לכבוד הוא לי לכתוב ביקורת ראשונה לספר המעניין הזה. זהו ספר אוטוביוגרפי של <mark>אמלי נותומב</mark>, בת לדיפלומטים בלגיים שהוצבו ביפן בשנות השבעים. על אף שמשפחתה עזבה את יפן בהיותה בת חמש לסין ומשם לבנגלדש, לאוס, בורמה וארה"ב, ראתה אמילי ביפן את ביתה. לאחר השיבה של המשפחה לבלגיה, הרגישה אמילי בת ה- 17 זרה במולדתה כמו בכל ארץ אחרת והחליטה לחזור ליפן, אליה התגעגעה והאדירה במחשבותיה. משום שנותומב ידעה את השפה היפנ

זה קורה לי הרבה. אני מספרת בדיחה ורוב האנשים חושבים שאני מדברת ברצינות. קצת התרגלתי לזה ובדרך כלל לא ממש אכפת לי כי בסך הכל הדבר הנורא ביותר שיכול לצאת מזה זה שכמה אנשים יחשבו שאני פסיכית או מוזרה או איזה משהו שלילי אחר. במילא יש גם אנשים שאני לא מספרת להם בדיחות וזה מה שהם חושבים עלי. זה לא שאני מסתובבת בעולם רק כדי ללקט חיצים של חוסר אמפטיה, אני פשוט לא כל כך משתדלת להסביר את עצמי אלא אם מדובר

<mark>אמלי נותומב</mark> היא ביתם של זוג דיפלומטים בלגיים, מגיל שנתיים ועד גיל שש חייתה ביפן ולמדה את השפה. לאחר מכן חייתה עם הוריה במדינות שונות בעולם. בגיל 17 הגיעה בפעם הראשונה לגור בבלגיה.למרות מוצאה הבלגי היא חשה זרה בבריסל. למדה ספרות בבריסל ולאחר למודיה חזרה שוב ליפן.
עבדה בחברה יפנית גדולה, אך לא הצליחה להשתלב שם ולאחר שנה חזרה לאירופה.
ספר זה הוא אוטוביוגרפיה המתארת תקופה זו של שנה בה עבדה בחברת הענ

"אדם אינו יודע כלום על עצמו. חשבת שתתרגל להיות אתה עצמך, אבל ההפך קורה לך. ככל שהשנים עוברות אתה מבין פחות מי הוא אדם זה שבשמו אתה אומר ועושה את הדברים. אין זו בעיה. מה רע לחיות חיי אלמוני? אולי אף מוטב כך: דע מי אתה ותתחיל לשנוא את עצמך". כך נפתח הסיפור הנפלא של אמילי נותומב.

לפתיחה של סיפור יש, בעיני <mark>אמלי נותומב</mark>, ערך רב. בראיון לשיקגו טריביון ב-2008 הסבירה זאת: "אם הפתיחה שגויה הסיפור יהרס ל

כבוד ורעדה
הספר מתמקד במעמדה של האישה בחברה היפנית בכלל ובמקום עבודה בפרט.
ההיררכיה המובנית של מנהל מעל למנהל מעל למנהל וכן הלאה.
<mark>אמלי</mark> הגיבורה- הסופרת מלגלגת בחן רב על החברה היפנית המסודרת המאורגנת לעילא ולעילא
הדקדקנית וקפדנית להפליא.
חברה המסויגת ואפילו עוינת לזרים הגרים בתוכה ומנסים להשתלב בה.
לא משנה עד כמה שהם מחקים את תרבות המערב בתחומים שונים מצד אחד, מצד שני הם מלגלגים על אנשי המערב

מבחינות רבות הייתי רוצה לגור בספריה הציבורית שלנו כך שקשה יהיה לי לדבר בה סרה.
ספריה קטנה, נעימה, חרישית ברוב שעות הפתיחה, בעלת מיזוג אוויר משובח, שירותים צמודים, מין גליל רך כזה להתרווח בתוכו בפינת הילדים וספרים, כמובן, ספרים-

אז זהו, שבתחום הזה יש לי קצת בעיה. יש לי רשימה די קצרה העונה לשם 'רוצה לקרוא'. קצרה כי אני לא אוהבת לפתח תכניות לטווח הארוך. זה מלחיץ אותי.
בביקורי בספריה אני מנסה לה

חומצה גופריתנית, <mark>אמלי נותומב</mark> - כל כך מניפולטיבי, כל כך דוגמטי, כל כך מכוון מטרה - לפעמים אני תוהה על אתיקת הסנסציה של סופרים מסויימים ומתחילה לצקצק בפראות. זה חזק ממני. 'חומצה גופריתנית' לא מעיד במאומה על כשרון הכתיבה העצום של נותומב, אלא מעיד על מצוקה של כותבת שלא הצליחה להמריא לגבהים של סיפרה הקודם, וכתבה משהו רק כדי להיות נוכחת על המדף. 'חומצה גופריתנית' הוא ספר פשטני עם דמויות בעובי קרטון ועו

גלי צצצההההל...מה שקורה עכשששיוווו
גל-גל-גל-גלץ!
"על-פי הדיווחים שהתקבלו מחברת החשמל, 15 אלף משקי בית חדשים נותקו הבוקר מרשת החשמל. מדובר במנותקים חדשים שאינם קשורים לסופה שהתחוללה בתחילת השבוע כאשר ביום ראשון נותקו מחשמל 260 אלף איש, 33 אלף מתוכם נותרו מנותקים גם במהלך יום שני וביום שלישי בלילה עוד היו 2,000 משקי בית מנותקים מהחשמל.
יושב ראש חברת החשמל אמר אתמול שחברת החשמל בשיתוף משרד האנרג

לא התכוונתי בכלל לקחת את הספר הזה.היו לי ביד כבר 3 ספרים,והנחתי שהם יספיקו לי לשבוע הזה (כשאין בית ספר אני קורא שלושה ספרים בשבוע).אבל אח שלי ביקש ממני להביא לו איזה ספר של ג'ורג' ר.ר. מרטין.חיפשתי בחלק של המדע בדיוני,בתקווה אולי שאני אמצא איזה ספר של דאגלס אדמס שרציתי לקרוא כבר הרבה זמן (כמובן שלא מצאתי).ואז ראיתי את הספר הזה.חשבתי לעצמי,"<mark>אמלי נותומב</mark>?מה את עושה כאן?בחלק של המדע בדיוני?את בכלל כתב