#
היכרתי פעם אישה יקרה שאהבה מאד לארח אנשים ולהאכיל אותם, אבל אף פעם לא היתה בטוחה שמה שהיא הכינה – היא לא היתה זוכה, כנראה, במאסטרשף – מספיק. אז היא הניחה על השולחן את המנות שהיא בישלה במיוחד לאירוח. והוסיפה עוד מכל טוב שהיה לה במקרר. כל מיני מנות שלא מחוברות לשום דבר (אולי מישהו יעדיף דווקא, כמו הילדים שלה שלכל אחד היתה רשימה מה כן ומה הוא לא מוכן לאכול) התוצאה היתה ערב רב חלקו טעים, חלקו מוזר, חלקו שייך בעצם לארוחה אחרת...

זה הרושם שקיבלתי מקריאת ספרה של האנה. היא הוסיפה עוד ועוד, אולי אין מספיק דרמה לטעמם של הקוראים שלה. התוצאה היא תערובת אמנם לא משעממת, אל מורכבת מכל מיני מנות וחצאי מנות של כל מיני תחומים שונים שחלקם אולי שייכים בכלל לספר אחר.

משפחה צעירה – אבא אמא וילדה בת 13 עוברת בתחילת שנות השבעים לאלסקה. המקום באותה תקופה הוא מין "מערב פרוע" עם חוקים רופפים הנשענים על קודים רופפים עוד יותר. אבי המשפחה חזר משבי בויאטנם, הוא לא יציב נפשית (די. הוא בעל התפרצויות פסיכוטיות בהן אינו שולט בעצמו והפוגות קצרות בין ההתפרצויות) אינו שולט בכעסיו גם כשאינו בהתקף פסיכוטי, מוציא את תסכוליו על אשתו ועל בתו. החיים בעיירה הנידחת באלסקה מסוכנים גם בלי אדם מופרע המאבד קשר עם המציאות. במקום מסוכן מאד רוב עונות השנה, להוציא תקופת קיץ קצרצרה. החיים דלים וקשים בלי מים זורמים, חשמל או ביוב. העבודה קשה ויומיומית והמשפחה הקטנה צריכה להתאים את עצמה לא רק לחיים במקום קשה, גם לחיים עם רימון-יד שהפתיל שלו מעשן.

מה יש לנו בספר הזה? הריון בגיל תיכון, חיים על גבול העוני, חייל שחזר הלום מהמלחמה ולא זכה לשיקום או אפילו טיפול קצר. אלימות במשפחה. רומנטיקה צעירה ומלבלבת, מתח בין "חיים פשוטים" לבין "קידמה". הרגשת אשמה אינסופית, מחלה סופנית, אמהות...

האנה אינה מאמינה, כנראה, בסופים מעורפלים. היא סוגרת את כל הקצוות בסיפור הזה באופן הרמטי. 438 עמודים כולל הספר הזה, שרובם חוזרים ומחזקים באמצעות דיאלוגים ותיאורים ותוספת דרמה (שלא חסרה בסיפור בכלל) את המצב המיוחד בו חיה הילדה, שהיא גיבורת הספר והופכת ב 12 השנים שהוא מתרחש מילדה לאישה. האנה גם סבורה, כך נראה, שגברים אלימים הם חולי נפש. העובדות כנראה אחרות. גברים אלימים הם אנשים שבסיס אישיותם רופף ונחיתותם דורשת השתלטות כוחנית על החלש מהם, אך רובם אינם חולי נפש והם מבינים היטב את מעשיהם.

הספר לא משעמם אך לא מצליח לשכנע שהאנה יודעת על מה היא כותבת. בעמוד התודות מצאתי את הקשר שלה לאלסקה: אבא שלה "ההרפתקן" הגיע פעם במסגרת שיטוטיו לאתר נופש באלסקה, שהופעל על ידי משפחות חלוצות. הספר הזה הפך לרב-מכר. לו היה נכתב בימיו של ג'ק לונדון, היה, כנראה, זוכה גם במתנת האמינות מעבר לסיפור המרתק. מה לעשות, אף אחד לא מושלם.

