ביקורת ספרותית על האומץ להעז מאת ברנה בראון
ספר טוב

---

סיימתי שלושה ספרים החג, זה השני שאני כותבת עליו ביקורת, אבל אני הראשונה לכתוב אותה.
צפוי כמובן, נראה שאני מהבודדים שמתעניינים בספרים כאלה.

אז אני אתחיל בדבר המאכזב, וזה שלא ידעתי שהספר יצא לאור במקור בשנת 2012, כלומר זה לא הספר הכי עדכני שיש בנושא.
אם הייתי יודעת את זה יש מצב שלא הייתי כל כך נלהבת לקרוא אותו, אבל זה ספר נהדר על הנושא, ולא מרגיש לי שחסר לו משהו.

אז הנושא של הספר הזה הוא בושה ופגיעוּת, והאומץ להעז זה בעצם לאפשר פגיעוּת על מנת ליצור קשרים משמעותיים עם אנשים, בין אם אלו העובדים שלך, הילדים שלך, המנהלים שלך או בני הזוג שלך.
מצאתי הרבה נחמה בספר הזה בקשר לפגיעוּת האישית שלי, ומצאתי תקווה שיום אחד אני אוכל לתקשר בצורה אותנטית ופגיעה ומקרבת עם האנשים שחשובים לי, מבלי לפחד מכך שהם לא יבינו אותי.

הדבר הראשון שעולה כרגע שלקחתי מהספר הזה, זה שאנשים מפחדים לא רק מהפגיעוּת של עצמם, אלא גם מהפגיעוּת של אחרים מולם.
תחושת האי נוחות היא לא רק בצד שצריך לתקשר משהו שקשה לו לתקשר, אלא גם בצד שצריך לקבל את זה, וזה למה אולי יש מצבים שבהם פגיעוּת לא מקבלת תגובה טובה מהסביבה.

אהבתי את איך שהיא מדברת פה על פגיעוּת, היא לא סתם אומרת אלא גם מסבירה איך להיות פגיעים, איפה הגבולות, ועל כך שאנחנו צריכים לתקשר עם אנשים בהתאם לחוזק הקשר שלנו איתם.
לא גדלתי בבית תקשורתי ממש, אז השיח הזה על איך שאפשר לתקשר עם בני משפחה, ואיך אפשר ללמד את הילדים שלנו להעז לקחת סיכונים בחיים ולא לפחד מלחשוף את עצמם - ממש נגע בנקודה חשובה לי.

זה פשוט ספר מעולה, הוא אומר כל כך הרבה דברים מעניינים על אנשים ויחסים, על ההבדל בין גברים לנשים, ועל "הורות בלב שלם".
היא מזכירה את המחקר שלה שהוביל אותה לכתוב את הספר "מושלמים כמו שאנחנו", ולא קראתי אותו, ואני גם לא חושבת שהייתי צריכה לקרוא אותו על מנת להבין את הספר הזה.
אני לא יודעת איך להסביר למה הספר הזה כל כך טוב, אבל אני חושבת שזה כי הוא מציג מחקר, נכתב על ידי החוקרת, וגם נותן דוגמאות מהחיים האמיתיים שבאמת אפשר להרגיש את האתגר שיש בהן מבחינת פגיעוּת, ואת ההזדמנות שברגעים האלה ליצירת חברה טובה יותר.

אני אידיאליסטית, ואני מניחה שבגלל זה, ספרים על אנושיות ועל איך שהאנושות יכולה להתפתח מבחינת איך שאנשים מתייחסים אחד לשני ואיזו דוגמה הם משמשים לילדיהם, ממש נוגעים בי.
אני באופן אישי לא רוצה ילדים משל עצמי, אבל העתיד שלהם באמת חשוב לי, אז לקבל כמה כלים ועצות לאיך להוות דוגמה טובה לילדים מהבחינה הזאת של בושה, ולגדל אותם להיות אנשים שמעיזים ולא מפחדים לנסות ולהיכשל ולחפש את עצמם - ממש מצא חן בעיניי.

