ביקורת ספרותית על תקווה (טרגדיה) מאת שלום אוסלנדר
בזבוז של זמן

---

אני מהסוג שלא יודע להיפרד. שלא עוזבת ספרים לפני העמוד האחרון כי תמיד אני צריכה לדעת מה יקרה בסוף. וגם, צריך לומר בהקשר לספר המסוים הזה – כי תמיד יש לי תקווה. תקווה שזה ישתפר, תקווה שבסוף אלמד משהו חדש, תקווה שאיכשהו ניפרד כידידים, אני והספר. וזאת הטרגדיה, כי בדיוק כמו שאוסלנדר כותב מפי השרינק של הגיבור שלו, התקווה היא הטרגדיה הגדולה מכולן.
כי הספר הזה מעצבן ומקומם, ובניגוד לספוילר על הכריכה האחורית הוא לא "מצחיק ורציני עד דמעות" (!), הוא לא "מטלטל את ההיסטוריה היהודית", והוא יכול היה להיות "שנון" אם היה מותר לחזור על אותה שנינות שלושים פעם. הוא מכיל הצעות אינסופיות למילים אחרונות ולכיתובי מצבה (הבנו, אוקי! כמה אפשר?), טיפול בשואה כאילו נועז וכאילו שוחט פרות קדושות (אהילים וסבונים), והמון המון תיאורי שלשול.
אוסלנדר באמת יודע לכתוב, ויש בספר כמה רעיונות מוצלחים, הבעיה היא שהם נמתחים לאין סוף ונשחקים עד דק. הדמויות שלו יכלו להיות מעניינות אם הן לא היו קריקטורות סטריאוטיפיות שלא מתפתחות (דמות אחת, צריך לומר, כן אהבתי - הדמות של מתווכת הנדל"ן שנותנת שני מונולוגים עשירים ומפתיעים).
הספר מתחיל מבטיח ואז נתקע. העלילה לא מתפתחת כמעט עד הסוף, שאז לפתע אוסלנדר נבהל כנראה, ובעמודים האחרונים עולה על אוטוסטרדת-עלילה לא קשורה ולא מותאמת, ודוהר איתה עד הסוף המר.
הכריכה גורסת שאוסלנדר ממשיך "במסורת של כותבים כמו שלום עליכם, וודי אלן ופיליפ רות". שלום עליכם? היה מת. פיליפ רות? לא מספיק מכירה. וודי אלן? או. אז בערך באמצע הספר, כשניהלתי עם עצמי את הדיאלוג הקבוע על למה אני ממשיכה לקרוא, הסתכלתי שוב על הכריכה האחורית והדבר היחיד שהסכמתי איתו היה מה שכבר זיהיתי בעצמי (אף כי הגעתי למסקנה ההפוכה): הוא באמת מחקה את וודי אלן. ויוצא לו וודי אלן ביום רע ממש. וודי אלן הגאון יודע להיות גם מעצבן ומתיש, ואלה בדיוק החלקים שאוסלנדר לקח ממנו.

» ביקורות נוספות של חמוטל
» ביקורות נוספות על תקווה (טרגדיה)