מיכאל

מיכאל

בן 30 מתל אביב

There's nothing clever about the Israeli Weather



» דירג 38 ספרים
» כתב 38 ביקורות
» יש ברשותו 0 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 8 שנים ו-6 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני 7 חודשים
» קיבל 128 תשבחות לביקורות שכתב

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של מיכאל

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות


לפני 5 שנים ו-5 חודשים
» ב (סיפור שכתבתי) מיכאל
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 38 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

האדמה בולעת כל דבר האדמה בולעת כל דבר באשר הוא. שנה וחצי עתה מאז נפטרת. מצבת השיש שלך ניצבת כספר. הסופות לא קראו אותה וא... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 11 חודשים


קליל ומשעשע בטירוף, החיסרון היחיד - קצר מדי... אם אתם אוהבים את טורי הקומיקס הנפלאים של תמר ב'הארץ', ללא ספק מומלץ להיחשף לרו... המשך לקרוא
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה


''עוברות הרבה שנים, וגם אז לא תמיד, עד שאישה מבינה שהמיניות שלה קיימת רק עבור עצמה ולא בעבור שום אינטרס מלבד עונג. זה המקום ... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-1 חודשים


בסתיו ימי הביניים נתתי לך את ליבי מקופל כמכתב נתתי לך את ליבי ונשר לך ריס. האם זה כל מה שנותר בידינו מסתיו ימי הביניים ש... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-2 חודשים


אסופת פנינות שירה חמימות, מופת! ... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-5 חודשים


אפוריזמים ********** הברומטר הוא תרמומטר בעל תואר אצולה. הקצף הוא בירה שהשתכרה מעצמה. הגלעינים מאמינים בגלגול נשמות. השר... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-5 חודשים




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

*ספוילרים*: לטעמי, מדובר באחד הספרים המורכבים שקראתי אצל סופרים בני זמננו. העלילה מתארת בן של מורה לרטוריקה הכותב ספר על פ... המשך לקרוא
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-3 חודשים


אישה עם צ'לו היא הייתה השכנה שלי, אישה חד הורית, בתקופה שמשפחה כזאת הייתה בלתי אפשרית. היו לה שלוש בנות, אותן היא גידלה בב... המשך לקרוא
34 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-7 חודשים


מחרוזת מסחררת ומקסימה של מיני סיפורים מטריפים שרק חלקם לקוחים מהמציאות וחלקם נלקחו בוודאי ממציאויות חלופיות אחרות שנב... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-7 חודשים


עבר שבוע מאז שסיימתי לקרוא את הספר, באותו יום שבת שרבי, בזמן שהשקיעה הייתה בעיצומה ושירת הברבור של השבת נשמעה חרישית. סיימ... המשך לקרוא
14 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-1 חודשים


אני אוהבת את מקראתי ולספר הזה ניגשתי עם התרגשות רבה. ספר חדש שתרגום, אחרי שנים של יובש. מה שנגלה לנגד עיניי היה רומן שהתגל... המשך לקרוא
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים


אין לי מושג אם זה עניין של טעם שמוביל אותי אל ספרים "שוליים", או שמא סוג של פרנציפ - תהא הסיבה אשר תהא - לרוב איני נוטה לקרוא ... המשך לקרוא
18 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-2 חודשים


מיכאל עוקב אחרי
עוקבים אחריו
מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני שנתיים ו-1 חודשים
» אפשר בבקשה להוסיף את (אתר סימניה)
לפני 5 שנים ו-5 חודשים
» ב (סיפור שכתבתי)
לפני 5 שנים ו-11 חודשים
» מציאות כחלום (סיפור שכתבתי)
לפני 6 שנים ו-1 חודשים
» מציאות כחלום (סיפור שכתבתי)

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

לפני 5 שנים ו-5 חודשים
» ב (סיפור שכתבתי) מיכאל
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

בגרות נפשו כמעט תמיד הייתה נתונה לחסדים של אחרים, הופכת קלושה ודלילה
עם חלוף הימים בעיניים זרות ובוחנות. היה נוהג לשבת בחדר העמום, מכאוביו
הנערמים בקצב שבלולי היו לו לשותפי הגורל היחידים. שגיא הגיב לשגשוג הרגשי
המר והמפוקפק בכניעה. הפך מפלצת. דמותו החדשה נחצבה בגסות בידי אירועים
קודרים הפועמים בו כתריסר לבבות שבורים יחדיו, והוא אולץ לקבל על עצמו מרות
של חיים אחרים מן הכורח. עיניו. עיניו רעדו. התגלגלו באימים סביב חורי גולגולתו
אשר תמיד שיחרה לטרף של ידיים מלטפות ומרגיעות. מחזות מזוויעים נאגדו בגרעין
עיניו, מתרוצצים ומתענגים על קיומם הבלתי רצוי. שגיא ראה את סודותיו הכמוסים
ביותר של המוות. הוא לא התכוון. בלילות השחורים מבשרי גסיסתם של ימים שטופי
שמש, שגיא דיבר אל המוות. ביקש את מחילתו. הוא החל להבין, ככל שהתאפשר לו,
כי הדממה היא שקר. תחליף זול ומנוכר לאמת. חוסר היציבות התודעתי בו הוא שרר
החל להכות ולהצליף בו, צווח מתחתית נפשו ''אנא! עזור לנו להימלט! קדימה!''

