“ממתי נבטה בי אותה תשוקה חסרת מעצורים לספרי מתח? כנראה שבשחר ילדותי. ומי שאחראית לה הינה אניד בלייטון, תנוח בשלום על משכבה, שבזכות השביעיות והחמישיות, חבורות הבלשים הצעירות וכלביהם, המערות והמנהרות הסודיות שהתגלו מאחורי הארונות, המפגשים הסודיים בצריף עם לימונדה וביסקוויטים וההפלגות אל האי של ג'ורג', בזכותם נמתחו עצבי באותו עונג שלא יבינו אותו מי שטעמם הספרותי המבוגר אינו כולל את לי צ'יילד, יו נסבו, לינווד ברקלי, ג'ון וורדון, הרלן קובן, פטרישיה קורנוול, רות רנדל, פ.ד. ג'יימס, בוריס אקונין, רוזמנד לאפטון ועוד רבים רבים וטובים. חמדת, הללווו! הכוונה גם אליך, יקירה. שמתם לב, ידידי, שהרנסנס של ספרות המתח הסקנדינבית לא הטתה את הכף לזכותם, וכי הרשימה שלעיל כוללת רק יו נסבו אחד. כן, גם אנכי יודעת שענף היצוא הכי ריווחי של מדינות הנורדים הינו ספרות מתח מתורגמת לעשרות שפות, וגם אנוכי ערה לעובדה כי בשולחנות המכירה של צומתסטימצקי מונחים בו-זמנית כמה וכמה ספרי מתח מארץ הוויקינגים, ספרים שיצרי הרע דוחק בי לקנות על סמך כריכתם האחורית המבטיחה. אבל כבר הגעתי מזמן למסקנה כי רובם ככולם בינוניים ביותר וטוענים לכתר לא להם. קמילה לקברג יוצאת דופן במקצת ומעמידה את האמביוולנטיות שלי במבחן קשה. מצד אחד, ספר מתח מותח באמת. התעלומה מצוינת, החיתוכים בעלילה גרמו לי כמעט להציץ בעמודים הבאים. אבל לא. החיתוכים הללו, אגב, ממש מבקשים מסוכן הוליוודי לקנות את זכויות הספר. הסרט בדרך. את הסיפור העכשווי מלווה סיפור מן העבר והקשר ביניהם מתגלה קרוב לסוף. מצד שני, הספר טובל בקלישאות למכביר. הוא סובל מכל המחלות מהם סובלים רומנים בינוניים. תיאורים פשטניים, מין הומור לעניים, הדמויות מוקצנות למרות שהן עגולות ומלאות. הטיפשים הם אידיוטיים להפליא, בראשם מפקד המשטרה שאין שום סיכוי בעולם, שבן דמותו המטומטמת עומד בראש איזו תחנת משטרה בעולם המערבי. אריקה, הגיבורה ללא חת מן הספר מלכת הקרח, הופכת בספר הזה להיות רכיכה מדוכדכת, הסובלת מדיכאון של אחרי לידה ומכל הסימפטומים מהם סובלות אימהות צעירות לתינוקות מנדנדים. בסוף הספר מודה לקברג לכל מי שעזר לה ומודה כי את הספר כתבה לאחר לידת בתה השנייה. כנראה שהחיים והספרות לא צריכים להתערבב כל כך. גם דמותה של אנה, אחותה של אריקה מן הספר הקודם, ממשיכה להיות אישה מוכה, אבל דמותה מיותרת לחלוטין בספר הזה ואין לה כל השפעה על העלילה. סתת האבן מספר את סיפורה של שרה, ילדה הסובלת מבעיות התנהגות שונות, הנרצחת בטביעה מוזרה. הסופרת מציירת לנו קולאז' של דמויות מרתקות, תושבות הכפר פיילבקה, כפר דייגים ציורי. הדמויות כולן צופנות סוד, הוריה של שרה, סבתה ובעלה, השכן ממול, איתו מנהלת סבתה של שרה מערכת של מריבות ומשפטים ארוכת שנים. בן השכנים הסובל מתסמונת אספרגר, אמו השונאת את בעלה, נער הנפגע מהתעללות מינית, והשוטרים בתחנת