פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 555 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 3 שנים זיעה אסף
לפני שבועיים התגייסתי לצבא ההגנה לישראל, חטיבת כפיר, פלוגת נצח יהודה, מחלקה 4, כיתה ב', מחזור אוגוסט 22, אב תשפ"ב. זה מה שהיה לי לכתוב בתום שבועיים ראשונים ועמוסים.
***
זיעה
כשהוא הגיע לחדר האוכל, בבקו"ם, הוא ראה שלט מוזר: "חייל/שוטר, שפר הופעתך בפקודה!" פקודה של מי? הוא לא ידע. מה שהוא כן ידע זה שמדי האל"ף שלו מתחילים לעקצץ, ושאגלי זיעה ניטפים על ראשו. נו, מילא, הוא חשב. בבאח יהיה חם יותר.
כשהוא הגיע לבאח, הוא ראה משהו מוזר: איש, בערך בן גילו, אולי אפילו פחות, שקרא לעצמו ערספ – מה שזה לא יהיה – ששאג על החיילים בדרישה שיעמדו כמו שצריך. למה? הוא לא ידע. כל מה שידע זה שהוא לא יכול לזוז, ושאין אפילו מילימטר אחד יבש בכל המדים שלו. הוא ידע גם, באופן הזוי ועמוק, שישנה טיפת זיעה אחת שנתלית לו על האף ושהוא לא יכול בשום אופן לנגב. היא לא רצתה ליפול. הטיפה כנראה החליטה שנוח לה שמה, על קצה אפו, בנקודה המגרדת ביותר, שהוא לא מסוגל להגיע אליה בלי להזיז את ידיו, מה שהיטה איסור חמור בתכלית, משום מה.
כשעמד בשתי טורים (אגב, מישהו יכול לעדכן לכל הרוחות את צבא ההגנה לישראל שאומרים "שני" ולא "שתי"? לא שהוא העז לומר על כך מילה,) הוא לא ידע לאן הוא הולך. הוא רק ידע שהידים שלו רועדות, בלי שליטה, ושהמוביל הארצי כנראה החליט להתמקם על ראשו ולעזות את דרכו דווקא אל קצה אפו. הזיעה הייתה כעת חלק ממנו, מותירה לאיטה שבילי מים חדשים בגופו. מילא, חשב לעצמו. מל\תרגלים לחום. ביום שלמחרת הוא לא התרגל לחום. מנגד, נראה שהחום התרגל אליו. התרגל להציק לו, לצבוט אותו מאחור. הוא ידע בדיוק היכן לפגוע כדי שישרף. הזיעה גם היא לא נשארה חייבת. כעת היא מצאה מקומות חדשים ויצירתיים להיתלות עליהם: קצה האוזן, עורף, או (הפעילות האהובה עליה) לפתוח מפלי מים בקודקודו הגולשים היישר אל עיניו הפקוחות לרווחה. מוזר, הוא חשב. לאף אחד אחר אין אפילו טיפת זיעה על גופו. הוא לא ידע למה. כל מה שידע הוא שהוא מזיע, ושחם לו, ושהוא מזיע. למה הוא מזיע?!
שוב, בחדר האוכל, בבאח, הוא ראה אדם בעל דרגות דורש שיסדר את ידיו מאחורי גבו. למה? הוא שואל. נראות, כך התשובה. הוא הביט בעצמו וניסה להבין איך ידיים מאחורי הגב יגרמו לנראות שלו להיראות פחות סחוטה מים ותשושה לחלוטין. הוא לא ידע. הוא רק ידע שהוא מזיע, שלמי איכפת בכלל האוכל, הוא רק צריך את המזגן, הוא צריך אותו עכשיו. כשרץ את הבורר הראשון שלו, הוא הבין משהו מוזר: מצופה ממנו, ילד קטן ומפוחד, לנסוע בזמן. טוב, אולי לא ממש לנסוע בזמן, מן הסתם, אבל אם לא אז איך לעזאזל מצופה ממנו לגמוע את המרחק הזה בזמן מועט כל כך?! הוא לא ידע. כל מה שידע, באופן נהיר וברור, זה שהוא האחרון שחצה את קו הסיום, ושכל שרירי גופו רועדים, ושמים, מי זיעה ארורים ומסריחים מתפלשים לכל מקום, כמו צועקים לו: "היי, גם אנחנו כאן! חשבת, ששכחנו ממך, מה?" הוא ידע גם, באופן מעורפל, שהוא שונא הכל. והוא רוצה להפסיק לשנוא הכל, כי אחרת כלום לא ילך לו. ושהוא מזיע, הוא ידע שהוא מזיע.
