"השירים היו קיימים כמו כוחות שרוצים לצאת. אם אתה מכניס אותם בחזרה, הם, בכוח שלהם, יעשו לך משהו. פחדתי שאשתגע. שהכוחות האלה יצרו ביאושים ותסכול שאין לו פורקן." -עמ' 153-

ניסיתי לכתוב כמה וכמה ביקורות על הביוגרפיה הזאת, למלא אותה בסיפורים וחויות וקטעים וציטוטים, אבל כל פעם כתבתי על דברים שלא רציתי לדבר עליהם ושלא רציתי להתעסק בהם, התבלבלתי והתפזרתי, והתבאסתי.
ואולי יש בכך משהו מתבקש, להתבלבל ולה

גילוי נאות #1: למאיר אריאל ולמכלול יצירתו נתוודעתי באמצע-שלהי שנות השמונים, בביתם של חברים של הוריי, שבנם הבכור היה 'מורעל' ברמות שלא חשבתי עד אז שקיימות בארץ ביחס ליוצר ישראלי-מקומי; הסתפר כמוהו, ציטט משיריו באוטומט ובחדרו התנהלה תחרות מרה ומתמדת בין מספר הפוסטרים עם דמותו של אריאל לבין מספרם של אלה ועליהם צדודיתה המלבבת של... ברוק שילדס (לפחות זו האחרונה הייתה בחירה מתבקשת בזמנו, לא כך?!). בעיקר

ניגשתי לקריאת הספר של <mark>ניסים קלדרון</mark> עם געגוע ארוך מאוד לשמוע אודות מאיר אריאל. <mark>ניסים קלדרון</mark> מבהיר היטב לאורך הספר כולו, ובמיוחד בתחילתו, שהסקירה תהיה סמי-אקדמית אם לא אקדמית ממש. היה משהו משעשע בניגוד העז בין האופן בו קלדרון בטון רהוט וכבד ראש מתאר את התלתלים הסוררים של מאיר אריאל, הגיטרה הלא מכוונת והצליל החד פעמי שהופק בכל ביצוע של השיר.
תחילת הספר דורשת נשימה עמוקה במיוחד, קלדרון מתאר את הקמת

"קורא "איים בזרם" מאת ארנסט המינגווי
תרגם את זה יפה אהרן אמיר.
...אז עוד מעט הוא יצחק אותה על המיטה הרחבה שלו
והוא אחד העצובים בעיר" (מתוך "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" מאת מאיר אריאל, עמוד 147).

בתקופה שקדמה לגיוסי לצבא שמעתי לילה אחד את השיר שמופיע מעל, דווקא בביצועו של אהוד בנאי. השיר תפס אותי מיד (ומובן שספרו של המינגווי אהוב עלי מאוד) וליווה אותי בשירות הסדיר וגם אחר-כך. חבר טוב ה

ספר מצוין. לא אכביר מילים כמו רעיי לביקורות. כתוב מעולה, מעניין ביותר להכיר את מאיר אריאל היוצר החד פעמי, השונה ולהבין מהיכן זה בא. <mark>ניסים קלדרון</mark> עשה כאן עבודה מעולה ויסודית ובעיקר מעניינת ביותר תוך ניתוח שירים לאור אורח חייו. מומלץ מאוד מאוד.

למרות שהספר הוא די חדש, קיבלתי אותו בספריה די מהר. לדעתי חשוב לקרוא את הספר במיוחד למי שמרגיש את עצמו כישראלי או שמעריך שירה ואנשים שאיכפת להם, בימנו כבר לא נותרו רבים כאלה.

הייתי רוצה קצת להסתייג מהכותרת ביוגרפיה, זה אמור להיות ספר עיון? לדעתי נמצא באיזשהו מקום באמצע, של מה? לא משנה אם נהיה צמודים "לגיבור" שלנו, שהיה נאמן לעצמו ואיכשהו התפספס לו מה שרצה לעשות, כן הוא עשה ודי הרבה, אבל מבין הד

להוציא מקרים שבהם אני כותב על ספר מסויים כשאני רק נמצא באמצע הקריאה בו, זה המקרה הראשון (מאז שהתחלתי לכתוב בסימניה) שאני כותב על ספר אחרי שרק חזרתי איתו מחנות הספרים.

זו כבר תקופה דיי ארוכה שאני שומע שנסים <mark>קלדרון</mark>, פרופסור לספרות עומל על כתיבתו של פרוייקט לעלות על הכתב את סיפור חייו של מאיר אריאל זכרונו לברכה, לא תארתי לעצמי שהספר כבר יצא לאור ונמצא בחנויות. אתמול בערב רק קראתי את הכתבה, "מאיר

סיימתי את קריאת הספר והרגשתי שונה מסיום של ביוגרפיות אחרות, מעורב מחד , ו "מוכוון" מאידך.
הקריאה היתה חוויה, ישבתי צמוד לאזניות וליו טיוב, וכל שיר שהוזכר שמעתי מיד. היות והמילים הן עיקר החוויה אצל מאיר אריאל, פתחתי חלון נוסף למילים ועקבתי במקביל על העיבוד של השירים, על ידי חבריו ואוהביו של מאיר: אלונה טוראל, שלום חנוך ועוד ועוד.
והייתה בי בסוף חמצמצות מסוימת שעל פשרה נדבר בסוף .
נתחיל במאיר ארי

השיר "נשל הנחש" הוא אחד האהובים עליי והוא מלווה אותי שנים רבות. הקו הדק בין המנוחה החולמנית לבין הנמלה העניינית הוא הקו המפריד בין "רוצה" ל"צריך", כאשר באופן פשטני, מאיר אריאל פשוט רוצה להיות עצמו, והחברה הסובבת והאב הקשוח מייצגים את ה"צריך" המאוכזב וקמוץ השפתיים העומד מנגד. אך המציאות מורכבת מזו. הקו בין רוצה לצריך עובר לא רק בין מאיר אריאל לקיבוץ משמרות או לאביו, אלא בתוך מאיר אריאל עצמו, ובתוך