ביקורת ספרותית על מכתבים מנסיעה מדומה (מחודש) מאת לאה גולדברג
ספר טוב

---

ה"סקירה" הבאה היא יותר מכתב, שמנסה להיות פיוטי, ופחות סקירה שמנסה להבהיר. זה מה שיצא לי :)

30.10, אור לו' מרחשוון, אי שם,

לאה-רות, רות-לאה, יקרה, אהובה,
אחת שהיא שתיים ושתיים שהן אחת.
הערב אני מרגישה לראשונה שהסתיו כבר כאן. זו הקרירות הנכונה, הטמפרטורה המדויקת, ששלחה אותי לשבת בחוץ, לבושה בסוודר קליל.
אני יושבת וכותבת לך מכתב, לא מדומה כלל, לך- אישה שהיתה וכתבה ואיננה עוד.

לפעמים בראשי את לאה, ה-לאה, שגדלתי על "ניסים ונפלאות" ו"איה פלוטו" שלה; ועכשיו, לפעמים את רק רות אחת, היושבת לה בחדר קטן בארץ אחרת וזרה לי. ושם, רכונה למכתבה, הנייר מולך והעט בין אצבעותייך, את מפליגה בדמיונותייך אל נופים אחרים.
אני עצמי לא נוסעת לשום מקום, אבל נחרתו בנפשי מקומות רחוקים מאיזו נסיעה מדומה- משקיפה על רחובות בריסל ופריז וברלין שלך, על כיכרותיהן המפוארות, שווקים וסמטאות עלובות, והכל נראה לי אפור כל כך ורחוק, כמו תמונת שחור-לבן ישנה. אבל כשאת מתארת את הים מולו את עומדת באיזה יום קר, דוקא הוא נראה לי כחול מאוד.
כאן מעלי יש ים לילי וכהה, בתוכו מרצדים כמה כוכבים שמצליחים להתגבר על אור פנסי הרחוב.

זה מוזר, לאה, רות – יש בינינו מרחק אינסופי – גיאוגרפי, תרבותי, היסטורי. אינני מכירה כמעט שום אזכור שלך לסופר או משורר או מלחין שהיו אז, לסגנונות ציור ומחזות שאהבת, מקומות שנהגת להסתובב בהם, בין בדמיון ובין במציאות.
ולמרות כל זאת, כמעט כל מילה שלך מולידה בתוכי הנהון, חיוך קצר ועצוב. אמן מהדהד למילותייך. אולי כי בני האדם לא משתנים, ורגשותיהם גם לא.
הזמן משנה המון דברים- ראי כמה קרה בפחות ממאה שנה! העולם שחיית בו את כבר הכיר קצת את קצב המודרנה, ואילו אנו היום עטופים בה מכל עבר, על כל מה שהיא מציעה.
תראי אותי, יושבת לי בלילה בחוץ, בשקט המתפרש בנחת במושב. מדי פעם נשמעת קריאתו האקראית של התרנגול, ומקודם ארנב טייל על המדרכה מולי; תמונה פסטורלית, בסך הכל.
היתה יכולה להיות, אם לא המחשב המרובע והקר עליו אני מקלידה את המילים הווירטואליות הללו. אולי זה כל מה שאני רוצה: לכתוב מכתבים אמיתיים עם נייר אמיתי לאנשים אמיתיים בדואר אמיתי. קצת מדומה לי, כל הטכנולוגיה הזאת.
ואולי מה שאני באמת מבקשת זה קצת רומנטיקה.

לאה, או רות, לא זה היה מושא מכתבייך? אהבה?
או אולי שברון לב?
מדוע לכתוב כל כך הרבה מעצמך לאדם ממנו את נפרדת? זה מזוכיזם, או סדיזם, או פשוט חוסר היכולת להרפות?
יש עמנואל אחד, מדומה או לא. ואליו את כותבת. איתו את בוחרת לחלוק את הנסיעה המדומה שלך, לתאר בפניו את האנשים והצבעים ומדרכות הערים, למרות הריבים והכעס שחוצץ ביניכם. למה?
וכעת אני יכולה להבין אותך. רק בכתיבה אל אדם כה מוכר, כה אהוב, המילים יכולות להיכתב במלוא האותנטיות, במלוא האמיתיות, המכתב יכול להתמלא כולו בצבעי אישיותך המגוונים. וזאת עוד דרך להגיע אל עצמך, בסופו של דבר.

