1. לנוני באהבה ובסיאוב

פגישה ראשונה היא בת חודשיים בערך אפורה יפהפיה עיניים מבהיקות מלאת חיים. אהבה ממבט ראשון. אני לא חושב שאהבתי או שאוהב שוב כפי שאהבתי אותה.

לא נתנו לה שם בהתחלה, רצינו לראות איך נקרא לה (כשאנו רוצים שתבוא) לפני שניתן לה שם, רצינו שהשם ינתן מעצמו ולא מכוחה של החלטה מודעת וכך התגבש השם נוני.

בתור גורה היתה מסרבת ללכת לישון גם שעיניה היו נעצמות מעצמן, כמו ילד סרבן שמתעקש שהוא לא עייף גם על סף הירדמות.

הדרך בה היא תמיד ידעה מה היא רוצה, גם כשבקושי ידעה ללכת אי אפשר היה להזיזה ממקומה, וכל ניסיון כזה נתקל מיד בעקשנות שלה לחזור מיד למקום ולתנוחה שניגזלה ממנה.

הבוקר בו התעוררנו מודעים לנוכחות שלה במיטה, נאנקת, מיד ידעתי שהיא עומדת ללדת (לא היה לנו מושג שהיא בהריון), בניגוד למתבקש היא לא פרשה לפינה נסתרת אלא בחרה לעשות זאת בקרבתנו, ביננו שנהיה שותפים מלאים לפחדיה ולשמחתה אחד הביטויים היפים שחוויתי של ביטחון ואמון.

היא ילדה שני גורים באותה המלטה ראשונה אחד מהם נולד מת, היא ישבה לידו שעות מלקקת אותו מיללת יללות קורעות לב מזיזה אותו ברגלה הקטנה, מנסה לזהות תזוזה, חיים בגוף הדמום. עד שפנתה לטפל ולהניק את הגור ששרד. האבל שלה היה כה ברור לעין ונוגע ללב. אחת הפעמים הראשונות שייחסתי לה תכונות ורגשות שייחסתי קודם לכן לאנשים בלבד.

הדרך בה היא תמיד דאגה להיות עם הגור באותו חדר איתנו ואם היינו עוברים חדר היתה אוספת אותו בשיניה ומתמקמת לידינו. במקרה והיה נדרש ממנה לעזוב לרגע את החדר לאחד מעיסוקיה תמיד הניחה את הגור על אחד מאיתנו שנשמור עליו עד שתחזור.

אם נוני היא הדבר שהכי אהבתי בחיי נונון (גם שם שהתגבש מעצמו) היה הדבר שהכי אהב אותי. גם כאן לא נראה לי שאני אחווה אהבה שלמה וללא תנאים כזו שקיבלתי מנונון.

בתור גור המקום האהוב עליו היה השקע בין הצוואר לכתף הוא היה יכול לשבת שם שעות ותמיד שאף להגיע לשם.

כל לילה, ללא יוצא מן הכלל, הוא היה מגיע למיטה ברגע שסגרתי את האור להתכרבל איתי בשנתי. כזו שמחה והנאה מעצם הקירבה היתה בו. ועדיין כל מה שהייתי צריך לעשות כדי שהוא יעזוב היה להגיד לו בקול שקט "נונון אני לא מצליח להירדם" ומיד הוא היה קם והולך.

היום בו אמרתי לנונון שבקרוב אנחנו נוסעים לחו"ל לתקופה ארוכה ונצטרך להיפרד ומיד הוא קפץ מהמיטה רץ לחלון במיטבח וילל דקות ארוכות. יללות שלעולם לא שמעתי ממנו לפני או אחרי. (בכלל הוא היה חתול שקט מאוד וכמעט לעולם לא השמיע קול.)

נוני ילדה שלושה גורים נוספים, אפשר היה לראות את הלימוד והמסקנות שהיא הסיקה מהטעויות שעשתה עם נונון. בעוד את נונון היא פינקה נתנה לו לינוק עד גיל תשעה חודשים (זה היה ממש מוזר לראות אותו יונק שהוא כבר גדול ממנה פיסית), והוא הפך להיות עדין ורך מידי לטעמה. ולעיתים קרובות היה ניתן לראות אותה "נוזפת" בו. עם שלושת הגורים היא היתה הרבה יותר תקיפה. בדרך שהיניקה אותם, שאכפה עליהם משמעת ובדרישות שלה מהם. (למשל גם שהיו בני ימים ספורים היתה מתיישבת להאכיל אותם במרחק מטרים ספורים מהם, קוראת להם ביללות דקות, מקשה עליהם להתקרב לפטמות מכריחה אותם להיאבק כדי לאכול).

