1. אור

אני חולמת לפעמים על מקום אחר
בתוך המחשבות צוללת במעיינות כחולים,
במקום רחוק מידי האדם, רחוק בטביעות רגליים סקרניות.

האור מפיך בי את האושר ואת כל מה שאני צריכה,
האור הוא מה שישא אותי למקום בו אני רוצה להיות.
בין התופת אל חושך אין סופי, יגיע האור ויקח אותי עימו.
ייקח אותי ויראה לי את הדרך לחיים אחרים, חיים מלאים.

נכתב לפני 14 שנים ו-5 חודשים

2. סיפור מקורס כתיבה יוצרת

ביקשו מאיתנו לבחור משפט של הדלי לאמה ולכתוב עליו משהו, אני כתבתי את זה:

פתחו ידיים לשינוי אך אל תוותרו על הערכים שלכם, השינוי יבוא ביום אחד שלא תשימו לב. גם אם תעשו תנועה קטנה לעברו הוא יקרה, כי העולם בנוי בצורה כזאת שכאשר זז משהו באוויר הוא כמעט תמיד מזיז אחריו תנועה אחרת. תהיו בטוחים בתנועה שלכם, תנועה אחת מיותרת עלולה להתפרש קצת שונה ממה שרציתם ועם הזמן תהפוך מכוערת. בלב מלא פתחו ידיים אל השינוי, אל השונה והרימו ראשכם גבוה, כי עת חדשה בפתח, העת לשנות ולהצליח. בלי לחשוב פעמים תכניסו את נפשכם ואת ליבכם לתוך התנועה וראו כי ההצלחות הקטנות ביותר מתחילות בתנועה אחת קטנה אך עם משמעות רבה. פתחו ידיים לחבק את העולם כי אחד הוא ולו אין תחליף.
השכילו מתוך מחשבה שהאדמה שהיא לנו אימא קוראת אלינו מתוך האפלה בראשינו ויודעת להוביל אותנו חזרה אל אור ירח טהור. משם רק אתה תדע, ותדע לחזור אל הבית. אל מקום התחלה. משם תנועה תבוא וחיבוק אחד ימקם אותך בדיוק איפה שאתה צריך להיות. תצליח לחזור הביתה, תצליח לשנות דור ותביא אל העולם, תנועה אחת שאחריה תגרור אלפים שינועו אחריך לתנועה אחת גדולה של אהבה ושלום.

נכתב לפני 14 שנים ו-7 חודשים

3. אני והיוםעם עצמי 2

בעיניים שלה ראיתי אותה שואלת, "לאן את נעלמת?" ואני עניתי לעצמי, אני לא נעלמתי, רק החלמתי. הכדורים התפזרו על השטיח שגם ככה היה קצת רטוב. זה היה ברור שאני צריכה לאסוף אותם לפני שאני אאבד את כולם לשלולית שהיא עשתה מנעליה. הרמתי את הראש חזרה אל השמשה וראיתי שהטור לפני היה פנוי וכל הרעש סביבי היה רק קולות צופרים שרצו שאתקדם. לפתע התחילו לזרום אל תוכי המחשבות שלה, כאלו שהיא קיבלה את היכולת להחליט בשבילי. אולי אני צריכה לחזור אחורה, היא חשבה. אבל כשעלתה מחשבה הזאת בראשי היא הסתכלה עלי וידעתי שמעתה והלאה אני כבר איני השולטת בחיי. הצופרים גברו לשנייה ואז שוב שמתי את רגלי על דוושת הגז והמשכתי לנסוע. "אולי באמת כדאי לך להקשיב לי קצת יותר" היא אמרה. לרגע כאלו שהייתי יכולה לשמוע רק אותה, הרעש סביבי נחלש. בזמן שנסעתי היא הצליחה לעבור למושב האחורי ושם היא הוציא מהתיק שלי שוב את הטלפון. הפעם היא עשתה משהו שאני לא יכולתי לראות. היא נהפכה פתאום ליותר חכמה. זה גרם לי להרגיש פתאום חסרת אונים לחלוטין, דבר אחד זה לא לתת לי תשובות אבל היא כאלו שינתה את ההחלטה שלה לחלוטין. שמעתי מרחוק איך שהיא נתקה שיחה אבל לא הצלחתי להבין בדיוק ממי היא הייתה. היא התקרבה אלי בדיוק לפני שנכנסו אל חנייה והאמרה לי בקול היה נשמע לי טיפה מוכר אבל מרוחק, אולי בעצם אני שמעתי לרגע את עצמי.

