן שלה יכול לחזור מת. לא אמרתי שהבן שלה יכול לא לחזור בכלל. והיא... היא לא תסבול עוד אבדות אחרי... הו, אני שונא אותו! שונא, שונא, שונא!!! בעטתי בעמוד עץ שעמד שם בכל הכוח שהיה לי, ובעטתי שוב ושוב ושוב עד שממש כאבה לי הרגל. אבל לא צרחתי. לא. אני כבר לא צורח. לא צורחים אחרי שאין לך מילים, לא צורחים אחרי *זה*. אחרי זה פשוט שותקים, כמו שאתה שותק את שתיקת חייך, כמו ששותק המת, כמו ששותק מי ששוכב לפניך. כמו השתיקה הזאת אחרי שאתה מגלה שמישהו בגד בך, וסופך נידון.
בעצם, בעצם אולי כל העניין הזה טוב. אולי כשנגיע למאג השחור אני אראה אותו שם, אני אסתכל לו בעיניים. אולי הוא עדיין חי. אולי אני אוכל להרוג אותו, בעצמי, במו ידיי. אני אוכל להסתכל בעיניים שלו ישר, בפנים, לראות שלא משתקף שם כלום, רק את המבט בעיניי שהוא כולו שנאה. ושהוא לא יעז לקרוא לי בן! שלא יעז, כי אני כבר לא הבן שלו. מי רוצה להיות הבן של מפלצת? הבן של חיה, מי רוצה להיות קשור למישהו שיכול לבגוד כל כך בקלות, יכול פשוט... להרוג מישהו בשביל להציל את עצמו?
אמא תמיד אמרה שאנחנו כל כך דומים, אני והוא. היא הפסיקה להגיד את זה אחרי שגילינו את האמת והוא נעלם. אחרי שכל החובות שלו הוטלו על המשפחה שלי, אחרי שסבא וסבתא עזרו לנו כל כך, אחרי ששיקמנו את עצמנו. לפעמים היא נזכרת, היא מסתכלת בי והיא רואה אותו. אותו שיער, אותן עיניים, פנים לבנבנות מנומשות בקצותיהן. ואני רואה את זה בעיניה, את הצער. קוליון דומה למפלצת של חייך ששינת את הכל. קוליון נראה כמוהו. אבל אני לא דומה לו! בכלל! בחיים אני לא אהיה דומה לו, דבר כל כך דוחה ומגעיל ומצחין מרוב ריקבון של בגידה. של חוסר תועלת. של שקרים. שקרים, שקרים, שקרים, הכל היה שקרים. ועכשיו הוא השאיר אותנו עם הבלאגן שלו. עם הנקמה. והיא תבוא, כן. הוא הרג את בארון והוא הרג את העתיד שלי איתו. אין מורה יותר טוב ממנו. והוא מת. וההמצאה שלו אצל המאג השחור. ואני הבטחתי לו, אני הבטחתי שאני אביא אותה, שאני אצור אותה שוב, שאני אזכור, אזכור אותו.
פתאום שמתי לב שאני אוחז בתליון הכוכב שלי. שוב. אוחז בו בחוזקה, כל כך חזק כאילו הוא החבל היחיד שמפריד ביני לבין התהום. שמעתי תפיחות קטנות על המדרגות שירדו לירכתי הספינה ואז שמעתי את טורול מאחוריי, מאיץ בי לבוא לשחק.
"לא עכשיו, טורול" אמרתי לו בשקט ונברתי בתרמיל שלי. הוצאתי את המסמכים. שוב. פשוט בהיתי בהם, כמו תמיד. ניסיתי להיזכר בעוד קמצוץ, משהו שיגיד לי, שיפנה אותי, אני חייב לזכור ולהבין כיצד ואיך. אני חייב לזכור את התוכניות להמצאה ולבנות אותה! אני חייב. זה הסיכוי הטוב ביותר שלנו נגד המאג השחור. הסיכוי הטוב ביותר של עולם נגד המאג השחור, כי אם אנחנו לא נהרוג אותו- הוא יהרוג את כולם.
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 11 שנים
התעוררתי מוקדם בבוקר כמו תמיד, השמש התחילה לזרוח כשהתעוררתי. הגיע הזמן לעזוב את העיר הזו, התלבשתי וירדתי למטה להעיר את ליות. הגיע הזמן להתכונן אפילו שזה מוקדם מידי, הלבשתי על ליות את האוכף אחר כך עליתי לחדרי כדי לבוש את השריון השחור שלי, לקחתי את הקשת ואשפת החצים וירדתי שוב למטה, עליתי על גבו של ליות והתקדמתי לכיוון הנמל כשהגעתי לנמל ראיתי שרק עכשיו התחילו המלחים להעמיס על הספינות את הסחורה.
חיפשתי מקום שבו אוכל להתמקם עם ליות עד שנעלה לספינה, עברו כמה שעות עד שכולם הגיעו, הראשון שהגיע היה קוליון, ראיתי אותו טס על גבי הרדימפוס שלו, ראיתי שהוא מחפש את הספינה
