“#
יש קסם עבורי בכתיבה של מתיה. קסם שאני לא מצליחה לפענח. זה לא רק הסיפור, זה לא רק הכתיבה השונה ולא רק החוט הדקיק של ההומור השרוי על הסיפור. זה משהו שהוא אמיתי מאד למרות שהוא בדיוני. משהו שגורם לי להאמין לדמויות שהיא כותבת, למרות שהן לכאורה רחוקות מאד מעולמי.

ארמינטה רוסו, אפריקנרית בדרום אפריקה באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, היא צעירה בת 23, תמימה, מבולבלת, כועסת ואידיאליסטית. היא נטשה את האוניברסיטה למורת רוחם של הוריה והתחילה לעבוד כסוכנת נדל"ן כדי להרוויח כסף ולברוח מדרום אפריקה המקוללת, אותה היא אוהבת עד עמקי נפשה אולם לא מצליחה להשלים עם החיים בה, ומהשתייכותה לשבט הכי מקולל בארץ המקוללת – אפריקנרית לבנה. ארמינטה רגישה מאד להשתייכותה לעם מנודה ושנוא (לפי דעתה) ויש בה תחושה של צדק והתעלמות מהסכנות להביא את הצדק הזה לכדי מימוש. ארמינטה גם רגישה לחולשות אנושיות – כולל חולשותיה – ומתמודדת עם פיתויים לקצר דרכים ולהשיג לעצמה מעט עושר שיביא לה אושר, לפי דעתה.
במעונות גרה סטודנטית אחת שהציעה קריאה בכף היד תמורת 1.5 ראנד. על הדלת שלה צמחו רשימות ארוכות של מעוניינות. רשויות האוניברסיטה לא אהבו את התופעה ואחרי שאם הבית ואב הבית פנו אליה ללא הועיל, הודיעו לה מטעם האוניברסיטה שהיא צפויה לפינוי מהמעונות. הסטודנטית בעלת היוזמה אספה בלוטי-אלון ביער והציעה למכירה כל בלוט ב 1.5 ראנד וקריאה בכף היד חינם...


"אפריקנרים" או "בורים" התחילו מערב-רב של מהגרים לאפריקה מארצות אירופה השונות במאה ה-18, שהתיישבו בכף התקווה הטובה. רובם היו הולנדים קלוויניסטים, והם התגבשו לכלל עָם עם שפה ייחודית, שהתפתחה מעגה הולנדית עם תוספות משפות אחרות, עם תרבות ודת משותפת, והרגשה של דחויים ודפוקים. הם נדחקו ממושבם בכף התקווה הטובה על ידי הבריטים, הביריון החדש בשכונה. הבריטים הגיעו אחריהם, ניכסו לעצמם את כף התקווה הטובה ודחקו את האפריקנרים החוצה. האפריקנרים יצאו ל"מסע הגדול" למצוא להם ארץ בה יוכלו לחיות לפי נטייתם התרבותית. הם מצאו שתי ארצות שנראו להם נטושות והתיישבו בהן. אבל... באחת נמצאו מרבצי יהלומים, שהבריטים לא היו מוכנים להשאיר בידיהם. בשניה נמצא זהב. כנ"ל. אז בריטניה סיפחה את "ארצותיהם" והפכה את "ארץ הכף" לדרום אפריקה – מדינה עשירה במחצבים וגם בגזעי אנשים שמתקשים לחיות אחד עם השני באותו מקום.

יש קסם בכתיבה של מתיה. חלקו, לפחות, נעוץ בעובדה, שהיא שיכנעה אותי באמונתה בטוב שבאדם. היא תמימה באמונתה זו, אבל לא חושבת שהטוב מגיע בחינם. הרבה מאבק שלא נגמר אף פעם יש בלהיות טוב. דרום אפריקה של מתיה היא מקום מצולק בגלל אנשים, המחבלים בטבע, מרמים תמימים ורשויות האכיפה אף מפתות אנשים לדבר עבירה, והופכים את הרמאות ההונאה והכזב ללחם חוק שם. נראה לי שהיא היתה כותבת ספר מרהיב על דרום אפריקה של היום, שבמקום להשקיע ולפתור בעיות קשות של אזרחיה, משקיעה בתביעה נגד מדינה שרחוקה ממנה אלפי קילומטרים. אבל ספרים, זה כבר ידוע, וגם צקצוק בשפתיים לא מתקנים את מה שעיוותו החינוך ושאיפת הכוח והכבוד של פוליטיקאים המחפשים פיצוי מהיר ורצוי בחינם, לנופף בו למצביעיהן בתקווה שברוב התלהבותם על ההישג הם לא יבחינו שהם יחפים ורעבים ובעיקר - מרומים.”

“מעשה באישה שנשאה כד חלב גדול על ראשה. בדרך אל השוק חשבה איך תמכור את כד החלב, ובעבורו תקנה תרנגולת. ואיך כשהתרנגולת תטיל ביצים, היא תמכור את האפרוחים בעבור עז, ואז תמכור את הגדיים בעבור פרה, ואת העגלים של הפרה בעבור...
כך המשיכה והפליגה בדמיונותיה, ובלי משים נתקלה באבן, הכד נפל מראשה ונשבר, והחלב נשפך.
האישה בכתה מרה והסיקה את מה שהיה לה להסיק, האמת שאני לא זוכרת מה היה המסר המדויק, אבל נראה לי שאפשר להבין.
את המשל הזה שמעתי כל כך הרבה פעמים כשהיתי קטנה מפי אבא שלי, והספר הזה העלה אותו משאול הנשייה של הסיפורים והאגדות האבודים בבת אחת.
ובספר, שלא כמו האישה הכורעת מתייפחת מול הכד השבור ומכה על חטא, ארמינטה רוסו דוהרת משם היישר אל כד החלב הבא. החלום הבא, הסיכוי הבא, בזמן שאני הקוראת מביטה אחריה בדאגה וחרדה.

