“"הן אי אפשר להרגיש מכאן גם את חום ידיך עמנולינו ובכל זאת מרגישה אני בו, מתגעגעת עליו, עליך, אל – "

האינטימיות בספר הזה על כל שעל וכל פסיעה כמו משרטטת לקורא מפת אהבה ומהפנטת את הקורא. זהו מסע ספרותי עם רמיזות ומחוות נפלאות וסערות של הנפש ואולי יש אנשים שחופנים געגוע כזה באופן תמידי כמו לאה שלנו.

בסוף הכל זה זיכרונות וריחות וקולות ומתי הם מתעמעמים ונעלמים בבליל החיים ומתי הם צצים בהוד והדר להזכיר מישהו מהעבר. הרגע בו אנחנו נזכרים ברגע מיוחד של אהבה וכמה התרגשנו ממנה ואיך היא גרמה לנו להחסיר פעימה או להרגיש יפים לעצמנו ולעולם, הרגע הזה יישב עלינו תמיד, יעטוף אותנו יסמיק ויחייך אותנו מהשטויות שעשינו כשהיינו מאוהבים. ואני אומרת שאם כל אחד שחווה רטט אחד כזה של אושר אז הוא קיבל מתנה מהחיים, מי יותר ומי פחות.

לאה הייתה מאוהבת בבחור שפגשה עד כלות, רק לא יכלה לצעוק זאת בחוצות העיר. היא גם לא הטיפוס שיעשה זאת, היא יפת נפש. ולכן כביטוי לנפשה הנוגה והסעורה היא כתבה ספר על מישהי אחרת בכלל "לא היא". (אז נעשה בכאילו שאנחנו לא יודעים שזו לאה) . בספר שכתבה שמה רות והיא הגיבורה, ואנחנו הקוראים ננצור את אהבתה לנצח בשמה ונכבד רצונה..

רות אלופה בהתבוננות אם יש תואר כזה, מפייטת לנו את עצמה בכל צעד, נחשפת, מהורהרת בכל דבר שעושה, כמו נוגעת בקרקע בהילוך איטי, מרחפת ספק בחלום ספק במציאות. טובלת בתוך צבעים וריחות שנשרו לה על החיים, מרחפת בתוכם בגעגועים תמידיים. היא מאוהבת באהבה, בנגיעות הקטנות, במחוות. אפילו ריח החמאה הטרייה מזכיר לה את ריח הגשם בכפר. רות פוסעת באותן רחובות בברלין ובראש ממחזרת קולות ואנשים אהובים שפגשה באמצע הדרך, לא פוסחת על שום בית קפה קטנטן וריחות הקפה באוויר או העלים שנוגעים באמרי שמלתה בסתיו של ברלין או עונה אחרת בעיר אחרת.
זה ספר שהוא כמו שיר הלל לאהבתה שמתבטא בציוריות הטבע ומעגל העונות. זו נסיעת אהבה ספרותית ובנסיעה כמו זאת הכל אפשרי ומותר גם להתרפק בחיים כמו בחלום, או להסמיק בלחיים מהתרגשות על מחמאה של אהוב שעדיין רות זוכרת ואוהבת אחרי שנים. הלב לא משקר כשהוא מביע אהבה, הוא גם לא שוכח משום מה.

רות היא מסוג האנשים שמוציאים לשון כדי להרגיש את הגשם ולחוש אותו. נוגעת בדשא ומלטפת פרחים וכן היא שומעת את קולות אהובה בתוך ההמון עושה אתה אהבה במילים. הכל כל כך ציורי, הכל נעשה בשקט תהומי כמו חותם של נפשה. באחת מביקוריה כשיצאה מהמוזיאון היא מספרת שכותרה על ידי עלי השלכת שהיו "כשלהבות מעופפות" מסביבה בבדידות נאצלת. היא הייתה מאוד מחוברת לעצמה ולתחושות שלה וציירה לנו אותן. ואם יום אחד עלי שלכת יכתרו אתכם ויתעופפו סביבכם תרגישו את שירת הטבע שרה לכם שיר, אצלנו בארץ זה קורה לעיתים רחוקות כי עונות המעבר שאני אוהבת כל כך קצרות. אבל באירופה של רות הטבע מתחלף בהמוני צבעים לאורך כל נסיעתה הספרותית וחייה.