"אנחנו לא נכנס לפה היום, ביטלתי את הטיסה" היא ביטלה את הטיסה שהיא הזמינה. הטיסה הזאת גם ככה הייתה בדקה התשעים, לא הבנתי מה פתאום מה שנה את החלטותיה כל מהר. היא עברה שוב לקדימה, הדהים אותי איך שהיא צליחה לעבור ולחזור כל הרבה פעמים מבלי להפריע לי לנהוג. הרי נהגתי ברכב ידני שבו הייתי צריכה את המקום כדי להעביר הילוכים. אבל זה לא הפריע לה כלל. היא בקלילות לא אנושית כמעט עברה בין המושבים, קדימה ואחורה. משנה את הסדר הטבעי של מה שהיה אמור להיות היום האחרון שלנו יחד. ניסיתי לסדר בתוך ראשי משפט שיהיה הגיוני לומר, אבל ככל שאני חשבתי על כך יותר היא קראה אותי טוב יותר ולא הרשתה לי לדבר. המבט שלה ענה לכל השאלות שעלו בראשי. אבל עדיין לא הבנתי מה היא עושה.

"אם את מתכוונת להישאר ככה כל הזמן, אז אולי אני אתן לך משהו לחשוב עליו כדי שאני לא אצטרך לסבול ממך יותר". היא אמרה, בקול שאפילו היה אפשר לקרוא לו קצת כואב. מעולם לא שמעתי אותה כועסת ככה. לא העזתי להגיב, היה נראה שזה היה משהו שהיא ציפתה לו כי באותו הרגע חזרה לשבת לידי, בעצם כאלו שכלום לא קרה. "שלא תחשבי שזה נגמר, יש לי הרבה מה לומר לך ועל מה שעשית לי. עכשיו אני רוצה שתיסעי למקום שאני אגיד לך". התחיל לכאוב לי הראש, ראיתי קצת מטושטש ואז הבנתי. היא כאלו החזיקה רובה טעון לתוך ראשי. הכדורי שפוזרו על הרצפה היו הנשק שלה אל תוך הראש שלי. היית חייבת לשכוח ממנה. הייתי חייבת שהיא תירה בי כדי שאני אוכל לחזור לעצמי. אז התחילו העננים השחורים להופיע.


כשהתעוררתי הרגשתי רע, ידעתי שאני לא יכולה לזוז גם הרגשתי שאני תקועה במבטו של מישהו. מישהו שאני לא מכירה. לא ראיתי טוב, ככה שלא הייתי בטוחה בכלל ברגשה הזאת. אז הבנתי שאם אני לא זוכרת את מה שהיה באמת, אולי עדיף לי לשכוח את הכול וזהו. אולי מה שקרה היה כל כך נורא שעשו לי טובה וגרמו לי לשכוח אותה. היא כנראה תמצא את הדרך חזרה אלי, אבל עד שזה יקרה, עדיפה לי השכחה.
האור שהיה במקום שבו הייתי, היה מטושטש כבר יום שלם. כאלו מישהו שם לי משקפיים בלתי מורגשות שאותם אני אצטרך להוריד מתישהו. אבל לאחר מה שהרגיש כמו שינה ארוכה התמונה התבהרה. הבנתי שאני בבית חולים. רק זה היה דיי ברור שזה לא מהסוג שבו שמים חולים שעברו תאונת דרכים, או שאולי כן. אני כבר כמעט ולא יודעת כלום. אני עדיין הרגשתי בתוך בועה שבה אין קול ולא באמת הצלחתי לראות שום דבר. הסתכלתי וראיתי שהלבישו אותי בשמלה של בתי חולים, כזאת שפתוחה מאחור ודרכה רואים את הישבן. זה לא באמת הפריע לי, רק הקור היה מציק. ניסיתי לרדת מהמיטה אבל נפלתי ואז שמעתי קול מצפצף שמיד הביאו איתו אחות שעזרה לי לחזור למיטה. אז ראיתי שאני מחוברת במכשיר שמודד משהו לא ברור שעל הצג הופיע עיגול שכל שנייה יצא עיגול חדש והרחיב את המעגל בעוד ועוד עיגולים חיצוניים. ניסיתי לשאול אותה, אבל כמו השקט שהיה קודם לא שמעתי מילה.