''בוא, הולכים'' גער בו הפולש. יותם אהב לפלוש. לצעוד ולהשגיח הלך ושוב על
מקום המפלט, מקום משכנו החדש של שגיא, אותו חדר עגמומי שהיה למאורה.
כשהדלת סטתה ממקומה הטבעי וחדלה מלדמום, שגיא ציפה לנוכחות של יותם.
והציפייה תמיד התממשה. יותם עטה ארשת של קור ומצב רוח בלתי מאוזן היום.
''תזדרז, חייל, דרור מחכה''. חייל. חייל? שגיא סלד מההגדרה. דרור היה המטפל
שלו. התקווה לה ראוי להריע. שגיא ביקש כמה רגעים ויותם הסתובב בפנים חתומות.
''אני מצטער, לא הייתי צריך לשאוג עלייך. כבר עברת הרבה בשביל שמישהו כמוני
יוסיף להבות למדורה שלך'', לחש יותם.
''הם רוצים לברוח''
''מי רוצה לברוח?''
''אני מוכן, אפשר ללכת?''
יותם הסתובב אליו, מביע פליאה הכוססת בו עמוקות מבפנים.
''אמרת שהם רוצים לברוח, מי זה ''הם''?''
''אתה לא תבין. דרור יבין''
''הבנתי אותך. טוב, בוא נלך''
הפסיעות של יותם ושגיא במסדרון המחניק נשמעו כנהימות עבור זוגות האוזניים
בחדרים האחרים שביקשו לעקוב ולהסיר האיום, שמא זהותם וכוונותיהם של השניים
לא תיטיב ואף תפר את ממלכת השלווה שלהם. יותם ליווה את שגיא עד משרדו
של דרור ואמר לו שיגיע לאסוף אותו בחזרה לחדרו בעוד חצי שעה.
שגיא שלח ידו ופתח הדלת.
''שלום שגיא, מה שלומך?'', ביקש דרור לדעת.
''אין בי הרבה שלום כרגע'', מילותיו החדות צנחו לעבר הרצפה בעודו מביט
אליה, רצפה המכירה טעמן העכור של דמעות אך נאלצה עתה להסתפק במילים.
דרור החווה לעבר הכורסה הנמצאת באמצע המשרד, ממתינה לקלוט את גופו של
שגיא והוא נעתר. לאחר כדקה בה דרור התעסק ברישומים ומלמולים הנשמעו
כחשובים ונושאי בשורה רצינית, שגיא יכול היה לנשוף על ערפל הסבלנות שהגיף
אותו מכל צדדיו ולהדיחו מתפקידו הסטטי. הגיע הזמן.
''שגיא, קשה לי להשיג איתך סוג של התקדמות, אתה רוצה לנסות כדורים חדשים?''
''כדורים חדשים זה לא סוג של התקדמות?''
''אתה פה כבר כמעט שבעה חודשים, סירבת לראות את המשפחה שלך וסירבת
לראות את קרובי החברים שלך שנהרגו''
''נרצחו''
''נרצחו. כן. אתה יודע שהמון אנשים דואגים לך''
''לא צריך לדאוג לי''
''תשמע, מבחינה פיזיולוגית חזרת להיות כתמול שלשום, לא משהו שאפשר
להגיד על הבחינה המנטלית''
''ספר לי על זה''
''אתה רוצה לשוט?''
''מה?''
''לשוט. ממקום אחד לאחר. מהמקום בו אתה נמצא עכשיו למקום אחר,
מקום בו הזרם לא יגיע אלייך ותוכל לחיות שוב את חייך. תן לי לעזור לך''
''מי ירשה לנו לשוט?''
''אני אטפל בזה''
''מבטיח?''
''מבטיח''
סאון דבריהם שכך.
דרור שלף חפיסת סיגריות, משך ממנה אחת, החדיר קלות לפיו, הדליק והחל
למצוץ בתאווה ולהרעיל את חלל החדר.
''אני רוצה לצאת מפה'', הפציע קולו הדרוך של שגיא.
''מה, עכשיו? יש לנו עוד זמן''
''עכשיו. תן לי, תרשה לי. בסדר?''
''אולי תתחיל לספר לי על מה אתה חושב''
''אתה מנסה כבר חצי שנה לדובב אותי, אין לי מה לומר, שום טוב לא יצמח,
אין לי שורשים לזרוע עבורך''
''אתה צריך''
''צריך? מה צריך?''
''צריך לדבר איתי, אני התקווה''
''כל עוד בלבב פנימה?''
דרור חייך כשועל ואמר ''משהו כזה''
''אם אתה רוצה להיגאל, לדעת שהם מתו מוות קדוש ולא הפקירו אותך לבכי
ולרעידות תכופות, אתה חייב לתקשר איתי, אני כאן בשבילך''
''אתה תמיד אומר את זה''
''אומר, כן, לא כופה''
''הפגישות שלנו הן לא כפייה מבחינתי. פשוט, אין לי מה לתרום. הם רוצים לברוח,
אתה יודע?''
''מי? מי רוצה לברוח?'', דרור הסיר משקפיו.
''הם, חברים שלי. אבל המוות לא נותן. דיברתי איתו''
''עם המוות?''
''עם המוות. בלילות. וזהו. אתה מבין, נכון?''
''אני חושב שכן''
''לפני כמה ימים חלמתי חלום מוזר. אני מתעורר בשדה עצום ומגלה עשרות תפוחים
בגודל אבטיח סביבי, בצבע אדום נדמה לי. הסתכלתי אחורה וראיתי עץ זקן ותשוש,
היו לו ענפים שהתפוררו אחד אחרי השני. אני חושב שהוא בכה''
''העץ הופשט מאהוביו. אתה הופשטת מאהובייך''
''אפשר לומר. הנה, דיברנו. אפשר ללכת? אני רוצה לחזור למיטה''
''תעשה מה שאתה מרגיש''
''ובאמת נלך לשוט? תיקח אותי?''
''לא יודע. נראה''
שגיא ביקש להכחיש כי בגדו בו. ובכל זאת, התרומם מהכורסה זועם ודומע, חרון אפו רצה
לקבל הכרה.
''שב. שב ותמתין שיותם יבוא וילווה אותך בחזרה לחדר'', הפציר בו דרור.
שגיא עשה כדבריו.
עם חלוף השעות, שאימצו לחיקן את נפלאות הייאוש וטיפחו אותן, כיאה ליקום
ואופיו הממזרי, שגיא המשיך לרטון ולהרגיש שהוא נדחק ונדחק. מרוסק מבפנים.
המנוסה קרובה. התיפוף הקל שלה האיץ והאדיר מימדיו בקרבו, כילה את רכותו
לאין קץ. שעת דמדומים נוטפת כישוף מרושע חדרה לחדרו ללא רשותו. באישון ליל
הוא חמק החוצה. מדיו הצבאיים חיפו על פחדנותו, אישורי יציאה מזויפים באמתחתו -
השגתם העיבה במידת מה על אמות המוסר שהיו קלועים יפה יפה בצמת נפשו -
אלה פערו עבורו פרצה מתאימה. טרם הגה התכנית, השאיר מכתב על מיטתו.
מיועד היה עבור דרור. להודות לו על ניסיונותיו טובי הלב והחמלה לפרוט על פקעות
נפשו השברירית כחכלילית סלעים.
''מוות הוא מותרות בזמנים כאלה'', כתב קורמאק מקארת'י, ושגיא זיהה את פכפוך
המחשבה הזו בו, כיצד היא נעצה בו מבט בכל פעם שהוא העז לפזול לכיוון המטריד
שם שוכן המוות, שם צחוקו מהדהד בעמק מושבו.
שגיא פילס דרכו, חילץ נשמתו ככל שעלה בידו, ועזב את זרועותיו של בית לוינשטיין.
ועדיין, חש נרדף. רוחות העבר ישיגו ויצודו אותו. והוא יודע את זה. איך יוכל לבקש
עכשיו לבער את תחושות הסיאוב שהציפו את תעלות ליבו ואיימו לעלות על גדותיהן
ולחרב את קיומו? החיים מלאים כאב מייסר, האם לא עדיף חיקו של המוות?

