ביקורת ספרותית על אהבה מהספרים מאת אמילי הנרי

---

אני חושבת שקניתי את הספר הזה שלוש פעמים. אני לא בטוחה אם הזיתי את הפעם הראשונה או לא, אבל לפעמיים האחרות כבר יש תיעוד - דפים דיגיטלים עם החיוך שלי מוטבע עליהם, מאיר את האותיות, ודפים פיזיים מקומטים מאהבה.

לא ברור איך הגעתי למצב הזה. בפעם הראשונה (שאולי הייתה ואולי לא), נדמה לי שקניתי אותו בשביל אמא שלי דווקא. הוא נשאר בבית עד שהיא מסרה אותו, כך לפחות הזיכרון שלי טוען. אמא שלי חושבת שהוא מוכר לה אבל היא לא יכולה לאשר בוודאות, מה שנראה לי משונה, כי זה אחד הספרים המקסימים שקראתי, אבל נגיע לזה. בכל מקרה, בזמן שהותו בבית ההורים, לא קראתי את הספר בעצמי, וכך קרה שהגעתי אליו בדמותו הדיגיטלית אחרי קריאת המלצה משכנעת במיוחד, וכמובטח גמעתי אותו בבת אחת; וכך קרה שהתלהבתי כל כך עד שקניתי אותו שוב, בעותק פיזי הפעם, וגמעתי אותו פעם נוספת.
כן, לא ברור מה עבר עליי.

בעצם, אני אגיד לכם מה עבר עליי - הספר הזה הפיח בי תקווה שאהבה היא אפשרית. וזה משהו שהייתי אמורה לדעת, כי ברוך ה' ההורים שלי נשואים באושר, אבל הספר הזה שכנע אותי שאהבה היא אפשרית גם *בשבילי*. לא אלאה אתכם, אבל קראתי אותו בתקופה בה הייתי זקוקה לשכנוע הזה.
הוא נפתח בכך שנורה, גיבורת הסיפור, מוזמנת ידי אחותה ליבי (האחות הכי מעצבנת בעולם, דרך אגב) לנופש בעיר קטנה. נורה מגלגלת עיניים, כי מה לה ולזה, ואם ליבי חושבת שנורה תמצא שם אהבה אז היא חיה בסרט. נורה היא כרישה. היא מכורה לעבודה שלה כסוכנת ספרותית, היא נותנת הכל בשביל הלקוחות שלה, הסופרים שלה, וממש לא מתאימה לה עכשיו חופשה. וחוץ מזה, היא לא הטיפוס שמתאהב בגבר שרירי שחוטב עצים להנאתו. היא עירונית בנשמה. היא מאוהבת בניו יורק. אז די עם השטויות.
אבל נורה גם מסורה לאחותה (ע"ע האחות הכי מעצבנת בעולם), והיא מרגישה שמשהו בקול של ליבי לא בסדר, אז היא מוכנה לצאת לעיירה בעלת השם המדכא "סאנשיין פולז" בשביל ההזדמנות לחקור מה קורה לליבי, ולתקן את זה. כי זה מה שנורה עושה, מאז שהן איבדו את אימן - היא מתקנת.

זה סיפור אהבה, כפי שצועקת הכריכה. זה סיפור אהבה, כפי שזועקות הסקירות האחרות. ויש כאן אהבה, אבל היא לא מתפתחת כפי שאולי תתפתו לחשוב. נורה לא מתאהבת בחוטב עצים, אפילו שהיא ממש מנסה. במקום זה היא פוגשת בעורך ספרותי שהיא החשיבה עד אותו רגע כאויב מושבע, ומתברר לה ש... טוב, אויב הוא כבר לא. הם מחליפים דברי שנינה, מדברים על ספרים ועל ספרים (וואי כמה שזה כיף), והוא תומך בה כשהיא מגלה שאחת הסופרות שהיא מייצגת מחליטה לכתוב ספר על איזו כרישה - ולא סתם כרישה, אלא כזאת שדומה מאוד באופיה לנורה. וזו כבר מכה מתחת לחגורה.

אלוהים, כמה אהבתי את הספר הזה. זה מתחיל בקלישאות העיירה הקטנה שמתנפצות בפראות משובבת נפש; ממשיך בדיאלוגים שנונים, חצופים, שגורמים לי פעם אחר פעם לפרוץ בצחוק רם; ומסתיים בלב הנמס שלי, כשהאהבה בין השניים האלו פורחת ומלבלבת.
ספרים על אנשים שמכורים לעבודה שלהם חודרים אליי ישר, וזה לא סוד, אבל יש פה הרבה יותר מזה - המסירות של נורה היא בכל תחום בחייה, ובהדרגה היא קומלת, וקורסת, וצ'רלי - צ'רלי הציני, הקודר והנפלא - עוזר לה לאסוף את השברים. זה לא עוד סיפור על בחורה מלאת שמחת חיים שמושכת את תשומת ליבו של הגראמפי. כאן שניהם גראמפי. שניהם ציניים, שניהם כרישים, אבל הם גם מתקלפים ביחד, נחשפים ביחד, ושניהם מחפשים מקום שאפשר להניח בו את הלב, לפרוש ידיים, ולהתרווח.

שפכתי כאן הרבה מילים. סליחה. בקצרה, זה סיפור אהבה כמו שסיפור אהבה אמור להיכתב - מודע לעצמו, אבל גם מלא בתקווה ובחום.

נ.ב.
כשהחבר של נורה זורק אותה בטלפון בעמודים הראשונים של הספר, נורה מתפרצת בצחוק. גם לי זה קרה (והייתי בצד הצוחק). מישהו זרק אותי בטלפון בגלל סיבה שלא הבנתי מאיפה היא באה - הרי שום דבר לא השתנה. אולי גם הוא מצא איזו בחורה בעיירה קטנה שהייתה יותר אוהבת ומחבקת ממני. בכל מקרה, כשהוא אמר לי מה הסיבה, עצרתי בעצמי, ניתקתי לו בידידות, ואז התחלתי לצחוק.
וזה היה בסדר, כי מישהי הבינה אותי. קוראים לה נורה, והיא חוותה את אותו הדבר. ובסוף היא מצאה את הגבר המתאים לה בדיוק, כזה שאוהב אותה והיא אותו. נפש תאומה.
עכשיו אני בסדר. התחלתי להיפגש עם מישהו. הוא בחור טוב, לפעמים קשה לי להאמין עד כמה. אני לא יודעת אם זה יחזיק מעמד, הלוואי הלוואי שכן. אבל מה שחשוב הוא שזה כבר לא כל כך קשה כמו שזה היה בעבר. אני בסדר.
אז תודה, נורה.

» ביקורות נוספות של אתל
» ביקורות נוספות על אהבה מהספרים