בחדר היתה לנו מיטה משנות השישים בערך שאבא שלי העלה באוב מאחד המחסנים מעלי האבק של חבריו. העץ בה היה פריך ומתפורר כך שמידי פעם הייתי צריך לפרק את הרגליים שלה שהיו מתחילות להתנדנד ולהבריג אותן בנקודה חדשה שם העץ מחזיק מעמד פחות או יותר. אספתי את הגורים והנחתי אותם בפינת החדר ופניתי לפרק את רגלי המיטה. איכשהו ברגע שבו נפלה המיטה מהרגליים והתרסקה לרצפה ג'ברינה עברה מתחתיה והמיטה נפלה עליה ושברה את עמוד שדרתה.

היא לא מתה מיד. היא התפתלה בכאב בחוסר אונים על הרצפה כאשר אספתי אותה שטוף דמעות צועק לאלוהים שזה לא יכול להיות ובבקשה שאני אתעורר עוד רגע ויגלה שזה רק חלום. בכיתי כל הדרך אל הוטרינר שגר חצי שעה הליכה מאיתנו, מחבק את ג'ברינה בזרועותי, ובוכה ובוכה...

בדרך חזרה תחושת האבל והאשמה שלי היתה מלאה ושלמה כל כך, כאילו איבדתי בן משפחה או חבר. לא ידעתי איך אני אסתכל לנוני בעיניים, איך אני אבקש ממנה סליחה אגרום לה להבין שזו היתה תאונה. באותה העת לא הבנתי זאת אבל זו היתה מדרגה חדשה לחלוטין שבה מיקמתי את נוני, לתת לה את הזכות לכעוס עלי, להזדקק למחילה ממנה. משמעות הדבר שלא ראיתי אותה כנחותה ממני.

שהגעתי הביתה נוני חיכתה לי ליד הדלת, בכל כוחה של נפשי הדאובה המתחננת למחילה ביקשתי ממנה סליחה, נוני קמה ממקומה ובעיניים מבינות חומלות הרימה רגל ליטפה את לחיי ונכנסה אל תוך חיבוקי,התנהגות כל כך יוצאת דופן מבחינתה, כמו מנסה להגיד שהיא סולחת ויודעת שזו היתה רק תאונה שהיא אוהבת אותי...

התאבלתי עוד ימים אחדים לאחר מכן מתפלש בתחושות האשמה והאובדן הלא צפויות בעוצמתן.עד שברגע אחד של הארה עלתה בי מחשבה על צביעותי. יושב פה ומתאבל על חתול מת בעוד אני הורג ללא שום רגש בערך שלושה חתולים בשבוע רק כי הם טעימים. המחשבה הזו העלימה את תחושת האבל שלי ממותה של ג'ברינה, הרי זה בסך הכל חתול.

לקח לי חודשים אחדים להבין שהצביעות בהתנהגותי לא היתה להתאבל על ג'ברינה, החתולים היו בעיני יצורים אהובים, חברים, בני משפחה. עם קשת רגשות שלמה, אישיות יחידנית, תודעה.....נפש. הכל תכונות שלא יחסתי להם לפני שהכרתי אותם הכרות אינטימית ורבת שנים כל כך. ואם טעיתי בשיפוט חתולים בצורה כזו יתכן וגם פרות תרנגולות, כל החיות שבשיוויון נפש דנתי למוות, מחזיקות באותן תכונות שהופכות את החיים שלהם ליקרים ובעלי משמעות לא פחות מחיי שלי. משם הדרך לצמחונות ושנה לאחר מכן טבעונות היתה קצרה מאוד ומאז לא הבטתי לאחור.

אני רוצה לסיים באמירת תודה מקרב לב לנוני ונונון שלימדו אותי שלכל חיים מחיר משלהם, ויותר מכולם לג'ברינה שהיתה צריכה לשלם בחייה על מנת להטמיע בי את השיעור הזה.

נכתב לפני 13 שנים ו-4 חודשים

2. גם אם רבות התשוקות לאין מספר נודר אני לכבותן

זו היתה תקופת סוף הקיץ תחילת הסתיו בניו יורק. הגעתי אליה לאחר טיול פוסט צבא המסורתי כדי לעבוד קצת ולאושש את חשבון הבנק המדלדל שלי. ארבעה חודשים של טלטול ארגזים וגרירת ספות העברתי שם, באוקטובר של אותה השנה עמדתי להתחיל לימודים באוניברסיטה ותכננתי לעבור לדירה שכורה. רציתי שיהיה לי קצת כסף במקרה וזה יותר קשה משהאמנתי ללמוד לעבוד ולגור לבד.