פרופסור גיתית שלונסקי חשבה שהסיפור מדכא מעט, אם כי רגשותיה נכמרו לנוכח
העוצמות השזורות בחוויית קריאה מן הסוג הזה. בתום הקריאה, היא לפתע נזכרה
במשפט שהיה אומר המינגוויי, לפיו אין שום דבר מיוחד בכתיבה עצמה, וכל מה
שאתה עושה הוא פשוט לשבת ליד מכונת הכתיבה שלך ולדמם. לדמם החוצה.
ואין ספק כי שקד דימם. הסטודנט שלה הכיר ושחה בעבר בנהרות העלילה המבוססת
על חייו האישיים. לכל השדים, הוא התבוסס בנהרות הללו ועוד איך.
שקד היה חייל קרבי עד לפני חמש שנים והיה עד למעללי המוות ובהחלט היו לו משקעים
לפרוק ולשפוך על הדף. כעת הוא שוקד על לימודי התואר הראשון שלו בספרות,
בתקווה להשתלב בעתיד הקרוב במערכת החינוך הגבוה בתור מורה ומחנך.
אתמול קרה משהו. הוא שוב לדירתו השכורה ושגיא היה שם. יצור מסויט ואפל.
שקד קפא. מה קורה פה? מי הזר שנמצא בבית שלי? חשב לעצמו.
''מי אתה? מה אתה עושה פה? איך הגעת לפה? מה אתה רוצה?''
''עוד שאלות?''
''אני מתקשר למשטרה''
''הטלפון ממש לידך, בבקשה''
''מי אתה?''
''שגיא''
''שגיא? אני לא מכיר אותך''
''בטח שכן, שקד. אני מככב בסיפור שלך''
''תגיד, השתגעת?''
''כרגע, אתה השתגעת. אתה מדבר עם רוח''
''רוח? מה רוח עכשיו?!''
''מה אתה בכלל יודע על בגרות הנפש האמיתית שלי?''
''רגע, מה? אתה שגיא מהסיפור שלי?''
''כן. עכשיו אתה שקד מהסיפור שלי''
''מה זאת אומרת?''
''המצאת סיפור, נכון?''
''הוא לא היה המצאה. הוא קרה. כלומר... בערך''
שגיא גיחך קלות ובהה בשקד. המתח שנוצר בין השניים היה משכמו ומעלה, קיבל
לפתע זיגוג עבה של איבה. וקנאה. פסיפס שלם של רגשות כיחכח וגירגר סביבם,
קרץ ממעמקים של אי שפיות. נדמה היה ששניהם הולכים לקראת עימות העתיד
להתנפח אף מעבר לפרופורציות תנ''כיות ידועות.
''אנשים צריכים לדעת שאתה מזיין את השכל''
''סליחה?''
''למה אמרת לשלונסקי הכלבה שהסיפור שלך מבוסס על מקרה אמיתי?''
''תקשיב לי, אני ממש לא חייב להסביר את עצמי לפסיכי''
שגיא מוציא מכיסו אולר המבעית ומבעיר את זיק עיניו של שקד. צליל של בליעת
רוק שורט את גרונו. שגיא מקרב באיטיות את האולר לגרונו שלו ומשסף אותה.
קילוחי הדם הניגרים מגרונו מוכיחים אמיתות אנטומיות שעד עתה נחשבו עבור
שקד כתחבולות קומיקס בסרטים.
''אומנות לשמה, נכון?'', ציחקק שגיא בעוד בגדיו נוטפים דם.
שקד הגיב בהלם. כצפוי. התאוששותו פצתה פה לפיכחון שחילחל במעלה עמוד השדרה שלו.
''מה אתה עושה? אתה באמת רוח?''
''אני לא מת, נכון? אתה יודע למה אני מתכוון''
''תן לי רגע''
שקד עצם עיניו, קימץ אגרופיו, לקח נשימה כפי שמעולם לא לקח וחזר לקדמותו.
''אתה חייל? זאת אומרת, היית חייל?''
''כן, אני התגלמות הסיפור העצוב של הצבא המסריח שלנו''
''אתה מת והוא פתאום הפך מסריח?''
שגיא המיר שפתו שהפכה בוקובסקית טהורה והסביר כך:
''בזמן שהתחת המזיע שלי רדף לבד אחרי מחבלים באמצע שכם, מקום חמוץ מראה
לכל הדעות, גיליתי שהגיבוי נעלם. פוף! ואני בלי מכשיר קשר. כולם ברחו ממני כמו
ג'וקים דביקים, מחפשים מחסה מפני הטפרים שלי. ושאר הפלוגה שלי נטשה אותי
כמו כלב. פיתחתי תסביכים, בנאדם. כל הזין. כולו. במלואו. לא הבנתי מה קורה פה.
איך שכחו אותי? מחדל מעצבן!''
''ואז ירה בך צלף?''
''לא, לא. אישה מבוגרת נופפה לי מחלון ביתה ורצתה שאעלה אליה. אחזתי את
הנשק, דרוך להפתעות ועליתי, רציתי להסתתר עד שהמפקד שלי יבין שנשכחתי.
היו לה רק בנים והם סבלו מתסמונת דאון, ריחמתי עליהם. אחרי כמה דקות,
בהן נמנמתי על הספה, התעוררתי ומה ראיתי? אקדח מול הפנים שלי, ממש ברגע
שפקחתי את העיניים! אין דברים כאלה! לא רציתי למות ככה!''
''הוא ירה בך?''
''לא, יותר גרוע. הוא זרק אותי מהחלון, ואנחנו מדברים פה על קומה חמישית.
נחתתי לא טוב ושברתי את רגל ימין, כמה שאהבתי אותה. התקבצו סביבי בני זונות
שחבטו בי, לינץ' קלאסי''
''אני ממש מצטער לשמוע''
''אתה יודע שהכרנו? בעקיפין. היינו באותו גדוד''
''אז למה באת לפה? מה הסיפור שלי קשור למוות שלך?''
''אתה לא תופס, אה? ברגע שכתבת סיפור והזכרת את השם שלי, ובהיותי השגיא
היחיד בגדוד באותה תקופה, זה העיר אותי ממנוחת העולמים המתוקה שלי.
ועכשיו שלחו אותי לפה כמו ג'ובניק, עובד רס''ר של אלוהים, לשמור עלייך ועל
גיתית, הפרופסור שלך, כי היא גם קראה את הסיפור''
''לשמור עלינו מפני מה?''
''מפני מה לא? מפני הכל. הענקת לי חסד''
''חסד? שגיא בסיפור שלי הירהר קשות במוות בסיום''
''רק הירהר! לא הרגת אותו! אז אני פה, תמיד יחוג מעלייך ומעליה, נמצא קרוב''
''זה בא לי משום מקום, אני לא יודע מה לחשוב''
''תשמח. ואל תגלה לאף אחד''
ורוח צה''ל על פני תהום, מרחפת וכבר אינה גלמודה. שעתם של התמימים טרם נמוגה.