כשהעבירו לו את השיעור הראשון, הוא שם לב למשהו מוזר: הזיעה מצאה לה דרך חדשה לנטוף על גופו גם כשהוא תחת מזגן. מעין פיתוח טכנולוגי ישראלי חדש, בחסות צה"ל. איך זה בכלל אפשרי? הוא לא ידע. כל מה שידע זה שהוא מנומנם באופן בולט למדי, ושקשה מאוד לשים לב לנאמר בשיעור כשכל הגוף מעביר אותך במעין היפנוזה: "אתה עייף... אתה מרגיש מנומנם... העיניים שלך נעצמות..." הופ, הוא קיבל קריאת השכמה מטיפת זיעה שמצאה את דרכה אל תוך תעלת האוזן שלו. תודה רבה, באמת.
כשהגיע סוף השבוע הראשון הוא שם לב למשהו מוזר: הזמן והמרחב השתנו. כלומר, כנראה שהם לא באמת השתנו, אבל איך זה שעשר דקות של מנוחה שניתנו באמצע היום סתם כך מרגישות כמו שעה, בזמן ששעת ט"ש מרגישה כמו חמש דקות במקרה הטוב? ואיך המרחק בין החדר לשירותים כזה קטן כשניתנת לו חצי דקה, אבל כשנתנו לו שתי דקות הוא משתרך אליהם באיטיות? הוא לא ידע, הוא רק ידע שהמים מהמימייה שלו לא עומדים בקצב של הזיעה המקצוענית שלו, שמצליחה יפה מאוד לעמוד בכל אתגר שמציבים לה; מים, מזגן, מנוחה – כלום לא יעצור בעדה מלעשות את תפקידה על הצד הטוב ביותר. אולי הזיעה שלי הייתה צריכה להיות חיילת במקומי, חשב. עם כזאת דביקות במטרה, בוודאי הייתה מתקדמת מהר מאוד.
כשקיבל בפעם הראשונה את הנשק, הוא שם לב למשהו מוזר: אדם בוגר הניח לו ביד, בדעה צלולה ובאישור המדינה, ויותר מכך – בחיוב המדינה, כלי הרג. משוכלל, יפהפה, מפואר, מאיים וגדול ממידת נפשו באופן ניכר. הוא שם לב שאף אחד לא הגיע ובהיגיון פשוט חטף לו את הנשק מהיד לפני שהטמבל ההוא בן העשרים בקושי יהרוג איזה מישהו בטעות. להיפך, הוא שם לב שבעלי הסמכות דווקא מאוד מעדיפים, בלשון המעטה, שכלי ההרג המשוכלל יישאר עליו בכל עת. כלומר, הוא לא טעון, או משהו, אבל עדיין, מי יפקיד בראש צלול אחריות שכזאת בידי ילד כמוהו? הוא לא ידע. הוא רק ידע שעיגולים וכתבים רטובים של זיעה מתחילים לכסות את כלי ההרג, כמו מתגרים בו. רק שלא יתרגז, הוא חשב לעצמו, רק שלא יתעצבן ויתחיל לירות לכל עבר בזעם. מי יודע למה כלי ההרג הזה מסוגל.
כשעברו הימים הראשונים הוא שם לבה למשהו מוזר: הוא לא ממש זיהה את עצמו. דבר ראשון, הקול שלו השתנה. מבלי שירגיש הוא ירד בטון, התקשח, ודיבר אך ורק בקיצור ולעניין. אפילו בשיחה שגרתית עם חבר למחלקה, שכששאל מאיפה הוא, הרגיש שהוא כמעט נובח עליו: "מאיפה אתה! כאילו פתחו לו שעון או משהו כזה. גם מחשבותיו השתנו: לפני שסיים לאכול הוא שמע קול: "עוד עשר דקות בחוץ בשלשות!" ולקח לו רגע להבין שהקול הזה בקע ממוחו שלו. נראה שהתנחל לו שם מעין מפקד קטן, משופם ומגולח"ץ באופן נצחי, שהחליט לחלק לו פקודות על בסיס קבוע. עוד לא עבר שבוע, חשב. מה קורה לי?! הוא לא ידע. הוא רק ידע שהוא מותש ועייף, ושאין לו כוח בלי שהוא אפילו התחיל, ושהוא מזיע, ובשעות הט"ש כוחו אכן תש, והוא רק רוצה להצליח במשהו, לשם שינוי, בלי שזה יכאיב לו בכל חלק בגוף ובנשמה. ושהוא עדיין מזיע. מדי הבי"ת החדשים מהניילונים נראו תוך שבוע כמו מדי קבע משומשים ובלויים.