"השמים עגולים וחיוורים כגביע חרסינה סינית, ובשדרת שורפים את עלי אשתקד-מדורות כחלחלות, עשן שצבע הערפל שלו מיתמר השמימה, ואני הולכת לבדי בשדרה וזוכרת מאוד, כי אתה נשקת אתמול את כתפי פעמיים." אצילות הנפש זה מה שמאפיין אותה.

הספר מורכב ממכתבים (שהם שווים עשרות מונים מאימלים לטעמי). היא כותבת גם בשמו של אהובה כי היא יודעת בדיוק מה הלב שלה משתוקק לשמוע , נוסעת ושולחת לו מכתבים מכל עיר ולא מפסיקה לכתוב לרגע, מנסיעתה המדומה. "אני עצוב בלעדייך רות{...} אני מתגעגע{....} אני אוהב את מכתבך ואותך" .

רות סוערת ולא מסיימת את המכתב. כי הרי מבינה שמושא אהבתה מעולם לא יכתוב לה מילים כאלה שאליהם השתוקקה כל כך, בעצם אף אחד לא יאמר לה זאת מעולם. וכאן אנו מבינים כמה בודדה היא. היא נושאת את עצמה לכל מקום עם הכובד שלה בחזה משמאל. וכנראה ליבה כבד מאוד. לא פלא שהרבה שירים שלאה גולדברג כתבה הם שירי געגועים בעיקר לאירופה המושלגת והקרה ששם הייתה לה אהבה גדולה שאולי פיספסה.

זהו ספר פיוטי שקוראים כמו שיר, הוא שזור יוצרים מפורסמים במוזיקה או ספרות שיצירותיהן הדהדו ללאה ממאה אחרת כמו גתה או אמדיאוס או אוליבר טוויסט וכו' והתפאורה היא עצים אירופאים שמקשטים שדירות גדולות שבהם פוסעים שלובי ידיים אוהבים ועלי האהבה נושרים עליהם מכל עבר ומכבדים אותם בריקוד. כן בתי קפה קטנים בצרפת או ברלין שריח קפה חזק מטעים את האווירה כשהגשם בחוץ וחם בפנים, ולאה כותבת ללא הפסקה. לא כולם יתחברו כמובן אבל לי היה פשוט נעים להכיר את לאה שלנו משוררת וסופרת לאומית.

*****טעימה קטנה
"אני לא עלמה הכותבת שירים – אני משורר. השיר שלי אינו בא במקום תכשיט, אינו גנדרנות. שיר הוא שיר. יותר מכל הוא דומה לאהבה – בו כמו באהבה קשה מכל לדעת היכן סוף הבשר והתחלת הנפש. מה הם הגבולות בין הצורה והלך הרוח. על כן השירה האמתית היא ארוטית ביסוד מהותה, תהא זו שיר דתית, פילוסופית או שירת הטבע."

*תודה לך מעיין שבזכותך הכרתי את הספר המופלא הזה.”

“ה"סקירה" הבאה היא יותר מכתב, שמנסה להיות פיוטי, ופחות סקירה שמנסה להבהיר. זה מה שיצא לי :)

30.10, אור לו' מרחשוון, אי שם,

לאה-רות, רות-לאה, יקרה, אהובה,
אחת שהיא שתיים ושתיים שהן אחת.
הערב אני מרגישה לראשונה שהסתיו כבר כאן. זו הקרירות הנכונה, הטמפרטורה המדויקת, ששלחה אותי לשבת בחוץ, לבושה בסוודר קליל.
אני יושבת וכותבת לך מכתב, לא מדומה כלל, לך- אישה שהיתה וכתבה ואיננה עוד.

