״נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי״ (שיר השירים ה׳ ו׳)

לא דמיינתי לעצמי שזה יהיה הספר שיוציא אותי ממחסום הכתיבה שלי, ובכל זאת, בשעה שסיימתי לקרוא את המילים האחרונות של אחרית הדבר, בעודי בוהה בחלל ומנסה להבין מה קראתי עכשיו והיכן אני בעולם, והנה מילים החלו מתגנבות אל ראשי. מחשבות, תהיות. מילים! מילים חיות!

ולחשוב שבעמוד 40 לערך עוד חשבתי להחזיר אותו לספריה...
עד שברגע אחד העלילה כמו מתעטפת בלבוש אחר, מחליפה דמות במעין סחרור מכשף, ומהרגע ההוא והלאה כבר הייתי לכודה.
אז לחיי הזדמנויות שניות, שכן הספר הזה מופלא ואנסה לספר קצת למה:)

נמר שלג זקן ומדוכדך ועיתונאי במשבר ושמו ארסן נמצאים, כל אחד במקומו שלו, על סף של דרך חדשה.
הם כואבים אהבות ישנות, מסתכסכים בליבם עם אנשים ויצורים אחרים, וכאילו אחז בהם כישוף, שוקלים בדעתם לבצע מעשים קיצוניים- האחד בלתי אפשרי, השני מרושע ואווילי.
והגורל הוא זה שמנתב את דרכם, משנה ומפתל אותה כרצונו, עד לרגע הסיום העל-טבעי, האגדי.

באופן שנדמה לעיתים לא ברור, במארג העלילה נשזר סיפורה של הכלה הנצחית, סיפור יפהפה על כלה המחכה לחתנה שהלך בכעס אל היערות ומעולם לא שב, והיא מהלכת בהרים וקול בכייה נישא לכל עבר, נפוץ לכל רוח, וכך סיפורה ממשיך ונמסר מדור לדור.

״איזה גורל מזומן למי בעולם הזה? זאת השאלה- איזה ולמי? וככה זה תמיד. אף אחד לא יתחמק... ובציפייה לגורלך ימלאו ימיך, ייגרעו... אבל הציפיה תישאר עד יומך האחרון, עד שעתך האחרונה... וככה יהיה תמיד.״ (עמ׳ 33)
הגורל הוא הגיבור האמיתי של הספר הזה. כמעט נדמה שחייהם של ארסן ונמר השלג לא נועדו להתקיים ולו רק לרגע שבו נגזר גורלם, כאילו כל מה שהיה לפני לא נחשב, רק הרגע ההוא.

הספר הזה כל כך מפתיע... רגע אחד על מי מנוחות, ובשניה הבאה גזירת גורלות.
רגע אחד דכדוך ושקיעה בזכרונות מהאהבה שקמלה, ורגע לאחר מכן הצמיחה והרעננות והאושר שיש באהבה חדשה.
לעלילה כאילו יש חיים משלה, נעה ונדה בקצב שהיא קבעה, ולי רק נשאר לעמוד המומה אל מול התפאורה המשתנה.

ארסן, שבתחילת הספר לא רק שזלזלתי בו והובכתי ממנו, מתגלה כאדם עם נפש סוערת, חיה, מלאת אהבה.
יש עוד דמויות נפלאות בספר הזה, מי מהן בזויות באופיין ומי מקסימות, וכתובות באופן מוחשי, אמיתי וכל כך קיים.
גם הכלה הנצחית מפליאה במוחשיותה, כאילו גם אני שמעתי אותה בוכה ומתפללת בהרי טיאן-שאן... ולא יכולתי שלא לחשוב על הרעיה משיר השירים המבקשת את דודה, חולת אהבה.

בסוף הספר יש אחרית-דבר לכאורה לא קשורה למהלך הסיפור, אבל גם לחלוטין כן. וגם היא הצליחה לפתוח בי משהו, כמו כל הספר הזה, לגעת לי בנימים עדינים בנפש.

זה ספר עדין ומשונה ולא צפוי. נהניתי ממנו מאוד, להפתעתי הרבה. הייתי שמחה לשמוע את סיפורי האגדות האלה סביב מדורה בטיול בקירגיסטן, מפיו של איזה כפרי באנגלית משובשת.. ובכל זאת הספר העניק חוויה דומה.

איטמטוב, סופר שלא הייתי מגיעה לספרים שלו ללא סימניה (תודה רבה!) מתגלה לי לאט לאט כאמן מילים, מחשבות ודיאלוגים.
ספר של ארבעה וחצי כוכבים, רק בגלל התחלה חלשה לטעמי.

בתפילה לאיחוד הכלה עם חתנה,
הדוד עם הרעיה,
שלום בעולם, שלווה במלכות.
אמן ואמן♥

ה"סקירה" הבאה היא יותר מכתב, שמנסה להיות פיוטי, ופחות סקירה שמנסה להבהיר. זה מה שיצא לי :)

30.10, אור לו' מרחשוון, אי שם,

לאה-רות, רות-לאה, יקרה, אהובה,
אחת שהיא שתיים ושתיים שהן אחת.
הערב אני מרגישה לראשונה שהסתיו כבר כאן. זו הקרירות הנכונה, הטמפרטורה המדויקת, ששלחה אותי לשבת בחוץ, לבושה בסוודר קליל.
אני יושבת וכותבת לך מכתב, לא מדומה כלל, לך- אישה שהיתה וכתבה ואיננה עוד.

לפעמים בראשי את לאה, ה-לאה, שגדלתי על "ניסים ונפלאות" ו"איה פלוטו" שלה; ועכשיו, לפעמים את רק רות אחת, היושבת לה בחדר קטן בארץ אחרת וזרה לי. ושם, רכונה למכתבה, הנייר מולך והעט בין אצבעותייך, את מפליגה בדמיונותייך אל נופים אחרים.
אני עצמי לא נוסעת לשום מקום, אבל נחרתו בנפשי מקומות רחוקים מאיזו נסיעה מדומה- משקיפה על רחובות בריסל ופריז וברלין שלך, על כיכרותיהן המפוארות, שווקים וסמטאות עלובות, והכל נראה לי אפור כל כך ורחוק, כמו תמונת שחור-לבן ישנה. אבל כשאת מתארת את הים מולו את עומדת באיזה יום קר, דוקא הוא נראה לי כחול מאוד.
כאן מעלי יש ים לילי וכהה, בתוכו מרצדים כמה כוכבים שמצליחים להתגבר על אור פנסי הרחוב.

זה מוזר, לאה, רות – יש בינינו מרחק אינסופי – גיאוגרפי, תרבותי, היסטורי. אינני מכירה כמעט שום אזכור שלך לסופר או משורר או מלחין שהיו אז, לסגנונות ציור ומחזות שאהבת, מקומות שנהגת להסתובב בהם, בין בדמיון ובין במציאות.
ולמרות כל זאת, כמעט כל מילה שלך מולידה בתוכי הנהון, חיוך קצר ועצוב. אמן מהדהד למילותייך. אולי כי בני האדם לא משתנים, ורגשותיהם גם לא.
הזמן משנה המון דברים- ראי כמה קרה בפחות ממאה שנה! העולם שחיית בו את כבר הכיר קצת את קצב המודרנה, ואילו אנו היום עטופים בה מכל עבר, על כל מה שהיא מציעה.
תראי אותי, יושבת לי בלילה בחוץ, בשקט המתפרש בנחת במושב. מדי פעם נשמעת קריאתו האקראית של התרנגול, ומקודם ארנב טייל על המדרכה מולי; תמונה פסטורלית, בסך הכל.
היתה יכולה להיות, אם לא המחשב המרובע והקר עליו אני מקלידה את המילים הווירטואליות הללו. אולי זה כל מה שאני רוצה: לכתוב מכתבים אמיתיים עם נייר אמיתי לאנשים אמיתיים בדואר אמיתי. קצת מדומה לי, כל הטכנולוגיה הזאת.
ואולי מה שאני באמת מבקשת זה קצת רומנטיקה.