זה לא רק ספר להורים, זה ספר לכולם, ובעיקר לאנשים שיכולים להרגיש את הדה-הומניזציה, באיך שמסתכלים ואיך שמצפים ואיך שמתייחסים, וממש לא אוהבים את זה.
הספר הזה ממש טוב לזה, לאנושיות.
אפשר ללמוד פה על חמלה עצמית, על תקשורת בריאה שמאפשרת פגיעוּת, ועל חוסן בפני בושה.
המסר פה הוא ממש לא על כך שאנחנו צריכים לדעת להכיל בושה, ולהתמודד עם בושה, אלא על כמה רגש הבושה מזיק ואיך שאנחנו משתמשים בבושה ככלי לשליטה באנשים, לחינוך ילדים, ולמשוב עצמי מבוסס בושה - שלא מוביל לשינוי חיובי.
אהבתי את המסר על כך שעדיף להרגיש אשמה מאשר להרגיש בושה, כי בושה אומרת: "אני רע בגלל מה שעשיתי", ואשמה אומרת: "עשיתי דבר רע, אבל אני לא אדם רע."

באמת שיש פה הרבה, אני לא זוכרת את הכול, אבל אני ממליצה על הספר הזה לכל מי שאכפת לו מאנשים, מאיך שהוא גורם להם להרגיש, מאיך שהוא מרגיש מול אנשים, ומתקשורת טובה יותר ואנושית יותר.
אני נותנת לספר הזה רק ארבעה כוכבים, כי ככה זה מרגיש עבורי, ואני לא בטוחה למה, אני באמת חושבת שזה ספר נהדר שיש בו הרבה, אבל אולי רציתי שהדברים יותר ייטמעו בי.
אז הדירוג לא מעיד על הספר, אלא על עד כמה הצלחתי לשלב את תוכנו ואת מסריו עם האדם שאני.

_
"לקחת בעלות על הסיפור! לא לקבור אותו ולהניח לו להתמגל או להגדיר אותי. לעיתים קרובות אני אומרת בקול, 'אם תיקחי בעלות על הסיפור הזה, זאת את שתכתבי את הסוף שלו. אם תיקחי בעלות על הסיפור הזה, זאת את שתכתבי את הסוף שלו.' כאשר אנחנו קוברים את הסיפור, אנחנו נשארים המושא שלו לנצח. אם אנחנו לוקחים עליו בעלות, אנחנו זוכים לספר את הסוף שלו בעצמנו. כמו שאמר קארל יונג, 'אני לא מה שקרה לי. אני מה שאני בוחר להיעשות'."
-
"זה הדפוס הכאוב שעלה מן המחקר שלי בקרב גברים: אנחנו מבקשות מהם להיות פגיעים, אנחנו מפצירות בהם להיפתח בפנינו, אנחנו מתחננות שיספרו לנו כשהם מפחדים, אבל האמת היא שרוב הנשים לא מסוגלות להתמודד עם זה. ברגעים שבהם גברים חווים פגיעוּת אמיתית, רובנו נרתעות בפחד - והפחד הזה מתגלם בדרכים שונות, מאכזבה ועד גועל. והגברים חכמים מאוד. הם מכירים את הסכנה, ורואים את המבט שעל הפנים שלנו כשאנחנו חושבות, תתאפס על עצמך כבר, גבר. תהיה גבר."
-
"פרפקציוניזם אינו מכוון לשיפור־עצמי. בלב לבו, עניינו של הפרפקציוניזם הוא קבלה של אישור חיצוני."
-
"פרפקציוניזם אינו תנאי להצלחה. למעשה, המחקר מלמד שפרפקציוניזם פוגע בהישגים. פרפקציוניזם מופיע בזיקה לדיכאון, חרדה, התמכרות, שיתוק חיים והזדמנויות מוחמצות. הפחד להיכשל, לטעות, לא לעמוד בציפיות של הזולת ולהיות מושא לביקורת, משאיר אותנו מחוץ לזירה שבה מתקיימות תחרות בריאה ושאפתנות בריאה."
-
"ולבסוף, פרפקציוניזם אינו דרך להימנע מבושה. פרפקציוניזם הוא צורה של בושה. כשאנחנו מתמודדים עם פרפקציוניזם, אנחנו מתמודדים עם בושה."
-
"האם הבחירות שאני עושה מנחמות ומזינות את הרוח שלי, או שהן רק פסק זמן רגעי מן הפגיעוּת ומן הרגשות הקשים, ובסופו של דבר רק מצמצמות אותם? האם הבחירות שלי מובילות אותי לחיים בלב שלם, או שהן גורמות לי להרגיש ריקנות וצורך?"

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על האומץ להעז