"אני לא מבינה מה הטעם לדעת כל כך הרבה ולהיות פיקח כמו שד והכל, אם זה לא עושה אותך מאושר".

באמת מה?

רציתי לכתוב שאני חושבת שאם היו מתייעצים איתי, יעוץ גנטי בטרם התהוות, הייתי מבקשת בשביל הילדים שלי שיהיו רגילים. שלא יהיו גבוהים מידי אבל גם לא נמוכים. ושיהיה אכפת להם מאנשים רק בלי לרוץ ולנסות להציל כל נדכא שהם שומעים עליו. ושלא יהיו חכמים. שיבינו מה שחייבים, מספיק בשביל להסתדר, אבל שלא ירגישו צורך לשאול יותר מידי שאלות.

רק שכל זה לא נכון. זה אולי מה שהפוזה השכלתנית שלי היתה רוצה אבל אני, במעמקי ליבי, רציתי אותם מאד חכמים ומאד אכפתיים, מלאי חמלה, מזדהים עם מיעוטים. וגם גבוהים, אבל על זה הייתי מתפשרת.

ואני ממש לא בטוחה שאני רוצה להבין למה. אני די חוששת ממה שזה יגיד עלי ועל כל מיני אמיתות לכאורה שאני משתדלת להחזיק בהן לגבי. כי החלק הרציונלי שלי באמת מאמין שככל שאתה ממעט לקחת חלק בעולם טוב לך יותר וככל שאתה מבין אותו פחות קל לך יותר לחיות איתו בשלום.

רובו של הספר הוא דיאלוג בין פראני לזואי, שני אחים, פראני בת עשרים, זואי בן עשרים וחמש ויש להם עוד חמישה אחים גדולים יותר. כולם, כל השבעה, מאד מאד חכמים וידענים והם לא עוצרים גם כשהשאלות שיש להם מולידות בירורים כואבים ומנקבים והמזל (או חוסר המזל, זה באמת תלוי בזווית ההסתכלות) הוא שיש להם אלה את אלה וגם אמא אחת שעדיין חושבת, או סתם מקווה, שמרק עוף חם הוא הוא הרפואה לכל המכאובים.

בסגנון הקליל והמאד ישיר הוא מצליח לבטא מידה רבה של חמלה כלפי מי שמתקשים להתנהל בעולם כשהם רואים אותו כפי שהוא, על כל הזיוף והראוותנות והבורות שיש בו, ומחפשים משהו להיאחז בו, איזה שביב של אמונה שיש טעם בדברים ושמאחורי כל אלה מסתתרים דברים טובים, שיש בהם יושר.

ועוד משהו, ביחס לגיל. מהקריאה הקודמת, בתרגום אחר, באופן כללי לא זכרתי הרבה אבל ודאי לא את בסי גלאס, האמא של ילדי המשפחה הזאת, והפעם היא עם מרק העוף שלה והמקום הצר לכאורה שהיא תופסת משכה את רוב תשומת הלב שלי כי פתאם ראיתי את ההבנה והנדיבות שיש בבית החממה שהיא סיפקה לילדים שלה ואת הנכונות שלה להושיב את האגו שלה בצד ולהגיד לילדים שלה את מה שהיא חושבת בלעדיו. כנראה שבאמת קצת הזדקנתי.

ספר נהדר, סלינג'ר נהדר, דמויות מדהימות. אבל זואי זה עם שורוק ולא חולם.

חוויה משבשת מאד מאד, לחזור אל הספר הזה ממרחק שני עשורים והגיל, ולגלות עד כמה אני מבין את המציאות אחרת וזוכר את הדמויות אחרת. מפרש את הספר שונה ובכלל את העולם. לרגע חשבתי שאולי התחושה השונה קשורה לתרגום החדש, אולי הוא חוויה מסוג קצת אחר. התרגום החדש מצויין, באמת שאפו, אבל אין קשר. כשנזכרתי במחשבות וברגשות שהיו לי על פראני וזואי בקריאה ההיא כנער, נתקפתי נוסטלגיה, מבהיל. כמובן שהספר שנון ונוקב ומדויק ומלא אווירה, אבל בעיקר העולם הפנימי המורכב והמשוגע של הדמויות (שמשיג את השיגעון בלי להתאמץ ומבלי ללחוץ מידי) הופך לספר בלתי נשכח כשהוא עטוף בסוג של דיוקן כואב של כולנו (סליחה על הפומפוזיות), לא רק של אמריקה.

פראני וזואי הוא ספר מוזר מאוד.קודם כל,זואי זה לא בת,זה בן (כמו שחשבתי לתומי).בנוסף,הספר עצמו הוא די חסר עלילה (בשונה מהתפסן בשדה השיפון).בספר הזה,סלינג'ר כותב על אח ואחות,שניהם אובר משכילים ואובר חכמים.שני האחים מבינים את זה ויודעים שזה בעוכרם.מסופר שפראני היא תלמידת קולג' ויום אחד היא מתעלפת.היא חוזרת הביתה,שמה היא מוצאת את אחיה האובר מעצבן.שאר הספר זה פשוט דיאלוג אחד ארוך של פראני וזואי ודיאלוג אחד בין זואי לאמא שלו.אז מבחינת העלילה,לא ספר מתוחכם.