לאה, או רות, לא זה היה מושא מכתבייך? אהבה?
או אולי שברון לב?
מדוע לכתוב כל כך הרבה מעצמך לאדם ממנו את נפרדת? זה מזוכיזם, או סדיזם, או פשוט חוסר היכולת להרפות?
יש עמנואל אחד, מדומה או לא. ואליו את כותבת. איתו את בוחרת לחלוק את הנסיעה המדומה שלך, לתאר בפניו את האנשים והצבעים ומדרכות הערים, למרות הריבים והכעס שחוצץ ביניכם. למה?
וכעת אני יכולה להבין אותך. רק בכתיבה אל אדם כה מוכר, כה אהוב, המילים יכולות להיכתב במלוא האותנטיות, במלוא האמיתיות, המכתב יכול להתמלא כולו בצבעי אישיותך המגוונים. וזאת עוד דרך להגיע אל עצמך, בסופו של דבר.

לאה, לאה יקרה, בואי ונסיר את מסיכת ה"רות", כבר אין צורך בה! אין צורך עוד בדימוי.
את כותבת על כובד ליבך. כמה משקל יש בשתי מילים, אפילו אהוב לא מסוגל לשאתן.
מה נעשה, את ואני? כיצד נדאג שהפרפרים לא יברחו מליבנו, שבועות הסבון המרחפות יקחו אותנו מעלה בלי להתפוצץ?
כמה קלות נושאת בתוכה המילה "קלות". ואני כבר גיליתי שאחת המילים המאפיינות את כתיבתך היא "תוגה." איך נישא את הפער הבלתי עביר בין שתי המילים?
אני יודעת על עצמי שכשאני רוקדת, הקלות מצטרפת אלי ואנחנו מסתובבות במעגלים יחד. וכשאני רצה, היא משיבה אוויר על פני.
בגוף הכבד הזה יש פוטנציאל לקלות. כמו שבהליכה בגשם התוגה יכולה ללכת איתנו יד ביד.
זה משחק, וכל החיים אנחנו נלמד לאזן את המשקולת, שלא נצוף הרחק ושלא נטבע.

עכשיו אני מבינה שטעיתי, זה לא סתם ערב סתווי ראשוני, החורף כבר כמעט כאן. הבאתי שמיכה.
אולי באיזשהו שלב את יוצאת ממעבה חדרך לנסיעה לא מדומה בעליל, כורכת את כל המכתבים יחדיו לכדי איזשהו ספרון. עובדה, הרי קראתי בו עכשיו.
וקראתי קצת באחרית הדבר, ומצאתי בה דבר מצער מאוד: מובא שם שמתחת ביקורת קשה על ספר המכתבים הזה. נראה שתיעבת אותו. אין יותר עצוב מלראות אמן שלא אוהב את יצירתו.
אבל אני אוהבת את ספר המכתבים הזה, את הנפש המובאת בו, את מילות השירה שאין עוד הרבה כמותן בארץ הזאת. גם את התוגה שלך אני אוהבת, ותחושת הבדידות בין אנשים יכולה להיות לי מוכרת.
יש בספר הזה הרבה ממך. כמה אומץ צריך בשביל דבר כזה. כן, בשביל זה היה צריך לאה מדומה, בשביל זה היתה נצרכת רות.
במובנים מסוימים, גם המכתב הזה שלי מדומה, מאחר והוא נכתב לאחת שלא תקרא אותו.
אבל המילים שקיבלתי, התחושות, הנופים, הצבעים, הים הכחול- נראה שהם לא מדומים בכלל.

*****

והַשִּׁיר אֲשֶׁר לֹא כְּתַבְתִּיו
כַּאֲשֶׁר כָּתַבְתִּי שִׁירִים
וַאֲנִי עוֹד זוֹכֶרֶת הַכֹּל
כָּל צְלִיל, כָּל נִיב.
וְלֹא יִכָּתֵב גַּם עַכְשָׁו.
לוּ כְּתַבְתִיו אָז, הָיָה
אֱמֶת מְעֻרְטֶלֶת מִדַּי.
וְאִם אֶכְתְּבֶנּוּ הַיּוֹם
יִהְיֶה שֶׁקֶר גָּמוּר.
בּוֹאִי, רְדִי אֶלַי, בַּת הָאֵלִים,
הַרְכִּינִי עָלַי
אֶת רֹאשֵׁךְ הַמַּלְבִּין.
נְשַׂחֵק בַּמִּלִּים –
מַה צָלוּל הָעוֹלָם בַּמִּשְׂחָק הֶחָדָשׁ –
לֹא אָז, לֹא עַכְשָׁו
לֹא אֱמֶת, לֹא כָּזָב
שְׁתֵּי כַּפּוֹת הַמֹּאזְנַיִם עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת
בַּמִּקְצָב.

מעשה באישה שנשאה כד חלב גדול על ראשה. בדרך אל השוק חשבה איך תמכור את כד החלב, ובעבורו תקנה תרנגולת. ואיך כשהתרנגולת תטיל ביצים, היא תמכור את האפרוחים בעבור עז, ואז תמכור את הגדיים בעבור פרה, ואת העגלים של הפרה בעבור...
כך המשיכה והפליגה בדמיונותיה, ובלי משים נתקלה באבן, הכד נפל מראשה ונשבר, והחלב נשפך.
האישה בכתה מרה והסיקה את מה שהיה לה להסיק, האמת שאני לא זוכרת מה היה המסר המדויק, אבל נראה לי שאפשר להבין.
את המשל הזה שמעתי כל כך הרבה פעמים כשהיתי קטנה מפי אבא שלי, והספר הזה העלה אותו משאול הנשייה של הסיפורים והאגדות האבודים בבת אחת.
ובספר, שלא כמו האישה הכורעת מתייפחת מול הכד השבור ומכה על חטא, ארמינטה רוסו דוהרת משם היישר אל כד החלב הבא. החלום הבא, הסיכוי הבא, בזמן שאני הקוראת מביטה אחריה בדאגה וחרדה.

אבל אני אתחיל רגע מההתחלה.

הימים ימי ההתקוממות נגד האפרטהייד בדרום-אפריקה, וארמינטה רוסו, בחורה לבנה המשתייכת לעם הבורי ו"השנוא ביותר בכל העולם", לדבריה, לא מצליחה עוד לנשום בתוך כל הכעס והאלימות האלו ומבקשת לברוח מהארץ רוויית הדם למקום שקט יותר. חוסכת פרוטה לפרוטה בשביל החלום הזה.
ואז נופלת לידיה הזדמנות כלכלית שהיא לא יכולה לעמוד בפניה, אולי גם לא רוצה, והיא מסתחררת אל קצה הצוק, משחקת על שפת התהום.

בכמה עדינות נפתח עוד צוהר ומוסט עוד וילון אל נפשה של ארמינטה. נפש מתוסבכת, מבוהלת, כועסת. ארמינטה ממאנת להרגיש אשמה על חטאי אבותיה, הלבנים הכובשים, ותוך כדי כך נשארת נאמנה לזהותה האפריקנית, ובו בזמן נחושה לעזוב את המולדת האם, מקווה לחיים טובים יותר במקום אחר.
והיא גם מאוד מקווה לאהבה. בכזאת כמיהה.
בשיחותיה עם ידידים-לא ידידים, בוויכוחיה עם אביה הכומר, מתגלה בחורה עקשנית, יש שיגידו מרדנית, שבעצם הלב שלה שבור, עייף, והיא רק מנסה להצמיח כנפיים ולעוף הרחק. לחצות את הנהר שלה לבדה.

איייי, איזה ספר!
רגעי הקליימקס שלו היו אגדיים ממש, בעיני, כל כך לא צפויים ומהפנטים.
הדיאלוגים היו נהדרים, ורגעי המחשבה הלא-מעטים של ארמינטה עם עצמה, או עם ההר הגדול שמנגד לחלונה... לא יכולתי שלא להזדהות, שלא לכאוב ולהרגיש איתה יחד.
עולם המוטיבים כאן ענק, ועוצמתי, והספר הזה ראוי מאוד להילמד ללימודי בגרות בספרות, ולו רק בזכותם.

