1. השתיקה יפה לכבשים ולמתים.

יושבת בשדה על עשבים ירוקים,
מעלי עננים ושמיים כחולים ,
ומחשבותי הנודדות שטות למרחקים,
נזכרות בכל מיני עולמות אחרים.
אל מול עיניי אני רואה את הדברים,
אלו להתקיים כבר לעולם לא יכולים.
והדמעות כה רבות,
על לחיי הן זולגות
בשדה מרעה נטול כבשים,
כשאני יושבת וחושבת על המתים.

נכתב לפני 12 שנים ו-7 חודשים

2. ומהו זה?

וזה מרפרף, עמוק בחזה.
תחושה של ריחוף, של בלבול, של תהייה.
לשבת, לבהות בחלל. להפליג במחוזות הדמיון.
לדמיין. לחלום. לקוות.
לחשוש. לחשוש שיעלם, יגמר, שמשהו ישתבש.
לנסות לא לחשוב.
רק להישאר מאושרת.
אותה תחושה של ריחוף, של בלבול, של קלילות. של רגש חסר תיאור, חסר מילים, שגורם לנשימה להעתק.
לרצות להעז, לרצות לעוף.
לקוות לא ליפול. להתעלם מפחד גבהים.
לחייך.
תחושות רכות, עמוק עמוק בפנים.
רוגע שרועד, שכל שניה עומד להתפרץ בהתרגשות.
של ציפייה. של תקווה.
והמחשבות? ממשיכות בנדודיהן, ממשיכות לתעות בלא נודע.

נכתב לפני 12 שנים ו-8 חודשים

3. בעקבות סיור ביד ושם.

II have never been close. I have never been close to my jewish tradition, to my jewish past, or to my jewish identity. Never. I don't even believe in god, or love living in Israel.
But when I looked into the heart of human-made hell, I broke down. I collapsed from the inside. I fell. I couldn't take it, bare it, but I had to look. I couln't look away, or ignore.
Because, in the matter of fact, it wasn't about a jew that watches it, the horrors. It wasn't about being a part of the jewish community, whom I share past with.
No.
It was about being a human, a part of humanity. Because it wasn't god that made those horrors, nor setan created that hell.
It was human. It was man. It wasn't some sort of animal, nor a machine, that causes it.

It was the human monster.

נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים

4. סיפורה של מדוזה~~

לפני שנים רבות רבות, באתונה הרחוקה, היה מקדש.
המקדש היה מקדש יפה, ובו עבדו נערות צעירות את האלה אתנה האצילה, אלת החוכמה, שהייתה האלה הפטרונית ~האלה האחראית~ של העיר אתונה.
בין נערות אלו, חיה נערה צעירה ותמה, כוהנת מקדש צעירה ובתולה בשם מדוזה.

מדוזה, נודעה ברחבי העיר כאישה היפה ביותר. עורה היה זוהר וחלק, עיניה היו מבריקות ויפיפיות בעומקן, ושיערה היה ארוך ועשיר.
גברים רבים חשקו במדוזה היפה, אולם בעיה רצינית עמדה בפניהם. מדוזה הייתה אחת מכוהנות האלה אתנה, ועל כן נדרה על עצמה התנזרות מכל חפץ, חומר, משפחה, או מגע מיני.
באותם ימים, האל פוסידון, שהיה ידוע ברבים כאל שובב, אשר היה לוקח למיטתו את הנערות היפות ביותר, וכל אישה אשר רק חפץ, חיפש את התעסוקה הבאה בחייו.
פוסידון שמע אודות מדוזה היפה. לפוסידון, בעצם היותו אל, לא היה קשה לברר אם אכן השמועות נכונות. הוא ראה את מדוזה היפה במקדשה של אתנה, והחליט כי עליה להיכנס למיטתו, להצטרף אל רשימת כיבושיו. והרי, הוא פוסידון- אל הים העוצמתי והחזק, הגבר שבגברים, שאינו צריך להתחשב בשבועותיה של כוהנת, או אף בהסכמתה.
יום אחד, כמדוזה התפללה במקדשה של אתנה, הישר מתחת למזבח, היא שמעה משהו מתקרב. והנה, פוסידון מופיע לפניה בצורתו הגשמית* של אל הים האדיר, החסון והמפתה. מדוזה זכרה את שבועותיה, ועל כן הזהירה את פוסידון שלא יתקרב אליה, אולם פוסידון, בהיותו גבר, ביצע בה את זממו.
צרחותיה של מדוזה נשמעו ברחבי המקדש, ודם בתוליה טינף את המזבח. פוסידון סיפק עצמו, והלך, מחפש לעצמו שעשוע חדש.
אתנה שמעה על המקרה כמספר שעות לאחר שקרה*, וכמתבקש, כעסה מאד. זעמה בער בתוכה- כיצד העיזו לחלל מקדשה?
אולם אף אתנה, אלת החכמה, לא יכלה להוציאה זעמה על גבר שעשה באיזה אישה שעשה*, ועל כן הוציאה את זעמה על שאר המעורבים בפרשה- מדוזה הכוהנת. מדוזה הואשמה, ועל מה? על זה שפתתה את פוסידון, כמובן. הרי זה ידוע, שאילו גבר אונס אישה~ האשמה מוטלת עליה בלבד. בן אם זהו כבוד המשפחה, או כבודה של האלה, מוטלת על האישה האחריות לשמור עלי.
אתנה החליטה להעניש את מדוזה בצורה בה תפגע בה ביותר, בה תהרוס את מעלתה הגדולה ביותר~ היא החליטה להשמיד את יופייה. האלה הזועמת הטילה קללה אכזרית על הכוהנת הצעירה, והפכה אותה למפלצת מזוויעה. עורה הבריא והמושלם של מדוזה הפך לעור גרניט קשה ומחוספס, מלא קמטים, שיערה הארון והשופע הפך למשפחת נחשים ארסיים מטונפים ולוחשים, ועיניה, עיניה הזכות, הפכו לכלי רצח. מאותו היום לא יכלה להביט מדוזה באיש מבלי להפכו לאבן, מבלי להרגו.