לני, ילדה בת 13 נודדת עם הוריה עד אלסקה הרחוקה, כי אביה שהיה שבוי בוייטנאם, מבקש מזור לנפשו.
אבל באלסקה הנידחת חמישה מכל אלף תושבים הולכים לאיבוד כל שנה. פשוט נעלמים.
ורוב החולמים...הם בדר"כ לא מחזיקים מעמד אחרי החורף הראשון.
באלסקה לא משנה מה היית לפני שהגעת. חשוב למה אתה הופך בטבע הפראי.
כי כשהחורף מגיע , זה לא דומה לשום חורף שראיתם אי פעם.
אתם צריכים לדעת איך לשרוד. אנשים מתו מהטעויות הכי קטנות.

ואבא הוא אינו רגיל, השדים בתוכו מתעוררים לעיתים קרובות,
"כל הזמן אבא לימד את לני כמה מסוכן העולם בחוץ. אבל האמת היא שהסכנה הגדולה ביותר הייתה בתוך ביתה".
לני הרגישה את הפחד של אימה, ואת הבושה שהייתה אחותו התאומה והאילמת של הפחד.
וכשאבא כעס הוא שתק. לא הוציא הגה. זה היה אמור להיות עדיף על צעקות, אבל לא היה.
צעקות היו כמו פצצה בפינת החדר. ראית אותה, ראית את הפתיל בוער,
ידעת מתי היא תתפוצץ ויכולת לרוץ לתפוס מחסה.
שתיקה הייתה כמו רוצח שמסתובב לך בבית בלילה עם אקדח.

לני ואימה קורה(23) מנסות לשמור אחת על השנייה, באלסקה במקום של הלבד הגדול,
שם הקשיים והבדידות משנים את כל עולמן.
הן מצליחות איכשהו לתמרן בין ההתקפים השונים של אבא ארנט,
עד שמגיע זמן שאי אפשר יותר.....והבלתי נמנע קורה.

הסופרת נוגעת בנפשו של אדם, באהבה גדולה שהיא הרסנית,
ובנזק שנגרם לאדם שהיה שבוי מלחמה. היא שמה דגש כיצד אנשים לומדים מי הם באמת, ולא מי שהם חולמים להיות,
אך בעיקר מה אנשים מוכנים לעשות כדי לשרוד. מומלץ❗

שם הספר הוא משיר על אלסקה בו היא מתוארת כ'הלבד הגדול', ואליה לפי אחת הדמויות, אנשים מגיעים כשהם בורחים ממשהו או כשהם מחפשים משהו. ואכן, המשפחה שבה מתמקד הספר, משפחת אולברייט, מחפשת מזור לנפשו המעורערת של האב כתוצאה מתקופת השבי שלו בויאטנם.
הספר מתמקד בילדה של המשפחה, לני, שמגיעה עם הוריה לאלסקה בגיל 13 ובהתבגרותה בצל אביה האלים ואימה האוהבת. ברקע אלסקה עם חודשים עם אור אינסופי ולעומתם חודשים עם חושך תמידי, שבהם החושך בנפשו של האב פורץ יותר מתמיד.
אני חושבת שלספר היה פוטנציאל גדול, העלילה היא טובה, המחשבה להקביל בין נפש האדם לארץ עם טבע כה פראי וכמעט ללא ציוויליזציה היתה יכולה להיות מעמיקה. אפשר היה להעמיק בפוסט טראומה שברור שהאב סבל ממנה בעקבות השבי.
במקום זה, קיבלנו דמויות די פלקטיות ולא עגולות. הכתיבה מאוד דלה, מסבירה את עצמה במקום לתת לקורא להבין ולהרגיש. זה די אכזב.
מצד שני, הספר קריא, מושך, מרגש מאוד לעיתים, ובהחלט הופתעתי מאיך שהספר התפתח.
עבורי, בעיקר היה מעניין לקרוא על החיים באלסקה בשנות השבעים, ללא מים זורמים וללא חשמל מוקפים בחיות פרא אך גם חיים של קהילה קטנה חמה ותומכת.
לסיכום, הייתי מדרגת אותו 3.5, עיגלתי כלפי מעלה.

כשכריסטין האנה היתה בת שמונה, ארזו הוריה את כל חייהם על רכב הפולקסווגן המסחרי המשפחתי, שלושת ילדיהם והכלב, כשפניהם לעבר צפון-מערב האוקיינוס השקט. כעבור כמה שנים השתקעו באלסקה.

האנה הביאה הרבה מעצמה לסיפור הזה.