הספר הזה תפס אותי ולא הניח לי עד שסיימתי אותו. אשרי הסופרים שמצליחים לברוא את הקסם הזה, ספרים שאי אפשר להרפות מהם, שגם אחרי שמסיימים הם לא באמת עוזבים אותך.
והרי למה ציפיתי, הלא זאת דלין מתיה, זו שכתבה את אחד הספרים המופלאים ביותר שקראתי בחיי- "הקפות ביער". דלין מבינה את נפש הטבע, האדמה והאדם בכזה דיוק מפעים ומרגש.

ואם יורשה לי לרגע לדבר על חסרונות הספר, אצביע על מילותיו האחרונות. בחייאת דלין, לא ככה מסיימים ספר! אבל ניחא. כמה מילים פחות מוצלחות בטקסט שראוי למלוא ההערכה.
והתרגום לא משהו, אבל זה כבר עניין אחר.

אז זה לא "הקפות ביער". בהחלט לא. אבל יש פה מן הרגישות המדויקת והלא רגשנית של דלין, הייחודיות שלה.
זה פשוט ספר נהדר. ונכון.
אולי זה בעצם ספר על משפחה. ועל אהבה.
וזה מה שהיתי צריכה עכשיו.

שיהיה שבוע טוב מאוד.

לפעמים צריך לדעת להיכנע, ולהודות: טעיתי. טעיתי כששפטתי ספר, על לא עוול בכפו, מבלי לקרוא מילה אחת בו, ולהחליט שלא אקרא אותו. וגם אם אקרא אותו, אז זה יהיה יום אחד, רחוק רחוק, בסוף רשימת הקריאה הבלתי נגמרת שלי.
עכשיו זה רגע טוב להתוודות: טעיתי, חברים. טעיתי ובגדול.

לא תכננתי להתאהב. לא אהבתי את שם הספר, ההתחלה היתה קשה ומכאיבה, באתי עם דעות קדומות, נכונה להטיל ספק בכל דבר.
והנה אני עכשיו, שבוע לאחר שסיימתי- גם אני שבויה בין מילים, בין דפים.
שבויה בסיפורו של פיץ, ילד, ממזר, בנו של נסיך, יורש העצר.
ללא הרבה אנשים לבטוח בהם בחייו. מדי פעם זוכה לחוויות ילדות, לכמה חברים- ילדה עם אף מדמם, איש נרגן וצולע, ליצן חצר מטורלל וגור כלבים אוהב.

מה אני יכולה לומר? אפשר להגיד על הספר הזה המון, וזה יהיה כאילו אמרתי לא כלום.
אני יכולה לומר שאף על פי שאף אחת מהדמויות כאן איננה קימת במציאות, כל אחת ואחת אמיתית לחלוטין, ממשית, כמו יכולתי לעבור את מסך הנייר ולהניח יד על כתפה.
שלמרות שהספר הוא כולו המצאה מכריכה לכריכה, החיים המסופרים בו קרובים מאוד מאוד. טוב, בלי החלק של הפנטזיה וההרפתקאות המטורפות. אבל כן- חיים שמסופרים, כמו שהם, על היומיום השקט, על תהפוכות וטלטלות; פציעות הגוף, כאבי הנפש, רגעי השמחה, שברון הלב.
והבדידות שעוטה כסות על הכל.

אפשר גם לומר- ולשבח! - שיש פה בניית עולם פנטזיה מקיפה ורחבה, שנעשתה באופן כל כך מקצועי, מסודר, אמין; מערכת קסם שנבנית לאט לאט. בלי מניירות, בלי פנפונים. יפה ופשוט.
ויש פה יכולת כתיבה מדהימה. מורגש איך כל מילה הונחה בדיוק במקומה הנכון, בכל סיפור ובכל דיאלוג. ואפילו התרגום הכושל לא הצליח לפגום ביופי.

אני יכולה לומר שיש פיץ אחד בעולם, שמספר את סיפורו הקשה, הפלאי, מילדות ועד נערות, בגוף ראשון, לא מחסיר פרט, לא מעלים רגש. וכמה יש להרגיש, כמה יש לספר.. המון.
ואי אפשר שלא להישאב לעולמו.

ועל כל הטוב הזה עלי להודות לאחי הקטן ועל ההתערבות המטופשת (שהתגלתה כמעולה) שלנו: כל אחד בוחר לשני מה לקרוא. אני קיבלתי את הטרילוגיה הזו, "הרואים-למרחק", עליו ציוויתי לקרוא את "הרוזן ממונטה-כריסטו" הפנטסטי. הוא נהנה מאוד מהספר בינתיים, אבל אני בטוחה שאני יותר. בלי להעליב, אדמונד דנטס היקר :)

ספר יפהפה, והרבה מעבר לכך. איך רק עכשיו קראתי אותו, איך?

החלון שלי פתוח, ואני שומעת את הגשם מטפטף בעליזות על השביל. הוא מנחם אותי עכשיו. היתי שמחה לצאת ולחזות ביופיו, אבל כמו רפונזל השבויה במגדל גם אני מבודדת בחדרי, חיובית למדי, נגיפית ונפשית. על הנפשית עושה השתדלות, בכל אופן.
אני מציירת קצת, נטפליקס וסרטי דיסני מעסיקים גם מפעם לפעם, יש מוזיקה, הרבה, אבל אני בעיקר קוראת. קוראת וקוראת וקוראת. מרגיש לי קצת לא פייר עבור הספרים, איך שאני חולפת על פניהם בכזו מהירות, בלי לתת שהיה למילים שעברו בי, לנוח בי קצת, לעורר את מחשבותי ונפשי למה שהתחולל כאן, במפגש הזה.
אבל אחרי "כל הג'אז הזה" החלטתי לעצור רגע. לקחת נשימה. לכתוב קצת. לעבד. הבעיה היא שאני קצת ספיצ'לס כרגע. אבל בוא ננסה.
~
התאהבתי כבר מהרגע הראשון. כשאני מתחילה לקרוא ספר אני עוברת פעם נוספת על התקציר, בוחנת את פרטי ההוצאה, מי המתרגם/ת במקרה של ספרים מתורגמים, בודקת אם הסופר/ת השאירו קריצה מסקרנת לקוראים, או הקדשה לאחד מאהוביהם. למה אני עושה את זה? זה עוזר לי להיכנס בקלות רבה יותר, כמעין התרשמות ראשונית. מומלץ :)
הפעם חיכתה לי הפתעה (ראשונה מתוך רבות) מתוקה במיוחד, מתחת לזכויות היוצרים. אני הולכת לצטט ממנה כי היא פשוט העלתה לי חיוך גדול:
"...מומלץ ללכלך ולהביא לבלייתו של ספר זה בכל דרך העולה על הדעת: להכתימו בכתמי קפה (רצוי שיהיה משובח), באלכוהול (ניתן גם זול), בדמעות (שרצוי שיימחו בידיים חומלות), ובאצבעות שוקולד. רצוי לקמט ספר זה בתיקים שעושים את דרכם למחוזות שונים ומשונים..." וכן הלאה.
אז לא עשיתי את כל הדברים הללו, בכל זאת ספר מהספריה, אבל ההזמנה המשעשעת ועם זאת כנה ופתוחה, עשתה לי חשק להתקדם אל העמוד הראשון בדילוגים עליזים.

לא נשארה בי הרבה מן החדוה הראשונית בסיומו. אבל היו בי (ועודן) מחשבות, אמיתיות, נוקבות, שפוגעות בבטן הרכה של הכאב, ותוך כדי גם מלטפות ומרגיעות.

"זו היתה אהבה של שתיים שהתחילו מאותו המקום גם אם אף אחד לא ידע על זה חוץ מהן. אולי כמו שאחיות תאומות אוהבות."

