מאוד קשה לי לכתוב ביקורת על ספר שכזה, כי בעצם הוא נוצר ממטרה אחת לספר את אשר אירע באושוויץ (מנקודת מבטה של נערה בת 15 וע<mark>שרה</mark> חודשים) על מנת לזכור, לא לשכוח ולא לסלוח ולהעביר את המסר לדורות הבאים. מסר נוסף אשר חשוב לא פחות, למרות אובדן צלם האנוש במקום זה, האסירים היהודים ניסו לשמור על צלם על האנוש במתן עזרה לזולת, גמילות חסדים וחמלה.

אני הגעתי אל הספר משתי סיבות, הראשונה - נקודת מבטה של נערה בגיה

ספר מעולה וקריא מאוד (סיימתי לקרוא אותו תוך כשלוש שעות). לדעתי אפילו בני נוער יכולים לקרוא אותו.
<mark>שרה</mark> לייבוביץ מספרת בגוף ראשון על ילדותה ומשפחתה, ובעיקר על השנה בה נכלאה באושוויץ, בהיותה בת 16 שנים. הוריה ואחיה נרצחו שם, אך היא החליטה שברצונה לשרוד. למרות התנאים האיומים במחנה: הרעב, הקור, העייפות, חוסר הפרטיות, הבדידות, ההשפלה והזוועות שלהן הייתה עדה- היא גילתה דבקות בחיים, מוסר גבוה, חמלה ואנוש