המשטרה, שגם הם נושאים קופת שרצים לא קטנה. בכוונה אינני נוקבת בשמותיהם כדי שלא לגלות יותר מדי. הסיפור ההיסטורי עוסק בסתת אבן ובאשתו, החל משנת 1923 ועד ימינו. הסיפור מותח מאוד, ובמיוחד מסקרן הקשר הנסתר בין שני הסיפורים, אבל הסיפור הזה לוקה בבינוניות סיפורית אפילו יותר מן הסיפור העכשווי. ארבעת הכוכבים שבהם זיכיתי את הספר, מגיעים לו אך ורק בגלל עלילת המתח המורכבת והדמויות העגולות. לכתיבה של לקברג מגיעים שלושה כוכבים בקושי. הכישרון הסיפורי שלה מצוין, אבל סגנון הכתיבה מזכיר סופרים בינוניים רבים כמו ויקטוריה הייסלופ, רם אורן, פיטר ג'יימס, דן בראון, דייויד באלדאצ'י ועוד רבים ולא ממש טובים. וכאן אני פונה בתחינה למנהלי הוצאות הספרים: האמנם פסו מן הארץ סופרי מתח בריטיים ואמריקנים ראויים לשמם? הלוא עד שסטיג לרסון ילד את הטרילוגיה הארכנית שלו, חשבנו כולנו שבסקנדינביה כולם צדיקים גמורים. אז הבו לנו סופרי מתח אחרים, אבל כאלה שהם משובחים, שכותבים בכישרון, שיש בהם אותו ניצוץ נפלא של שנינות ופקחות וסרקזם. כי קמילה לקברג אמנם אשה יפה מאוד, אבל כשרון הכתיבה שלה דומה מדי לסגנון הכתיבה הקלישאתי של נערה מתבגרת. חבל שלא חברה למי שיעניק ברק לסיפור היפה שלה. ------------------ במאמר מוסגר, עלי לציין, כי אני מכירה לפחות חמישים כותבי ביקורות בסימניה (שאינם סופרים) שכישרון הכתיבה המעולה שלהם עולה על זה של לקברג ודומיה עשרות מונים. ולכן אפשר היה לצמד שני כותבים לספר על מנת ליצור את המותחן האידיאלי: מספר סיפורים מוכשר עם כותב מוכשר.”

“ילדה מתגלה מול חופי פילבקה. מסתבר שהילדה הוטבעה קודם באיזה שהוא מקום לפני שנזרקה לחוף. ברקע ארועים משנת 1928 מול ארועים אחרים הרבה שנים לאחר מכן. שמות רבים הוכנסו לעלילה. כל פרק מתחיל בדמות כל שהיא ללא שם, שנבין מיהי רק בהמשך הפרק. הולך כבד ולאט. סופר/סופרת אחרים היו יכולים לכתוב את זה יותר זורם.”

“חשבו על כריך עם ממרח דגים טבול בכוס שוקו. מצליחים לדמיין? זה מה שאוכל פטריק, הבלש של לקברג, כשהוא חוזר הביתה מיום עבודה מעייף. את המעדן הזה הוא מכין בעצמו – לוקח פרוסת לחם כהה מורח אותה בנדיבות בממרח דגים, מכין כוס שוקו, מגלגל את הכריך וטובל אותו. חזרתי על הקטע בספר כדי להיות בטוחה שלא טעיתי. השילוב הבלתי אפשרי הזה מנצח בנוקאוט את מה שהחשבתי עד לרגע זה כשילוב הגרוע ביותר שמישהו מסוגל לאכול – בסלי גריל עם קוטג' שאכלה חיילת ששרתה איתי. (דנה, אם את קוראת שורות אלה אני מתנצלת, אבל זה באמת היה נורא). לא פלא שפטריק מתקשה לפתור את התעלומה. התעלומה בסתת האבן עוסקת ברציחתה של שרה, ילדה קטנה בת שבע. מי שכבר מכיר אותי כאן מביקורות קודמות יודע שלא ממש מסובך ללחוץ אצלי על כפתור הדמעות. מספיק שאיזה ילד יאבד את אמא שלו ואני כבר אזיל דמעות תנין. לא צריך להיות בלש מצטיין כדי להסיק שאם הנקודה שנחרטה אצלי