כשהפסיק אוהב ת'נקודה
תמיד הוא אומר לה
חוזר ואומר לה
שהוא פסיק על ידה
ורק אני מרוב אהבה שותק....
(מרוב אהבה - יוסי בנאי)

הסתכלו על תמונת הכריכה: גבר לבוש בחליפה מכובדת, מתכופף באופן בלתי מכובד ביותר, ומציץ בעד חור המנעול אל מבעד לדלתות סגורות. זהו טיבו קורביץ. טיבו הוא ראש העירייה של העיר פסיק, והסיבה שגורמת לו להתכופף באופן כה בלתי מכובד ולהדרדר להצצות מבעד מנעולים, היא המזכירה שלו אגת

****





הנה עוד אחד מהספרים שלא הייתי מתוודע להם אילולא "סימניה", וגם לו הייתי נתקל בו בספריה, אין ספק שהייתי מחזיר אותו למדף חיש מהר, בתואנה הפשוטה ביותר: "אווילי". למה אווילי? העיפו מבט במטותא בכריכה. אדם בחליפה מציץ מבעד לחור מנעול של דלת כלשהי. האיש נראה מכובד, אבל הסיטואציה גרוטסקית. למה שמישהו יציץ מחור של מנעול? ועוד על כריכה של ספר? האמירה ברורה. יש פה העמדה ברורה ומכוונת של סיטואצ

אגדות הן דבר רציני. נראה לי שהן מאפשרות להגיד דברים שאי אפשר להגיד בספרות לא בדיונית. לפעמים אומרים בהן אמירות תמימות ומביכות, לפעמים חתרניות, לפעמים הן מציגות את העולם באור בלתי מחמיא. כאגדות אפשר להתענג על הסיפור בלי להרגיש אשמה, כי מה בלתי מזיק כאגדה? הספר הזה שייך לז'אנר האגדות. הוא אומר דברים תמימים. הוא אומר דברים חתרניים. הוא מציג את העולם באור בלתי מחמיא. הוא אירוני, לעתים סרקסטי בתחפושת.

אמנם זה ספר רומנטי מאוד, והגיבורה הראשית שבו היא האהבה, בצורותיה ובביטוייה השונים, אבל זה לא רק רומן מתקתק, עם זוג אוהבים העוברים קשיים, טועים בכל הטעויות האפשריות, בוחרים בחירות לא נבונות, עד שהם זוכים להתאחד לשמחתנו.
ראשית, מדובר באנשים בוגרים, למודי אכזבות וראליסטים, שנראה שמסלול חייהם כבר מקובע ולא ישתנה עוד. בנוסף לכך יש פה תערובת של דמויות משנה מרהיבות, מעורבות של דמיון ופנטזיה, הומור ורגיש