מדוזה הוגלתה, והלכה לחיות על אי בודד בן כל איי יוון*, אי שהיה מלא חורבות נושנות והיה שומם לחלוטין. במהלך השנים, התווספו לחורבות שעל האי גם פסלים רבים שונים~ של חיות, ושל בני אדם אמיצים שהעזו להתקרב. פסלי אבן. גופות קפואות לנצח במבטי אימה. על מדוזה נגזר לנצח חיים גלמודים~ להיות בודדה לעולם ועד.
והנה, בצידו השני של העולם, חי פרסאוס. פרסאוס חשק בנערה בשם אנדרומדה, אולם זו הייתה בתו של מלך- המלך פולידקטס. המלך הטיל על פרסאוס להציל את בתו על מנת לזכות בידה, משום שזו הייתה נתונה בצרה- היא נכבלה בשלשלאות לסלע, כקורבן למפלצת ששילח פוסידון בעירה. (אולם זה כבר סיפור אחר)
את המפלצת היה ניתן להרוג רק באמצעות דבר אחד- ראשה של מדוזה הגורגונה בכבודה ובעצמה.
הרמס, שליח האלים (וגם אל בפני עצמו) עזר לפרסאוס, והעניק לו זוג סנדלים מכונפים, מגל, ומגן עם מראה בצידו הפנימי.
הגיבור האמיץ והחכם ידע, שעל מנת להציל את אהובתו, עליו לרצוח את מדוזה.
פרסאוס הלך, והתגנב בשקט בשקט אל האי של המפלצת. מהרגע של עלה על האי, לא הביט פרסאוס על העולם, אלא דרך המראה של מגינו. הרי ידוע, שעל מנת שמדוזה תאבן אדם במבטה, עליה להביט ישירות בעיניו- ולא דרך מראה,זכוכית, או כל אמצעי אחר.
פרסאוס הסתובב בכל רחבי האי, עד אשר הופיע במגנו ההשתקפות המחרידה. העור המקומט, השיער שבעבר היה תלתי זהב שופעים וכעת היה עשוי נחשים רוחשים, והעינים החודרות, כל אלו נגלב אליו. הגיבור התקרב למדוזה המסכנה צעד אחרי צעד, מביט בה דרך המראה, צועד לאחור. מדוזה, הכוהנת לשעבר שראתה אותו מתקרב אליו, לא פחדה, ולא זזה ממקומה. היא ידעה שכעת, הגיע סוף כל סוף ישועתה, יום הרחמים- יום מותה. פרסאוס עצר במרחק פסיעה ממדוזה, והרי היא כבר נשמה בעורפו את נשימתה המבהילה והמסריחה. הוא עצם את עיניו, תפס את המגל, הסתובב, ובתנועה אחת, באבחה אחת של מגלו, ערף את ראשו המפלצת האומללה.