בזכרון היא דווקא ממרח דגים ושוקו אז לא חשבתי שהספר משובח במיוחד. האמת היא שהסיפור לא כזה גרוע. גופתה של שרה מתגלה במים מול חופי העיירה פילבקה. מסתבר שפטריק (סלחו לי על שאני לא מצטטת את שם המשפחה אבל השמות השוודים מסובכים מדי בשבילי), בלש בתחנת המשטרה המקומית, מכיר אותה היכרות שטחית. מכאן העלילה מתחלקת לשני חלקים נפרדים המשולבים ביניהם. מצד אחד חקירת מותה של שרה. מצד שני סיפור שמתרחש כמה עשרות שנים אחורה. כמובן שבסוף שני הסיפורים קשורים זה לזה והסיפור השני הוא מפתח לפתרון התעלומה. מה שלא אהבתי הוא שהכתיבה של לקברג בינונית ושטוחה. לדמויות אין שום עומק. לא הצלחתי להזדהות עם אף אחד. ובכל זאת הכתיבה שלה קריאה וקולחת. מבחינת העלילה – בספר מפוזרים המון מסיחים, סודות עבר של הדמויות, וזה בהחלט עוזר לטשטש את זהות הרוצח וכן ליצור את התפניות המתבקשות בעלילה. הבעיה היא שבחלק מהמקרים מופרחים משפטים מעורפלים ביותר שרומזים על סודות, אך אין שום התיחסות אליהם בהמשך. סתם מסך עשן בלי אש. הקיצר, מומלץ למי שכמוני קורא ללא הבחנה כדי לברוח לפעמים מהמציאות בלי לחשוב יותר מדי. בהחלט יותר בריא מאשר כמה כוסיות וודקה. לגבי הטעם...”

“אני אחת מאלה שאהבו את "נסיכת הקרח". מודה. הוא נראה לי מרענן בנוף מותחני ה"זבנג וגמרנו", שאף אחד מהם אינו עולה בזכרוני כדוגמה. הספר הזה, השני שלה שתורגם לעברית, נראה לי מעניין לפי התקציר. זכרתי לסופרת חסד נעורים, ולא קראתי שום ביקורת עליו, לפני שהתחלתי לקרוא אותו, שלוש שגיאות. לקברג רוקחת לנו סיפור מתח שיש בו מכל טוב. היא לא מתקמצנת בבעיות. חלק גדול מהתופעות המתוארות בספרי פסיכופתולוגיה מופיעות בסיפור, בתוספת די הרבה פסיכולוגיה בגרוש. בעיות קשב וריכוז? יש (ההדגמה - ילדה "רעה", "לא מחונכת" שקופצת על ספות ומשתלטת על חברתה...) בוגר צעיר עם תסמונת אספרגר? יש. (ההדגמה קול גבוה ומונוטוני, היצמדות לסדר יום, אינטליגנציה גבוהה...) פסיכופתיה? יש. טירוף דתי? יש. פדופיליה? יש. אשה מוכה? יש. בעיות בזוגיות? יש ויש. חטיפת ילדים, רציחות שאף אחד לא מגלה, דיכאון אחרי לידה...חישבו על בעיה נפשית או חברתית וסביר שיש לה נציגות בסיפור. הכתיבה של לקברג שטחית ולא מתוחכמת. היא כותבת פרקים קצרים ועוברת לדמות אחרת, כמיטב המסורת של כותבי התסריטים המתחילים. הדמויות סטיריאוטיפיות, המתח לא ממש קיים, מול החוקרים השוודים של לקברג משטרת ישראל נראית כמו ה FBI, והכי גרוע היא מתייחסת לסיפורה בשיא הרצינות. לו היתה שולחת לנו קריצה מעל ראשו של סיפורה, לו היתה משתמשת קצת בהומור, אולי אפשר היה להנות ממנו. אבל אני לא מצאתי אפילו שמץ מאלה בסיפור. התעייפתי ולפעמים קצת השתעממתי מהדמויות המופרכות והעלילה הלא אמינה. שלושה כוכבים (אני בשיא נדיבותי, נראה לי) בזכות הסיוע לעבור מחלה. אבל גם למטרה הזו אפשר למצוא ספרים הרבה יותר מוצלחים.”