סוף מלחמת ויאטנם, ארנט אולברייט אשר נלחם ונפל בשבי חוזר הביתה אל אשתו קורה ואל בתו לני אדם אחר מזה שיצא ממנו. החברים שאיבד, המראות, ימי השבי, כל אלו צילקו את נפשו, הסיטו את חייו ממסלולם, וערערו את שלוות המשפחה הקטנה והצעירה שהיתה עד אז מאושרת.

ארנט מחליט על מעבר המשפחה לאלסקה. התחלה חדשה קרצה לכולם, ונראתה האפשרות הכי טובה שאולי תביא לשינוי, וקצת מרגוע לנפשו המסוכסכת של ארנט. הבריחה שלו אל האלכוהול, התקפי הזעם הבלתי ניתנים לשליטה - היו בעקבות מה שאז לא היה לו שם, ולא ידעו איך לטפל בזה- הפוסט טראומה שליוותה אותו מאז המלחמה.
ההֶכֵּרוּת של האנה עם אלסקה באים לידי ביטוי בצורה מקסימלית בסיפור.

האנה יודעת לספר סיפור, היא מספרת סיפורים מיומנת. בבניית הדמויות, וכן בבניית העלילה. היא יודעת להחזיק את הקורא, לקחת אותו איתה ולהשאיר אותו עֵרָנִי לאורך כל הקריאה. תיאורי הטבע שלה נותנים לקורא הרגשה של ממשות. שהוא נמצא שם. התיאורים שלה על אלסקה: השלג, הקרחונים, האגם הקפוא, שעות האור המועטות. אלו לא תיאורי טבע רכים. האנה כותבת על טבע קשוח. כזה בעל נוכחות ועוצמות עד כדי האנשה, כזה שאתה מרגיש את הטבע כעוד דמות בסיפור. חולשתו של האדם אל מול עוצמתו של הטבע.

חלקו האחרון של הספר קצת העיב על שאר חלקיו, והאנה נפלה לפינות שלא היתה צריכה ליפול בהן, וחבל. ויחד עם זאת- השלם בהחלט עולה על סך חלקיו, ולטעמי האישי זה הטוב בספריה של האנה מבין אלו שקראתי.

דמותה של לני אולברייט תמשיך ללכת איתי לתקופה לא קצרה, אני בטוחה.

מומלץ.

“הלבד הגדול” הוא אחד מאותם ספרים שמושכים פנימה כבר בתחילת הקריאה ולא מרפים.
זהו סיפור על משפחה צעירה שמחליטה להתחיל מחדש במקום פראי ומרוחק באלסקה, בתקווה למצוא שם חופש ורוגע.
אבל במקום זה הם נתקלים במציאות קשה, בתנאי טבע קיצוניים ובמערכת יחסים משפחתית שמתערערת לאט לאט.

הספר מלווה בעיקר את לני, נערה שמנסה למצוא את מקומה בעולם בזמן שהחיים סביבה מתפרקים.
התיאורים של אלסקה חיים ומלאים, אפשר ממש להרגיש את הקור, את השקט ואת העוצמה של המקום.
לצד זה, היחסים בין הדמויות נכתבים בצורה נוגעת ומדויקת, עד שקל להתחבר אליהן ולהרגיש כל שינוי במצב שלהן.

זה ספר מרגש, עוצמתי וקל להיסחף לתוכו.
הוא מצליח לשלב הרפתקה, דרמה אנושית וגדילה אישית בצורה טבעית ומלאת רגש. “הלבד הגדול” הוא ספר שנשאר בראש הרבה אחרי שסוגרים אותו ומומלץ לכל מי שמחפש סיפור עמוק, נוגע ומלא משמעות.