ריח חריף של עשן מבחיל רמס את רגישותו של שגיא. אפו התכווץ. צפצוף צורם
נורה מאוזניו. הוא שכב פצוע לאחר ששלושה כדורים פילחו גופו. הוא הרים ראשו
קלות וטשטושו מנע הערכת מצב לגביו ולגבי המצב הנוכחי הקיים. קולות הכאב
והצער הגיחו מכל עבר, גירו עוד יותר את רגשות הבלבול של שגיא חסר האונים.
דמות אצה לקראת שגיא במהירות הבזק, אי שם מסופות החול וכרעה ברך על ידו.
''שגיא! שגיא, תענה לי, אתה חי?! אתה בסדר? איפה נפצעת?''
''לא יודע...''
''אני מזעיק את הפינוי ברגע שנשתלט פה על העניינים''

חיטה זהובה נגלתה במחשבתו הדהויה של שגיא. חיוכו הקטן והאמיץ גילה את
שביעות נפשו מהנצח המתקרב, השינה הגדולה, המוות. גאווה ריצדה על מסך רוחו.
הוא לא עמד למות במקום חמוץ לכל הדעות. כלל לא. הוא ישתדל לדאוג ליקרים לו,
לקוות שלא יהיו עוד כמותו. חלומות האדם נועדו להתנפץ על שוברי הגלים של המוות
או שמא נידונו לגורל המביש הזה עוד מתקופות נשכחות? הברירה נחרצה להירקב.
שגיא נזכר בשמיכת הדמיון שהייתה לו לאריג קטיפה כמעט בר השגה, כאשר דרור,
יותם, שקד וגיתית קרנו והזכירו לו מציאות כחלום מהי.
נכתב לפני 5 שנים ו-11 חודשים
שלום לכולם, הנה סיפור קצרצר שכתבתי ונשלח לתחרות כתיבה פתוחה של מכללת ספיר
אך לא הגיע לגמר, ניחא... אשמח לדעתכם!

בגרות נפשו כמעט תמיד הייתה נתונה לחסדים של אחרים, הופכת קלושה ודלילה
עם חלוף הימים בעיניים זרות ובוחנות. היה נוהג לשבת בחדר העמום, מכאוביו
הנערמים בקצב שבלולי היו לו לשותפי הגורל היחידים. שגיא הגיב לשגשוג הרגשי
המר והמפוקפק בכניעה. הפך מפלצת. דמותו החדשה נחצבה בגסות בידי אירועים
קודרים הפועמים בו כתריסר לבבות שבורים יחדיו, והוא אולץ לקבל על עצמו מרות
של חיים אחרים מן הכורח. עיניו. עיניו רעדו. התגלגלו באימים סביב חורי גולגולתו
אשר תמיד שיחרה לטרף של ידיים מלטפות ומרגיעות. מחזות מזוויעים נאגדו בגרעין
עיניו, מתרוצצים ומתענגים על קיומם הבלתי רצוי. שגיא ראה את סודותיו הכמוסים
ביותר של המוות. הוא לא התכוון. בלילות השחורים מבשרי גסיסתם של ימים שטופי
שמש, שגיא דיבר אל המוות. ביקש את מחילתו. הוא החל להבין, ככל שהתאפשר לו,
כי הדממה היא שקר. תחליף זול ומנוכר לאמת. חוסר היציבות התודעתי בו הוא שרר
החל להכות ולהצליף בו, צווח מתחתית נפשו ''אנא! עזור לנו להימלט! קדימה!''

