יש אנשים פדנטיים בעולם. מה לעשות, זו לא אשמתם, אבל הם סובלים. אחי, למשל, סובל אם מישהו צובע משטח בצורה לא אחידה ומשאיר בפנים נקודות לבנות שלא נצבעו. כשאני מבקרת במרפאה אני רואה שם את אחד הקשישים המבקרים קבוע, כשבכל פעם לפני שהוא יוצא הוא מיישר את השטיחון בכניסה, כך שיקביל בדיוק לקווי המרצפות. יש אנשים שחייבים שהחפצים בבית יהיו מיושרים לפי קו המדף, שהמפה תוחלק על השולחן ותיפול בצורה אחידה מכל צדד

מכירים את זה כשאתה רואים בסרט מישהו חוטף בעיטה בביצים והאינסטינקס שלכם זה להתקפל בכיסא שלכם למרות שלא קרה לכם כלום?
זו בערך הייתה ההרגשה שלי במשך כל הספר.

הצורה המדהימה שבה מעביר <mark>ג'יימס פריי</mark> את הכאב שעבר עליו (או על דמותו הבדיונית, אם חייבים להתוודות) הצליחה להחזיק אותי בכאבים במשך כל הספר.
עקירות שיניים בלי הרדמה, הוצאת ציפורניים, הקאות, הלקאות עצמיות וכל דבר שעובר נרקומן לשעבר במרכז גמילה.

כשאני בוחרת איזה ספר לקנות או לקחת מהספרייה אני קודם כל מסתכלת על הכריכה.
אז בגלל שיש לי אופי של בחורה שמנמנה ( בדיחה שתמיד אומרים עליי) כשראיתי משהו שנראה כמו סוכריות מיד לקחתי את הספר וקראתי את התקציר.
תקציר שכלל לא רמז על המהות של מה שאני עומדת לקרוא.

התמכרות. כל התמכרות היא שלילית, מציפה, ממלאת ומחריבה כל מחשבה הגיונית ובחירה עצמית וצלולה ברגע מסוים, אבל <mark>ג'יימס</mark> התעקש.
הוא החליט שאם הוא

ספר שנכנס לך ישר ללב כמו חץ אינדיאני מורעל, ומשאיר אותך לחשוב עליו גם כשאתה לא קורא!
אם הייתי במערכת החינוך, הייתי ממליצה להכניס אותו כספר קריאת חובה החל מגיל 14!

העלילה במשפט- <mark>ג'יימס פריי</mark> מכור כבד לכל סוגי הרעלים האפשריים מאלכוהול,
קראק ועד לדבק תעשייתי מוצא את עצמו
על סף מוות כשהגמילה היא האפשרות היחידה שלו להישאר בחיים.

מודה, בחיים לא התמכרתי למשהו... התחלתי לעשן כמו רבים וטובים בגיל

את ההמלצה לקרא את "מליון רסיסים קטנים"-סיפור אמיתי, קיבלתי מתוכניתה של אופרה ווינפרי "מועדון הספר הטוב".מודה,שכל ספר שהיא ממליצה אני מייד בודקת אם הוא תורגם לעברית וקיים אצלנו. עבורי היא אישיות המהווה השראה לאנשים ונשים בפרט.ואז קראתי את הספר ,האמת לא אהבתי בלשון המעטה למרות ההמלצה החמה,והפיכתו לרב מכר. ההאכזבה הגדולה הגיעה זמן לא רב לאחר, שהספר היה ברשימת רבי המכר, כשהתברר ש<mark>ג'יימס פריי</mark> הסופר ש

יש ערך מוסף כשאתה קורא ספר ביוגרפי. אני לא חושבת שסיפור טוב צריך להיות מבוסס אמת. בשבילי מספיק שהוא יהיה כתוב טוב. ובכל זאת- בסיפור ביוגרפי אני מרגישה תמיד איזושהיא נדיבות מצד המחבר, כמו פתיחת דלת לעולמו האישי. לפעמים זה טוב, לפעמים פחות, פה זה פשוט מצוין.

כן, אני מודעת לסערה שהיתה סביב הספר הזה. האשימו את <mark>פריי</mark> שהספר לא אוטוביוגרפי כמו שטען, האשימו אותו שבדה חלק מהפרטים, דבר שלבסוף הודה שהוא

****

לפני הכול: ציון לשבח לאמרי זרטל על האימג' המדוייק על העטיפה. לא ישיר, לא רגיל, חיובי ושלילי ומקסים לגמרי.






ל<mark>ג'יימס פריי</mark> היתה משפחה טובה. רגילה. כשהוא היה ילד, ההורים שלו אהבו אותו, ופינקו אותו. הם היו אוכלים ביחד ארוחת ערב בשש וחצי, והיו מקריאים סיפורים לפני השינה לו ולאחיו. שני ההורים עבדו, והם גרו במקומות רגילים לגמרי. שום התעללות, טראומה, או משהו יוצא דופן אחר.

אבל כבר ב

למיליון רסיסים קטנים התנפצה סבלנותי, תוך כדי קריאת הספר.
ולא, זה לא ספוילר.
אלא חלק מחויות הקריאה של קוראת תמימה ומתלהבת,
שנוטה לצרף ברשימות קריאה ארוכות ספרים אשר
חברי סימניה ממליצים עליהם בכל פה.
אז צירפתי את הספר לרשימה מכובדת.
חכיתי די הרבה זמן להשאלת הספר מספריה עירונית קרית
אתא.
שמחתי סוף כל סוף להשאיל אותו.
אבל מה? התאכזבתי.
וממה? מהסגנון. לדוגמא: כמה פעמים אפשר לכתוב משפט החוזר ע

מכתב דמיוני לחברי <mark>ג'יימס פריי</mark>:

שלום רב,

מרגע שהתחלתי לקרוא את ספרך שעליו
נכתבו מספר חוות דעת טובות.
הרגשתי שהסיפור משעמם. הדמויות
נבובות: השיחות בינן לבין עצמן
מתמצות בערך: בן שלי מה שלומך?
אמרתי לו: ההה...
והוא אמר לי:דהההה...
שזה מחזיר אותי לשיר נחמד וקליל
של הזמרת אתי אנקרי למי שזוכר.
ובהמשך בשיר של אתי: מה אמרתי לו
כשהוא אמר לי?
לך תתגלגל איתה...
אז זה מה שרציתי לומר בעצם.