כמו מגדל קלפים.
אחרי "הזמיר" שמחתי למצוא ספר נוסף של המחברת,
בעיקר שמהכריכה האחורית עלה תאור של עלילה מעולם אחר לחלוטין (=לא שכפול של הספר המוצלח ההוא).
הצלילה לתוך העלילה הייתה מיידית, מרתק, מותח, מעניין, חדש... ואז הכל התמוטט כמו מגדל קלפים.
בעמוד 200 בערך, הכל קרס לתוך בליל טובעני מצחין (מתוך אחד התיאורים ברגעי שיא המתח).
נראה לי שבראשה של הכותבת עברה המחשבה
" להפסיק פה? זה לה מספיק!"
אבל אין לי כח להעמיק בדמויות שפיזרתי כמו זבל...
אני חייבת לייצר ספר של 400+ עמודים מתוך רשמי החופשה המשפחתית שלנו באלסקה (ואולי איזה סרט שראיתי פעם)
ושיסמן וי בכל הסעיפים (TICK ALL THE BOXES בלעז):
תאורי נוף וחורף? זה מה שעשיתי ב 200 האחרונים... לא נורא, אני אעתיק ואדביק ואפזר פרורי "סיפור כלשהוא" לכל מי שיחפש עוד משהו:
-אלכוהוליזם
-אהבה תמימה ונצחית שמנצחת נגד כל הסיכויים
-אלימות במשפחה
-PTSD-C (פוסט טראומה ממלחמה)
- הריון במתבגרות
- היחס ל"בוגרי" ויאטנם
- חוסר השוויון בגיוס למלחמת ויאטנם
- גסיסה מסרטן
- הפריפריה בארה"ב
- האורבניזציה והגלובליזציה
- איכה"ס
איףףףףףף, הכל כל כך סטיגמטי, מאוס וטרחני.
בהתחלה חשבתי שעל ה 200 הראשונים צריך לתת פה שני כוכבים, אבל העונש שקיבלתי בקריאה מהירה של ה 200 האחרונים (כי לא משליכים ספר באמצע) הספיק כדי להגיד חד משמעית:
לא לגעת, השקיעו את הזמן שהתפנה לכם בסודוקו.

אלסקה נכנסה לחיי - אם אפשר לקרוא לזה כך - כשהייתי בכיתה ד'. למדנו אז גיאוגרפיה לפי נושאים. אחד הנושאים היה "המעון", והמטלה שלי הייתה לבנות דגם של איגלו. חיפשתי תמונות של איגלו, ואחרי שראיתי אותן לא ממש ידעתי איך לבנות דבר שכזה. קלקר לא היה אז בנמצא. חשבתי שאולי אבקש שיקנו לי סיד ואתו אבנה את המבנה, אבל לבסוף לקחתי צמר - גפן, הכנתי ממנו כדור גדול, הקפתי את הכדור בחוטים, כך שנראה כאילו הוא בנוי מאבני קרח, הוספתי כל מיני הדבקות. ויצא איגלו בכלל לא רע. אחר כך עוד עזרתי לחברות לבנות ויגוואם אינדיאני ובית יפני מנייר.
האיגלו הזה הוביל אותי לחפש עוד על אלסקה והצפון הרחוק. אז קראתי על מגלי הצפון: ננסן הנורבגי וסקוט האנגלי, ושנה אחרי נכנס לחיי "פנג הלבן, שתיאר את אלסקה הפראית והלהיב את חיי. אחרי עוד שנתיים קראתי גם את "ארמון הקרח" שכתבה ע. פרבר, על החיים באלסקה, בשנות ה - 50 של המאה הקודמת, ועל הוויכוח בין אלה שרצו להשאיר את אלסקה פראית ואלה שרצו קידמה.
עברו הרבה שנים בלי שום ספר חדש על אלסקה. אז קראתי על ארצות אחרות ותרבויות אחרות, ורק הגלידה הזכירה לי את הארץ הקרה הזאת. ובכל זאת לפני כשנתיים מצאתי את הספר "חום לבן" שהוא מסמך מרתק על האופן שבו ארצות הברית הגלתה אינואיטים צפונה כדי שיהוו גבול חיי בינה לבין הרוסים, ועכשיו קניתי את הספר הזה: "הלבד הגדול" שנכתב על שנות ה-70 באלסקה, אבל סיפור המעטפת שלו דומה לספר משנות ה- 50. המלחמה בין הפראי לקידמה.
בתווך של המלחמה הזאת נמצאת גם משפחה חדשה שהגיעה לאלסקה. אמא, בת, ואבא מכה. יש כאן ניסיון לקשר בין שבי במלחמת וייטנאם למכות, אבל מבחינתי (ובסופו של דבר זה גם נרשם בספר) אין שום קשר בין המלחמה למכות. באמריקה יש שכבת אנשים שנקראת 'זבל לבן'. שכבה שמאשימה את כל העולם בחוסר ההצלחה שלה. במקביל יש שכבה שמתכוננת ליום הדין, יהיה אשר יהיה. שכבה של אנשים די מסוכנים שכמעט כל עימות שלהם מסתיים בהרג. והאבא הזה הוא שילוב מסוכן בין השניים, כשבכל רוגז קטן שלו, ולא חשוב על מה, הוא הופך את אשתו לשק איגרוף. והאישה מפחדת לברוח, עד ש...
בין לבין יש גם רומן נחמד בין הבת לצעיר מקומי, ותיאור מרהיב של הטבע של אלסקה, משולב באופן החיים של המקומיים. והתיאור נשמע כל כך אמין שחיפשתי את קורות חייה של הסופרת, ואכן היא גרה, עם הוריה, באלסקה שנים רבות.