''בוא, הולכים'' גער בו הפולש. יותם אהב לפלוש. לצעוד ולהשגיח הלך ושוב על
מקום המפלט, מקום משכנו החדש של שגיא, אותו חדר עגמומי שהיה למאורה.
כשהדלת סטתה ממקומה הטבעי וחדלה מלדמום, שגיא ציפה לנוכחות של יותם.
והציפייה תמיד התממשה. יותם עטה ארשת של קור ומצב רוח בלתי מאוזן היום.
''תזדרז, חייל, דרור מחכה''. חייל. חייל? שגיא סלד מההגדרה. דרור היה המטפל
שלו. התקווה לה ראוי להריע. שגיא ביקש כמה רגעים ויותם הסתובב בפנים חתומות.
''אני מצטער, לא הייתי צריך לשאוג עלייך. כבר עברת הרבה בשביל שמישהו כמוני
יוסיף להבות למדורה שלך'', לחש יותם.
''הם רוצים לברוח''
''מי רוצה לברוח?''
''אני מוכן, אפשר ללכת?''
יותם הסתובב אליו, מביע פליאה הכוססת בו עמוקות מבפנים.
''אמרת שהם רוצים לברוח, מי זה ''הם''?''
''אתה לא תבין. דרור יבין''
''הבנתי אותך. טוב, בוא נלך''
הפסיעות של יותם ושגיא במסדרון המחניק נשמעו כנהימות עבור זוגות האוזניים
בחדרים האחרים שביקשו לעקוב ולהסיר האיום, שמא זהותם וכוונותיהם של השניים
לא תיטיב ואף תפר את ממלכת השלווה שלהם. יותם ליווה את שגיא עד משרדו
של דרור ואמר לו שיגיע לאסוף אותו בחזרה לחדרו בעוד חצי שעה.
שגיא שלח ידו ופתח הדלת.
''שלום שגיא, מה שלומך?'', ביקש דרור לדעת.
''אין בי הרבה שלום כרגע'', מילותיו החדות צנחו לעבר הרצפה בעודו מביט
אליה, רצפה המכירה טעמן העכור של דמעות אך נאלצה עתה להסתפק במילים.
דרור החווה לעבר הכורסה הנמצאת באמצע המשרד, ממתינה לקלוט את גופו של
שגיא והוא נעתר. לאחר כדקה בה דרור התעסק ברישומים ומלמולים הנשמעו
כחשובים ונושאי בשורה רצינית, שגיא יכול היה לנשוף על ערפל הסבלנות שהגיף
אותו מכל צדדיו ולהדיחו מתפקידו הסטטי. הגיע הזמן.
''שגיא, קשה לי להשיג איתך סוג של התקדמות, אתה רוצה לנסות כדורים חדשים?''
''כדורים חדשים זה לא סוג של התקדמות?''
''אתה פה כבר כמעט שבעה חודשים, סירבת לראות את המשפחה שלך וסירבת
לראות את קרובי החברים שלך שנהרגו''
''נרצחו''
''נרצחו. כן. אתה יודע שהמון אנשים דואגים לך''
''לא צריך לדאוג לי''
''תשמע, מבחינה פיזיולוגית חזרת להיות כתמול שלשום, לא משהו שאפשר
להגיד על הבחינה המנטלית''
''ספר לי על זה''
''אתה רוצה לשוט?''
''מה?''
''לשוט. ממקום אחד לאחר. מהמקום בו אתה נמצא עכשיו למקום אחר,
מקום בו הזרם לא יגיע אלייך ותוכל לחיות שוב את חייך. תן לי לעזור לך''
''מי ירשה לנו לשוט?''
''אני אטפל בזה''
''מבטיח?''
''מבטיח''
סאון דבריהם שכך.
דרור שלף חפיסת סיגריות, משך ממנה אחת, החדיר קלות לפיו, הדליק והחל
למצוץ בתאווה ולהרעיל את חלל החדר.
''אני רוצה לצאת מפה'', הפציע קולו הדרוך של שגיא.
''מה, עכשיו? יש לנו עוד זמן''
''עכשיו. תן לי, תרשה לי. בסדר?''
''אולי תתחיל לספר לי על מה אתה חושב''
''אתה מנסה כבר חצי שנה לדובב אותי, אין לי מה לומר, שום טוב לא יצמח,
אין לי שורשים לזרוע עבורך''
''אתה צריך''
''צריך? מה צריך?''
''צריך לדבר איתי, אני התקווה''
''כל עוד בלבב פנימה?''
דרור חייך כשועל ואמר ''משהו כזה''
''אם אתה רוצה להיגאל, לדעת שהם מתו מוות קדוש ולא הפקירו אותך לבכי
ולרעידות תכופות, אתה חייב לתקשר איתי, אני כאן בשבילך''
''אתה תמיד אומר את זה''
''אומר, כן, לא כופה''
''הפגישות שלנו הן לא כפייה מבחינתי. פשוט, אין לי מה לתרום. הם רוצים לברוח,
אתה יודע?''
''מי? מי רוצה לברוח?'', דרור הסיר משקפיו.
''הם, חברים שלי. אבל המוות לא נותן. דיברתי איתו''
''עם המוות?''
''עם המוות. בלילות. וזהו. אתה מבין, נכון?''
''אני חושב שכן''
''לפני כמה ימים חלמתי חלום מוזר. אני מתעורר בשדה עצום ומגלה עשרות תפוחים
בגודל אבטיח סביבי, בצבע אדום נדמה לי. הסתכלתי אחורה וראיתי עץ זקן ותשוש,
היו לו ענפים שהתפוררו אחד אחרי השני. אני חושב שהוא בכה''
''העץ הופשט מאהוביו. אתה הופשטת מאהובייך''
''אפשר לומר. הנה, דיברנו. אפשר ללכת? אני רוצה לחזור למיטה''
''תעשה מה שאתה מרגיש''
''ובאמת נלך לשוט? תיקח אותי?''
''לא יודע. נראה''
שגיא ביקש להכחיש כי בגדו בו. ובכל זאת, התרומם מהכורסה זועם ודומע, חרון אפו רצה
לקבל הכרה.
''שב. שב ותמתין שיותם יבוא וילווה אותך בחזרה לחדר'', הפציר בו דרור.
שגיא עשה כדבריו.
עם חלוף השעות, שאימצו לחיקן את נפלאות הייאוש וטיפחו אותן, כיאה ליקום
ואופיו הממזרי, שגיא המשיך לרטון ולהרגיש שהוא נדחק ונדחק. מרוסק מבפנים.
המנוסה קרובה. התיפוף הקל שלה האיץ והאדיר מימדיו בקרבו, כילה את רכותו
לאין קץ. שעת דמדומים נוטפת כישוף מרושע חדרה לחדרו ללא רשותו. באישון ליל
הוא חמק החוצה. מדיו הצבאיים חיפו על פחדנותו, אישורי יציאה מזויפים באמתחתו -
השגתם העיבה במידת מה על אמות המוסר שהיו קלועים יפה יפה בצמת נפשו -
אלה פערו עבורו פרצה מתאימה. טרם הגה התכנית, השאיר מכתב על מיטתו.
מיועד היה עבור דרור. להודות לו על ניסיונותיו טובי הלב והחמלה לפרוט על פקעות
נפשו השברירית כחכלילית סלעים.
''מוות הוא מותרות בזמנים כאלה'', כתב קורמאק מקארת'י, ושגיא זיהה את פכפוך
המחשבה הזו בו, כיצד היא נעצה בו מבט בכל פעם שהוא העז לפזול לכיוון המטריד
שם שוכן המוות, שם צחוקו מהדהד בעמק מושבו.
שגיא פילס דרכו, חילץ נשמתו ככל שעלה בידו, ועזב את זרועותיו של בית לוינשטיין.
ועדיין, חש נרדף. רוחות העבר ישיגו ויצודו אותו. והוא יודע את זה. איך יוכל לבקש
עכשיו לבער את תחושות הסיאוב שהציפו את תעלות ליבו ואיימו לעלות על גדותיהן
ולחרב את קיומו? החיים מלאים כאב מייסר, האם לא עדיף חיקו של המוות?