“ממתי נבטה בי אותה תשוקה חסרת מעצורים לספרי מתח? כנראה שבשחר ילדותי. ומי שאחראית לה הינה אניד בלייטון, תנוח בשלום על משכבה, שבזכות השביעיות והחמישיות, חבורות הבלשים הצעירות וכלביהם, המערות והמנהרות הסודיות שהתגלו מאחורי הארונות, המפגשים הסודיים בצריף עם לימונדה וביסקוויטים וההפלגות אל האי של ג'ורג', בזכותם נמתחו עצבי באותו עונג שלא יבינו אותו מי שטעמם הספרותי המבוגר אינו כולל את לי צ'יילד, יו נסבו, לינווד ברקלי, ג'ון וורדון, הרלן קובן, פטרישיה קורנוול, רות רנדל, פ.ד. ג'יימס, בוריס אקונין, רוזמנד לאפטון ועוד רבים רבים וטובים. חמדת, הללווו! הכוונה גם אליך, יקירה. שמתם לב, ידידי, שהרנסנס של ספרות המתח הסקנדינבית לא הטתה את הכף לזכותם, וכי הרשימה שלעיל כוללת רק יו נסבו אחד. כן, גם אנכי יודעת שענף היצוא הכי ריווחי של מדינות הנורדים הינו ספרות מתח מתורגמת לעשרות שפות, וגם אנוכי ערה לעובדה כי בשולחנות המכירה של צומתסטימצקי מונחים בו-זמנית כמה וכמה ספרי מתח מארץ הוויקינגים, ספרים שיצרי הרע דוחק בי לקנות על סמך כריכתם האחורית המבטיחה. אבל כבר הגעתי מזמן למסקנה כי רובם ככולם בינוניים ביותר וטוענים לכתר לא להם. קמילה לקברג יוצאת דופן במקצת ומעמידה את האמביוולנטיות שלי במבחן קשה. מצד אחד, ספר מתח מותח באמת. התעלומה מצוינת, החיתוכים בעלילה גרמו לי כמעט להציץ בעמודים הבאים. אבל לא. החיתוכים הללו, אגב, ממש מבקשים מסוכן הוליוודי לקנות את זכויות הספר. הסרט בדרך. את הסיפור העכשווי מלווה סיפור מן העבר והקשר ביניהם מתגלה קרוב לסוף. מצד שני, הספר טובל בקלישאות למכביר. הוא סובל מכל המחלות מהם סובלים רומנים בינוניים. תיאורים פשטניים, מין הומור לעניים, הדמויות מוקצנות למרות שהן עגולות ומלאות. הטיפשים הם אידיוטיים להפליא, בראשם מפקד המשטרה שאין שום סיכוי בעולם, שבן דמותו המטומטמת עומד בראש איזו תחנת משטרה בעולם המערבי. אריקה, הגיבורה ללא חת מן הספר מלכת הקרח, הופכת בספר הזה להיות רכיכה מדוכדכת, הסובלת מדיכאון של אחרי לידה ומכל הסימפטומים מהם סובלות אימהות צעירות לתינוקות מנדנדים. בסוף הספר מודה לקברג לכל מי שעזר לה ומודה כי את הספר כתבה לאחר לידת בתה השנייה. כנראה שהחיים והספרות לא צריכים להתערבב כל כך. גם דמותה של אנה, אחותה של אריקה מן הספר הקודם, ממשיכה להיות אישה מוכה, אבל דמותה מיותרת לחלוטין בספר הזה ואין לה כל השפעה על העלילה. סתת האבן מספר את סיפורה של שרה, ילדה הסובלת מבעיות התנהגות שונות, הנרצחת בטביעה מוזרה. הסופרת מציירת לנו קולאז' של דמויות מרתקות, תושבות הכפר פיילבקה, כפר דייגים ציורי. הדמויות כולן צופנות סוד, הוריה של שרה, סבתה ובעלה, השכן ממול, איתו מנהלת סבתה של שרה מערכת של מריבות ומשפטים ארוכת שנים. בן השכנים הסובל מתסמונת אספרגר, אמו השונאת את בעלה, נער הנפגע מהתעללות מינית, והשוטרים בתחנת