ספר מצויין, סוחף ומעניין, ומסקרן, היות והוא מדבר על מקום רחוק שרובינו לא מכירים, אלסקה.
לני הייתה ילדה רגילה, רגילה מינוס אפילו, היא עברה הרבה ממקום למקום, ולא הרגישה שהיא מתאימה ושייכת לשום מקום. אבא שלה היה שבוי מלחמה שחזר הביתה שבור, והעביר אותם מדירה לדירה, עד שירש חלקת אדמה באלסקה ולקח אותן איתו עד סוף העולם שמאלה.
לני, שהייתה רגילה לחיים מודרנים, פתאום הגיעה לחיים אחרים לגמרי, בית בלי חשמל או מים זורמים, שירותים בחוץ, חצי שנה מבלים בלהתכונן לחורף הקשה, לדוג, לשמר את הבשר והדגים, לגדל חיות וירקות, לשאוב מים מהבאר. אין חשמל, אין טלפונים אלא רדיו כדי לתקשר, ואין טלויזיה.
ודווקא במקום הזה, הטבע הפראי והקשוח, לני מוצאת שהיא סופסוף מרגישה שייכת. הסיפור לא פשוט, ויש הרבה עליות ומורדות, חלקן גם מוקצנות, אבל מאד מעניין, ומדהים היה לגלות שגם אחרי שהיא חיה חיים נוחים עם שירותים ומים זורמים וטלויזיה, היה לה מוזר לקנות בסופר במקום לגדל את האוכל שלה בעצמה.

מכאן, ספויילרים למי שלא קרא----
הסיפור על אבא שלה ועל איך זה לחיות לצד גבר מכה היה לא פשוט לקריאה, אבל מרתק ומאלף, איך אמא שלה פשוט לא יכלה להתנתק ממנו עד שהוא הגיעה לבת שלה, ועליה היא כבר הייתה חייבת להגן, סיפור מוכר מידי של הרבה נשים שמקריבות את עצמן, עד שזה נוגע לילדים ואז הן מחליטות לצאת ממעגל האלימות. ועל הסביבה שגם כשיודעת לא תמיד מצליחה לעזור.
לא אהבתי שאמא של לני מתה בגיל צעיר אחרי כל מה שהיא עברה, אבל ככל הנראה זאת הייתה הדרך של לני לחזור חזרה, אם האמא הייתה חוזרת סביר שהייתה נענשת על מעשיה, כמה שזה אבסורד. בנוסף, זה היה קורע לב כשלני סופסוף חזרה שהשריף הכשיל אותה וכלא אותה, למרות שראה שיש לה ילד קטן ולמרות שידע על האלימות של אביה ושהיא לא הייתה מעורבת, מה שכן, בניגוד לספר אחר שקראתי לאחרונה (the giver of starts), העניין נפתר סה״כ מהר. היה מעניין לראות גם איך הבן שלה, שגדל לחיים מודרנים, כמוה מהר מאד נהנה מהחיים הפשוטים באלסקה.

לסיכום, ספר מרתק, לוקח למחוזות אחרים וגורם גם לחשוב על החיים המהירים שאנחנו חיים, עם אוכל עטוף בניילון בסופרים ומים זורמים...

"הוא יושב על שפת הנחל בין ערביים
הוא מקשיב לקול שירי המים הזכים
הוא שומע איך פרחים צומחים
והטל יורד לו
וקופא על לחייו כמו פנינים

מבדידות האנשים הופכים קשים
מעטים יוצאים ממנה נשכרים
יש הפוחד מהדממה
יש המגלה בה נשמה"
(יהונתן גפן, "שיר בין ערביים")


הסקירה מספר 700 שלי באתר הזה שולחת אותי לסקירות ישנות יותר ולדברים שכתבתי בעבר. למשל לפני שנתיים כשקראתי את הספר "עד קצה העולם - מסע אל החופש בלב השממה" שהוא ספר דוקומנטרי על צעיר אמריקאי בשם כריסטופר מקנדלס שעוזב את המשפחה, התואר, הרכוש שצבר ושקיבל כדי לחיות לבד ובצורה "טהורה" בלב אלסקה. העיתונאי שמתחקה על קורותיו מביא את הביקורת הגדולה ביותר שנאמרה על הדרך שבה הגיע לאלסקה, והיא דווקא נאמרת מהמקומיים הגרים במקום, ויודעים כי לקור הגדול, לחיות הטורפות ולשאר הסכנות הקיימות בטבע הפראי של אלסקה צריך להערך כראוי בציוד ולא לנסות להתמודד איתן לבד. בסקירה ההיא ציטטתי את "חופשי זה לגמרי לבד" של יהודה פוליקר והעמדתי אותו בסימן שאלה.