שאנחנו צריכים לעלות עליה. אחרי כמה זמן שמתי לב שהוא מצא אותה, כשהוא בא לנחות עליה שמתי לב לבנאדם שהתחיל לצרוח עליו, אפשר לומר ששמעתי כל מילה שהבנאדם הזה אמר לו, קוליון התחיל להתווכח עם האדם ובאמצע הוויכוח קוליון עמד להגיד שאנחנו נלחמים נגד המאג. רציתי לצרוח לו שלא יגיד את זה אבל לואין כבר תפס אותו ודיבר איתו. לא שמעתי על מה הם דברו, אבל בסוף שיחה ראיתי שלואין כועס, הבנתי שזה לא הייתה שיחה נעימה. אחרי שקוליון הלך ראיתי שלואין עדיין כועס, התחלתי ללכת לעברו של לואין כדי לדבר איתו, כשהגעתי אליו אמרתי לו "אתה לא צריך לכעוס עליו כל כך הרבה, הנער לא ידע שאסור להגיד שאנחנו נלחמים נגד המאג"
לואין ענה לי "זה לא משנה, הוא אמור לדעת שאסור לנו לגלות שאנחנו נלחמים נגד המאג"
"אתה יותר מידי דואג" אמרתי לו "תפסיק לדאוג כל כך הרבה אנחנו נהייה בסדר נגד המאג"
ובאמירה זו עליתי לספינה עם ליות כדי למצוא את קוליון ולהרגיע אותו ולהסביר לו מה מותר לנו להגיד ולעשות ומה אסור לנו להגיד ולעשות.
אפרת לפני 11 שנים
הממ רק כדי להבהיר; קוליון הוא לא הבן של המאג השחור. הוא הבן של מישהו שעובד עם המאג השחור.
זאבה~ לפני 11 שנים
העלתי את שיזוקה וגולד אל הספינה. שמתי אותם בתאים שהיו מיודעים עליהם ושמתי לב שדי שקט כאן. טוב, חוץ ממה שקוליון עשה.
מעניין איך נראה המאג הזה.. אולי הוא לא כל כך מפחיד.. אוף, למה הוא בא לכאן? אני זוכרת מקום יפה לפני שהוא הופיע, מקום כל כך יפה.. והוא נהרס. הוא נהרס כשניסו להילחם בו.. הכל נהרס לידו. אני לא חושבת שכל מי שנלחם בו נהרס, לא.. אחרת הוא לא היה אנושי, לכל אחד יש חולשות, באמת מעניין מה הן החולשות שלו.
הייתי בחרטום של הספינה והבטתי בים הפתוח, הבטן שלי הזכירה לי משהו לא טוב. נראה לי שהארוחה בפונדק הייתה.. דגים? אני שונאת דגים.. זה גורם לבתן שלי להיות מרגיזה.
הלכתי לירכתיים בהליכה איטיות ודיברתי ברוך לבטן שלי. יותר בסגנון איומים והרגעות כאחד.
למזלי, אף אחד לא שמע אותי.
התיישבתי בכבדות ולפתע עף על הפנים שלי דף.
אוטומטית תפסתי אותו והסתכלתי בו אך לא הספקתי לקרוא כלום בגלל שקוליון לקח אותו.
"מה זה?" שאלתי בסקרנות והבטן שלי אמרה לי משהו- תתכונני! זה יוצא!
קמתי במהירות השמורה למקרים כאלה, רכנתי על המעקה וחיקיתי לגזר המוות. קדימה בטן! שתינו יודעות שאני שונאת להקיא.. בואי נגמור עם זה!
כלום. היא סתם מרגיזה.
"אוף.." אמרתי וחזרתי לשבת. "מה זה?" שאלתי שוב, הפעם בנחישות.
ירח לבן לפני 11 שנים
קמתי די מוקדם הבוקר הזה אז הלכתי למקום שקט וניסיתי את התליון. אני אסכם את זה לכמה מילים- אחרי שלוש שעות הצלחתי להיות בלתי נראית לשנייה אחת.
טוב.. גם זו התקדמות, לא?
לא, לא ממש.
הלכתי לבית מרחץ והתרחצתי במהירות במים החמים.
יצאתי וכשהגעתי לפונדק התברר לי שעוד שנייה ואנחנו יוצאים. עליתי לחדר שלי במהירות, נתקלתי במישהו, אמרנו סליחה זה לזו וכל אחד מיהר לדרכו. לקחתי את התיק שלי וירדתי כמה מדרגות בכל פעם. עליתי על גריאוס במהירות ועפנו אל הנמל. ראיתי את המכונה של הילד על אחת הספינות והורתי לגריאוס לנחות שם.
הלכתי אל התאים ובחרתי תא שהיה שני תאים מהתא הראשון ונשארתי שם. שכבתי על המיטה ונרדמתי לתנודותיה האיטיות של הספינה.
shadowalker לפני 11 שנים
(אני מצטער להודיעך אפרת, שאת לא יודעת אנגלית בכלל... :\ )
אפרת לפני 11 שנים
הא! זה ממש לא מה שהמורה שלי לאנגלית תאמר לך, שאדו. אבל תגיד מה שבא לך. אני לא אתווכח בוויכוח כל כך חסר משמעות על איך להגות מילה ועל אם אני יודעת אנגלית או לא. אני יודעת מה אני יודעת.
קישורים רלוונטים
 |  הוסף קישור הצג הכל מציג 0 קישורים רלוונטים
סרטוני הקבוצה
 |  הוסף סרטון הצג הכל מציג 0 סרטונים