אבל מהבחינה הרעיונית הספר הזה די דומה יחסית לתפסן בשדה השיפון,רק שפה אין דמות מעצבנת כמו הולדן שצועק כל רגע "זיוף זיוף".אלא יש לנו את זואי ופראני,שבדרכם היותר מתוחכמת מדברים על מה שהולדן אומר.פראני וזואי (או יותר נכון לומר סלינג'ר) מדברים על הצביעות בחברה,ועל זה שכולם רוצים להיות מיוחדים עד שהלא מיוחד הוא הוא המיוחד.למשל,פראני אומרת שכל הטיפוסים שלה בחוג לספרות בקולג' הם "ספרותיסטים".כל אחד שמה רוצה להיות משהו,רוצה להיות מישהו.ובאמת,סלינג'ר מדבר על דברים אמיתיים שנתקלתי בהם לא פעם (זה מתחיל מהגננת שאומרת לכל אחד שהוא מיוחד...).

לסיכום,הספר הזה באמת יותר טוב מהתפסן בשדה השיפון.אותו רעיון,רק בפחות התלהמות וילדותיות שמוציאה אותי מהכלים.

כתמיד, כשיש יותר מדי מה להגיד - אוותר על הסיכוי לתפוס את כולם. וכתמיד שאני נכשל מראש אני נוטה לפתוח בסיכום: בשביל הסיכוי שאקלע אל ספרים כמו 'פראני וזואי' למדתי לקרוא.
ועכשיו אחזור אל ראשית ההתחלה: את התפסן בשדה השיפון קראתי בסוף התיכון אחרי שהבנתי שאין סיכוי שיכריחו אותנו לקרוא אותו לבגרות. לא אהבתי את הספר. כלומר, אהבתי, אבל לא נטרפתי. לא עלה בידי חשק לרצוח את כל המזויפים ולא הזדהיתי עם הולדן, המתבגר המיוסר. אבל הכתיבה הסלינג'רית סיקרנה אותי וכעבור שנה שנתיים שמתי את ידי על '9 סיפורים'. כאן פגשתי לראשונה בבני משפחת גלאס. הסיפור הפותח של הקובץ 'יום מושלם לדגי בננה' מתאר את החופשה של סימור עם אשתו. הכתיבה הזאת, המכשפת, מלאה בסקס-אפיל ובהומור של מובסים. סופו של הסיפור הדהים אותי אבל עדיין לא נטרפתי, ובשביל להיטרף אני קורא ספרים. בהמשך הופיע הסיפור 'לאזמה באהבה ובסיאוב', ופה כבר מצאתי לי בית. הסיפורים המשיכו ועם העמוד הסלינג'רי האחרון רציתי לבכות מצער. ומקץ עוד כמה שנים חזרתי הביתה.

משפחת גלאס הניו-יורקית מנתה במקור שבעה אחים ושתי אחיות, אבל בשנת 1955, שנת ההווה של הספר, סימור האח הבכור מת כבר מזה שבע שנים, ואחד מהתאומים מת במלחמת העולם השנייה. פראני היא האחות הקטנה, סטודנטית בת עשרים. אנו פוגשים אותה בסיפור הראשון הנושא את שמה, כשהיא נפגשת עם ליין, החבר שלה, ויושבת אתו במסעדה, מדברת ומקשיבה ומתמוטטת לבסוף כשהזיוף קשה מנשוא. מיד לאחר מכן מגיעה הנובלה 'זואי', ונפתחת בדיאלוג בין זואי, האח הקטן שגדול מפראני בחמש שנים, היפה היחיד מבין כל האחים, שחקן טלוויזיה נפוח, לבין אמו בסי, שחקנית עבר ואמא לחוצה למופת. השיחה מתנהלת בחדר האמבטיה. זואי מתרחץ ואמו מוטרדת ומעשנת מעל האסלה הסגורה. הדיאלוג עשוי לעילא ולעילא, הקריאה מענגת. והנה אנו מתבשרים שפראני שלנו ממוטטת על ספת הסלון. הסיפור ימשיך כשזואי ינסה להוציא את פראני מהדיכאון. עלילה יותר מזה - אין. לפחות לא קונבנציונלית. ולרגע גם לא ניסיתי לחפש, לפעמים העלילה היא רק תירוץ.