לאה, לאה יקרה, בואי ונסיר את מסיכת ה"רות", כבר אין צורך בה! אין צורך עוד בדימוי.
את כותבת על כובד ליבך. כמה משקל יש בשתי מילים, אפילו אהוב לא מסוגל לשאתן.
מה נעשה, את ואני? כיצד נדאג שהפרפרים לא יברחו מליבנו, שבועות הסבון המרחפות יקחו אותנו מעלה בלי להתפוצץ?
כמה קלות נושאת בתוכה המילה "קלות". ואני כבר גיליתי שאחת המילים המאפיינות את כתיבתך היא "תוגה." איך נישא את הפער הבלתי עביר בין שתי המילים?
אני יודעת על עצמי שכשאני רוקדת, הקלות מצטרפת אלי ואנחנו מסתובבות במעגלים יחד. וכשאני רצה, היא משיבה אוויר על פני.
בגוף הכבד הזה יש פוטנציאל לקלות. כמו שבהליכה בגשם התוגה יכולה ללכת איתנו יד ביד.
זה משחק, וכל החיים אנחנו נלמד לאזן את המשקולת, שלא נצוף הרחק ושלא נטבע.

עכשיו אני מבינה שטעיתי, זה לא סתם ערב סתווי ראשוני, החורף כבר כמעט כאן. הבאתי שמיכה.
אולי באיזשהו שלב את יוצאת ממעבה חדרך לנסיעה לא מדומה בעליל, כורכת את כל המכתבים יחדיו לכדי איזשהו ספרון. עובדה, הרי קראתי בו עכשיו.
וקראתי קצת באחרית הדבר, ומצאתי בה דבר מצער מאוד: מובא שם שמתחת ביקורת קשה על ספר המכתבים הזה. נראה שתיעבת אותו. אין יותר עצוב מלראות אמן שלא אוהב את יצירתו.
אבל אני אוהבת את ספר המכתבים הזה, את הנפש המובאת בו, את מילות השירה שאין עוד הרבה כמותן בארץ הזאת. גם את התוגה שלך אני אוהבת, ותחושת הבדידות בין אנשים יכולה להיות לי מוכרת.
יש בספר הזה הרבה ממך. כמה אומץ צריך בשביל דבר כזה. כן, בשביל זה היה צריך לאה מדומה, בשביל זה היתה נצרכת רות.
במובנים מסוימים, גם המכתב הזה שלי מדומה, מאחר והוא נכתב לאחת שלא תקרא אותו.
אבל המילים שקיבלתי, התחושות, הנופים, הצבעים, הים הכחול- נראה שהם לא מדומים בכלל.

*****

והַשִּׁיר אֲשֶׁר לֹא כְּתַבְתִּיו
כַּאֲשֶׁר כָּתַבְתִּי שִׁירִים
וַאֲנִי עוֹד זוֹכֶרֶת הַכֹּל
כָּל צְלִיל, כָּל נִיב.
וְלֹא יִכָּתֵב גַּם עַכְשָׁו.
לוּ כְּתַבְתִיו אָז, הָיָה
אֱמֶת מְעֻרְטֶלֶת מִדַּי.
וְאִם אֶכְתְּבֶנּוּ הַיּוֹם
יִהְיֶה שֶׁקֶר גָּמוּר.
בּוֹאִי, רְדִי אֶלַי, בַּת הָאֵלִים,
הַרְכִּינִי עָלַי
אֶת רֹאשֵׁךְ הַמַּלְבִּין.
נְשַׂחֵק בַּמִּלִּים –
מַה צָלוּל הָעוֹלָם בַּמִּשְׂחָק הֶחָדָשׁ –
לֹא אָז, לֹא עַכְשָׁו
לֹא אֱמֶת, לֹא כָּזָב
שְׁתֵּי כַּפּוֹת הַמֹּאזְנַיִם עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת
בַּמִּקְצָב.

» ביקורות נוספות של מעין
» ביקורות נוספות על מכתבים מנסיעה מדומה (מחודש)