“**** אני מת לנסוע שוב לנפאל. הייתי שם לפני חמש עשרה שנה, וששת השבועות האלה נכנסו לי עמוק מתחת לעור והם פועמים בי לחזור, לשבת בבית הקפה "פומפרניקל" בקטמנדו או בפוקרה על שפת האגם, להזמין "בלאק טי" ועוגת קינמון ולהביט על התאואים, על הילדים היחפים המשחקים כדורגל ולנשום, עמוק. אחר כך הייתי מתכנן באיטיות את הטרק שלי לשרשרת הרי האנאפורנה, דרך כפרים מבודדים חסרי חשמל, פורטרים קלי רגליים ופונדקים שמג”

“ציון קיבלה החלטה משמעותית בנוגע לחייה, ועכשיו היא מדברת על כך עם דמויות שונות המקיפות אותה. חברה, רופאה, אחות, עוד אחות, אמא. המשפחה שלה מאוד מיוחדת, משום שיש בה אחים מאומצים, אחים ביולוגיים, ועוד אחים מאומצים שהם גם אחים ביולוגיים. והסיפור לא כתוב בגוף ראשון או שלישי, אלא כשיחה, אבל רק צד ממנה. כאילו הקשבתם למישהו מדבר בטלפון ושמעתם רק את הצד שלו. קל להשלים את התמונה, וצורת הכתיבה הלא שגרתית יכו”

“גיבורת הספר, אריאלה, גרושה בת 63, בייאושה, מפרסמת את הפוסט הבא לפני שהיא נכנסת למקלחת: "יאללה, גרושות, דברו איתי. אני שוקעת. מוכרחה לשמוע איך אחרות מתמודדות עם כל זה. כתבו לי. ניפגש. אני צריכה אוויר. מצופים. פרופורציות. גלגלי הצלה. סיפורים. לא של גרושות שהתגרשו נהדר. לא של גרושות מאושרות. לא שבעצמן יזמו את הפרידה. לא צעירות שכל העתיד לפניהן. לא מאוהבות בזוגיות שנייה. לא מסוחררות מהחופש באמצע החיים”

“קודם כל, זה הספר הראשון של יעל משאלי שאני קוראת וממש נהניתי מהכתיבה הנהדרת. לפני שהתחלתי לקרוא בעצמי קראתי קצת ביקורות עליו פה ושם וכתבו עליו שזה ספר יוצא דופן, אפילו ראיתי שקטלגו אותו כ"ספר מתנה". קצת לא ידעתי למה לצפות ואיך לגשת אליו. אבל בשורה התחתונה: נהניתי! הוא מעולה! הספר מביא לנו את הסיפור של ציון. ציון היא אישה בתחילת שנות ה 30 לחייה והיא החליטה להקפיא ביציות כי היא לא יודעת מתי ואם בכלל”

“**** אני מת לנסוע שוב לנפאל. הייתי שם לפני חמש עשרה שנה, וששת השבועות האלה נכנסו לי עמוק מתחת לעור והם פועמים בי לחזור, לשבת בבית הקפה "פומפרניקל" בקטמנדו או בפוקרה על שפת האגם, להזמין "בלאק טי" ועוגת קינמון ולהביט על התאואים, על הילדים היחפים המשחקים כדורגל ולנשום, עמוק. אחר כך הייתי מתכנן באיטיות את הטרק שלי לשרשרת הרי האנאפורנה, דרך כפרים מבודדים חסרי חשמל, פורטרים קלי רגליים ופונדקים שמג”

“ציון קיבלה החלטה משמעותית בנוגע לחייה, ועכשיו היא מדברת על כך עם דמויות שונות המקיפות אותה. חברה, רופאה, אחות, עוד אחות, אמא. המשפחה שלה מאוד מיוחדת, משום שיש בה אחים מאומצים, אחים ביולוגיים, ועוד אחים מאומצים שהם גם אחים ביולוגיים. והסיפור לא כתוב בגוף ראשון או שלישי, אלא כשיחה, אבל רק צד ממנה. כאילו הקשבתם למישהו מדבר בטלפון ושמעתם רק את הצד שלו. קל להשלים את התמונה, וצורת הכתיבה הלא שגרתית יכו”

“גיבורת הספר, אריאלה, גרושה בת 63, בייאושה, מפרסמת את הפוסט הבא לפני שהיא נכנסת למקלחת: "יאללה, גרושות, דברו איתי. אני שוקעת. מוכרחה לשמוע איך אחרות מתמודדות עם כל זה. כתבו לי. ניפגש. אני צריכה אוויר. מצופים. פרופורציות. גלגלי הצלה. סיפורים. לא של גרושות שהתגרשו נהדר. לא של גרושות מאושרות. לא שבעצמן יזמו את הפרידה. לא צעירות שכל העתיד לפניהן. לא מאוהבות בזוגיות שנייה. לא מסוחררות מהחופש באמצע החיים”

“קודם כל, זה הספר הראשון של יעל משאלי שאני קוראת וממש נהניתי מהכתיבה הנהדרת. לפני שהתחלתי לקרוא בעצמי קראתי קצת ביקורות עליו פה ושם וכתבו עליו שזה ספר יוצא דופן, אפילו ראיתי שקטלגו אותו כ"ספר מתנה". קצת לא ידעתי למה לצפות ואיך לגשת אליו. אבל בשורה התחתונה: נהניתי! הוא מעולה! הספר מביא לנו את הסיפור של ציון. ציון היא אישה בתחילת שנות ה 30 לחייה והיא החליטה להקפיא ביציות כי היא לא יודעת מתי ואם בכלל”