כשעבר את הברור השני שלו הוא שם לב למשהו מוזר: לא משנה כמה הוא ניסה, הוא פשוט לא הצליח להעלות למתח. הוא לא הבין למה, הוא רק ידע שכל השאר הצליחו גם הצליחו, ושמפקד המחלקה מביט בו ומורה לו להפסיק לנסות. הוא נפל, נבוך ומותש, והזיעה, כמו חבר וותיק, קיבלה את פניו, ואת ידיו, ורגליו, ואפו, ועיניו, ואפילו את אצבעות רגליו.
כשיצא לשבוע השטח הראשון שלו הוא הבחין בעניין מוזר: הוא התייבש באופן קיצוני, בזמן שכל השאר נראו לו בסדר לגמרי. החובש בפלוגתי הבטיח שזה עניין שבשגרה, אלא שככל שיכל לראות, חבריו למחלקה הרגישו טוב. למה דווקא הוא..? הוא ידע, קצת. שוב, הזיעה. גונבת את מימיו, מניחה לשמש לשבש את מחשבותיו ולצלות את קודקודו.
כשניגש לתרגיל המסלול הראשון שלו, הוא הבחין בעוד דבר מוזר, שהפך בשלב זה למעט שגרתי: את בוחן מסלול המכשולים כולם עברו, את המתקנים הקשים והמסובכים ביותר, מי בקלות ומי במאמץ. הוא, לעומת זאת, לא עבר את קפיצת הקיר הראשונה. לא חשוב כמה ניסה, חמש, שבע, עשרים פעמים... הזיעה גרמה לידיו להחליק ולשדה הראיה שלו להצטמצם, ותמיד, תמיד הוא נפל.
בסוף היום, כשנרדם, כשהכרית שלו ספוגת מים ומלח (מזיעה, מה חשבתם?) הוא חלם חלום מוזר: ובחלומו, והנה מסדר גדול של צבא מרום, המתמקם לו בינות לעננים , הוא עומד בצד, ומביט ביראה. כל שרפי הקודש עמדו בשלשות ובחי"ת סימטרית כמבואר וככתוב, מתכוננים לקבלת הממ"מ (המלאך הממונה על המלחמה). סדר מופתי שרר, כנפיהם של המלאכים היו מגולח"צים ללא רבב, ודגל הפש"מ (פמליה של מעלה)התנוסס מלפניהם. לפני שהספיק לעכל את כל המצב לאשורו, כ\על כל שמימיותו ורוב רושמו, הוא שמע את החמת"ר (חניך מלאך תורן) מקבל את הממ"מ. הוא הגיע, לבסוף, ושיחרר בהצדעה את החמת"ר. כולו אומר משמעת, מדוגם לימין, לשמאל, לפנים, לאחור, למעלה ולמטה. והוא נעץ מבט חודר דווקא בו, הקטן. לזוועתו, הוא הבין שהממ"מ כאן כדי לפגוש אותו. ברעד קל הצדיע למלאך, וניגש אליו לאיטו לאחר ששחרר אותו בהצדעה נוספת, המבט אומר סמכות. מזווית העין (הוא העז להציץ לרגע) הוא הצליח לראות עמדות שסודרו מאחורי שלט: "קצבת זיעה יומית" ובעמדות סודרו בשורה, לפי מספר אישי, מימיות מלאות בצבע ירוק זית. מאחורי המספר האישי שלו עמד עוקב מים. כן, זה נראה נכון, חשב בייאוש. אבל למה?! הוא רצה לשאול את המלאך. למה אני צריך להיות תמיד ש\זה שנשאר מאחורה? זה שמסיים את המסלול אחרון? זה שמזיע הכי הרבה? זה ששום דבר לא הולך לו בקלות, ואפילו לא מצליח להעמיד פנים שלא כך המצב? למה אני צריך להיות האחד שכולם מביטים בו בכישלונותיו, לאו דווקא בלעג, כי אם במעט רחמים, וזה איכשהו אפילו גרוע יותר? למה אני חייב להיות האחד ש... ש... מבלי להתכוון לכך זיעתו התערבבה עם דמעותיו (איך, אילו בחלום, הוא עוד מזיע?!) ונראה שעל אף שלא אמר דבר, המלאך הבין את אשר על ליבו, ובהרמת גבה אמר בטון עמוק ובקיצור ולעניין: "מה, כל מחזור גיוס חייב לפחות אחד כזה."
אחד כזה? חשב, ולא העז לומר. מה?
