יום ‏9 מרץ 2014‏ בשעה ‏19:23‏

אומרים שהמוות לבוש בגדים שחורים כמו הלילה. זה לא היה מדוייק.

בימינו הוא אהב ללבוש בגדים עם זריקות של צבע פה ושם, אך הוא שמר על הקו הסולידי בעודו קוטף חיים. היו לו תקופות וטרנדים, והוא היה קשוב לצו האופנה העכשווי ככל יכולתו. להגנתו ייאמר שמעולם לא לבש קרוקס.

הוא בדיוק חזר מהעברתה לצד השני של אישה מבוגרת אשר חלתה במחלה סופנית בטרם עת (הצחיק אותו הביטוי הזה, "הלך בטרם עת". מתי, לעזאזל, הולך אדם בזמן שלא נקבע לו מראש על פי אלות הגורל?). מוות חצה את הרחוב הסואן, לב ליבה של תל אביב, מסביבו הומה העיר ככוורת דבורים פעלתנית, האנשים שלידם עבר עיוורים למתרחש. חוץ מאחת.

מולו, על המדרכה הנגדית, עמדה בחורה צעירה למראה, ונעצה בו עיניים שיכלו להצית קרחונים. היה זה מבט שכאשר בחן אותך, ידעת שאתה חף משקרים וחצאי-אמיתות, וכל הוויתך נפרשת לפנייך כעיתון יום שישי של "ידיעות אחרונות".

מוות עבר לצד השני, של הכביש כמובן, ונעמד מול הבחורה הצעירה.

"מה את עושה כאן? חשבתי שעזבת את העולם הזה ממזמן." זו לא הייתה שאלה.

הבחורה חייכה חיוך יודע-דבר, והקיפה את מוות תוך שידה גולשת בעדינות על כתפיו ויורדת לזרועו, אם ההגדרה שלכם ל"זרוע" כוללת עצם מוארכת וחסרת בשר. מוות היה, אחרי הכל, שלד מהלך.

"וואו, התאמנת בזמן האחרון? אני בהחלט מרגישה שיפור" אמרה לו. הוא העיף את ידה ממנו והלאה ותקע בה מבט זועם.

"טוב טוב, לשאלתך: הייתי בעולמות אחרים, ניסיתי בכל כוחי להתרחק מהמקום הארור הזה, אבל לא ממש הצלחתי. כל היקום כל כך משעמם, אין עבודה באף מקום והמקצוע שלי דורש סביבת עבודה לא-ידידותית למשתמש. אז החלטתי לחזור."

"למה עכשיו?" שאל מוות בקול נטול שמחה, או רגשות.

"כי עכשיו צריך אותי. אז עכשיו אני פה."

מוות התבונן בה. פעם, לפני מיליוני שנים, הם היו זוג. הם היו זוג לפני שכורח הנסיבות ציווה עליהם להיפרד. הוא אהב אותה כל כך, והיא אהבה אותו, ואז אבולוציה קרתה והרסה אותם. אבל תמיד יש אותה.

"על מה אתה חושב?" היא שאלה בחיוך פתייני

"על העונג שבלעבוד מולך שוב. אנחנו נראה מי ינצח הפעם."

"החיים הם לא מלחמה, אהובי. אבל אני מניחה שחיים לא בדיוק מדברים אלייך... בכל מקרה, רק רציתי שתדע שאני בסביבה. אני בטוחה שעוד ניפגש. עד הפעם הבאה"

תקווה שלחה לו נשיקה באוויר, הסתובבה והלכה.

אתה כמו ילד קטן.

מתפלש לך כל היום בבוץ, רב עם השכנים, צובע את הפנים ובעיקר תמים, מאוד תמים. כל המבוגרים אומרים לך מה לעשות רק בגלל שהם כאלה, ורק בגלל שהם יכולים, ואם עשית משהו שלא לטעמם אתה תלך ותשב בין ארבע קירות, ותחשוב טוב-טוב על מה שעשית.

אתה כמו ילד קטן, כי לא משנה כמה אתה שונא את החבר הכי טוב שלך ולא ראית אותו הרבה זמן, הוא עדיין יהיה שם בשבילך כשתצטרך.

אתה כמו ילד קטן, כי בשביל למשוך את תשומת ליבן של הבנות זה לא משנה כמה מגדלים תמוטט וכמה אויבים תנצח, הן ימשיכו להסתכל על ידייך המטונפות ועל עינייך המלאות בחול ויצחקו לך בפנים. כי ככה זה בנות- הולכות רק עם הנקיים.

אתה כמו ילד קטן, כי נכון שלפעמים זה נראה שאתה שונא את כל העולם, ואתה כועס על מישהו כי הוא לקח לך את המכונית האהובה עלייך או כי הוא קיבל שניים ואתה רק אחד, אבל בעצם יש לך לב ענק, לב חמים, לב אמיתי.

אתה כמו ילד קטן, כי למרות שאתה לובש מדים, ונמצא במארב, ומחזיק נשק- אתה אנושי.