אירועים
 |  הוסף אירוע הצג הכל מציג 0 אירועים של חברי הקבוצה
ביקורות ספרים של חברי הקבוצה
הצג הכל מציג 3 מתוך 610 ביקורות ספרים
תחילת הספר זה תקציר מיקי מספר בקיצור על מה שקרה בספרים הקודמים מה קרה לאביו הפרק הראשון בעיני הוא כמו תקציר כזה לספרים הקודמים ההמשך של הס... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
<FONT COLOR= RED>Killer לפני 9 שנים ו-6 חודשים


*יתכנו ספויילרים* מתנצלת מראש, אני קצת חלודה. עבר הרבה זמן מאז כתבתי ביקורת. בהתחלה הנחתי שהספר הזה יהיה סוג של שובר סטיגמות. הילדה היפה ו... המשך לקרוא
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
ג'ן לפני 10 שנים


קיץ 2014. קצת יותר משנה. חמאס משגר טילים על חלק נרחב של הארץ. גם על מדינת תל אביב. ו.. לא. לא ממש פחדתי. ידעתי שיש מקלט, וכיפת ברזל, ושיש לנו הרב... המשך לקרוא
19 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
POLLO לפני 10 שנים ו-1 חודשים



ספרים שיש לחברי הקבוצה בבית
הצג הכל מציג 8 מתוך 1061 ספרים שיש לחברי הקבוצה בבית
עודכן לפני 7 שנים ו-7 חודשים


רשימות ספרים של חברי הקבוצה
הצג הכל מציג 6 מתוך 15 רשימות ספרים
אפרת בת 27 מעבר להיגיון
אפרת בת 27 מעבר להיגיון
נטע בת 24 מהוגוורטס (סתם אני מתל-אביב)
נטע בת 24 מהוגוורטס (סתם אני מתל-אביב)
נטע בת 24 מהוגוורטס (סתם אני מתל-אביב)
נטע בת 24 מהוגוורטס (סתם אני מתל-אביב)

ספרים משומשים של חברי הקבוצה
הצג הכל מציג 8 מתוך 141 ספרים משומשים
עודכן לפני 12 שנים ו-5 חודשים




©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