אבל אני אתחיל רגע מההתחלה.

הימים ימי ההתקוממות נגד האפרטהייד בדרום-אפריקה, וארמינטה רוסו, בחורה לבנה המשתייכת לעם הבורי ו"השנוא ביותר בכל העולם", לדבריה, לא מצליחה עוד לנשום בתוך כל הכעס והאלימות האלו ומבקשת לברוח מהארץ רוויית הדם למקום שקט יותר. חוסכת פרוטה לפרוטה בשביל החלום הזה.
ואז נופלת לידיה הזדמנות כלכלית שהיא לא יכולה לעמוד בפניה, אולי גם לא רוצה, והיא מסתחררת אל קצה הצוק, משחקת על שפת התהום.

בכמה עדינות נפתח עוד צוהר ומוסט עוד וילון אל נפשה של ארמינטה. נפש מתוסבכת, מבוהלת, כועסת. ארמינטה ממאנת להרגיש אשמה על חטאי אבותיה, הלבנים הכובשים, ותוך כדי כך נשארת נאמנה לזהותה האפריקנית, ובו בזמן נחושה לעזוב את המולדת האם, מקווה לחיים טובים יותר במקום אחר.
והיא גם מאוד מקווה לאהבה. בכזאת כמיהה.
בשיחותיה עם ידידים-לא ידידים, בוויכוחיה עם אביה הכומר, מתגלה בחורה עקשנית, יש שיגידו מרדנית, שבעצם הלב שלה שבור, עייף, והיא רק מנסה להצמיח כנפיים ולעוף הרחק. לחצות את הנהר שלה לבדה.

איייי, איזה ספר!
רגעי הקליימקס שלו היו אגדיים ממש, בעיני, כל כך לא צפויים ומהפנטים.
הדיאלוגים היו נהדרים, ורגעי המחשבה הלא-מעטים של ארמינטה עם עצמה, או עם ההר הגדול שמנגד לחלונה... לא יכולתי שלא להזדהות, שלא לכאוב ולהרגיש איתה יחד.
עולם המוטיבים כאן ענק, ועוצמתי, והספר הזה ראוי מאוד להילמד ללימודי בגרות בספרות, ולו רק בזכותם.

הספר הזה תפס אותי ולא הניח לי עד שסיימתי אותו. אשרי הסופרים שמצליחים לברוא את הקסם הזה, ספרים שאי אפשר להרפות מהם, שגם אחרי שמסיימים הם לא באמת עוזבים אותך.
והרי למה ציפיתי, הלא זאת דלין מתיה, זו שכתבה את אחד הספרים המופלאים ביותר שקראתי בחיי- "הקפות ביער". דלין מבינה את נפש הטבע, האדמה והאדם בכזה דיוק מפעים ומרגש.

ואם יורשה לי לרגע לדבר על חסרונות הספר, אצביע על מילותיו האחרונות. בחייאת דלין, לא ככה מסיימים ספר! אבל ניחא. כמה מילים פחות מוצלחות בטקסט שראוי למלוא ההערכה.
והתרגום לא משהו, אבל זה כבר עניין אחר.

אז זה לא "הקפות ביער". בהחלט לא. אבל יש פה מן הרגישות המדויקת והלא רגשנית של דלין, הייחודיות שלה.
זה פשוט ספר נהדר. ונכון.
אולי זה בעצם ספר על משפחה. ועל אהבה.
וזה מה שהיתי צריכה עכשיו.

שיהיה שבוע טוב מאוד.”

“ספר טוב שמתורגם חרא. מה שאהבתי בו זה את התפיסה הפוליטית הבשלה שאומרת: אין כאן טובים ורעים והחרם על דרוא"פ בא דווקא ממדינה שהביאה על דרום אפריקה (ועל חצי עולם) אסונות על גבי אסונות והמדינה הזאת היא לא חפה מפשע. גם היום אמנם אין אפרטהייד אבל יש פערים בלתי נסבלים בין שחורים ולבנים ובהסוואה של פנים שחורות (הנשיא מר זומה) דוחפים להם את הקפיטליזם לגרון עד חנק, וזה מה שעושים בכל מקום היום במסווה של "שיוויון", "דמוקרטיה" בלה בלה בלה. אצלנו יש גברת עם אדרת טיפה אחרת: ציונות. אחרת אולי היה קשה לדחוף לנו כלכלה אכזרית ושחיתות בדמות ביבי והכנופיה שלו.
דרום אפריקה אכלה אותה אבל גם אנחנו נאכל אותה ומי שיש לו שכל להבין את זה, שיעשה מה שהוא יכול, וזה לא חייב להיות להגר מכאן.”

“ספר מצויין של סופרת נפלאה.אמנם שונה משני ספריה הנוספים- הקפות ביער והילד של פילה- אך בעל איכויות משל עצמו.גם כאן מתארת מתיה את דרום אפריקה הקשה אך בתקופה אחרת ובאוירה וטעם שונים.מרתק.”