פרופסור גיתית שלונסקי חשבה שהסיפור מדכא מעט, אם כי רגשותיה נכמרו לנוכח
העוצמות השזורות בחוויית קריאה מן הסוג הזה. בתום הקריאה, היא לפתע נזכרה
במשפט שהיה אומר המינגוויי, לפיו אין שום דבר מיוחד בכתיבה עצמה, וכל מה
שאתה עושה הוא פשוט לשבת ליד מכונת הכתיבה שלך ולדמם. לדמם החוצה.
ואין ספק כי שקד דימם. הסטודנט שלה הכיר ושחה בעבר בנהרות העלילה המבוססת
על חייו האישיים. לכל השדים, הוא התבוסס בנהרות הללו ועוד איך.
שקד היה חייל קרבי עד לפני חמש שנים והיה עד למעללי המוות ובהחלט היו לו משקעים
לפרוק ולשפוך על הדף. כעת הוא שוקד על לימודי התואר הראשון שלו בספרות,
בתקווה להשתלב בעתיד הקרוב במערכת החינוך הגבוה בתור מורה ומחנך.
אתמול קרה משהו. הוא שוב לדירתו השכורה ושגיא היה שם. יצור מסויט ואפל.
שקד קפא. מה קורה פה? מי הזר שנמצא בבית שלי? חשב לעצמו.
''מי אתה? מה אתה עושה פה? איך הגעת לפה? מה אתה רוצה?''
''עוד שאלות?''
''אני מתקשר למשטרה''
''הטלפון ממש לידך, בבקשה''
''מי אתה?''
''שגיא''
''שגיא? אני לא מכיר אותך''
''בטח שכן, שקד. אני מככב בסיפור שלך''
''תגיד, השתגעת?''
''כרגע, אתה השתגעת. אתה מדבר עם רוח''
''רוח? מה רוח עכשיו?!''
''מה אתה בכלל יודע על בגרות הנפש האמיתית שלי?''
''רגע, מה? אתה שגיא מהסיפור שלי?''
''כן. עכשיו אתה שקד מהסיפור שלי''
''מה זאת אומרת?''
''המצאת סיפור, נכון?''
''הוא לא היה המצאה. הוא קרה. כלומר... בערך''
שגיא גיחך קלות ובהה בשקד. המתח שנוצר בין השניים היה משכמו ומעלה, קיבל
לפתע זיגוג עבה של איבה. וקנאה. פסיפס שלם של רגשות כיחכח וגירגר סביבם,
קרץ ממעמקים של אי שפיות. נדמה היה ששניהם הולכים לקראת עימות העתיד
להתנפח אף מעבר לפרופורציות תנ''כיות ידועות.
''אנשים צריכים לדעת שאתה מזיין את השכל''
''סליחה?''
''למה אמרת לשלונסקי הכלבה שהסיפור שלך מבוסס על מקרה אמיתי?''
''תקשיב לי, אני ממש לא חייב להסביר את עצמי לפסיכי''
שגיא מוציא מכיסו אולר המבעית ומבעיר את זיק עיניו של שקד. צליל של בליעת
רוק שורט את גרונו. שגיא מקרב באיטיות את האולר לגרונו שלו ומשסף אותה.
קילוחי הדם הניגרים מגרונו מוכיחים אמיתות אנטומיות שעד עתה נחשבו עבור
שקד כתחבולות קומיקס בסרטים.
''אומנות לשמה, נכון?'', ציחקק שגיא בעוד בגדיו נוטפים דם.
שקד הגיב בהלם. כצפוי. התאוששותו פצתה פה לפיכחון שחילחל במעלה עמוד השדרה שלו.
''מה אתה עושה? אתה באמת רוח?''
''אני לא מת, נכון? אתה יודע למה אני מתכוון''
''תן לי רגע''
שקד עצם עיניו, קימץ אגרופיו, לקח נשימה כפי שמעולם לא לקח וחזר לקדמותו.
''אתה חייל? זאת אומרת, היית חייל?''
''כן, אני התגלמות הסיפור העצוב של הצבא המסריח שלנו''
''אתה מת והוא פתאום הפך מסריח?''
שגיא המיר שפתו שהפכה בוקובסקית טהורה והסביר כך:
''בזמן שהתחת המזיע שלי רדף לבד אחרי מחבלים באמצע שכם, מקום חמוץ מראה
לכל הדעות, גיליתי שהגיבוי נעלם. פוף! ואני בלי מכשיר קשר. כולם ברחו ממני כמו
ג'וקים דביקים, מחפשים מחסה מפני הטפרים שלי. ושאר הפלוגה שלי נטשה אותי
כמו כלב. פיתחתי תסביכים, בנאדם. כל הזין. כולו. במלואו. לא הבנתי מה קורה פה.
איך שכחו אותי? מחדל מעצבן!''
''ואז ירה בך צלף?''
''לא, לא. אישה מבוגרת נופפה לי מחלון ביתה ורצתה שאעלה אליה. אחזתי את
הנשק, דרוך להפתעות ועליתי, רציתי להסתתר עד שהמפקד שלי יבין שנשכחתי.
היו לה רק בנים והם סבלו מתסמונת דאון, ריחמתי עליהם. אחרי כמה דקות,
בהן נמנמתי על הספה, התעוררתי ומה ראיתי? אקדח מול הפנים שלי, ממש ברגע
שפקחתי את העיניים! אין דברים כאלה! לא רציתי למות ככה!''
''הוא ירה בך?''
''לא, יותר גרוע. הוא זרק אותי מהחלון, ואנחנו מדברים פה על קומה חמישית.
נחתתי לא טוב ושברתי את רגל ימין, כמה שאהבתי אותה. התקבצו סביבי בני זונות
שחבטו בי, לינץ' קלאסי''
''אני ממש מצטער לשמוע''
''אתה יודע שהכרנו? בעקיפין. היינו באותו גדוד''
''אז למה באת לפה? מה הסיפור שלי קשור למוות שלך?''
''אתה לא תופס, אה? ברגע שכתבת סיפור והזכרת את השם שלי, ובהיותי השגיא
היחיד בגדוד באותה תקופה, זה העיר אותי ממנוחת העולמים המתוקה שלי.
ועכשיו שלחו אותי לפה כמו ג'ובניק, עובד רס''ר של אלוהים, לשמור עלייך ועל
גיתית, הפרופסור שלך, כי היא גם קראה את הסיפור''
''לשמור עלינו מפני מה?''
''מפני מה לא? מפני הכל. הענקת לי חסד''
''חסד? שגיא בסיפור שלי הירהר קשות במוות בסיום''
''רק הירהר! לא הרגת אותו! אז אני פה, תמיד יחוג מעלייך ומעליה, נמצא קרוב''
''זה בא לי משום מקום, אני לא יודע מה לחשוב''
''תשמח. ואל תגלה לאף אחד''
ורוח צה''ל על פני תהום, מרחפת וכבר אינה גלמודה. שעתם של התמימים טרם נמוגה.

ריח חריף של עשן מבחיל רמס את רגישותו של שגיא. אפו התכווץ. צפצוף צורם
נורה מאוזניו. הוא שכב פצוע לאחר ששלושה כדורים פילחו גופו. הוא הרים ראשו
קלות וטשטושו מנע הערכת מצב לגביו ולגבי המצב הנוכחי הקיים. קולות הכאב
והצער הגיחו מכל עבר, גירו עוד יותר את רגשות הבלבול של שגיא חסר האונים.
דמות אצה לקראת שגיא במהירות הבזק, אי שם מסופות החול וכרעה ברך על ידו.
''שגיא! שגיא, תענה לי, אתה חי?! אתה בסדר? איפה נפצעת?''
''לא יודע...''
''אני מזעיק את הפינוי ברגע שנשתלט פה על העניינים''

חיטה זהובה נגלתה במחשבתו הדהויה של שגיא. חיוכו הקטן והאמיץ גילה את
שביעות נפשו מהנצח המתקרב, השינה הגדולה, המוות. גאווה ריצדה על מסך רוחו.
הוא לא עמד למות במקום חמוץ לכל הדעות. כלל לא. הוא ישתדל לדאוג ליקרים לו,
לקוות שלא יהיו עוד כמותו. חלומות האדם נועדו להתנפץ על שוברי הגלים של המוות
או שמא נידונו לגורל המביש הזה עוד מתקופות נשכחות? הברירה נחרצה להירקב.
שגיא נזכר בשמיכת הדמיון שהייתה לו לאריג קטיפה כמעט בר השגה, כאשר דרור,
יותם, שקד וגיתית קרנו והזכירו לו מציאות כחלום מהי.