אני אספר קצת על העלילה, למרות שבמקרה שלו מצאתי את התקציר נהדר- לא מייפה ולא משנה, רק מסתיר את שדרוש שישאר נסתר. עד לגילוי.
ליז (שלא תקראו לה עליזה) פיין, למרות שמה המטעה, היא ישראלית צעירה שעוזבת את תל אביב חזרה הביתה להורים בקיבוץ. הטריגר? המחשב שלה שכה יקר לליבה נגנב מדירתה. כעבור זמן מה היא מקבלת מכתב מאחד שמכנה את עצמו "מישו", שטוען שהמחשב שלה אצלו ודורש ממנה לכתוב לו כ-40 מכתבים על מצבה הרגשי והנפשי, על חוויותיה ומחשבותיה. ובהחלט יש לו עם מה לאיים- הרי המחשב שלה אצלו, המחשב שמכיל כל כך הרבה קטעים שכתבה, ומכתבים שקיבלה מחברתה הטובה. אם תסרב, הוא ידאג למחוק הכל.
עד כאן מה הספר מספר על עצמו. מה לי יש לספר עליו?
הוא כל כך הפתיע אותי. אינסוף הסתעפויות לא צפויות בעלילה, רגעים כמעט שומטי לסת. לא יודעת, ציפיתי לספר קליל, משעשע, בסגנון של קומדיה. אבל לא. הוא עוסק בדברים שלא דמיינתי בכלל שזה יגיע אליהם, בכאב עמוק, בטלטולי הנפש בעקבות אירועי חיים קשים, בשאלות על הקיום העצמי. וסנונית ליס מטפלת בנושאים האלה ביד רגישה וחומלת.

"אם אתה לא יכול לזוז ולשמוח, להיות משהו ממה שאנשים בכלל ואנשים בגילך אמורים להיות, ממה שאתה עצמך, כמה זמן עובר עד שאתה פשוט אינך? אם אתה לא מקווה ולא מתחדש, כמה זמן עובר עד שאתה נעלם?"

כמה זמן עובר באמת? אם לא נותנים איזו בעיטה, מנערים את הגוף הרדום, רוקעים חזק על הקרקע, צועקים צעקה שמשחררת את הכדור השחור שבבטן, כמה זמן עובר עד שנשארת רק קליפה דהויה של מי שהיינו פעם, ומי שהיינו באמת פשוט נמוג ומתפוגג לחלל האויר?
ומה עושה אדם שאין לו מי שיעזור לו, שהוא לבד? מה אני היתי עושה בלי עזרת האנשים שתמכו ותומכים בי ברגעים הקשים והמפחידים ביותר שלי?

"...שמעתי אותם מאבדים שעות שינה, ראיתי את הקמטים שבין העיניים שלהם מעמיקים. הלכנו כולנו אחורה כמו במסע משונה בזמן. הם יצרו עבורי מחדש את הרחם הכי טוב שהם יכלו ואני התכרבלתי בו ובכיתי ובעטתי."

הכתיבה יפהפיה. יש כאן כמה דימויים נהדרים, וכמו שקשה לפספס, אני לא מצליחה להפסיק להביא ציטוטים למרות שאני יודעת שזה קצת מלאה ומאבד מההקשר, אבל הם כל כך יפים בעיני.
הבכיינית שאני הרבה הרבה זמן לא בכתה מספר, ואני מודה שגם פה לא, אבל זה היה הכי קרוב מזה חודשים רבים. עוד לפני עמוד 100 הרגשתי איך הכאב מתערסל בי, מייבב חלושות, ואיך התהוות של דמעות מדגדגת לי את העיניים. אבל בסוף הן לא יצאו. (אולי התקהיתי?)
אבל אל תדאגו, גם חייכתי הרבה. נרשמו גם כמה צחקוקים. חוויות שנעות על הציר בין מתוקות למופרעות מתוארות כאן. יש פה כל כך הרבה. מי היה מאמין שבספר הזה יש כל כך הרבה עושר? אני לא האמנתי.

ונושא שאני לא יכולה להתעלם ממנו- הספר הזה נכתב בישראל, על ידי ישראלית. אני יודעת, זה לא עניין נדיר במיוחד, לעם הספר יש גם סופרים וספרים, הפלא ופלא. אבל יוצא שאני בקושי קוראת ספרים עבריים. אולי כי אני קוראת בעיקר פנטזיה, ואין הרבה ספרי פנטזיה ישראלים שעונים על הדרישות שלי, ואולי כי רוב הספרים הישראלים שאליהם נחשפתי לא מצליחים לסקרן אותי מספיק. והנה, כשסוף סוף יוצא לי לקרוא ספר עברי, שגם לא מכיל אלמנטים פנטסטיים(!) – והוא קונה אותי ובגדול. מרגישה שזכיתי בלוטו.
אחד הספרים המיוחדים שקראתי עד כה. אני לא אשכח אותו במהירות. אני רק אבהיר שיש בו חלקים בוטים ושפה גסה לעיתים, ומאחר וזה ספר מכתבים, יש לי טיפה בעיה עם האמינות (אני אובססיבית לאמינות בספרים) של חלק מהעברת העלילה בספר. אבל הענינים האלה הצליחו להצטמצם באופן יחסי אל מול החויה המלאה שעברתי כאן, ביממה אחת של קריאה.

הגשם כבר נחלש בינתים ומטפטף חרש. עוד כמה ימים אקום מהמיטה ואצא מהחדר אל החופש שבחוץ, אבל כמה אנשים ישארו לשכב במיטה עד מאוחר בבוקר, כלואים בתוך עצמם, בתוך לופ של כאב, של בלבול, של הדחקה והכחשה וטראומה, בלי יכולת לצאת מזה? אני יצאתי מזה לפני קרוב לשנה, בעזרת טיפול ועזרה. אבל מה על אלה שעוד לא הצליחו למצוא בתוך עצמם את הכוח לצאת לקרב על חייהם?

"...הרחמים העצמיים, סתם ככה יצא להם שם רע. רחמים עצמיים אין פירושם תבוסתנות, לא לא! לרחם על עצמך משמעו לגלות חמלה כלפי עצמך כאשר העולם אינו עושה זאת. להיות לך לרחם, למצוא לך בתוכך מקום חמים שתוכלי לנוח ולהתחזק בו."

אני לא אשכח את מה שקבלתי מהספר הזה.