המשטרה, שגם הם נושאים קופת שרצים לא קטנה. בכוונה אינני נוקבת בשמותיהם כדי שלא לגלות יותר מדי. הסיפור ההיסטורי עוסק בסתת אבן ובאשתו, החל משנת 1923 ועד ימינו. הסיפור מותח מאוד, ובמיוחד מסקרן הקשר הנסתר בין שני הסיפורים, אבל הסיפור הזה לוקה בבינוניות סיפורית אפילו יותר מן הסיפור העכשווי. ארבעת הכוכבים שבהם זיכיתי את הספר, מגיעים לו אך ורק בגלל עלילת המתח המורכבת והדמויות העגולות. לכתיבה של לקברג מגיעים שלושה כוכבים בקושי. הכישרון הסיפורי שלה מצוין, אבל סגנון הכתיבה מזכיר סופרים בינוניים רבים כמו ויקטוריה הייסלופ, רם אורן, פיטר ג'יימס, דן בראון, דייויד באלדאצ'י ועוד רבים ולא ממש טובים. וכאן אני פונה בתחינה למנהלי הוצאות הספרים: האמנם פסו מן הארץ סופרי מתח בריטיים ואמריקנים ראויים לשמם? הלוא עד שסטיג לרסון ילד את הטרילוגיה הארכנית שלו, חשבנו כולנו שבסקנדינביה כולם צדיקים גמורים. אז הבו לנו סופרי מתח אחרים, אבל כאלה שהם משובחים, שכותבים בכישרון, שיש בהם אותו ניצוץ נפלא של שנינות ופקחות וסרקזם. כי קמילה לקברג אמנם אשה יפה מאוד, אבל כשרון הכתיבה שלה דומה מדי לסגנון הכתיבה הקלישאתי של נערה מתבגרת. חבל שלא חברה למי שיעניק ברק לסיפור היפה שלה. ------------------ במאמר מוסגר, עלי לציין, כי אני מכירה לפחות חמישים כותבי ביקורות בסימניה (שאינם סופרים) שכישרון הכתיבה המעולה שלהם עולה על זה של לקברג ודומיה עשרות מונים. ולכן אפשר היה לצמד שני כותבים לספר על מנת ליצור את המותחן האידיאלי: מספר סיפורים מוכשר עם כותב מוכשר.”

“ילדה מתגלה מול חופי פילבקה. מסתבר שהילדה הוטבעה קודם באיזה שהוא מקום לפני שנזרקה לחוף. ברקע ארועים משנת 1928 מול ארועים אחרים הרבה שנים לאחר מכן. שמות רבים הוכנסו לעלילה. כל פרק מתחיל בדמות כל שהיא ללא שם, שנבין מיהי רק בהמשך הפרק. הולך כבד ולאט. סופר/סופרת אחרים היו יכולים לכתוב את זה יותר זורם.”

“חשבו על כריך עם ממרח דגים טבול בכוס שוקו. מצליחים לדמיין? זה מה שאוכל פטריק, הבלש של לקברג, כשהוא חוזר הביתה מיום עבודה מעייף. את המעדן הזה הוא מכין בעצמו – לוקח פרוסת לחם כהה מורח אותה בנדיבות בממרח דגים, מכין כוס שוקו, מגלגל את הכריך וטובל אותו. חזרתי על הקטע בספר כדי להיות בטוחה שלא טעיתי. השילוב הבלתי אפשרי הזה מנצח בנוקאוט את מה שהחשבתי עד לרגע זה כשילוב הגרוע ביותר שמישהו מסוגל לאכול – בסלי גריל עם קוטג' שאכלה חיילת ששרתה איתי. (דנה, אם את קוראת שורות אלה אני מתנצלת, אבל זה באמת היה נורא). לא פלא שפטריק מתקשה לפתור את התעלומה. התעלומה בסתת האבן עוסקת ברציחתה של שרה, ילדה קטנה בת שבע. מי שכבר מכיר אותי כאן מביקורות קודמות יודע שלא ממש מסובך ללחוץ אצלי על כפתור הדמעות. מספיק שאיזה ילד יאבד את אמא שלו ואני כבר אזיל דמעות תנין. לא צריך להיות בלש מצטיין כדי להסיק שאם הנקודה שנחרטה אצלי