עוד תחרות?

המנצחים:
סיפור 8- עץ\ילדי שלי מאת סמדר\אריאל, מקום ראשון!
סיפור 7- עייפות*, מקום שני!
סיפור 6- כוכב מאת טס, מקום שלישי!
אני רוצה להגיד שכיפה כחולה שכתבה את הסיפור שלג (סיפור חמש) הייתה כמעט במקום של טס.
זה היה הפרש של כמה עשיריות, לא עשרות!

שאר הסיפורים:
סיפור 10 מאת נורי\עורבני חקיין
סיפור 9 מאת אנג'ל
סיפור 4- פאנפיק על משחקי הרעב שקטניס גילתה שהיא חוזרת לזירה מאת כיפה סגולה
סיפור 3- "3,2,1.." מאת לואיזה מונטון
סיפור 2- מאת עמיתוש
סיפור 1- אנחנו לא שלכם*

כל הכבוד לכולם ומזל טוב לזוכים.
* לא רוצים שאגיד את שמם.

עוד יום לדרג!

סיפור 1:

"ננסי, רדי כבר למטה! יש ארוחת ערב!" אמא צעקה לי מהמטבח. היא נשמעה עצבנית.
"טוב, בסדר, אני באה!" חשבתי לעצמי. אוף. רציתי להיות עוד קצת במחשב.
ירדתי במדרגות באיטיות, מושכת את הזמן.
"הנה המכשפה!" לחש דניאל לסטיב. הם תאומים, והם האחים הכי מעצבנים שיש. אני עדיין זוכרת שהם הכניסו לי למיטה נמלים, ובתגובה הכנסתי למיטות שלהם עכבישים קטנים ומגעילים, אבל אז אמא האשימה אותי, ולא אותם!
"אוף, שתוק כבר!" עניתי לו, כמעט בצעקה.
שניהם גיחכו, וירדו למטבח במהירות.
התיישבתי על הכסא במטבח, מחכה ארוחה. אני רעבה מאוד.
"שיואו, מה קנית???" אני שומעת את אחותי מרתה, ברקע מהמדרגות. כן, היא פאקצה, זה ידוע לכל המשפחה.
אמא מגלגלת עיניים.
מרתה מתיישבת על הכסא, שהפלאפון הוורוד שלה ליד האוזן.
"מה??? איך??? יש לך חתימה???" היא מקשקשת לחברה שלה בפלאפון.
"תסיימי את השיחה מותק," אמא אומרת לה.
מרתה מגלגלת עיניים בעצבנות, "שיואו, אמא למה?" היא שואלת אותה.
"מותק, אנחנו אוכלים עכשיו!" אמא אומרת.
"טוב, אז אני לא אוכלת," מרתה אומרת בטון מרדני.
אמא לוקחת לה את הפלאפון מהיד, ומפילה את הטלפון בכוונה לכוס המים של מרתה.
"אופס," אמא אומרת. היא עשתה את זה בכוונה, אבל למי אכפת? מרתה היא האחות הכי מעצבנת בעולם! היא והחברות הפקאצות שלה!
אמא מביאה מגש גדול, ועליו יש חמש חביתות, גבינה וסלט. יאמי. אני חושבת.
אמא מביאה לכל אחד את הצלחת שלו.
כולם אוכלים בתאווה, וזה כולל את מרתה. מישהו מצלצל בדלת.
"אבא!" ארבעתנו צורחים.
"מרתה, תעשי טובה, תפתחי את הדלת," אמא אומרת לה.
"אוקי!" מרתה עונה כשהיא רוטנת. ארבעתנו רצים לדלת.יותר נכון שלושתנו, כשמרתה הולכת מאחורה. אמא מחכה במטבח.
"שיואו! תפסיקו כבר להדבק לדלת, מפגרים!" מרתה רוטנת על דניאל וסטיב. הם זזים כמה צעדים אחורה.
איך שהדלת נפתחת, שניהם רצים אל אבא, שמחבק אותם חיבוק דוב.
"התגעגעתי אליכם!" אבא אומר להם בטון עליז."תביאו את זה לאמא שלכם, אוקי?" אבא שואל. שניהם מהנהנים בראשם, ונכנסים פנימה, בריצה. הם מביאים את הפרחים לאמא. אני שומעת אותה ברקע:" וואו, מי קנה לי את הפרחים המדהימים האלו?" היא שואלת.