פיתחתי תיאוריה שלמה לגבי משברי קריאה בגלל (או בזכות) הספר הזה, ואולי יום אחד אכתוב עליה, אבל זה לא מה שחשוב כרגע. מה שחשוב כרגע הוא הענין שספר מושלם התחבא לי שנים ממש מתחת לאף ומעולם לא שמתי לב אליו.
זו מחשבה כל כך מחדשת ומרגשת, למרות שיש בזה משהו מובן מאליו- שבתוך כל ספר, מאחורי כל כריכה, יכול להיות הסיפור הבא שישבה אותך. (קצת דומה לבני אדם, לא?)
ואם רק אפתח את העינים טוב-טוב ואסתכל מסביב, אעבור מדף-מדף, אקרא כל תקציר, (על אף שיש לי התנגדות עמוקה לתקצירים) – אולי אי שם מחכה לי ספר שהוא שלי-שלי ועוד לא גיליתי?
(ובאותה מידה, יכול להיות שלא. שזה יהיה סתם ספר. אבל למה לא לנסות?)
~
מכירים היפהפיה הנרדמת? יופי. אוהבים? כן או לא, מה שאתם רוצים, אני אוהבת מאד את הסיפור המטורלל הזה. ואני יכולה בכיף לצפות בסרט של דיסני פעם בשבוע. אולי אפילו יותר.
וכמות הפעמים שסיפרתי את הסיפור הזה בשנה האחרונה לחבורת ילדים מתוקים עם עינים פעורות לרווחה, שמבקשים את אותו הסיפור שוב פעם ושוב פעם... המון.
אז התקציר של הספר הזה הבהיל אותי. כי הסיפור כל כך דומה, בכונה ממש, ואז מביאים לך את הטוויסט. ואני אצטט (מהתקציר הארור, כמובן): "....באה לעולם נסיכה מתוקה.. פיה מרושעת מקללת את הנסיכה... ברגע הגורלי מצילה (הנסיכה) את המצב ללא עזרת נסיך...." והשיא: "אפילו הרומנטיים ביותר בינינו יסכימו, שלָסיום 'באושר ואושר עד עצם היום הזה' יש יותר מהגדרה אחת..."
ואת חושבת לעצמך: למה? למה לשנות משהו כה חביב וכה רומנטי?
עכשיו, אחרי שקראתי, אני יכולה לענות לעצמי שלסיפור, כל סיפור, מגיע שיספרו אותו ביותר מדרך אחת, ושדמויותיו יאופינו בקוים שונים וגם סותרים. וכל הגרסאות יכולות להיות טובות, לא חיבת להיות סתירה.
ו"חוד הכישור" הוא הוכחה נהדרת לכך.
~
אז למרות שהספר בנוי בסיפור המסגרת שלו על היפהפיה הנרדמת, הסיפורים שונים מאד. רובין מקנלי (מי את? אני רוצה להיות חברה שלך!) יצרה ארץ משגעת במגניבותה, שקסם שובב ופרוע משתולל בה ועושה מה שבא לו. התאהבתי ברעיון הזה- שהקסם הוא ממש רובד בקיום, כמו רוח, אבק, וגם לפיות ולמכשפים אין שליטה מוחלטת עליו. בספר הזה יש אלמנטים פנטסטיים לא שגרתיים ולא צפויים, פשוט כיף.
התאהבתי בדמויות. הכי חשוב- התאהבתי ברוזי, גיבורת הספר. היא באמת גיבורה! לא היתי אמורה לאהוב אותה- היא ההפך מכל מה שאורורה, היפהפיה הנרדמת הקלאסית, נוטה לייצג. אבל באמת שאי אפשר שלא להתאהב בה- היא מרגישה כל כך הרבה, והיא תוססת וחיה וחסרת טאקט ורגישה וחוששת וסובלת.
והלב שלה נשבר.
היא אחת הדמויות היותר אנושיות שיצא לי לקרוא עליהן.
וקטריונה! אוי, קטריונה. אפשר לכתוב סקירה שלמה על קטריונה. בעצם גם היא גיבורת הספר, יחד עם רוזי. בקצרה- היא פשוט בן אדם טוב, ואמא טובה, נקודה.
הספר כתוב נפלא. השפה עשירה ומלאה, ומורגש העונג של הסופרת מן העולם והסיפור שבראה. כמות הפעמים שחייכתי לעצמי! אפילו צחקקתי פעם או פעמיים. משעשע באופן פשוט ומתוק.
(אני לא אתחיל לדבר על החיות בספר, כי זה לא יגמר. אבל בקטנה- בתור מי שרוב ילדותה סבבה סביב בעלי חיים - וגם עכשיו, גם היום - הנוכחות שלהם בסיפור והמשמעות שלהם, מילוי תפקידם בחיים של רוזי היו בגדר פלא קסום עבורי).
~
והרי הוידוי: לא היה לי קל לצלוח אותו. צחוק הגורל: בדומה לאותה קללה עתיקה שקיללה אי אז פיה מרשעת, עיני נעצמו בקביעות אחרי כמה שורות מהספר. בתסכול היתי מניחה אותו בצד ונכנעת לתרדמה, או עושה עם עצמי משהו מועיל.
זה היה משבר קריאה די חריף. עם ספר אחר היתי פורשת, אבל לא רציתי לותר עליו. כאילו הספר שלח רטטים חשמליים, הציץ אלי מדי פעם, הפציר בי שאקרא בו. אז נאבקתי ב-280 עמודים בגבורה, לאט לאט, עוד עשרה עמודים בשבוע ההוא ועוד שלושה בשבוע אחר- ואחר כך הכל זרם בקלילות כמי נהר, וישבתי לבלוע בכמה שעות של שבת חורפית את מה שנשאר. ולקרוא את השניים-שלושה עמודים האחרונים והמתוקים שוב. ושוב. ושוב.
עם כמה שהסוף טוב, יש בו רגע נוגה, שהכאיב, (ועדין קצת כואב) שם בין הצלעות.
יש בספר הזה הכל מהכל.
הפלוס הגדול עבורי היה שברגעי השיא של הספר רוזי ואני גדלנו בשנה, ושתינו בנות 21. אני לא חושבת שיצא לי לקרוא הרבה ספרים כשגילי מקביל לגיל הגיבור/ה, וזו היתה חויה מענינת, שהעלתה אצלי את השאלה: האם אני היתי יכולה לפעול כמוה? האם היו בי האומץ והבגרות?
אז כן, הוא מתחיל קצת איטי, דרוש לו אורך רוח שלא היה בי בזמן שקראתי, אבל למרות הטיימינג המעפן ושלל כשלים אחרים, נהניתי מרובו המוחלט.
הספר הזה נהדר, הסוף (הרומנטי, כן כן!) שלו יפהפה, ואני בטוחה שאם היתי טורחת כבר לפני כמה שנים לכרוע ברך ולתת מבט לכיוון הספרים הנמוכים יותר, שם בצד ימין, הספר הזה ואני הינו חברים טובים כבר הרבה זמן. אבל לחיים תכניות אחרות, ובזכות הסקירה המהממת והמסקרנת של אתל הגעתי אליו בסופו של דבר (תודה רבה רבה!) ואיזה כיף שכך. אני מקוה שבאמת למדתי מזה, ופעם הבאה שאהיה בספריה אעבור מדף-מדף, תקציר-תקציר, בדרך אל עוד ספר שהוא שלי-שלי.

ואכן, יש יותר מהגדרה אחת ל"באושר ועושר עד עצם היום הזה".
אוח, אפשר שוב פעם?
~
תַּתְחִילִי מֵהַסּוֹף,
תִּחְיִי כְּבָר בְּאֹשֶׁר וָעֹשֶׁר
אַחַר כָּךְ תַּחְשְׁבִי אִם כְּדַאי
לֶאֱכֹל מֵהַתַּפּוּחַ
לָלֶכֶת לַנֶּשֶׁף
לְטַפֵּל בַּגַּמָּדִים
לַעֲלוֹת עַל גַּב סוּסִים
לָרוּץ בְּאָמוֹק לַקּוֹצִים
אֲבָל קֹדֶם, מָה אִכְפַּת לָךְ
תִּחְיִי בְּאֹשֶׁר וְעֹשֶׁר
עַד עֶצֶם הַיּוֹם.

נסיכה/שרית עיני ריץ'.

"השירים היו קיימים כמו כוחות שרוצים לצאת. אם אתה מכניס אותם בחזרה, הם, בכוח שלהם, יעשו לך משהו. פחדתי שאשתגע. שהכוחות האלה יצרו ביאושים ותסכול שאין לו פורקן." -עמ' 153-

ניסיתי לכתוב כמה וכמה ביקורות על הביוגרפיה הזאת, למלא אותה בסיפורים וחויות וקטעים וציטוטים, אבל כל פעם כתבתי על דברים שלא רציתי לדבר עליהם ושלא רציתי להתעסק בהם, התבלבלתי והתפזרתי, והתבאסתי.
ואולי יש בכך משהו מתבקש, להתבלבל ולהתפזר ולמצוא את עצמך מהרהרת בעקבות סיפורו ומילותיו של מאיר אריאל, שהפיזור המחשבתי שלו הוא הקסם שביצירתו.

פרופסור ניסים קלדרון, שלא היתי מיודעת אליו עד כה, עשה כאן עבודה מקיפה ומקצועית (גם אם גילה את דעתו האישית לא פעם ולא פעמיים, שאישית אני לא הרגשתי בכך צורך) והביא את סיפור חייו של מאיר אריאל זכרונו לברכה כרוך ב-345 עמודים. בין שהוא כותב על דברים שקשורים במאיר במישרין (הקלטות האלבומים והופעות, חתונה (או שתיים!) וילדים) ובין שבעקיפין (הקמת משמרות ומלחמות ישראל), מצאתי את עצמי מרותקת, כי הסיפור של מאיר הוא סיפור ישראלי מאד, שלא יכלתי שלא להזדהות ולהרגיש חלק, ומאיר הוא עצמו יוצר ישראלי מאד, שברגישותו הרבה הושפע מהסיטואציות המורכבות בארצנו הקטנטונת ונתן דרור לתחושות האלו בלא מעט משיריו.