בזכרון היא דווקא ממרח דגים ושוקו אז לא חשבתי שהספר משובח במיוחד. האמת היא שהסיפור לא כזה גרוע. גופתה של שרה מתגלה במים מול חופי העיירה פילבקה. מסתבר שפטריק (סלחו לי על שאני לא מצטטת את שם המשפחה אבל השמות השוודים מסובכים מדי בשבילי), בלש בתחנת המשטרה המקומית, מכיר אותה היכרות שטחית. מכאן העלילה מתחלקת לשני חלקים נפרדים המשולבים ביניהם. מצד אחד חקירת מותה של שרה. מצד שני סיפור שמתרחש כמה עשרות שנים אחורה. כמובן שבסוף שני הסיפורים קשורים זה לזה והסיפור השני הוא מפתח לפתרון התעלומה. מה שלא אהבתי הוא שהכתיבה של לקברג בינונית ושטוחה. לדמויות אין שום עומק. לא הצלחתי להזדהות עם אף אחד. ובכל זאת הכתיבה שלה קריאה וקולחת. מבחינת העלילה – בספר מפוזרים המון מסיחים, סודות עבר של הדמויות, וזה בהחלט עוזר לטשטש את זהות הרוצח וכן ליצור את התפניות המתבקשות בעלילה. הבעיה היא שבחלק מהמקרים מופרחים משפטים מעורפלים ביותר שרומזים על סודות, אך אין שום התיחסות אליהם בהמשך. סתם מסך עשן בלי אש. הקיצר, מומלץ למי שכמוני קורא ללא הבחנה כדי לברוח לפעמים מהמציאות בלי לחשוב יותר מדי. בהחלט יותר בריא מאשר כמה כוסיות וודקה. לגבי הטעם...”

“אני אחת מאלה שאהבו את "נסיכת הקרח". מודה. הוא נראה לי מרענן בנוף מותחני ה"זבנג וגמרנו", שאף אחד מהם אינו עולה בזכרוני כדוגמה. הספר הזה, השני שלה שתורגם לעברית, נראה לי מעניין לפי התקציר. זכרתי לסופרת חסד נעורים, ולא קראתי שום ביקורת עליו, לפני שהתחלתי לקרוא אותו, שלוש שגיאות. לקברג רוקחת לנו סיפור מתח שיש בו מכל טוב. היא לא מתקמצנת בבעיות. חלק גדול מהתופעות המתוארות בספרי פסיכופתולוגיה מופיעות בסיפור, בתוספת די הרבה פסיכולוגיה בגרוש. בעיות קשב וריכוז? יש (ההדגמה - ילדה "רעה", "לא מחונכת" שקופצת על ספות ומשתלטת על חברתה...) בוגר צעיר עם תסמונת אספרגר? יש. (ההדגמה קול גבוה ומונוטוני, היצמדות לסדר יום, אינטליגנציה גבוהה...) פסיכופתיה? יש. טירוף דתי? יש. פדופיליה? יש. אשה מוכה? יש. בעיות בזוגיות? יש ויש. חטיפת ילדים, רציחות שאף אחד לא מגלה, דיכאון אחרי לידה...חישבו על בעיה נפשית או חברתית וסביר שיש לה נציגות בסיפור. הכתיבה של לקברג שטחית ולא מתוחכמת. היא כותבת פרקים קצרים ועוברת לדמות אחרת, כמיטב המסורת של כותבי התסריטים המתחילים. הדמויות סטיריאוטיפיות, המתח לא ממש קיים, מול החוקרים השוודים של לקברג משטרת ישראל נראית כמו ה FBI, והכי גרוע היא מתייחסת לסיפורה בשיא הרצינות. לו היתה שולחת לנו קריצה מעל ראשו של סיפורה, לו היתה משתמשת קצת בהומור, אולי אפשר היה להנות ממנו. אבל אני לא מצאתי אפילו שמץ מאלה בסיפור. התעייפתי ולפעמים קצת השתעממתי מהדמויות המופרכות והעלילה הלא אמינה. שלושה כוכבים (אני בשיא נדיבותי, נראה לי) בזכות הסיוע לעבור מחלה. אבל גם למטרה הזו אפשר למצוא ספרים הרבה יותר מוצלחים.”