מעולם לא תיארתי לעצמי איך ארגיש כשכל החושים שלי נעלמו בבת אחת. אולי אם אני אנסה שוב זה יצליח, ראיתי שהאחות עדיין שם. הבנתי שהיא מנסה לדבר אלי ושהיא אומרת לי כל מיני דברים על הבדיקות שעברתי. אבל לא שמעתי אותה. לא הצלחתי להפעיל שום דבר שלא היה ראייה. זה התחיל להלחיץ אותי שלא ידעתי. קיוויתי שאני אזכה לביקור ממנה, בחברתי הטובה שתנחם אותי. אבל היא לא הגיע, היא לא הייתה בשום מקום. במקום מסוים הרגשתי שחתיכה מתוכי עזבה. היה לי ברור שבמקום כזה היא בטח לא רוצה להיות או שאולי לקחו אותה ממני כמו בפעם הקודמת. אבל איך זה שאני לא מצליחה לחזור לעצמי, למה היא לא מגיעה.

כל הלילה שמעתי את הצליל של המכונה בתוך החלומות שלי, בעצם בכל הזמן שאני זוכרת, זה היה הצליל היחידי שהצלחתי לקלוט מההמולה שהייתה סביבי לעיתים קרובות. אני לא באמת יודעת כמה זמן אני כבר שוכבת פה וגם אם מישהו ניסה להסביר לי הוא זכה כנראה למבט אטום ממני. פשוט לא שמעתי איך ומה הם רצו ממני. רוב הזמן הייתי שוכבת ומביטה אל התקרה ואז נרדמת. הייתי מתעוררת כשמגש מונח על חקי ואחות שכנראה ניסתה להעיר אותי יותר מעשר דקות ונראתה עצבנית במיוחד. האוכל לא היה טעים, חוץ מהעובדה שהייתי חייבת לאכול כי באמת שהייתי רעבה, בחיים לא הייתי אוכלת אוכל כזה. היה לאוכל כאן טעם מוזר של מה שהיה אמור להיות פירה ובעצם היה סוג של מרק תפוחי אדמה ובשר שהיה כמו שקוראים לזה "מכובס". מה שבטוח שלא היו חסרים לי נוזלים בכלל.

הצלחתי להבים חלק ממה שהיה סביב אחרי מחקר מעמיק שעשיתי, בגלל שלא באמת יכולתי לקום ולהסתובב מצאתי את עצמי קוראת את כל כתוביות שרשום על המכשירים והצלחתי להכיר את רובם. חלק גם באמת הצלחתי להבין מה הם עושים ומה המטרה שלהם. שום דבר לא הפריע בתוך השקט שהיה תמיד סביבי, גם לא באמת דיברו אלי כי אני חושבת שהם וויתרו עלי. רוב הזמן דיברו אלי בשפת הסימנים, אבל גם זה לא היה ברור. הפכתי להיות חירשת רק מלפני כמה ימים וכבר חושבים שאני יכולה להבין אותם כשהם מדברים אלי עם הידיים. אז כשהגבתי להם כמעט בלי עניין אם בכלל הייתי מסתכלת הם היו מוותרים אחרי דקה והולכים. העדפתי להתעלם מכל הפרעה גם אם זה אומר להישאר באפלה לגבי איפה אני ולמה אני שם. הרגשתי שזה יה חלק מריפוי שלי ועלי להשלים עם עצי לפני שאני אהיה מסוגלת לתת לאנשים טיפה מידע לגבי.

