“השעה שלוש בלילה. אם הייתי ערה, העולם החשוך מחוץ לחלון היה מעורר בי פליאה. החושך בשעות הללו מרגיש שונה מאשר בשעה עשר, או אפילו שעת חצות. זה חושך שקט, שמדגדג בעור. אם הייתי מודעת לחושך בחוץ, הייתי מתעטפת בהרגשה הזאת, למרות שהיא מעוררת בי צמרמורת. אבל לא הייתי ערה, לא באמת, ולכן לא חשתי בחושך מציץ לי מעבר לכתף, מסמן לי שהגיע הזמן לעצום עיניים. המודעות שלי הוחזקה כשבויה בין דפים. אחזתי ספר, וחלמתי.”

“אבא: "לא קראת את זה כבר?" אני: "כן, כנראה שכן". אבא: "מה, זה כזה טוב?" אני: "מאוד." אבא: "אז אולי גם אני אקרא אותו". אני (מגחכת): "אבא, אתה לא נוגע בפנטזיה. או בספרים שלי באופן כללי, כי כולם נראים לך נגועים בדרקונים." אבא: "למה את ככה, קראתי את משחקי הרעב". אני: "נכון, ואפילו נהנית. ואז סירבת לקחת מהספריה את הספר השני." אבא: "אבל לי צ'יילד ובאלאדצ'י וג'יימס פיטרסון ופיטר ג'יימס וג'יימס-פיט”

“שמעתי הרבה על הספרים של רובין הוב ושמחתי מאוד כשהגיעו לספרייה בבת אחת שישה ספרים שלה, שתי הטרילוגיות הראשונות. אבל הטרילוגיה הראשונה, טרילוגיית הרואים למרחוק, אכזבה אותי. כן, רובין הוב טוותה עולם מורכב ועשיר. היא כותבת סבלנית עם אורך נשימה, מתכוננת למירוץ למרחקים ארוכים, לקצוות הכי רחוקים של העולם. העלילה טווה קסם מורכב ופוליטיקה מורכבת לא פחות לכדי עולם שלם שאפשר לשקוע בו. אי אפשר שלא להעריץ אות”

“רובין הוב היא סופרת פנטזיה נחשבת ומוערכת מאוד. עברו יותר משלוש שנים מאז שרציתי לקרוא את "שוליית הרוצח", ולא שכחתי את הספר. התחלתי לקרוא אותו פעם ועזבתי, ולאחרונה חזרתי לקרוא אותו מההתחלה עד הסוף. רובין הוב יצרה עולם בדיוני, ובו היא מתארת התרחשויות וסיפורים לאורך לא פחות מ-12 ספרים (ארוכים, יש לציין). טרילוגיית "הרואים למרחק" היא על אזור ב"שש הדוכסיות", על שושלת המלוכה של עולם זה שנקראת "שושלת הר”

“השעה שלוש בלילה. אם הייתי ערה, העולם החשוך מחוץ לחלון היה מעורר בי פליאה. החושך בשעות הללו מרגיש שונה מאשר בשעה עשר, או אפילו שעת חצות. זה חושך שקט, שמדגדג בעור. אם הייתי מודעת לחושך בחוץ, הייתי מתעטפת בהרגשה הזאת, למרות שהיא מעוררת בי צמרמורת. אבל לא הייתי ערה, לא באמת, ולכן לא חשתי בחושך מציץ לי מעבר לכתף, מסמן לי שהגיע הזמן לעצום עיניים. המודעות שלי הוחזקה כשבויה בין דפים. אחזתי ספר, וחלמתי.”

“אבא: "לא קראת את זה כבר?" אני: "כן, כנראה שכן". אבא: "מה, זה כזה טוב?" אני: "מאוד." אבא: "אז אולי גם אני אקרא אותו". אני (מגחכת): "אבא, אתה לא נוגע בפנטזיה. או בספרים שלי באופן כללי, כי כולם נראים לך נגועים בדרקונים." אבא: "למה את ככה, קראתי את משחקי הרעב". אני: "נכון, ואפילו נהנית. ואז סירבת לקחת מהספריה את הספר השני." אבא: "אבל לי צ'יילד ובאלאדצ'י וג'יימס פיטרסון ופיטר ג'יימס וג'יימס-פיט”

“שמעתי הרבה על הספרים של רובין הוב ושמחתי מאוד כשהגיעו לספרייה בבת אחת שישה ספרים שלה, שתי הטרילוגיות הראשונות. אבל הטרילוגיה הראשונה, טרילוגיית הרואים למרחוק, אכזבה אותי. כן, רובין הוב טוותה עולם מורכב ועשיר. היא כותבת סבלנית עם אורך נשימה, מתכוננת למירוץ למרחקים ארוכים, לקצוות הכי רחוקים של העולם. העלילה טווה קסם מורכב ופוליטיקה מורכבת לא פחות לכדי עולם שלם שאפשר לשקוע בו. אי אפשר שלא להעריץ אות”

“רובין הוב היא סופרת פנטזיה נחשבת ומוערכת מאוד. עברו יותר משלוש שנים מאז שרציתי לקרוא את "שוליית הרוצח", ולא שכחתי את הספר. התחלתי לקרוא אותו פעם ועזבתי, ולאחרונה חזרתי לקרוא אותו מההתחלה עד הסוף. רובין הוב יצרה עולם בדיוני, ובו היא מתארת התרחשויות וסיפורים לאורך לא פחות מ-12 ספרים (ארוכים, יש לציין). טרילוגיית "הרואים למרחק" היא על אזור ב"שש הדוכסיות", על שושלת המלוכה של עולם זה שנקראת "שושלת הר”