"הג'ינג'י המבוהל," ענה הממ"מ כאילו זה עניין של מה בכך הוא לא ידע איך להגיב. הממ"מ היה מעט מופתע כשראה כי הוא אינו מודע לכך. " כל הצבא מושתת כולו על העיקרון הזה. כלום לא היה זז בלי הג'ינג'י המבוהל. כמעט בכל מחלקה יש לפחות אחד כזה."
"דווקא... דווקא ג'ינג'י?" הוא העז לשאול. "כי... טוב, ראיתי כמה מתקשים, ואני לא בטוח ש -"
"סמוך עליי, ענה המלאך, "הם ג'ינג'ים."
"אבל... למה זה כזה חשוב?"
טוב, כל חייל חייב מישהו, חבר מהמחלקה או מהכיתה, שברגעים קשים יוכל להביט בו ולחשוב – נו, טוב, לפחות מצבי לא עד כדי כך רע. זה עניין ידוע עוד מימי בראשית. אי אפשר לקדם את החיילים האלה או לתת להם מוטיבציה בשום דרך אחרת."
"אבל... זה לא הוגן!" כמעט שצעק. "ומה יהיה עלינו, הג'ינג'ים המבוהלים? על מי נסתכל אנחנו? אנחנו לא צריכים משהו כדי להביט בו - -" הוא הבין את תשובת המלאך עוד לפני שסיים לדבר, וקולו דעך. חיוך זיער הצטייר על פני הממ"מ. "איך לדעתך אנחנו בוחרים את הג'ינג'ים המבוהלים?"
הוא שתק.
"מבין, רוב החיילים צריכים להשוות את עצמם לאחרים על מנת להתקדם, להיות יותר מאדם אחר, להיות גבוהים בזכות הנמוכים. לתפקיד הג'ינג'ים המבוהלים אנחנו בוחרים רק את הטובים ביותר. כאן למעלה, זה אפילו נחשב לכבוד גדול." הוא הביט במסדר והבין שכולם עומדים דום... גם לכבודו. "הג'ינג'י המבוהל," המשיך המלאך, יתקדם בזכות עצמו בלבד, בזכות כישלונותיו והצלחותיו שלו בלבד, לא של אחרים. ההתקדמות שלו חייבת להיות אינדיבידואלית, אחרת לא יצמח להיות כלום הוא אינו תלוי באיש ואינו נחלש בדעתו בקלות מקשייו. ובכנות," הוא לחש, כממתיק סוד, "אלא יוצאים בדרך כלל החיילים המעט יותר מוצלחים." לפני שהספיק להגיב, המסדר שוחרר בקריאת "הקשב!" נמרצת, והוא התעורר.
כשיצא למסע הראשון שלו, הוא התקשה, והמשקל הכביד עליו, אבל הוא עמד בקצב. כשירה לראשונה בנשק הוא נרתע, אבל מהר מאוד תפס את העסק, נשם עמוק ופגע במטרות. כשניקה את הנשק לראשונה, הוא שרק לעצמו בגיל, וחבריו לכיתה הצטרפו אליו בהדרגה. הם הביטו בו, אבל לא ברחמים. כשהגיע בפעם השנייה לבוחן המסלול ונעמד מול הקיר הוא קפץ, ונכשל. חמש, שבע, עשרים פעמים. בפעם העשרים ואחת הצליח. הוא התנשף מעברו השני של הקיר, צחק ולעג לו. הו, הוא הזיע, אלא שבהתחשב בכל מה שקרה, הוא בקושי שם לב לזה.
בחדר האוכל הוא ראה שוב את השלט המוזר: "חייל/שוטר, שפר הופעתך בפקודה!" השלט הצחיק אותו, וחיוך קטן עלה על פניו. הנה, חשב. שיפרתי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-3 חודשים מוכר. אחי בדיוק סיים שירות בנצח. שקופה
אז בגלל זה אני יודעת מזה זיעה. אבל אשריך חייל צדיק שאתה מזיע לשם שמיים!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-3 חודשים תודה רבה:) אסף
-
-
לפני שנתיים ו-4 חודשים יפה ממש חץ מקסת
חחח אהבתי את האשליה העצמית... סתם. כל הכבוד!
כתיבה מעולה, כרגיל, אעפ"י שניכר שכתבת במהירות...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני שנתיים ו-11 חודשים אפילו מעין
מטירונות מיוזעת בחום הלוהט של אב אתה מצליח להוציא אחלה לימונדה:) כתבת נהדר אסף.
ושיהיה מלא בהצלחה!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 3 שנים כתוב נפלא Storm~ (ל"ת)
-