"אנחנו!" שניהם עונים, ואני מדמיינת את פרצופיהם השקרניים והאכזריים...
אבא מחבק אותי, ואת מרתה, שמסרבת להתקרב אליו.
"שמעתי את אמא בטלפון, זה לא יעזור לך." היא אומרת לו.
מה כבר קרה? אין לי מושג.
"איך היה בבית הספר חמודה?" אבא שואל אותי, שאנחנו נכנסים פנימה.
"אממ, ככה ככה..." אני אומרת. הילדים בבית הספר מציקים לי בלי סוף.
"אמאלא תשמח שאני אגיד לך את זה, אבל יש להם בראש קקי במקום מוח..." אבא לוחש לי. אני מצחקקת.
שנינו נכנסים. אני רואה את מרתה מנקרת באוכל שלה.
כולם יושבים בשקט.
"אז איך היה לכם היום?" אבא שואל, מפר את השתיקה.
"איך אתה מעיז בכלל לשאול?!" אמא צועקת עליו.
"הם גם הילדים שלי, לא רק שלך!" אבא צועק עלייה בחזרה.
"אז למה אתה בכלל לא מגדל אותם?!" אמא צועקת עליו. אני רואה את מרתה מוציאה את הטלפון שלה מהמים. "אתם יודעים, אתם חייבים לי טלפון חדש," היא אומרת לפתע.
"זה לא קשור עכשיו!" אמא צועקת עלייה.
"טוב, אפשר לחשוב מה כבר עשיתי," מרתה אומרת בטון מאשים. היא מכניסה את האוזניות של האיפוד שלה לאוזניה, והולכת לחדר שלה.
"אתה בגדת בי! ואתה עוד מעז ככה לחזור?!?!" אמא צועקת על אבא. אבא בגד באמא? למה? איך? אני מרגישה את השנאה הולכת וגואה אצלי, אבל הפעם היא רק התחילה, והיא כבר גל שלם.
אני דוחפת לפה את חתיכת החביתה האחרונה, ודוחקת אותה לגרוני במאמץ. היא קרה. וזה מגעיל. אני קמה מהשולחן, ובצעדים גדולים עולה לחדר שלי. אני שומעת עוד צעדים קטנים, מדדים אחרי. דניאל וסטיב.
למה הוא בגד בה?! ועם מי?! אני כל כך רוצה להרביץ לאישה שאבא התאהב בה!!!
אני שומעת את אמא ואבא מתווכחים. בסוף הויכוח, אבא מכניס את חפציו למזוודה, ויורד במדרגות. הוא טורק את הדלת בכניסה. אני שומעת את המכונית שלו מתניעה, ונוסעת. אחרי שיש שקט מוחלט, אני מציצה בשעון. השעה 11 בלילה. אני לוקחת את הפיג'מה שלי, ומתקלחת. אני מתקלחת במהירות.
אחר כך, אני לובשת את הפיג'מה שלי, וקולעת את שערי החום בצמה קצרה, ומביטה במראה. אני דומהלמרתהעם העינים החומות שלי. למרתה יש שיער בלונדיני. לי יש שיער חום. אני מצחצחת שיניים. אחר כך אני הולכת לחדר שלי, וסוגרת את הדלת בשקט.
אני פותחת אתץ החלון, ומתיישבת לידו, מביטה בשמיים. הכוכבים מנצנצים. אני רוצה כוכב נופל. אני מחכה לו.
אני זוכרת שפעם, שהייתי קטנה, ורציתי בובה אחת, ראיתי כוכב נופל, ביקשתי את הבובה וכמה ימים אחר כך אמא קנתה לי אותה בהפתעה.
השמיים יפים- כחולים כהים. זה הצבע האהוב עליי. אני אוהבת את השילוב של הכחול הכהה עם הכוכבים הבהירים, שמנצנים באור בהיר.
כוכב נופל! יופי!
'הלוואי שאמא ואבא יחזרו להיות ביחד, ושהכל יהיה בסדר.' אני מבקשת. אני מקווה שהבקשה הזאת בסדר.
אני מצפה לטוב.
אני סוגרת את החלון, אבל לא את הוילון, ונכנסת למיטתי הרכה. אני שוקעת בשינה עמוקה, וחולמת חלומות מתוקים.

