“חצי דקה על מלחמת האזרחים בסודן: ה SPLA הם צבא הנוצרים-עובדי האלילים שמורדים בממשלת סודן האיסלמיסטית, שמשתמשת בשבטים מוסלמים שיגרשו את הדינקה תמורת שלל. תחילה הממשלה האתיופית מקבלת את הפליטים, אך היא נופלת וזאת החדשה מגרשת אותם בעזרת שבטים מקומיים לקניה תוך כדי כריתת ברית עם האריתראים. במקביל בדארפור, שבטים ערבים מוסלמים טובחים בשבטים אפריקאים מוסלמים. צבא המורדים מתפצל ל SPLA דינקה ו SPLA נואר שעד”

“כמה פעמים קראתם סיפור מסע בריחה של ילד ואמרתם לעצמכם – "אין מצב שזה אמיתי"? זה קרה לי בעבר ב"ציפור הצבועה" (אבל זה ספר שואה, איזה סיפור כן יכול להיות הגיוני). זה קרה לי שוב ב"מהו המה" מאת דייב אגרס. זהו סיפורו של צעיר, ואלנטינו אצ'אק דנג, המתייתם מהוריו וכמו אלפי ילדים אחרים נאלץ להימלט מביתו, מכפרו, מארצו. זהו מסע של הישרדות כנגד כל הסיכויים. מסע שיש בו מעט חמלה והרבה אכזריות. דרך הסיפור המאוד”

“המטרה: לזוז כמה שיותר. להרגיש כמה שפחות. הגורמים: רבים. בעיקר כאב שנגרם בכל מיני דרכים. העלילה: תזזיתית. שני צעירים אמריקאים שאיבדו חבר יוצאים למסע בעולם. יש להם שבוע ויש להם כסף והם נוסעים כדי לחלק אותו באפריקה, במזרח אירופה, לעניים ביותר, אבל לא באיזה סוג של פילנטרופיה מערבית שנותנת את הכסף ונשארת לטקסים של תודה והוקרה, אלא ככה סתם, לאנשים שבצידי הדרך, כאילו בלי כל הטררם, או, יותר נכון, עם”

“אני ודייב אגרס מכרים ותיקים. את "יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה " קניתי כשיצא, לפני 8 שנים, התלהבתי מאוד מהעמודים הראשונים, אבל מהר מאוד הנחתי אותו בצד, תוך כוונה לחזור אליו אחר-כך. פתאום שמתי לב שכבר עברו כמה חודשים ואין חשק להתקרב אליו. בכל פעם שניסיתי הרגשתי סחוט. הבנאדם לקח סיפור חיים מדהים (שלו עצמו) אבל עיבד אותו לרומן מעייף מאוד, טובע בעודף מודעות עצמית ומתאמץ מדי להיות "קול". תקראו את הכ”

“חצי דקה על מלחמת האזרחים בסודן: ה SPLA הם צבא הנוצרים-עובדי האלילים שמורדים בממשלת סודן האיסלמיסטית, שמשתמשת בשבטים מוסלמים שיגרשו את הדינקה תמורת שלל. תחילה הממשלה האתיופית מקבלת את הפליטים, אך היא נופלת וזאת החדשה מגרשת אותם בעזרת שבטים מקומיים לקניה תוך כדי כריתת ברית עם האריתראים. במקביל בדארפור, שבטים ערבים מוסלמים טובחים בשבטים אפריקאים מוסלמים. צבא המורדים מתפצל ל SPLA דינקה ו SPLA נואר שעד”

“כמה פעמים קראתם סיפור מסע בריחה של ילד ואמרתם לעצמכם – "אין מצב שזה אמיתי"? זה קרה לי בעבר ב"ציפור הצבועה" (אבל זה ספר שואה, איזה סיפור כן יכול להיות הגיוני). זה קרה לי שוב ב"מהו המה" מאת דייב אגרס. זהו סיפורו של צעיר, ואלנטינו אצ'אק דנג, המתייתם מהוריו וכמו אלפי ילדים אחרים נאלץ להימלט מביתו, מכפרו, מארצו. זהו מסע של הישרדות כנגד כל הסיכויים. מסע שיש בו מעט חמלה והרבה אכזריות. דרך הסיפור המאוד”

“המטרה: לזוז כמה שיותר. להרגיש כמה שפחות. הגורמים: רבים. בעיקר כאב שנגרם בכל מיני דרכים. העלילה: תזזיתית. שני צעירים אמריקאים שאיבדו חבר יוצאים למסע בעולם. יש להם שבוע ויש להם כסף והם נוסעים כדי לחלק אותו באפריקה, במזרח אירופה, לעניים ביותר, אבל לא באיזה סוג של פילנטרופיה מערבית שנותנת את הכסף ונשארת לטקסים של תודה והוקרה, אלא ככה סתם, לאנשים שבצידי הדרך, כאילו בלי כל הטררם, או, יותר נכון, עם”

“אני ודייב אגרס מכרים ותיקים. את "יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה " קניתי כשיצא, לפני 8 שנים, התלהבתי מאוד מהעמודים הראשונים, אבל מהר מאוד הנחתי אותו בצד, תוך כוונה לחזור אליו אחר-כך. פתאום שמתי לב שכבר עברו כמה חודשים ואין חשק להתקרב אליו. בכל פעם שניסיתי הרגשתי סחוט. הבנאדם לקח סיפור חיים מדהים (שלו עצמו) אבל עיבד אותו לרומן מעייף מאוד, טובע בעודף מודעות עצמית ומתאמץ מדי להיות "קול". תקראו את הכ”