לפעמים בראשי את לאה, ה-לאה, שגדלתי על "ניסים ונפלאות" ו"איה פלוטו" שלה; ועכשיו, לפעמים את רק רות אחת, היושבת לה בחדר קטן בארץ אחרת וזרה לי. ושם, רכונה למכתבה, הנייר מולך והעט בין אצבעותייך, את מפליגה בדמיונותייך אל נופים אחרים.
אני עצמי לא נוסעת לשום מקום, אבל נחרתו בנפשי מקומות רחוקים מאיזו נסיעה מדומה- משקיפה על רחובות בריסל ופריז וברלין שלך, על כיכרותיהן המפוארות, שווקים וסמטאות עלובות, והכל נראה לי אפור כל כך ורחוק, כמו תמונת שחור-לבן ישנה. אבל כשאת מתארת את הים מולו את עומדת באיזה יום קר, דוקא הוא נראה לי כחול מאוד.
כאן מעלי יש ים לילי וכהה, בתוכו מרצדים כמה כוכבים שמצליחים להתגבר על אור פנסי הרחוב.

זה מוזר, לאה, רות – יש בינינו מרחק אינסופי – גיאוגרפי, תרבותי, היסטורי. אינני מכירה כמעט שום אזכור שלך לסופר או משורר או מלחין שהיו אז, לסגנונות ציור ומחזות שאהבת, מקומות שנהגת להסתובב בהם, בין בדמיון ובין במציאות.
ולמרות כל זאת, כמעט כל מילה שלך מולידה בתוכי הנהון, חיוך קצר ועצוב. אמן מהדהד למילותייך. אולי כי בני האדם לא משתנים, ורגשותיהם גם לא.
הזמן משנה המון דברים- ראי כמה קרה בפחות ממאה שנה! העולם שחיית בו את כבר הכיר קצת את קצב המודרנה, ואילו אנו היום עטופים בה מכל עבר, על כל מה שהיא מציעה.
תראי אותי, יושבת לי בלילה בחוץ, בשקט המתפרש בנחת במושב. מדי פעם נשמעת קריאתו האקראית של התרנגול, ומקודם ארנב טייל על המדרכה מולי; תמונה פסטורלית, בסך הכל.
היתה יכולה להיות, אם לא המחשב המרובע והקר עליו אני מקלידה את המילים הווירטואליות הללו. אולי זה כל מה שאני רוצה: לכתוב מכתבים אמיתיים עם נייר אמיתי לאנשים אמיתיים בדואר אמיתי. קצת מדומה לי, כל הטכנולוגיה הזאת.
ואולי מה שאני באמת מבקשת זה קצת רומנטיקה.

לאה, או רות, לא זה היה מושא מכתבייך? אהבה?
או אולי שברון לב?
מדוע לכתוב כל כך הרבה מעצמך לאדם ממנו את נפרדת? זה מזוכיזם, או סדיזם, או פשוט חוסר היכולת להרפות?
יש עמנואל אחד, מדומה או לא. ואליו את כותבת. איתו את בוחרת לחלוק את הנסיעה המדומה שלך, לתאר בפניו את האנשים והצבעים ומדרכות הערים, למרות הריבים והכעס שחוצץ ביניכם. למה?
וכעת אני יכולה להבין אותך. רק בכתיבה אל אדם כה מוכר, כה אהוב, המילים יכולות להיכתב במלוא האותנטיות, במלוא האמיתיות, המכתב יכול להתמלא כולו בצבעי אישיותך המגוונים. וזאת עוד דרך להגיע אל עצמך, בסופו של דבר.

