בחיים לא קראתי ספר שדומה לספר הזה. 
יש בו איזה גוון אפוקליפטי שהזכיר לי בתורו את הספרים "אדם נכנס לחדר" של ניקול קראוס ו"מאו 2" של דון דלילו אבל הניסוחים אינם רזים אלא מפורטים ומופלגים כנהוג אצל סופרים דרום אמריקאים כגרסיה- מרקס ואמאדו אולם אינם מיגעים כלל וכל מילה נכנסת לנשמה כמו טיפת מים לאדמה חרבה. הזמן והמרחב גמישים ביותר ויש בספר המצאות מגניבות כמו צבים מכניים ו..כן, אנשים מנייר. וגם מבוץ.

ספר מצויין. הכל טוב בו, מין המבנה הלא רגיל שהופך את הקריאה לחוויה שונה מכל דבר שאתם מכירים, דרך העלילה הספק מוזרה ספק הגיונית ועד המילים שחוברו יחדו ביד אומן שיכולות לחתוך לכם חתכי נייר עמוקים בתוך הבטן.
זהו ספר שמדבר על אהבות נכזבות, על עצבות שלא עוזבת, על מלחמות אבודות מראש. לפעמים לא תוכלו לדעת אם לצחוק או לבכות, אין פה רעים וטובים, יש רק ערמה של אנשים שעצוב להם והם מחפשים דרכים וסיבות חדשות