באחד הימים לאחר יום עבודה לא נעים (העברה לקומה שלישית בלי מעלית) עליתי על הרכבת התחתית מהברונקס בדרך לכיכר וושינגטון שם הייתי צריך להחליף לרכבת L שתיקח אותי אל ביתי (או לפחות למרחק 20 דקות הליכה ממנו). התיישבתי בעייפות על אחד המושבים הפנויים והתחלתי להתבונן סביבי. למולי ישבה אמא עם בתה הקטנה ילדה כבת שנתיים עם שער זהוב יפיפה, עיניים כחולות מרצדות בהנאה, ילדה מקסימה.

ניכר בה שזו אחת הפעמים הראשונות שהיא נוסעת ברכבת, הכל הלהיב אותה, היא התנפלה על אמה באין סוף שאלות, נוגעת ומפטפטת עם כל מי שסביבה, היתה בה כזו חיות, התלהבות, היא גילמה בצורה מושלמת כל כך את היקסמותם של הילדים מהעולם הסובב אותם שלא יכולתי שלא להיות מהופנט ממנה. הסתכלתי עליה כל אותה נסיעה נהנה הנאה ממשית משמחתה. תוהה ביני לביני מתי אנו מאבדים את היכולת הזו להנות בתמימות מהסובב אותנו.

במושב לצידה ישבה אישה בשנות העשרים לחייה מדהימה ביופיה, שער שחור גולש עיניים ירוקות לבושה בהידור ובהקפדה בגדים שחצי מסתירים חצי חושפים גוף מעוצב בשלמות. אני זוכר שחשבתי לעצמי כמה רגיש, בוגר, עמוק אני שאני מקדיש את כל תשומת הלב שלי לילדה משחקת וכמעט ולא שם לב לאישה היוצאת דופן ביופיה, מהנהן לעצמי בסיפוק שהנה סוף סוף הבנתי מהו שבאמת חשוב לשים לב אליו, איפה נמצא האושר האמיתי.

באחת התחנות האישה ירוקת העיניים קמה מכסאה ויצאה מהרכבת, אפילו לא סובבתי את ראשי להעיף בה מבט אחרון, היא נראתה לי שולית, שההנאה שאני אוכל לשאוב ממראיה חיוורת לעומת ההנאה מאושרה, מחיוניותה של אותה ילדה. ואז נסגרו מאחוריה הדלתות והרכבת החלה בנסיעתה. באותו רגע רמת ההתעניינות שלי בילדה צנחה תלולות הפנתי את ראשי אל החלון ונתתי למחשבתי לנדוד.

מאוחר יותר שהעלתי את גירת האירוע נדהמתי מרמת הרמיה העצמית שאני מסוגל להגיע אליה. בזמן אמת לא היה לי מושג שהעניין שלי באותה סיטואציה נבע בלעדית מאותה אישה צעירה וכאשר היא הלכה ולקחה את רגליה הארוכות איתה הוא נעלם לחלוטין. המחשבות שלי באותם רגעים תשומת הלב העניין כולם סבבו סביב הילדה. ולרגע לא עברה בי המחשבה או ההרגשה שאני עושה כל זאת בניסיון לשאת חן בעיני אותה צעירה.

הבנתי שמכל אותן תשוקות ששאפתי באותה תקופה לכבות זו היא המסובכת והחמקמקה ביותר,ששורשיה שתולים בצורה החזקה ביותר בקרקעית נפשי. לא התשוקה לנשים או לקרבה גופנית אליהן אלא הרצון להיות מוערך על ידן.

נכתב לפני 13 שנים ו-5 חודשים

3. סיפור התבגרות

את האופניים הראשונות שלי קיבלתי בגיל שש. אבא שלי לימד אותי לרכב עליהם, תפסתי את העיקרון מהר למדי וכבר באותו יום ראשון של רכיבה הסיר אבי מהאופניים את גלגלי העזר. מיותר לציין שאותו יום נגמר בהתרסקות כואבת, ברך פצועה, דמעות הזולגות על פני, ונזיפות שאבי קיבל מאימי בחזרתנו הביתה.

