חכיתי שנים ל<mark>חאלד חוסייני</mark> יכתוב ספר נוסף,וברגע שהספר הגיע
לחנות חטפתי.
הייתה לי צפיה גבוהה,בתחילת הספר הספר זרם כתיבה נפלאה,ואז לקראת העמוד 150
הספר דועך,ולמרות זואת אמרתי שאני לא מוותרת,אבל אני מודה שבעמוד 300 הרמתי ידיים.
החלטתי להניח אותו אצלי בספריה,להמתין לעוד קוראים לבקורות שלהם.אולי אני טועה ולא מספיק מרוכזת
בדמיות שצצים פה ושם,בעלילה!
חבל""""""" .מאוד רציתי שהבקורת שלי תהיה נלהבת.

בארבעה "מצבי צבירה" מתקיימת ה"פרסונה" שלנו. הראשונה- איך אנחנו תופסים או רואים את עצמנו, השנייה- איך הזולת רואה אותנו, השלישית- איך אנחנו רוצים לראות את עצמנו, והרביעית- איך האחרים היו רוצים לראות אותנו, ובמגרש המרובע הזה אנחנו מנהלים יחסי גומלין בלתי פוסקים של העמדת פנים לעתים, רמייה עצמית לעתים, כניסה ויציאה מתפקידים שלא תמיד מתאימים לנו ושאנחנו לוקחים על עצמנו, וכתוצאה מכך ההתנהלות שלנו היא כזו

באין חוות דעת, ביקורת או תקציר על ספר, אני אתבונן על קנקנו ואראה הנאה הוא, מבלי לתהות מה יש בו. על קנקנו יעידו שלושה: שם הספר, שם הסופר או עטיפתו.
שם הסופר הוא שמשך אותי לספר, וכמה טוב שלא ידעתי על הספר דבר פרט לפרט זה. כמה טוב גם שעשיתי לי להרגל לא לקרוא את תקציר הספר טרם שקראתיו. כך הספר הוא כמו בונבוניירה ואתה לא יודע מה תקבל.

בתוך כל הספר הקשה והעצוב הזה, אחד הקטעים שהיה לי מהקשים לקריאה

כל פעם אני נופל באותו פח.
קורא ראיון שהוא פירסום לקידום הספר, הסופר מתראיין על בעיות רגשיות, פילוסופיות בנושא ואז אני מפר הבטחה לעצמי שלא להתפתות ומזמין את הספר מהספריה ( מזל שאיני קונה ספרים, אלא רק לאחר שקראתי אותם ).
כזה המצב עם ספר זה.
"רודף העפיפונים" היה ספר בסדר או אפילו טוב כי הציג תקופה ואורח חיים לא מוכר ומעניןלמעט סיום הוליבודי מוזר.
בספר "אלף שמשות זוהרות" כבר מינון הסכרין עלה.

מדינות החוות מלחמת אזרחים, הן מדינות מיוסרות. כל מלחמה היא אכזרית אך נראה לי כי מלחמת אזרחים, בה שני הצדדים הלוחמים משתייכים לאותה ישות מדינית, היא אכזרית שבעתיים. למדינות שחוו מלחמות מסוג זה, לוקח עשרות רבות של שנים להשתקם ואולי אפילו יותר מכך.

<mark>חאלד חוסייני</mark> עוסק בספריו באפגניסטן, אחת המדינות המיוסרות האלו אשר שנים כבר מתנהלת בה מלחמה. עלילת הספר מתחילה בסוף המאה הקודמת, בתקופה שלפני הפלישה ה

רודף העפיפונים מאת <mark>חאלד חוסייני</mark> פורסם בשנת 2003 ובאופן מיידי, הפך רומן הביכורים של הסופר להצלחה מסחררת. הסיפור מתרחש בשנות השישים של קאבול (בירת אפגניסטן). שני ילדים חיים יחד - אמיר וחסן. אמיר, בנו של איש עסקים מכובד בקאבול, וחסן האזארי המנודה, בנו של המשרת וחברו הטוב של אביו של אמיר. השניים מבלים את ימיהם בהתרוצצויות, ידוי אבנים ואימונים ברדיפת עפיפונים. הם חווים את קאבול במלוא הדרה, דרך הריחות ש

הספר טוב ומעניין, ובסה"כ נהניתי לקרוא. הכתיבה סוחפת ויחד עם מבנה הפרקים הקריאה זורמת ומתקדמת מהר. אבל הסגנון טלנובליסטי מדי בשבילי, ולטעמי הדבר יצר ריחוק מהרגשות והערכים שניסה אולי <mark>חאלד חוסייני</mark> להביא בספר- אהבת אמת, חברות, אומץ לב, הקרבה, סבל וכאב.

ההתרחשויות הצבאיות-מדיניות באפגניסטן הן שהניעו את העלילה, ואני חייב לציין שלדעתי האופן בו תיאורן נשזר בספר היה מוצלח- לא מוצנע מדי אך גם לא מכביד,

ההאזנה לספר זה גרמה לי לעונג רב. הקריין מעולה. והספר הגיע כל כך במקום אחרי הכבדות של הספר הקודם.

נשביתי בקסמו ובסגנונו של <mark>חאלד חוסייני</mark>, תיאורי הנוף, האווירה ויותר מכל התכונות האנושיות של גיבוריו הראשיים. העלילה לא גרמה לדמעות להיקוות בעיניי, אך תחושת המחנק בגרון עלתה שוב ושוב עם התפתחות העלילה.

שני תינוקות בעלי מעמדות שונים אך גורל דומה, איבדו אם אימם בנסיבות שונות, יונקים מאותה מינקת האזרי

ספר מדהים.
כאשר לקחתי אותו בספריה, תהיתי על מה כל המהומה עליו. שמעתי עליו רבות, אך מעולם לא חשבתי שאהנה מספר מסוג זה.
הו, כמה טעיתי. מהרגע שהתחלתי לקרוא, שקעתי בו. לא יכלתי לעזוב.
כל כך נקשרתי לדמויות. נשאבתי אל תוך העלילה.
אתמול התחלתי לקרוא לפני השינה, כמו שאני תמיד עושה.
השעה הייתה 10 וחצי בערב. כאשר סיימתי פרק, אמרתי לעצמי "את חייבת לקום מוקדם מחר. אבל... רק עוד פרק אחד ודי". אז הפרק