הרגעים בהם הכי נהניתי בספר היו כשפרופ' קלדרון לקח צעד אל אחורי הבמה והעביר את המיקרופון למאיר אריאל, שמצוטט בריאיונות רבים ובמכתבים, ואנו קוראים את דעותיו ונחשפים אל אופן ההתבטאות היחודי שלו. הוא מדבר כל כך יפה, כל כך צבעוני, אומר משהו אחד וברגע הבא הופך אותו על פיו. אמביוולנטיות מושלמת. ההנאה שלי ברגעים האלה גרמה לי לתהות האם בחרתי את הספר הנכון, ואולי עדיף היה שאגש ישר לכתביו של מאיר עצמו (ספר הפרוזה "ד"ר התחכמות", ההספדים הרבים שכתב) ללא חציצה וסינון. מאמינה שזה יקרה בהמשך :)

גם היחס אל השירים נהדר. כמה משיריו המוכרים זוכים כאן לניתוחים מילוליים ומוזיקליים מפורטים ומושקעים.
גם אם לא הסכמתי עם הפירושים לטקסטים בחלק מהמקרים, ("מדרש יונתי" ו"שדות גולדברג", למשל) ניכרת ההשקעה והאהבה לשירים, ומצאתי את עצמי מחיכת מאוזן לאוזן כשהפירוש היה כל כך מדויק וכל כך הולם את מאיר. כי מאיר הוא-הוא היצירה שלו, לגמרי, ואין לי את היכולת לעשות הפרדה כאן בין האמן ליצירתו. (זה אפשרי בכלל?) אין שום מחיצה. כמו בציטוט שהבאתי למעלה, השירים היו בו-בתוכו, חלק מנפשו שהתחנן לצאת אל העולם.

אפשר עוד לספר רבות על מאיר, על החיוך המזמין והעיניים היפות, שמאחוריהן הסתתרו קדרות ודיכאון שתקף אותו לא מעט במהלך שנותיו. על הגחמות שלו כלפי תרצה אשתו וילדיו שירז, שחר ואהוד, אבל גם על האהבה הגדולה שהיתה לו כלפיהם וגם על החברויות המדהימות שהיוו חלק חשוב בחייו.
על הפתיחות הרבה שלו, אולי מדי לפעמים. אבל בסופו של דבר יצאתי מהספר הזה עם המסקנה שהיתה לי עוד לפני שקראתי אותו: מאיר היה בן-אדם. על כל המשתמע מכך. ולכן אני כל כך אוהבת אותו, גם אם אני לא מסכימה עם דברים רבים שעשה או אמר. הוא היה בן-אדם בכל מישוריו, הוא היה אותנטי, ומבולבל ומפוזר, וחכם ומחוכם ומתוחכם, ובו בזמן תמים כמו שה. הוא היה נהדר. וצר לי על שנתו האחרונה שהיתה קשה מאד, על טעויותיו, ועל מותו, שאולי היה בו איזה חלק שרצה בזה כבר, אבל הצער על עזיבתו בטרם עת אצל אלה שאוהבים אותו קיים ונוכח.
מאיר אריאל הוא היוצר האהוב עלי כבר מעל ארבע שנים בזכות תכנית לילה ברדיו ששודרה ביום השנה ה-18 למותו, שם דיברו מיקי קם ויהודה עדר באינטימיות חמימה על מאיר שלהם, ובזכות אמא שלי שפתאום התלהבה וסיפרה לי והוסיפה על דבריהם. מאז היא המשיכה להכיר לי שירים שלו, וגם אני ממשיכה לגלות אותו בעצמי וזה אף פעם לא נמאס. הקול שלו כל כך... יחודי, משמעותי, שונה במוזיקה הישראלית, שום מילה לא קולעת באמת לקסם שהיה לו. והאנושיות הפשוטה שלו היא משהו שחסר כאן היום. לא פעם אני תוהה: מה מאיר היה אומר על המצב הזה והזה? מה הוא היה חושב?

והאם הגיוני להתגעגע לאדם שמעולם לא הכרת? (כנראה שלא. אבל מה הקשר בין היגיון לגעגוע?)

לסיכום: בסופו של דבר, זו ביוגרפיה. לי קשה עם ביוגרפיות, ולמרות שמאיר נותן לזה אוירה אחרת, נונשלנטית ומרושלת, ולמרות שהדיבור על המוזיקה והמילים של מאיר היה מרתק ונפלא עבורי, עדין הקריאה היתה לי קצת קשה כי ביוגרפיות זה לא בשבילי. אבל מאיר, זה כן.
ועכשיו אנשום לרווחה ואחזור אל ספרי העלילה האהובים עלי.

~


טוב, לא נסיים עם שיר?
חשבתי שאני יודעת איזה שיר אני רוצה לשים כאן, אבל אז נזכרתי בשיר לא שגרתי שגיליתי בזכות הספר: Carry on mister Dylan, שככל הנראה מאיר כתב אותו בזמן שבוב דילן אושפז והיה בסכנת חיים. "בוב דילן הישראלי" כולם קוראים למאיר, ורק אני נבוכה מול המשפט הזה כי בוב דילן ואני אפילו לא ברמה של שלום שלום. אבל אין ספק שמאיר הושפע רבות מדילן (גם מנתן אלתרמן המופלא, אם כבר מדברים), ודאג לו באמת ובתמים. כך נולד שיר יפהפה, באנגלית אמנם, שחיפוש שלו ביוטיוב הניב חידוש די חדש שמבצע אהוד בנו הצעיר של מאיר. בפזמון שומעים את מאיר היטב ובבתים את אהוד. אז זה לא בדיוק שיר מאיר אריאלי קלאסי ואולי העיבוד והסאונד נשמעים טוב-מדי, אבל השיר הזה מרגש מאד בעיני, ובמיוחד המילים: I love you for what you are and for what you are not.
אז מאיר, אני אוהבת אותך על מה שאתה וגם על מה שאתה לא.
(מחילה על הקיטשיות;)
יהי זכרו של אהוב הלב הזה ברוך ♥️

https://youtu.be/TMqUiwww8r4

לפעמים אני קוראת ספר ואני חושבת שאני יודעת לומר בדיוק על מה הספר מדבר. אם מישהו ישאל אותי: "היי, על מה הספר הזה?" אוכל לומר לו משהו גנרי כמו: "מסע מפעים של אדם בחיפוש אחר הבת שלו," או "סיפור מרגש על בחורה חולה בסרטן סופני שמתאהבת", והופ, הנה סיכמתי את הסיפור כולו במשפט קצר ותכליתי. מכירים את זה?
אבל ברוב המקרים, במידה והספר לא שטוח כמו בלטה והדפים שקופים מצפיוּת יתר, המשפט המתומצת שאתן יהיה כל כך שגוי. שקרי כמעט. כי הנה, אם ישאלו אותי: "היי, על מה הספר הזה?" אני אוכל לומר: "על מרוץ של סוסי מים מפלצתיים אוכלי בשר." עיקמתם עכשיו את האף בסלידה? גם אני.

ומעבר לגועל, זה פשוט לא יהיה נכון לומר כך. נכון, זה קו העלילה- על המשפט הזה העלילה בנויה. אבל לומר שעל זה הספר מספר נשמע לי כמו שקר גס, ואפילו קצת מעליב, כי אם על זה היה הספר, אני לא היתי בין קוראיו.
גם ביקורת כלפי עיצוב הכריכה יש לי. כלומר, מי אתם, מעצבי כריכות ספרים לנוער שחושבים שכמה טיפות אדמדמות הזולגות על אותיות שם הספר ימשכו את הקוראים הצעירים הצמאים לדם?
זה לא עובד כאן. אמנם יש דם בספר, ויש כמה קטעים לא נעימים לקריאה, אבל לא על זה הספר מדבר.
ועכשיו אפנה לבקר את התקציר, כי אני מתנגדת לשקרים. אני לא אוהבת תקצירים שמוכרים ספרים, כי הם משקרים. הם לא מספרים לנו את האמת! ונער או נערה צעירים שיקחו את הספר לידיהם כי נראה שמובטח פה סיפור אהבה (ובמקרה של ההיסטוריה של הסופרת, בהחלט אפשר להניח את זה), סופם להתאכזב קשות. כי גם זה לא נכון.

אז מה הספר הזה כן?