פרסאוס לקח שק, אשר הביא עימו מבעוד מועד, ובעינים עצומות עטף את הראש הכרות. הרי זה ידוע, כי מבטה של מדוזה יכול לאבן איש גם לאחר מותה.
.
פראסוס עף לדרכו, ומכל טיפת דם אשר נחתה על האדמה בדרכו, מראשה הכרות של מדוזה, נולד נחש חדש- מכאן כל הנחשים אשר מוכרים לאדם כיום.
ומה קרה לגופתה של מדוזה, בצידו השני של העולם, על האי?
ובכן, מצווארה הכרות נולדו צאציאה- אלו אשר קבלה מפוסידון, והם הרי פגסוס הסוס המכונף, והענק כריסאור.
זה היה סופה המר, של המפלצת הנוראה, של הנערה התמימה, אשר למעשה, לא עשתה דבר. שנענשה ונרצחה, על לא עוול בכפה.
~~הסוף~~

נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים

5. קפיצה.

נותר לי עוד שבוע לחיות. זה אך ורק באשמתי, אבל אינני מתחרט על ההחלטה. כבר מן ההתחלה. כשרק התחילו החשדות, ידעתי מה תהיה החלטתי. ידעתי מראש, שאבחר בחופש הקצר, ולא בכלא הארוך.
לפני יומיים הודיעו לי הרופאים שמצבי סופני. נידונתי למוות. למעשה, כאשר אני מהרהר בכך, אני מוצא את עצמי מבין כי כולנו נידונים למוות, וכי מותי רק הוקדם. כמובן שהם התחילו להסביר לי על טיפול הכימותרפיה הרגיל -זה שכולם מקבלים- משום שהם הניחו באופן אוטומטי כי ארצה בו. מבחינתם, הדבר היה ברור מאליו. הקשבתי להסברם המלא בעניין, ולאחר מכן דחיתי את ההצעה בנימוס. ד"ר וורוניקה הביטה בי בהפתעה. "האם הבנת במלואה את תוכנית הטיפול?" היא שאלה, מסיטה משקפיה במורד גשר אפה. "כן דוקטור, הבנתי." עניתי לה במלוא הכנות. "אם כך אתה מבין כי ללא הטיפול מצבך ידרדר במהירות עד כדי עצירה מוחלטת תוך תשעה ימים?" מבטה החם הסתכל עלי ברחמים. "כן דוקטור, אני מודע לכך. ואני גם מודע לכך, שאם אבחר בטיפול, אהיה משועבד לטיפולים אינטנסיביים במשך חצי השנה הבאה, נכון?" שאלתי אותה. היא הנהנה, "כן, בהחלט." קמתי מכסאי. "ובסיום חצי שנה זו, עדין אמות- האם אני צודק?" הבחנתי במתח בכתפיה כשהבינה את שאלתי, כשהבינה שאסור לה לשקר למטופל. "כן, ככל הנראה.." היא הודתה בלחישה, קולה רועד. "תודה." אמרתי והסתובבתי.
יצאתי דרך דלת משרדה, ודרך בית החולים, ולא שבתי אליו עוד לעולם. מאז, הספקתי כבר לחזור לדירתי ולדבר עם הורי וחברי בטלפון. נפרדתי מכולם. הם רצו להיפגש עימי פעם אחת אחרונה, אולם דחיתי את כל הבקשות. ארזתי תרמילי וניקיתי וסידרתי את ביתי באופן מושלם. מסרתי את החתול שלי לילדה קטנה בת 8 שגרה בסמיכות אלי, השארתי אחרי מכתבים רבים- הסברים. סגרתי את הדלת אחרי, נעלתי אותה, והתחלתי לצעוד קדימה, אל חלומותיי.