נכתב לפני 6 שנים ו-1 חודשים
רשימות קריאה:
# שם הרשימה פרטיות כמות ספרים מספר צפיות עודכנה לאחרונה
1. ספרים שצריך לקרוא אישית 2560 6829 לפני 7 חודשים

» סך הכל 2560 ספרים ב-1 רשימות.

הקוראים:
  • לפני 3 חודשים מירית בת 35 מרחובות
  • לפני 4 חודשים אלומה בת 99 מתל אביב
  • לפני 5 חודשים ברק ביטון בן 27 מקרית גת
  • לפני חצי שנה אורית בת 63 מבית הלוי
  • לפני 7 חודשים דרור ניר קסטל בן 38 מתל אביב
  • לפני 7 חודשים הזקן בן המאה בן 106 מדרום
  • לפני 8 חודשים avi בן 36 מכל הארץ
  • לפני 8 חודשים תולעת ספרים בת מגבעתיים
  • לפני 9 חודשים gp200 בת 24 מtel aviv
  • לפני 10 חודשים רץ בן 64 מכפר סבא
  • לפני 11 חודשים סקאוט בת 23 מרמת גן
  • לפני שנה גלית בת מראש העין
  • לפני שנה ו-2 חודשים גל בן 28 מראשון לציון
  • לפני שנה ו-2 חודשים דוידי בן 51 מרעננה
  • לפני שנה ו-2 חודשים נעם בת 44 מתל אביב
  • לפני שנה ו-2 חודשים ישראל בן 65 מלוד
  • לפני שנה ו-2 חודשים ס.א.איש בן 23 מtel aviv
  • לפני שנה ו-4 חודשים אירית בת 61 מראשון-לציון
  • לפני שנה ו-5 חודשים מיקי בן 29 מבת ים
  • לפני שנה ו-5 חודשים נונו בת 16 מיהוד
  • לפני שנה ו-5 חודשים - בת
  • לפני שנה ו-6 חודשים lavu_y בן 41 מראשון לציון
  • לפני שנה ו-6 חודשים שלי בת 30
  • לפני שנה ו-7 חודשים דרור בן 52
  • לפני שנה ו-8 חודשים itay בן 30 מתל אביב
  • לפני שנה ו-8 חודשים הקוסמת בת 30 מתל אביב
  • לפני שנה ו-9 חודשים Shirley בת 35 מHere, There And Everywhere
  • לפני שנה ו-10 חודשים זלי בת 67 מישוב קהילתי
  • לפני שנה ו-11 חודשים ארבינקא בן 25 מירושלים
  • לפני שנה ו-11 חודשים הקורא בספרים בן 28 מרחובות
  • לפני שנה ו-11 חודשים -^^- בת
  • לפני שנה ו-11 חודשים אסעמבלער בן 27 מרחובות
  • לפני שנתיים Lazarus בן 31 מתל-אביב
  • לפני שנתיים itayye בן 39 מראשל"צ
  • לפני שנתיים ו-1 חודשים דניאלה בת 50 מקריית ארבע
  • לפני שנתיים ו-2 חודשים אליפז בן 31 מתל אבעב
  • לפני שנתיים ו-3 חודשים גדי בן 59 מתל אביב
  • לפני שנתיים ו-4 חודשים ulucy בת 25 מdarfur
  • לפני שנתיים ו-4 חודשים נועה בת 39 ממודיעין
  • לפני שנתיים ו-6 חודשים איזבל בת 50 מחיפה
  • לפני שנתיים ו-8 חודשים כל הספרים ב-20 שקלים בן 33 מחיפה
  • לפני שנתיים ו-8 חודשים יסמין בת מחיפה
  • לפני שנתיים ו-8 חודשים אור בן 26 מחיפה
  • לפני שנתיים ו-9 חודשים The Chemist בת 25 מרמת גן
  • לפני שנתיים ו-11 חודשים גשם גופריתני בן 35 מניפלהיים
  • לפני שנתיים ו-11 חודשים ראיה בת 25 מתל אביב
  • לפני שנתיים ו-11 חודשים גיליהודיה בת 44 מחולון
  • לפני 3 שנים yaelhar בת מתל אביב
  • לפני 3 שנים ו-1 חודשים רונדנית בת 51 מגבעת שמואל
  • לפני 3 שנים ו-1 חודשים 007 בן 53 מהרצליה