1. הוא כן קלישאתי, מהסוג המביך. באי הנידח תיסבי, בחורה ג'ינג'ית חמומת מוח בשם קייט (אבל יש כאלה שקוראים לה פּאק (Puck), איך שתרצו) מחליטה ברגע אימפולסיבי להחריד להשתתף ב"מרוצי העקרב", מרוצי סוסים קטלניים במלוא מובן המילה, בהם המתחרים רוכבים לא על סוסים מטופחים ויפים, אלא על סוסי המים המסוכנים, הלא הם ה"קאפיל אישקה". ולמה היא עושה את זה? כדי לעכב בכמה שבועות בודדים את עזיבתו של אחיה הגדול את האי אל היבשת הנכספת.
אבל היא לא הגיבורה היחידה בסיפורנו. מנגד לה יש את שון, צעיר שתקן, מאופק ומבריק בכל מה שקשור בסוסים. אבא שלו נהרג במרוצי העקרב כשהיה בן עשר, וזה בהחלט לא מונע ממנו להמשיך ולרכב על ה"קאפיל אישקה" שאחראים להרג אביו, ואף להיקשר בקשר משונה ולא מובן אל אחד מהם.
די קלישאתי, נכון?

2. אבל הוא גם מפתיע, ומרענן. הוא מרענן כי הנושא והעולם עליו הסופרת מגי סטיווטר בחרה לכתוב לא רגיל (על מי אני עובדת, הוא לא נורמלי) ובהחלט לא שגרתי בנוף הספרים שנוער קורא בדרך כלל. היא לקחה מיתוס מסיפורים איריים/סקוטיים, כבר מקורי למדי, ו"זרקה" - כפי שכינתה את זה – מהמיתוס את מה שלא שייך לסיפור שרצתה לספר. זה די שובר את מעגל הקסם (הכבר לא קסום כל-כך) של – ערפדים-אנשי זאב-פיות-קוסמים-עולמות מקבילים-וחוזר חלילה. חשוב לומר שמגי עצמה לא טמנה ידה בצלחת וכתבה טרילוגיה על אנשי זאב ("הזאבים של גרייס", סדרה לא רעה, פשוט בנאלית ומעט בוסרית), אבל זה שייך לעברה הרחוק, ומאז נראה שהיא הלכה לכיוונים הרבה פחות בנאליים, גם בספר הזה וגם ב"נערי העורב" המיוחד והשונה.
והוא מפתיע כי הספר היה יכול בקלות ללכת למסגרת שבלונית וברורה מאוד, אבל מגי שואפת לסעף את העלילה, להוסיף עוד אירועים ומקרים ודמויות, המון דמויות, גם אם הן לא חשובות במיוחד. היא נותנת לכל דמות את רגע התהילה שלה, גם אם הוא עלוב למדי ולא משפיע על העלילה. וזה מה שנותן את התחושה שאין פה רק שני אנשים - הגיבור והגיבורה, כמו שקורה בספרי נוער רבים, כאילו רק הם ו/או חבורתם המצומצמת הם החשובים, אלא אי שלם שעליו אנשים שונים ומשונים (ונהדרים), וכל אחד מהם חשוב לבניית הסיפור שמגי רוצה לספר.

3. אבל... לא נעים לומר, הוא קצת מגוחך. וצפוי להחריד, בחלקו. כי האופן שבו בחרה הסופרת להניע את העלילה הוא מגוחך, בעיני. ולא אמין במיוחד. פּאק היתה יכולה לעשות עוד אלף דברים כדי לשכנע את אחיה להישאר עוד קצת זמן באי, ורק לא את המעשה המטורף הזה. והספר היה יכול בקלות להיגמר כשפּאק ושון כלל וכלל לא מיודעים זה לזו. ולמה, באמת למה שאנשים מיושבים בדעתם יחליטו כל שנה מחדש לסכן את חייהם בשביל להשתתף במרוץ קטלני, לחיים ולמוות?
והמעשים הקיצוניים שחלק מהאנשים מבצעים... על סף הגיחוך יתר, הדרמטיות המטרידה.
(אבל אולי אם מקלפים את השכבות קצת, כך נראה לי, מגלים שכנראה פּאק רצתה להתחרות ולהראות מה היא שווה ללא כל קשר לאחיה ולעזיבתו. ושון פשוט רצה להכיר את פּאק, רצה ממש. ויש עוד הרבה סיבות, או סיבה חשובה אחת, לאנשי האי לרכב על ה"קאפיל אישקה" מלבד להגיע למקום הראשון ולזכות בכסף. וכל המעשים והדברים שנאמרים בגלוי, למעשה מכסים על רבדים עמוקים ממה שנראה.)

4. והספר הזה שנון. פּאק שנונה ללא ידיעתה, ושון הוא חוד משונן ודוקר, ושלל הדמויות כתובות באותנטיות (כבר אמרתי שהדמויות נהדרות?) כזאת שלא אתפלא אם מגי סטיווטר מכירה אנשים שהם אחד-לאחד כמו בספר, ואולי גם אתם.
ולעיתים הוא מגלגל מצחוק. בגלל משפטים משונים שנאמרים ברגעים משונים, והאותנטיות שיש בתגובות, או במחשבות הנחשבות למול אמירות מטופשות היא פשוט מסחררת.

נמאס לי מהתבניתיות שקבעתי לי, אז אמשיך לכתוב בשצף:

זה ספר על יציבות. על אי קשה ומסולע שאנשיו שולחים שורשים עמוקים ואוחזים בו ובמסורותיו העתיקות, מהימים ההם בהם סוסי מים ענקיים ומרהיבים החלו לעלות בכל סתיו אל חופי האי. על מורשת שלא משתנה ולא תשתנה, ואם האי תיסבי וה"קאפל אישקה" הפראיים היו קיימים, אני בטוחה שגם בימינו אנו המרוצים היו מתקיימים, אפילו אם כל העולם היה קם עליהם לכלותם בשל הברבריות של מורשת זו.

וזה גם סיפור על אהבה. אבל לא סוג האהבה שהינו מצפים לקרוא עליה בספר נוער (שגם ממנה יש כאן, בליבלובה הראשוני), זה סיפור על מעשי אהבה שנעשים כל הזמן באופן לא מודע, ונסתרים ועלומים אף מעיניהם של אלה שעושים אותם. האהבה מניעה את רוב הסיפור הזה, והיתי צריכה כמה וכמה פעמים לקרוא את הספר בשביל להגיע להבנה היפה הזו.
וזה גם סיפור על קנאה. אבל היא דוקא מתבלטת כטווס מנופח, ומקלקלת את השורה.

הספר הזה הוא אחד הגילטי פלז'ר האהובים עלי, קראתי אותו לראשונה בגיל שלוש עשרה, ומאז עוד 5-6 פעמים אם אני זוכרת נכון. אני יודעת לצטט ממנו חלקים בעל פה ואני תמיד-תמיד צוחקת בחלקים המצחיקים, לא משנה עד כמה לעוסים ומוכרים הם עבורי. מכך, אני מודעת היטב למגרעותיו של הספר הזה שבהחלט קימות, כמו הנטיה להגזמתיות וכן, סכנת שעמום המרחפת לפעמים מעל הדפים. ואני יכולה להתחבר לאלה שירתעו מהמשפט הגנרי שאפשר להדביק לספר הזה (מרוץ של סוסי מים מפלצתיים וכו'). אבל אם מצליחים להתגבר על סיפור המעטפת הלא אלגנטי של הספר, שלא לומר מחריד, מגלים זהב די טהור. הוא קצת נפגם בשל תנאי מזג אויר ובערמת הזהב מסתובבות גם כמה מתכות פחותות ערך, אבל התוצאה יפה ובוהקת, וקוראת לי לחזור אליו שוב ושוב ושוב.
אז עבורי הוא עומד במבחן הזמן, לפחות לבינתיים, בעוד שספרים אחרים שאהבתי באותה תקופה גרמו לי לגחך כשקראתי אותם בשנה-שנתיים האחרונות. ולא גיחוכים מהסוג המחמיא.
אבל רק על עצמי לספר ידעתי, ואם תטרחו להיכנס לעמוד הספר תוכלו לראות שהדעות חלוקות, כי יש כאן לא מעט דברים לחלוק עליהם, כפי שנסיתי לתאר בעצמי.