נכתב לפני 14 שנים ו-8 חודשים

4. אני והיום עם עצמי

היא הרימה את התיק ויצאה החוצה אל הקור. עטופה במעיל לבן ארוך שהגיע לה עד הברכיים אבל עדיין היה אלגנטי. כזה שמתאים לכל מצב אבל מחממם. היא הפנתה אלי את מבטה והמשיכה ללכת. קראתי לה שתעצור אבל היא המשיכה ללכת, היא מיהרה להגיע אל הדלת של המכונית כדי להיכנס ולהתחמק מהרוח העזה. נכנסתי גם אני אל המכונית ושתינו יושבנו עם הפנים אל השמשה. מיהרתי להתניע את הרכב והדליק את החימום. הרגשתי שהרוח מעיפה את המכונית מצד אל צד. היא ישבה שם ושתקה. כאלו שאין לה מה לומר, אבל ידעתי שהיה לה המון מה לספר לי. לא ראיתי אותה כמעט שנה והנה היא יושבת ושתקת. נהנתה מחימום של האוטו וזה כאלו שאני איני שם. היא מעיפה מבט בחלון ומקשיבה לרוח, מחכה לתנועה ממני. כשסוף סוף הנחתי את רגלי על דוושת הגז היא הדליקה את הרדיו ושמה את התחנה שאני הכי אוהבת, בעצם זאת התחנה היחידה שאני מקשיבה לה. מעולם לא ניסיתי להקשיב לאף אחת אחרת. התיק שלי נזרק את המושב האחורי והיא כבר הספיקה להגיע אליו ולקחת את הפלאפון שלי. הייתה סיבה טובה, היא רצתה לכתוב בו את המספר שלה. או שכך לפחות חשבתי, אבל היא בעצם רק לקחה אותו וכיוונה אותו אלי. האור לא היה טוב ולא הבנתי מה פתאום היא מחליטה לצלם אותי נוהגת. זה רק הסיח את דעתי.

"למה את מצלמת אותי כשאני נוהגת" שאלתי אותה קצת ברוגז על כך שהיא אינה משתפת אותי בשום דבר. אבל היא חייכה ופשוט צילמה. אני צריכה לקחת אותה לשדה התעופה, שם ניפרד שוב לעוד זמן שאי אפשר לתארך. אני לפעמים מקווה שהיא לא תחזור, לפעמים זה קשה יותר לחשוב על מתי אנשים יחזרו מאשר על פרידה סופית. היא הרימה את הפלאפון שוב וצילמה עוד כמה אזורים לא חשובים כמו את התקרה של האוטו ואת האנשים בחוץ. הם לא שמו לב בכלל למה שהיא עושה, אולי זה רק נראה מוזר בעיני. היא נראתה כמו ילדה קטנה שמנסה למצוא משהו לעשות, מתחמקת מלענות על מה שמציק לה. העיניים שלה לא ממוקדות בכלל, סתם מעבירה את היד ולוחצת כל כפתורים.
עד שלבסוף היא מניחה ואותו ומסתכלת עלי, "אני יודעת איך שזה נראה. אני מנסה להתחמק ממך שוב, לא עניתי על שום שאלה שלך מאז אתמול". ככה היא קראה את המחשבות שלי. זה הפתיעה אותי כי זכרתי אותה בתור מישהי מסוגרת מאד. לקח לי זמן רב לקבל ממנה תשובה למהות הביקור שלה. גם היום היא עוזבת מבלי לומר שום סיבה, פשוט נזכרה לקנות כרטיס וללכת. אבל זאת הייתה שמחה מוקדמת מידי, היא הגביה את הקול של הרדיו והתחילה לשיר עם הרדיו. היה שיר כזה מוכר, נראה לי שהכרתי אותו, אבל אז זה לא היה חשוב לי. היא שוב מתחמקת ועוד רק כמה דקות אנחנו נגיע לשדה התעופה ושם כבר לא תהיה לי את האפשרות לשאול אותה. אז כיביתי את הרדיו בדיוק כשנעצרתי לפני רמזור אדום. קיוויתי שזה יעיר אותה. אבל כשהסתכלתי עליה היא השעינה את הראש על הדלת ושפשפה את העיניים עם היד. אני לא אתן לה להתחמק מלענות על השאלה הזאת, אני עשיתי את שלי כדי לזכות בתשובה. לאן היא הולכת ומאיפה היא באה. למה היא באה בכלל, למה פתאום היה לה אכפת אם אני בסדר, אם זאת בכלל הסיבה שהיא באה אלי. ספציפית אלי ולא אל ההורים שלה.