סיפור 9:

"לכולנו אכפת." הוא סטר שוב את דברי, לאחר שהאשמתי את כולכם שהגעתם ללוויה של בעלי המנוח, אדם, רק בגלל הכסף ורק בגלל הרכוש.
"לא אכפת לכם!" זעקתי. "אני פשוט מייחלת שתיעלמו! שכולכם פשוט לא תהיו כאן! למה המשאלה שלי לא מתגשמת? למה?"
אני יודעת שזה היה דיי מרושע לומר את זה לאח שלי, שהיה החבר הכי טוב של בעלי. היה ניכר בפניו שהכאבתי לו, אבל לא יכולתי לעצור בפנים את מה שאמרתי.
"תצאי החוצה, זה ירגיע אותך." הוא אמר ברוך ותפס בידי, מוביל אותי אל הדלת.
כשהניח את ידו על הידית הדפתי את ידו מעלי והסתערתי החוצה.
"אם תעז לעקוב אחרי אני אעשה נזק בלתי הפיך לגוף שלי!" אמרתי לו, בידיעה שאני חשובה לו.
צעדתי צעדים זעופים ונוקשים בתחילה, לאחר מכן נרגעתי מעט, וצעדתי צעדים כמעט ולא מורגשים על העשב שהשתרע לזרועות הגינה של הבית הגדול שהיה שלי ושלו, פעם.
"אתה פה?" שאלתי. "אדם?"
התיישבתי למרגלות העץ שעליו טיפסתי פעם, למרב טיפשותי וכמעט נפלתי אילולא אדם היה תופס אותי, ככה למעשה שנינו נפגשנו, את הבית קיבלתי בירושה מאבא שלי.
השתיקה נתנה לי אומץ להמשיך. אני לא יודעת למה. "לא אכפת להם, אתה יודע."
הרוח החרישית שנשמעה נתנה לי תחושה שהוא מקשיב. מקשיב ושותק.
"לא כואב לך לראות שהאדם היחיד שאכפת לך ממנו על סף שיגעון?"
"את לא על סף שיגעון." קולו נשמע, כאילו משום מקום. אולי דמיינתי, ואולי לא. בשלב הזה כבר לא הבנתי מה אמיתי, ומה אשליה אידיוטית שהמוח החולני שלי המציא.
"בכלל לא." אמרתי בצינה, ואז צחקתי, צחוק מריר ונטול הומור. "הרי אני משוכנעת שאני מדברת עם מתים!"
"אם תהיי בטוחה שאת מדמיינת את הכל, אולי באמת תשתבש עלייך דעתך." קולו היה שקט, עמוק, כאילו דעך מאז הפעם האחרונה ששמעתי אותו. "אני לא רוצה לראות את האישה שלי – גם אם היא ואני כבר בעולמות שונים - מאבדת את שפיותה."
"אני חושבת שזה קצת מאוחר מידי."
"לא יועיל לך להשאיר אותי פה." הוא המשיך, מתעלם מההערה שלי. "תשחררי אותי, תני לי ללכת."
"לא." אמרתי בקשיחות. "לעולם לא. אני לא אאבד אותך שוב."
"אני בלתי נראה! את לא יכולה להיות בטוחה שאני לא אתקע לך סכין בגב ברגע שתסתובבי, רק בשביל להשתחרר!" צווח עם שמץ היסטריה בקולו.
"אני בוטחת בבלתי נראים."
"את חייבת לתת לי ללכת." שמעתי איך הדשא מרשרש תחת מגע רגליו שהתהלך לעברי.
הרגשתי את גופו כרע לצד שלי, ואת זרועותיו נכרכות סביבי.
בשלב ההוא כבר לא הייתי בטוחה שזה דמיון, המגע הכל כך מוכר שלו, הריח שהעלה, הקול המתנגן, הם לא יכולים להיות אשליה.
"אל תעזוב אותי!" קראתי וכרכתי את ידי אוטומטית סביב גופו, ואז הנמכתי את קולי. "תישאר."
הוא הסיט את שיערי מפניי בעדינות. "אני לא יכול לעזוב עד שלא תתני לי ללכת."
נשמתי בהקלה.
"את אנוכית." הוא אמר. "אני רק רוצה לנוח בשלום בעולם הבא!"
הרגשתי כאב עצום תוקף את החזה שלי, זה לא היה כאב פיזי, אלא נפשי.
או שהכאב הנפשי תיעל את עצמו לכאב פיזי? אין לי מושג.
"אני לא אנוכית! אני מכבדת הבטחות! אתה זוכר את היום שבו הצעת לי נישואים? שאלת אותי אם אני אשאר איתך ביחד לנצח, ושהמוות לא יפריד בינינו! עניתי לך שכן."
הוא נעץ בי מבט חם. "לילי - "
" - אמרת שאתה מבטיח שתישאר איתי תמיד!" קטעתי אותו בצווחה.
"אני לא אעזוב אותך." הוא אמר.
"מה? באמת? אתה תישאר? אתה לא תעבור לעולם הבא?" שאלתי, תקווה הציפה אותי.
"לילי, אני אשאר איתך תמיד, אני אלווה אותך בכל צעד שתעשי." אמר.
"אבל," הוא התנתק ממני, אחז בכתפי, ושיערו השמיע צליל, ניחשתי שבטח הרים את ראשו אל השמים, כמו שבדרך כלל עשה. "אני אשמור עלייך משם, מלמעלה."
"אתה מבטיח?" שאלתי אותו.
"אני מבטיח."
אני לא יודעת למה, אבל שאמר את זה הרגשתי קלה יותר.
"וכשאני אמות, אני אפגוש אותך בעולם הבא?"
"אני לא יודע." הוא השמיע קול גיחוך. "אבל אני מבטיח שאעשה הכל כדי שזה יקרה."
ואז ראיתי אותו, את הפנים הגבריות, את הגוף השרירי, את העיניים הצוחקות, את השיער השחור.
הוא רכן לעברי, ונישק את מצחי.
ולאחר שהרפה ממני, כבר לא יכולתי לראות ולהרגיש אותו לצידי.
"אתה יודע..." מלמלתי, קמתי, ואז הבטתי לשמיים. "רק רציתי לומר לך משהו..."
הבטתי סביבי בחשש שמישהו מסתכל, ואז הרמתי שוב את ראשי אל השמיים.
"אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך כל כך, ואני מחכה, מהיום אני מחכה ליום שאוכל לראות אותך שוב," אמרתי בפנים קודרות. "כי אתה חלק ממני."