חג שמח :)

אזהרה: ביקורת מתלהבת באופן חסר תקנה.

אני די בטוחה שלו אני בת ה11 ואני בת ה20 הינו עורכות תחרות מי תגיע מהר יותר אל הספריה כדי לשאול ראשונה את "אמילי ממולד ירח", אשר נכתב ב1923 ותורגם לראשונה לעברית ב2021(!), ככל הנראה הינו מגיעות באותו הרגע בדיוק ונאבקות נואשות על הספר בקרב מכוער ואכזרי.
אבל, ובכן, אני בת ה11 לא קראה מעולם ואף לא שמעה מעולם על הספר, כך שאני הנוכחית זכתה בפרס המתוק והיקר. והתזמון, תודה לאל, מושלם.

מי שלא מכיר- נעים להכיר: לוסי מוד מונטגומרי, אישה בעלת ראש נפלא ועתיר דמיון, הולידה סדרת ספרים על ג'ינג'ית-ערמונית אחת, שמה אן שרלי, והשפעתה של הסדרה הזו ואן הזו על ראשי הקטן והצעיר החייתה בתוכי דברים יפים נורא, כמו מציאת "נפשות תאומות" מדי פעם במהלך החיים, או הקדשת תשומת לב דרמטית לרגעים קסומים במיוחד.

ולגלות את "אמילי ממולד ירח" היתה הפתעה נעימה נורא. הרי מעולם לא טרחתי לחשוב האם ל"מ כתבה ספרים נוספים, והנה מוגש לפני ספר עם כריכה יפהפיה ותקציר משכנע, ומי זקוק בכלל לשכנועים כשמדובר בספר של ל"מ? אכן שאלתי אותו ראשונה מן הספריה ונכנסתי לשטף קריאה מלבב.

אם נרצה להיכנס להשואה בין שני הספרים, אני חושבת שניתן יהיה להגדיר את זה כך: הדברים הדומים דומים מאוד, הדברים השונים שונים מאוד. עלילה, אפיון דמויות, מיקום וזמן, אורח חיים- המסגרות של אן ואמילי דומות בסך הכל: יתומות בעלות אופי ייחודי, עוף מוזר בחברה, שנשלחות לבית אחר וזר וסיפור התאקלמותן שם.
אבל התמונות שלהן כל כך שונות. ואם ארחיב, אומר שלדעתי ב"אמילי", ל"מ לקחה צעד אחד קדימה. או שזה לא מדויק- אולי כיוון חדש. כיוון בועט יותר, חדשני. כאילו שינתה את מד הווליום שלה.
בתקציר כתוב ש"בקריאה עכשווית נחשף גם הפן החברתי-פמיניסטי של היצירה[...]"
האם לזה אני מתכוונת? יכול להיות. מה שבטוח הוא שעל אף מתיקותו ותמימותו ויופיו של הספר, יש בו הרבה ציניות, ישירות, ביקורת על החברה, וגם מעין בוטות שטותית ושובבה שלא קיימת באותן כמויות בסדרה של אן, ואני לא בטוחה האם קוראים צעירים יכולים להבין את כל הענינים הללו.
למרות זאת, אני לא חושבת ש"אמילי" הוא התפתחות של "אן"- הסדרה של אן נהדרת ולא חסר בה כלום.
נראה לי שב"אמילי" יש התפתחות של לוסי מוד מונטגומרי. שלה, של הכתיבה שלה ושל הרעיונות שלה, וזה יפה לחזות בכך.
אבל הקסם הוא אותו קסם, והפנטסטיות אותה פנטסטיות, והסיפורים המשעשעים לעיתים והדרמטיים במקרים אחרים, והדמויות הצבעוניות והמרתקות והמשונות הן כולן של ל"מ, שלה בכבוד ובזכות.

עניין שאני לא יכולה להתעלם ממנו הוא ההזרמה הכה טבעית של מושגים הלקוחים מעולמות פנטזיה וקסם בתוך העלילה, אף על פי שכולם יודעים שמדובר ככל הנראה בדמיון מפותח של אמילי. ילדים מערבבים דמיון ומציאות באופן חופשי, כך שהמצב החוזר הזה גם ב"אסופית", גם ב"אמילי ממולד ירח" וגם בספריה של פרנסס הודסון ברנט המופלאה- "סוד הגן הנעלם" ו"הנסיכה הקטנה", יוצרים מעין ז'אנר ספרים חדש, שבו, בעיני, בהחלט אפשרי לרשום בתור תת-קטגוריה: "פנטזיה".

במהלך הקריאה, תוך שאני מפזרת לחלל ביטויים נרגשים כמו - "איזה ספר מעולה!" - "אני מתה על אמילי!" – אח שלי שאל את השאלה ההו-כה נוראה ובלתי נמנעת: "את מי את אוהבת יותר, את אן או את אמילי?"
זאת שאלה לא הוגנת, ואני בטוחה שאם אקרא עכשיו שוב את הסדרה של אן אמס כמו ארטיק בקיץ לוהט מרוב אהבה אליה; אני אוהבת את שתי הילדות האלה נורא נורא, וההתבגרות שלהן, הפרידה מן הילדות של שתיהן משאירה לי מן עיוות כואב ולא מוסבר בלב.

ועכשיו באופן קצת יותר אישי: כמו שכתבתי, התזמון היה מושלם. הספר הצליח להציל אותי מעצבונות שונים ומשונים, לגרום לי לצחוק בקול המון פעמים וגם להתרגש מאוד מתיאורים יפהפיים.
אני בטוחה שאני בת ה11 היתה אוהבת את הספר, אבל האם היתי מבינה אותו ואת אמילי טוב כל כך כפי שאני מבינה עכשיו?
אמילי שואפת להיות משוררת/סופרת. יותר מזה- היא מוכרחה לכתוב. זה בנפשה, אין לה ברירה אחרת. "היופי הזה יכאיב לה עד שהיא תכתוב אותו." (עמוד 15).
אני עוד לא גיליתי האם יש לי עתיד בשירה או בכתיבה. עד לפני כמה חודשים היתי כותבת שיר כל יום, ואמנם אני לא נוהגת כמו אמילי ששורפת את שיריה הישנים שעבורה פג קסמם ויופים, אבל היום אני מרפרפת על שלי בעין ביקורתית ולא אוהדת.
אז מה יותר חשוב- תחושת הפורקן המנחמת שבכתיבה? או המקצועיות והדיוק בניסוח ובבחירת המילים הנכונות ביותר? כיום כמעט כל אחד כותב, כמעט כל אחד משורר. האם כתיבה היא מתת שחלק ניחנו בה וחלק לא? אני מאמינה שכן. רק עוד לא יודעת את התשובה לגבי עצמי.
לגבי עצמה, אמילי מאמינה שכן, ואנשים מסביבה טורחים להבהיר לה זאת; אני רק מקוה שיום אחד אכריע האם זה עד כדי כך בדמי ובנפשי עד שאהיה מוכנה לעשות עבור זה המון.
עשרת העמודים האחרונים והמדהימים של הספר, מעין דיאלוג (אבל יותר מונולוג) פנטסטי, מתעסקים בנושא הזה; ומשאירים אותי בסקרנות גדולה לגבי עתידה של אמילי הקטנה ממולד ירח.
בכל אופן, יש ספרי המשך! ואני מקוה מאוד שיתורגם כדי שאזכה לדעת מה עלה בגורל מילותיה של אמילי, ובגורל כישרונה.

ספר נפלא וקסום, המבין לנפשה של ילדה קטנה ומיוחדת מאוד. 5 כוכבים מבהיקים ככוכב השחר.

~סתם נקודה קטנה. יפה מאוד בעיני השיוך בשמות הספרים: "אמילי ממולד ירח", "אן מהחווה הירוקה". אני חושבת שעבור ילדה יתומה, המשמעות של להיות שייכת בגוף ובנפש למקום כלשהו עד שהמקום נכלל בשמה, יש בכך יותר ממה שניתן להבין.