"מה בעצם קרה לך" שאלתי אותה, נראה בפעם החמישית בשלושת הימים שהיא ישנה אצלי על הספה.
"אני רוצה להודות לך שלא סירבת לי, היו לך הרבה סיבות פשוט לשלוח אותי חזרה אל ההורים שלי. אבל לא עשית את זה, אז תודה" היא ענתה וזה נשמע כל כך סופי. היא רצתה לתת לי תשובות, אולי היא הרגישה נבוכה ואולי באמת אני לא צריכה לדעת מה שבטוח זה היא אינה מתכוונת לוותר בקלות על המידע הזה.
"אין לי שום כוונה לברוח ואת מוזמנת תמיד. אבל רק תגידי לי מה קרה, את חייבת לי את זה אחרי כל הזמן הזה שנעלמת לי". אז קרה הדבר המוזר ביותר, היא אחת הנשים הכי עקשניות שאני מכירה. יכול להיות שמשהו קרה והיא פשוט אינה מוכנה עדיין לשתף, אולי זה מתהלך בתוך ליבה. היא הסתכלה אל הרחוב ואז חזרה אל. כמעט הגענו לשדה התעופה, עצרתי בטור לחנייה כדי שאני אוכל ללוות אותה פנימה ברגע שנחנה. היא החזירה את התיק למושב האחורי והסתובבה אלי חזרה.

"את בטוחה שאת רוצה לדעת?" היא שאלה, כאלו שיכלה לראות את התשובה לשאלה בעיניי. היא לקחה נשימה עמוקה בזמן שאני מסדרת את המחשבות שלי .אבל לא הספיקה לענות. כשתא הכפפות נפתח והפיל את כל מה שהיה בתוכו. הטור לא זז כך שראיתי שיש לי עוד זמן עד שאצטרך להזיז את המכונית אבל כשהסתכלתי על הרצפה וראיתי את התשובה. הוא הופיע בפני בצורה קטנה אך ארסית ללא ספק. היא הביטה בי כאלו מחכה לתשובה ממני. כשהבנתי שהשאלה התהפכה.
בעיניים שלה ראיתי אותה שואלת, "לאן את נעלמת?" ואני עניתי לעצמי, אני לא נעלמתי, רק החלמתי.