מי הם בעצם בני משפחת גלאס?
בילדותם הופיעו שבעת אחים, כל אחד בתורו, בתוכנית רדיו לילדי פלא חכמים, בה מאזינים בוגרים ומבודרים ניסו להתקיל אותם בשאלות טריוויה קשות. מיותר לציין, אם כן, שבבגרותם הם הפכו לחבורה של חכמולוגים שמרוב ידע ואינטליגנציה לא מצאו את מקומם בעולם. זואי ופראני, וכנראה שגם סימור האח המבריק והחכם מכולם, הפכו, בלשונו של זואי, לשתי מפלצות שסובלות מאותה מחלה, מקושי להסתגל לאופנות ההתנהגות של העולם, להיות אזרחים מבריקים וסטודנטים מנופחים מן השורה. שניהם נחרדים מול הזיוף, אותו זיוף שהולדן קולפילד שנא כל כך ואותו זיוף שרצח את ג'ון לנון. אבל נדמה שאם הרוצח של ג'ון לנון היה מתמקד דווקא בפראני וזואי לא היה בוחר ברצח כדי להתמודד עם הזיוף אלא בחיבוק גדול. זה, בכל אופן, הדבר שאני רציתי לעשות בסיום הקריאה. הרבה זמן לא קראתי סיום עם כל כך הרבה אהבה.

ולסיום, מילה על התרגום - מושלם.

אפתח ואומר שהיו לי ציפיות די גדולות מהספר הזה, ואיך אפשר שלא - הכריכה שלו גורמת לו להיראות כמו ההמשך המיוחל של "התפסן בשדה השיפון", שהוא כמובן אחד הספרים האהובים עליי.
אבל גם ידעתי שהספר הזה הוא פחות דומה לתפסן, ויותר מזכיר את "יום נפלא לדגי הבננה" - שהוא לטעמי לגמרי אובר רייטד. הסיפור הוא על אח ואחות - פראני וזואי, חלק ממשפחת גלאס המתוסבכת ומתוסבכים בזכות עצמם - וכשפראני חוטפת התמוטטות עצבים\הארה דתית, זואי צריך להציל אותה.
רוב הסיפור לא יוצא מגבולות הסלון והאמבטיה של המשפחה, וההתרחשויות דלילות בהתאם. סלינג'ר מעדיף להתמקד בפלפולים של גיבוריו (בסגנון התפסן) אך נוטה לכיוון נושאים דתיים, פילוסופים יוונים ול מיני צ'אקרות.
אותי זה לא כל כך עניין - לדעתי אפשר לוותר.

בבתי ספר מלמדים בקמפיין חדש-ישן ש'האחר הוא אני'. האחר שבקמפיין מתכוונים אליו הוא אחר ממש, כזה שאפשר לתייג בתווית.

אבל בטח, ובטח מנקודת מבטו של קורא של סלינג'ר, ילדי בית הספר לא קונים את כל מה שמנסים למכור להם. לזכותם, הם בעלי חשיבה חופשית יותר.

פראני וזואי מתמודדים, בישירות, עם אחרים קרובים ליד הראש: אחר שהוא חברי משפחתם, משפחת גלאס. ואחר, אנשים שנמצאים קרוב לתחום עיסוקם של פראני וזואי, החומרי. הרוחני. המקצועי. קרובים לעולם האומנות אצל זואי השחקן, לעולם האקדמיה במקרה של פראני.

'האחר הוא כמעט אני' נמצא בספר, ולא רק אחר שונה כלכך שזה קל להגיד שכן, האחר הזה הוא אני. ולחשוב הוא אני כמו שאני יפני.
ופראני וזואי מדברים עם הכמעט אני כי, בכל זאת, מה אני. כשדמות עומדת מוקפת במראות זה מתעתע, והרושם שנוצר הוא של אני מפוצל. כמו הרגע המפורסם באזרח קיין, כשדמותו של איל העיתונות משתקפת ממראות שונות.

ויש גם את הרחוב האלמוני שהוא אחר, כמו הקהל של תוכנית הרדיו "it's a wise child". חידון הרדיו שבו מככבים ילדי משפחת גלאס.

עוד ספר נהדר של סלינג'ר, שכרגיל כל דמות בו מרגישה לי כאילו היא חלק מהנפש שלי עצמי. מאוד מתחברת לכל סיפורי משפחת גלאס, אני מרגישה חיבור עמוק לדמויות האלו, שגם הן כמותי כל כך מנסות להבין את מציאות החיים ומשמעותם, דבר שלעיתים גורם להם סבל.

הספר מרתק למרות שהוא נטול התרחשויות מסעירות. הוא חכם עוסק בעניינים של רוח ונפש מנקודת מבטם של אינטלקטואלים צעירים הדנים במשמעויות של אמונה דתית צעירים מוכשרים שכביכול הכל שיחק לטובתם ובכל זאת "לא יצא מהם כלום" והכלום הזה במונחים אמריקאים זה כסף, פרסום והשפעה. ומיכיוון שחלפו כ- 30 שנה מאז הייתי אני עסוקה בשאלות דומות, אני מתפלאת עד כמה שהספר עיניין אותי. ה"אשם" הוא בסופר, זה ברור. לסלינג'ר יש ביקורת על הערכים האמריקאים והוא יודע לבטא אותה באופן הכי מקורי שאני מכירה. מאד אהבתי את הספר הזה.