הביקורות האחרונות של מיכאל שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. ספרו של פוסום הזקן על חתולים שימושיים / ת.ס אליוט גוּס: חתול התיאטרון גוס הו... המשך לקרוא אלומה לפני 4 חודשים
2. אחוזה / סרחיו ביסיו למרות מסגרת עלילתית פשטנית ... המשך לקרוא אנקה לפני 9 חודשים
3. השושן הקטן לבן : אנתולוגיה סקוטית - תרגם והקדים מבואות:יאיר הורביץ / יו מקדרמיד האדמה בולעת כל דבר האדמה ב... המשך לקרוא רץ לפני 10 חודשים
4. השושן הקטן לבן : אנתולוגיה סקוטית - תרגם והקדים מבואות:יאיר הורביץ / יו מקדרמיד האדמה בולעת כל דבר האדמה ב... המשך לקרוא לי יניני לפני 11 חודשים
5. השושן הקטן לבן : אנתולוגיה סקוטית - תרגם והקדים מבואות:יאיר הורביץ / יו מקדרמיד האדמה בולעת כל דבר האדמה ב... המשך לקרוא אירית לפני 11 חודשים
6. אין א ריליישנשיפ / תמר בלומנפלד קליל ומשעשע בטירוף, החיסרון... המשך לקרוא Mira לפני 11 חודשים
7. אין א ריליישנשיפ / תמר בלומנפלד קליל ומשעשע בטירוף, החיסרון... המשך לקרוא גלית לפני שנה
8. אין א ריליישנשיפ / תמר בלומנפלד קליל ומשעשע בטירוף, החיסרון... המשך לקרוא מירית לפני שנה
9. אין א ריליישנשיפ / תמר בלומנפלד קליל ומשעשע בטירוף, החיסרון... המשך לקרוא זלי לפני שנה
10. אין א ריליישנשיפ / תמר בלומנפלד קליל ומשעשע בטירוף, החיסרון... המשך לקרוא אירית לפני שנה
11. אין א ריליישנשיפ / תמר בלומנפלד קליל ומשעשע בטירוף, החיסרון... המשך לקרוא לי יניני לפני שנה
12. ערות - נשים מדברות מיניות / תמר מור סלע ''עוברות הרבה שנים, וגם אז לא... המשך לקרוא דני בר לפני שנה ו-1 חודשים
13. ערות - נשים מדברות מיניות / תמר מור סלע ''עוברות הרבה שנים, וגם אז לא... המשך לקרוא לפני שנה ו-1 חודשים
14. ערות - נשים מדברות מיניות / תמר מור סלע ''עוברות הרבה שנים, וגם אז לא... המשך לקרוא לב לפני שנה ו-1 חודשים
15. ערות - נשים מדברות מיניות / תמר מור סלע ''עוברות הרבה שנים, וגם אז לא... המשך לקרוא לפני שנה ו-1 חודשים
16. ערות - נשים מדברות מיניות / תמר מור סלע ''עוברות הרבה שנים, וגם אז לא... המשך לקרוא בר לפני שנה ו-1 חודשים
17. ערות - נשים מדברות מיניות / תמר מור סלע ''עוברות הרבה שנים, וגם אז לא... המשך לקרוא לי יניני לפני שנה ו-1 חודשים
18. ערות - נשים מדברות מיניות / תמר מור סלע ''עוברות הרבה שנים, וגם אז לא... המשך לקרוא גלית לפני שנה ו-1 חודשים
19. ספר הרפואות הפשוטות / אנה הרמן בסתיו ימי הביניים נתתי לך ... המשך לקרוא כרמליטה לפני שנה ו-2 חודשים
20. ספר הרפואות הפשוטות / אנה הרמן בסתיו ימי הביניים נתתי לך ... המשך לקרוא צילה לפני שנה ו-2 חודשים
21. ארבעים ושתיים / אלה נובק קדושת החתול ברגע הכי אינט... המשך לקרוא ס.א.איש לפני שנה ו-2 חודשים
22. החיים הבלתי אפשריים / אדוארדו ברטי אפוריזמים ********** הברומטר... המשך לקרוא ס.א.איש לפני שנה ו-2 חודשים
23. החיים הבלתי אפשריים / אדוארדו ברטי אפוריזמים ********** הברומטר... המשך לקרוא אוקי (אורית) לפני שנה ו-5 חודשים
24. חישוקים : שירים / שולמית אפפל אסופת פנינות שירה חמימות, מ... המשך לקרוא אוקי (אורית) לפני שנה ו-5 חודשים
25. חישוקים : שירים / שולמית אפפל אסופת פנינות שירה חמימות, מ... המשך לקרוא אירית לפני שנה ו-5 חודשים
26. ילדה וכלי קשת - רישומים: גלעד אפרת - אודם - פרוזה קצרה # / עילי ראונד יופי של נובלה. נכמר ליבי. עי... המשך לקרוא רץ לפני שנה ו-5 חודשים
27. החיים הבלתי אפשריים / אדוארדו ברטי אפוריזמים ********** הברומטר... המשך לקרוא סוריקטה לפני שנה ו-5 חודשים
28. החיים הבלתי אפשריים / אדוארדו ברטי אפוריזמים ********** הברומטר... המשך לקרוא yaelhar לפני שנה ו-5 חודשים
29. החיים הבלתי אפשריים / אדוארדו ברטי אפוריזמים ********** הברומטר... המשך לקרוא מחשבות לפני שנה ו-5 חודשים
30. ילדה וכלי קשת - רישומים: גלעד אפרת - אודם - פרוזה קצרה # / עילי ראונד יופי של נובלה. נכמר ליבי. עי... המשך לקרוא חני לפני שנה ו-5 חודשים
31. החיים הבלתי אפשריים / אדוארדו ברטי אפוריזמים ********** הברומטר... המשך לקרוא חני לפני שנה ו-5 חודשים
32. החיים הבלתי אפשריים / אדוארדו ברטי אפוריזמים ********** הברומטר... המשך לקרוא לי יניני לפני שנה ו-5 חודשים
33. ילדה וכלי קשת - רישומים: גלעד אפרת - אודם - פרוזה קצרה # / עילי ראונד יופי של נובלה. נכמר ליבי. עי... המשך לקרוא לי יניני לפני שנה ו-5 חודשים
34. ארבעים ושתיים / אלה נובק קדושת החתול ברגע הכי אינט... המשך לקרוא נונו לפני שנה ו-5 חודשים
35. ספרו של פוסום הזקן על חתולים שימושיים / ת.ס אליוט גוּס: חתול התיאטרון גוס הו... המשך לקרוא Mira לפני שנה ו-8 חודשים
36. ספרו של פוסום הזקן על חתולים שימושיים / ת.ס אליוט גוּס: חתול התיאטרון גוס הו... המשך לקרוא בת-יה לפני שנה ו-8 חודשים
37. ספרו של פוסום הזקן על חתולים שימושיים / ת.ס אליוט גוּס: חתול התיאטרון גוס הו... המשך לקרוא כרמליטה לפני שנה ו-8 חודשים
38. ספרו של פוסום הזקן על חתולים שימושיים / ת.ס אליוט גוּס: חתול התיאטרון גוס הו... המשך לקרוא yaelhar לפני שנה ו-8 חודשים
39. ספרו של פוסום הזקן על חתולים שימושיים / ת.ס אליוט גוּס: חתול התיאטרון גוס הו... המשך לקרוא רץ לפני שנה ו-8 חודשים
40. ספרו של פוסום הזקן על חתולים שימושיים / ת.ס אליוט גוּס: חתול התיאטרון גוס הו... המשך לקרוא אירית לפני שנה ו-8 חודשים
41. ספרו של פוסום הזקן על חתולים שימושיים / ת.ס אליוט גוּס: חתול התיאטרון גוס הו... המשך לקרוא tuvia לפני שנה ו-8 חודשים
42. ספינות של קרבה / רווה שגיא אנתולוגיית הסיפורים הקצרים... המשך לקרוא Shirley לפני שנה ו-9 חודשים
43. המשקיע האמריקאי / יאן פטר ברמר לא טוב במיוחד, די שבלוני וחס... המשך לקרוא tuvia לפני שנה ו-9 חודשים
44. המשקיע האמריקאי / יאן פטר ברמר לא טוב במיוחד, די שבלוני וחס... המשך לקרוא לי יניני לפני שנה ו-9 חודשים
45. ספינות של קרבה / רווה שגיא אנתולוגיית הסיפורים הקצרים... המשך לקרוא רץ לפני שנה ו-9 חודשים
46. ספינות של קרבה / רווה שגיא אנתולוגיית הסיפורים הקצרים... המשך לקרוא IRomi לפני שנה ו-10 חודשים
47. ספינות של קרבה / רווה שגיא אנתולוגיית הסיפורים הקצרים... המשך לקרוא אלון דה אלפרט לפני שנה ו-10 חודשים
48. ספינות של קרבה / רווה שגיא אנתולוגיית הסיפורים הקצרים... המשך לקרוא yaelhar לפני שנה ו-10 חודשים
49. ספינות של קרבה / רווה שגיא אנתולוגיית הסיפורים הקצרים... המשך לקרוא מחשבות לפני שנה ו-10 חודשים
50. ספינות של קרבה / רווה שגיא אנתולוגיית הסיפורים הקצרים... המשך לקרוא לי יניני לפני שנה ו-10 חודשים



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