לאה, לאה יקרה, בואי ונסיר את מסיכת ה"רות", כבר אין צורך בה! אין צורך עוד בדימוי.
את כותבת על כובד ליבך. כמה משקל יש בשתי מילים, אפילו אהוב לא מסוגל לשאתן.
מה נעשה, את ואני? כיצד נדאג שהפרפרים לא יברחו מליבנו, שבועות הסבון המרחפות יקחו אותנו מעלה בלי להתפוצץ?
כמה קלות נושאת בתוכה המילה "קלות". ואני כבר גיליתי שאחת המילים המאפיינות את כתיבתך היא "תוגה." איך נישא את הפער הבלתי עביר בין שתי המילים?
אני יודעת על עצמי שכשאני רוקדת, הקלות מצטרפת אלי ואנחנו מסתובבות במעגלים יחד. וכשאני רצה, היא משיבה אוויר על פני.
בגוף הכבד הזה יש פוטנציאל לקלות. כמו שבהליכה בגשם התוגה יכולה ללכת איתנו יד ביד.
זה משחק, וכל החיים אנחנו נלמד לאזן את המשקולת, שלא נצוף הרחק ושלא נטבע.

עכשיו אני מבינה שטעיתי, זה לא סתם ערב סתווי ראשוני, החורף כבר כמעט כאן. הבאתי שמיכה.
אולי באיזשהו שלב את יוצאת ממעבה חדרך לנסיעה לא מדומה בעליל, כורכת את כל המכתבים יחדיו לכדי איזשהו ספרון. עובדה, הרי קראתי בו עכשיו.
וקראתי קצת באחרית הדבר, ומצאתי בה דבר מצער מאוד: מובא שם שמתחת ביקורת קשה על ספר המכתבים הזה. נראה שתיעבת אותו. אין יותר עצוב מלראות אמן שלא אוהב את יצירתו.
אבל אני אוהבת את ספר המכתבים הזה, את הנפש המובאת בו, את מילות השירה שאין עוד הרבה כמותן בארץ הזאת. גם את התוגה שלך אני אוהבת, ותחושת הבדידות בין אנשים יכולה להיות לי מוכרת.
יש בספר הזה הרבה ממך. כמה אומץ צריך בשביל דבר כזה. כן, בשביל זה היה צריך לאה מדומה, בשביל זה היתה נצרכת רות.
במובנים מסוימים, גם המכתב הזה שלי מדומה, מאחר והוא נכתב לאחת שלא תקרא אותו.
אבל המילים שקיבלתי, התחושות, הנופים, הצבעים, הים הכחול- נראה שהם לא מדומים בכלל.

*****

והַשִּׁיר אֲשֶׁר לֹא כְּתַבְתִּיו
כַּאֲשֶׁר כָּתַבְתִּי שִׁירִים
וַאֲנִי עוֹד זוֹכֶרֶת הַכֹּל
כָּל צְלִיל, כָּל נִיב.
וְלֹא יִכָּתֵב גַּם עַכְשָׁו.
לוּ כְּתַבְתִיו אָז, הָיָה
אֱמֶת מְעֻרְטֶלֶת מִדַּי.
וְאִם אֶכְתְּבֶנּוּ הַיּוֹם
יִהְיֶה שֶׁקֶר גָּמוּר.
בּוֹאִי, רְדִי אֶלַי, בַּת הָאֵלִים,
הַרְכִּינִי עָלַי
אֶת רֹאשֵׁךְ הַמַּלְבִּין.
נְשַׂחֵק בַּמִּלִּים –
מַה צָלוּל הָעוֹלָם בַּמִּשְׂחָק הֶחָדָשׁ –
לֹא אָז, לֹא עַכְשָׁו
לֹא אֱמֶת, לֹא כָּזָב
שְׁתֵּי כַּפּוֹת הַמֹּאזְנַיִם עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת
בַּמִּקְצָב.”

“ספר נהדר וסוחף, גרם לי לגלוש בדמיון של נופים, הרגשות, ריחות וצבעים. סיפק לי השראה עצומה.”