****


אני מת לנסוע שוב לנפאל. הייתי שם לפני חמש עשרה שנה, וששת השבועות האלה נכנסו לי עמוק מתחת לעור והם פועמים בי לחזור, לשבת בבית הקפה "פומפרניקל" בקטמנדו או בפוקרה על שפת האגם, להזמין "בלאק טי" ועוגת קינמון ולהביט על התאואים, על הילדים היחפים המשחקים כדורגל ולנשום, עמוק.
אחר כך הייתי מתכנן באיטיות את הטרק שלי לשרשרת הרי האנאפורנה, דרך כפרים מבודדים חסרי חשמל, פורטרים קלי רגליים ופונדקים שמג

גיבורת הספר, אריאלה, גרושה בת 63, בייאושה, מפרסמת את הפוסט הבא לפני שהיא נכנסת למקלחת: "יאללה, גרושות, דברו איתי. אני שוקעת. מוכרחה לשמוע איך אחרות מתמודדות עם כל זה. כתבו לי. ניפגש. אני צריכה אוויר. מצופים. פרופורציות. גלגלי הצלה. סיפורים. לא של גרושות שהתגרשו נהדר. לא של גרושות מאושרות. לא שבעצמן יזמו את הפרידה. לא צעירות שכל העתיד לפניהן. לא מאוהבות בזוגיות שנייה. לא מסוחררות מהחופש באמצע החיים

את <mark>יעל משאלי</mark> יצא לי להכיר בתרבות בכתבות הפובליצסטיות שלה בידיעות אחרונות, או בnrg או בספר האחרון שכתבה שקראתי(ופחות התחברתי אליו) בניין שלם כניסות א'-ה'. אז לקחתי את הספר בעירבון מוגבל, עד שהפתיחה כבשה אותי, הסיפור כבש אותי והדמויות מילאו את הסיפור חיים, גם מיקום הסיפור בירושלים, הסופרת ציירה אותה בגוון מאוד מיוחד. הסיפור מסופר בנקודת מבטה של כמה נשים סבתות,אימהות,דודות לשושלת משפחתית שיש בה הר

קודם כל, זה הספר הראשון של <mark>יעל משאלי</mark> שאני קוראת וממש נהניתי מהכתיבה הנהדרת. לפני שהתחלתי לקרוא בעצמי קראתי קצת ביקורות עליו פה ושם וכתבו עליו שזה ספר יוצא דופן, אפילו ראיתי שקטלגו אותו כ"ספר מתנה". קצת לא ידעתי למה לצפות ואיך לגשת אליו. אבל בשורה התחתונה: נהניתי! הוא מעולה!
הספר מביא לנו את הסיפור של ציון. ציון היא אישה בתחילת שנות ה 30 לחייה והיא החליטה להקפיא ביציות כי היא לא יודעת מתי ואם בכלל

ציון קיבלה החלטה משמעותית בנוגע לחייה, ועכשיו היא מדברת על כך עם דמויות שונות המקיפות אותה. חברה, רופאה, אחות, עוד אחות, אמא.
המשפחה שלה מאוד מיוחדת, משום שיש בה אחים מאומצים, אחים ביולוגיים, ועוד אחים מאומצים שהם גם אחים ביולוגיים. והסיפור לא כתוב בגוף ראשון או שלישי, אלא כשיחה, אבל רק צד ממנה. כאילו הקשבתם למישהו מדבר בטלפון ושמעתם רק את הצד שלו. קל להשלים את התמונה, וצורת הכתיבה הלא שגרתית יכו

בכתיבה שוטפת מופלאה כיאה ל<mark>יעל משאלי</mark> ה-סופרת בחסד עליון שאת רוב ספריה קראתי היא שבה ומפתיעה בספר אמא וזהו .
ספר רגיש מרגש ומעורר מחשבה בו מגוללת בכתיבה מבריקה בקונספט מונולוגים של נשים חשופים ואף כואבים הנקראים בשטף ומהדהדת את נושא האמהות , בחירות , ומה שביניהם .
ציון גיבורת הספר היא בחורה בת 30 , ילדה עשירית במשפחתה , אין לה זוגיות .
נמצאת בדילמה אישית האם היא בכלל רוצה להיות אמא או לא ול

על הסופרת <mark>יעל משאלי</mark>, שמעתי רבות. בכך שהתחילו להתייחס לקהילה דתית הגאה, וכך <mark>יעל משאלי</mark> ציינה שבנה הוא דתי שיצא מהארון, והיא גאה בו ולא מתביישת בכך שהוא משייך את עצמו לקהילה הגאה. לפני כחודשים אחדים נתקלתי בספר שלה ליד סטמצקי בספרים הזולים שנמצאים ליד החנות, בין הספרים המשומשים. ההתחלה נשמעה לי מעניינת. הסיפור מגולל את סיפורם של כמה משפחות שחיות באותו בניין בכמה כניסות. היא קוראת לספר ''בניין שלם''

הספר בנוי מעשרה חלקים: מבוא, סיכום, ותשעה מונולוגים. שמונה חלקים מסופרים מפי נשים, והתשיעי מפי גבר. חשבתי שאוכל לקרוא אותו במקביל לספר עלילתי אחר. לא ידעתי לאיזו סוגה לשייך אותו. הוא לא פרוזה, לא עיוני, אולי קצת ממואר, אבל הכי מדויק: הוא מִישְׁמָשׁ בין שלושת אלו.

אז לא. לא הצלחתי למקבל אותו עם ספר אחר. הוא כל כך סחף אותי לתוכו, הרגשתי שאני יושבת מול כל אחת מן הנשים הנפלאות הללו, כל אחת בדרכה,

הבניין הוא מעין מיקרו-קוסמוס ישראלי עירוני. חמש כניסות, ארבע קומות. שוכרים ובעלי דירות. נשואים, פרודים, רווקים. חתך גילאים שונים. כמעט כולם דתיים, אדוקים יותר או פחות. נעם ואהרון שעברו מן ההר- זוג פרוד עם ילדים הגרים בדירות שונות באותו בניין. זוג מבוגר שהיחסים ביניהם עלו על שרטון לפני זמן רב. שירה ועמיחי, שהוריו גרים באותו בניין. שמוליק, סרבן נישואין בן ארבעים. בעלי משפחות צעירים.
הפתיחה נראית טו