"האם אתה בטוח שאתה רוצה לעשות זאת? האם גופך מסוגל לעמוד לעמוד בכך?" שאל אותי המדריך 4 ימים לאחר מכן, שלושה ימים לפני יום גזר הדין הצפוי. הוא הרים מעט את קולו על מנת לגבור על רעש הרוח שבקע מדלת המטוס הפתוחה לרווחה. "איני בטוח שגופי מסוגל לשאת זאת, אבל כן, ברצוני לעשות זאת." עניתי לו בעודי בוחן את רצועות המצנח, מוודא כי הן מהודקות. המדריך חזר עימי בקצרה על ההוראות, בודק כי הבנתי את ההדרכה שהעביר לי קודם לכן. הטייס אותת לנו כי בקרוב יהיה מאוחר מידי.
זה עכשיו, או לעולם לא.
נעמדתי על סף דלת המטוס. הבטתי תחתי. העננים הלבנים נראו מדהים מלמעלה. ואז, קפצתי. נפלתי קדימה, עוזב את המטוס. נופל. עף. התחלתי לצחוק בחדווה. נפלתי באופן חופשי, צונח, מגשים אחד מחלומותיי הגדולים ביותר. הבטתי בנוף. הארץ נפרשה תחתי כמפה, מאופק עד אופק. מרגע שעברתי את העננים הראות הייתה מצוינת.
הייתי מעל גבעות ירוקות, שדות חיטה זהובים, ואגם גדול בצבע כחול עמוק. הרגשתי חופשית הצורה הבסיסית ביותר. לאחר זמן מה הושטתי ידי אל החוט, יודע כי אני בגובה בו אני אמור לפתוח את המצנח.
אך ידי הססה. "לא," חשבתי לעצמי, "כך טוב יותר, מהר יותר." לא פתחתי את המצנח. במקום זאת, הושטתי ידי ופתחתי את הרצועות. ראיתי את תיק המצנח מתרחק ממני. צחקתי בקול רם. הייתי חופשי, חופשי לחלוטין. חופשי מהחיים. חופשי למות. מחייך, בפעם האחרונה בחיים. עוזב את פסגת העולם. מרפה. "סוף סוף," אני לוחש לעצמי, "שלווה." והחושך סוגר על עולמי.

נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים

6. תעשו את זה. עכשיו.

הצלחתי. עשיתי את זה.
הייתי שמחה במשך 24 שעות.
רצוף.
אבל אני פשוט לא בנויה להיות שמחה.
אני צריכה להמחק.
להכחד.
קיים בי הצורך,
בהשמדתי שלי.
תהרגו אותי.
תרצחו אותי.
בעדינות, בקשיחות,
בשקט, בעוצמה,
ברחמים, בעינויים.
זה לא משנה.
העיקר שאני אחדל,
ושבגופי כבר לא יהיו חיים.

נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים

7. ילדותי כזה.. סתם כזה שנכתב מתוך שעמום מוחלט...

כשהיית כאן, כשאשר שיחקנו יחדיו,
הציפורים צייצו סביבנו.
השמיים היו כחולים,
השמש, עמדה גבוהה במרומים.
הרגשתי בטוחה, שמחה.
עולמי היה מושלם.
הכל היה טוב.

ואז, הלכת.
אמרת שיהיה בסדר,
שזו "בסך הכל" מלחמה.
אבל הם הגיעו,
אנשים גבוהים- חיילים במדים.
הם אמרו לי, כי לא תשוב עוד,
שנפלת חלל- נעלמת לנצח.

וכעת, עולמי אינו עולם,
חיי אינם חיים.
השמיים, שהיו בעבר כה צחורים,
מלאים כעת בענני גשם וסערה.
השמש כבתה, ואך הירח לא זרח,
לא האיר את שחקי הלילה השחור.
הפרחים נבלו כולם, ואינני מאושרת.
אני לבדי, איש לא עומד לצידי.
הציפורים, כבר אינן מצייצות.
הן מתות, מתות כולן!
מתות, כמוך.

נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים

8. NOTHING

Sometimes I feel like I can't bleed,
Since no one noticed that I'm gone
Have you ever looked aside
To those who live in the shadows
To those who are dying all alone ...?

Don't you ever feel the pain
When you know you're lost again ...?
Every night I cry myself to sleep
I know my soul fell somewhere deep
So many cuts on the wrists and thighs
I'm so sick of my fucking lies

Help me, save me,
All this self-hatred, I can't breathe
Help me, save me,
My razor blades, it brings relief,
Help me, save me,
Leave me alone, I'm gonna die,
Help me, save me,
LOVE IS A LIE..

נכתב לפני 12 שנים ו-10 חודשים

9. הודעה שמחה ללא כותרת

אני כותבת רק כדאי שתהיה לי תזכורת.
הגעתי להחלטה.
החלטתי לחיות.
אני אחיה.
העולם פתאום בהיר יותר, פתאום הרבה פחות מסובך.
אני חושבת על הדימויים שעוברים בראש, ורוצה לגחך עליהם.
הכל הרבה יותר פשוט, אבל איכשהו יותר מסובך.
אני תוהה אם אתחרט, ויודעת שאם אתחרט- הפעם זה יהיה לתמיד.
אני רוצה לגחך על האופטימיות, על השמחה, על האושר, על המחשבה שאחיה.
על הפסטורליות שנראית פתאטית בעיניי.
על ההחלטה שלי, על עצם השיתוף. אני רוצה לצחוק על הכל הכל הכל.

אני לא עושה את זה.

אני מסיימת להקליד, וחוזרת לקרוא ספר, מפסיקה את רגע ההארה.

נכתב לפני 12 שנים ו-11 חודשים