מאז אותו יום האופניים הפכו להיות חלק בלתי נפרד ממני, נסעתי איתם לכל מקום. לצופים, לבית הספר, הם היו איתי בטיולים של שעות ביום הכיפורים ובעיקר בנדודי לספריה בה הייתי מבקר כל יום.הבית שלנו נמצא על פסגתה של גבעה קטנה והספריה נמצאה על פסגתה של גבעה סמוכה. להגיע אליה היה כרוך בדיווש מפרך, עמידה על הדוושות והרגשה (שלרוב היא נכונה) שאם הייתי מוליך את האופניים בידי הייתי מתקדם מהר יותר.

בכדי לנסות ולצמצם את המאבק בניסיון להוביל את האופניים, ואותי עימם, במעלה אותה גבעה הקפדתי לנצל את התנופה שצברתי מהירידה שהיוותה את החלק הראשון מהמסע לספריה. ביציאה מביתי הייתי נכנס לרחוב חסר מוצא מצידו האחד וצומת טי בצידו השני. הוא היה בזוית חדה למדי וריק לגמרי מהולכי רגל ומכוניות. הייתי מגיע בו למהירויות קיצוניות בשביל ילד כה קטן מתפרץ שמאלה בצומת הטי שהיתה בסופו מנצל את התנופה כל עוד היא ישנה כדי להתחיל את הטיפוס במעלה גבעת הספריה. שהאדרנלין מהדיווש המהיר מהרוח החובטת בגופי מתחלף חיש קל בזיעת מאמץ הדיווש והתעלות הרוח מתחלפת ביאוש אי ההיתקדמות.

לעולם, בכל מאות מסעותי לספריה, לא עברה בי מחשבה על הסכנה בהתפרצות, בלי להסתכל או להיזהר, במהירות חמישים קמ"ש, לכביש בו יש תנועה של מכוניות. ובכל אותם מאות פעמים שהימרתי על חיי לא התקרבתי ולו פעם אחת לכדי תאונה או מצב בו מכונית עצרה בחריקת בלמים מרחק מטרים ספורים ממני ועוצרת את נשמתי.

כאשר גדלתי מעט ותחום שיטוטי התרחב, הספריה בשכונה כבר לא סיפקה אותי, עברתי לבית ספר מרוחק מהבית אליו לא היתה ברירה אלא לנסוע באוטובוס, נטשתי את האופניים והם ישבו מעלי אבק וחלודה במרפסת הקטנה שהיוותה את הכניסה אלינו לבית. השנים חלפו להם האופניים נהרסו ונזרקו אחי הקטן ממני בשבע שנים גדל וקיבל אופניים משלו.

באחד הימים בתקופה בה חיכיתי ליום גיוסי הייתי צריך להגיע למתנ"ס לסדר עניין כלשהו והשאלתי את האופניים של אחי כדי לקצר את זמן ההגעה. החלתי באותו טקס מוכר פונה לעבר הרחוב ללא מוצא מאיץ את האופניים לגבול יכולתם ואז כשעמדתי להגיע לסוף הירידה שמתי את ידי על הבלמים מתוך כוונה לעצור ולראות שאין מכונית העוברת ברחוב ושאני יכול להשלים בקלות את הפניה שמאלה הנדרשת ממני. בשניות המעטות שנשארו עד ההגעה לצומת הספקתי להזדעזע מעצמי כמה "הזדקנתי" איזה זהיר הפכתי, איך איבדתי את אותה קלות רוח של הילדות. הנזיפה הקצרה הזו הספיקה בשביל לשכנע אותי, הסרתי את ידי מהבלמים והתפרצתי לתוך הכביש.

מכונית עוצרת בצריחה. אני קופץ מהאופניים ומתגלגל בחוסר חן על הכביש האפור. האופניים זרוקות בצידו האחר של הרחוב, הפוכות, הגלגל האחורי עדיין מסתובב. אדם צועק לעברי מתוך האוטו מילים שלא לגמרי הצלחתי לשמוע או להבין. הלחיים אדומות מבושה. ומחשבה אחת ברורה מהדהדת בראשי. באותו רגע דחוס הבנתי באבחה אחת שאני כבר לא ילד, עינו של אלוהים כבר לא פקוחה עלי כפי שהיתה כל אותם שנים חסרות דאגה, ומהיום אני אצטרך לעצור ולבדוק שאין מכוניות המגיעות מעבר לפינה.

נכתב לפני 13 שנים ו-5 חודשים