בספר "הלבד הגדול" אנחנו פוגשים את משפחת אולברייט, ששום דבר לא בהיר אצלה, בטח לא הכל. בתחילת הסיפור לנורה, לני, היא בת שלוש עשרה. אמא שלה קורה בת שלושים והן הולכות בעקבות אבא שלה ארנט מתחנה לתחנה בניסיון להשתלב. זוהי שנת 1974, ארנט סיים שירות צבאי הכולל שבי בוויטנאם, והוא מתקשה לחזור לחיי שגרה ובעיקר למצוא עבודה ולפרנס את בנות המשפחה שלו. ואז הם עוזבים את סיאטל, שהיא עוד תחנה בשורת התחנות שלהם, ועוברים אל בית באלסקה הפראית. שם, במפתיע ועל אף הקושי ההישרדותי הגדול, הם משתקעים למשך כמה שנים.

הקהילה בעיירה באלסקה היא קטנה וקשוחה אבל מקבלת אורחים ונחלצת לעזרה במקרה הצורך. לני משתלבת בבית הספר הקטן, קורה מצליחה לבשל, לשמר מאכלים רבים, לגדל גינת ירק ומשק חי ולנהל את הבית. לעומתן, ארנט, גם אם במשך מספר חודשים הוא פורח ויוצא מתוך השריון הקשוח שלו, הרי שבהמשך הוא מתחיל להיות יותר ויותר אלים כלפי אשתו וגם כלפי הבת שלו, והוא גם מצליח להטיל חיכוכים וקונפליקטים בקהילה הקטנה. שני הדברים יחד הם הרסניים.

בסקירות כאן באתר יש מי שכתב שהספר הזה מגמד את הספר "שירת סרטני הנהר". הי, גם עליו כתבתי ולכן חשוב לי לומר שלעומת שירת סרטני הנהר הספר כאן אמין יחסית מבחינת עלילה והתנהלות הדברים. נכון שההסתגלות של המשפחה לתנאים האלסקיים החריפים היא קצת מהירה מדי לטעמי, ויש בעיני דילוג על טעויות וקשיים שבוודאי היו. אלא שהטעויות והקשיים של ההסתגלות הם לא המוקד של הספר. המוקד הוא האלימות במשפחה. וכאן, גם אם התיאורים והתהליכים הם אמינים, הרי שהחיבור של האלימות הזאת להלם קרב ולמוראות השבי הוא קצת בעייתי בעיני. אנחנו מכירים כאן במדינה הלומי קרב, וברור שהמשפחות והסובבים אותם סובלים, זה לא בהכרח מגיע לאלימות מכוונת, בטח לא אצל מי שלא היו לו גרעיני אלימות כזאת מלכתחילה. האם זו הבדידות שעושה אנשים קשים? או הסבל? לא ברור.

הספר פוגש את לני בשלושה שלבים בחייה, בתחילה בהגעה לאלסקה, ואז היא כאמור בת שלוש עשרה. החלק הבא קורה כמה שנים לאחר מכן, כשהיא כבר בת שבע עשרה וארנט המפוטר מהעבודה מוצא לו כעסים וקונפליקטים בין השכנים בחילוקי הדעות שבין השארת הפרא ובין הבאת הקידמה. החלק השלישי הוא מספר שנים מאוחר יותר, כאשר לני ואמה בורחות מאלסקה, ואחר כך לני מנסה לחזור. החלק הזה מעמיס על העלילה הרבה מאוד מקרים דרמטיים שקורים, עד כדי מלודרמטיות בלתי אמינה בעליל. העלילה היתה יכולה לעבוד יפה גם עם חלק מהאירועים ולא דייסה המורחת את כולם יחד.

עם זאת, תיאורי הטבע האלסקי יפים לכל אורך הספר.