נכתב לפני 14 שנים ו-8 חודשים

5. מכתב לאהובי

מכתב לאהובי,
היום קמתי ככל יום וצחצחתי את שיני ושטפתי את פני כמו בכל יום. אתה בטח זוכר. דמיינתי אותך מביט בי במראה של השירותים, המראה הזאת שאתה כל הזמן אומר שעושה לך פנים שמנות. כמעט הרגשתי אותך מחבק אותי, כשלפתע התעוררתי ונזכרתי שעלי ללכת כדי שלא אאחר. גם אם היו השמים בהירים היום, ביתי נשאר ריק וכאלו זר לי כשאתה לא פה. כל כך התרגלתי לכך שאתה פה ועכשיו שאתה רחוק נדמה כאלו הקירות גדלו והרצפות נהפכו קפואות. איני יכולה ללכת עליה יחפה כי ביתי קר וככל שנהיה קר, אני מאבדת ממנו את תחושת הבית החמימה. אני יודעת שגם אם הייתה רוצה לא יכולת להישאר אבל לפעמים אני כל כך כועסת עליך שדמעות מתחילות לזלוג ואני כמעט נשברת איתן.
היום, גם הלכתי ויצאתי מהבית. יצאתי ללימודים אבל אתה רחוק עדיין, אני מרגישה שעלי להתפצל לשתי כיוונים שבכל כיוון רק העצבות בונה לה דרך. היא משכילה לעשות את הדרך אליך ואת יתר העולם היא קוברת בתוך החוסר חשיבות. אתה תפסת את עמדת המפתח בתוכי כרגע. אבל אני מרגישה שאת שאם ארפה אני לא אשרוד. לבנות את עצמי מחדש ולהכיר את האני בלעדיך. זה הדבר הכי קשה שאני אצטרך לעשות אי פעם.
אין עכשיו שום דבר ממני שנשאר ומתפתח. אתה לקחת אותי איתך והשארת אותי כאלו תלויה בין הכרה ללא קיימת. את היום בו הלכת הייתה איתי רק לכמה דקות. את היום הזה ביתי משחזר כמעט כל יום מחדש. אני יכולה כאלו לראות אותך יוצא מפתח דלתי שוב ושוב. כשאת פניך מסתירה עננה של חוסר ודאות.
כל שנותר זה לקוות לשובך, גם אם אומר הדבר להמתין עד הרגע בו אשמע את קולך ואת קול הנקישות על הדלת. אבל אחכה לך ואתה תגיע, אם בכלל. תחזיר אותי אלי ואל ביתי את החום.
שלך,
אני.

נכתב לפני 14 שנים ו-9 חודשים

6. בערב קסום שכזה

אני רואה משני צדדי,
את שתי קצוות המדינה.
באו לצעוד, באנו להשמיע קול.
שלטים, חולצות ומשרוקיות,
שרים את אשר על לב כולנו.
וכל זה בשביל להטות את הכף,
לשוויון שיהיה אמיתי ונכון.
למה לטוות את קו ההפרדה,
הסטודנט, נחשב לאדם פחות מאברך?
האם יכול מישהו לטעון שהוא אינו לומד,
האם יכול מישהו לטעון שהוא אינו שווה ערך?
ומי זה האדם שיגיד כי סטודנטים אינם נאלצים,
ללמוד ולעבוד כדי לחיות,
ובסופו של דבר לסחוב את האברך על הכתפיים?
ומכאן נשפך הרעל, אשר נצבר כבר שנים.
בחשכה תנועה צועדת, אל עבר הכיכר
צועקת וצבעונית.
מעירה את כל העיר.
כי מספיק כבר, למגמה לא צודקת והרסנית.
הגיע הזמן להשיב את השוויון על כנו.

זה בהשפעת ההפגנה שהייתה אתמול בלילה בירושלים, הייתי בה והיא הייתה מדהימה!
ראיתי שם סטודנטים משדרות ומחיפה ואפלו אנשים שפשוט אכפת להם מאד. בואו נקווה שזה באמת עורר את התשומת לב
הראוי שינתן לנושא הזה.והכי חשוב, בחיים לא ראיתי כל כך הרבה תל אביבי ושכניהם בירושלים!!!!
והכי כייף היה עם הסטודנטים מהאקדמית ת"א...

נכתב לפני 14 שנים ו-10 חודשים

7. היד

קור עז פורץ דרך החלון,
אל תוך חדר.
שבו יושבת, לבדה,
מתעלמת מהעולם כולו.
קר בפנים, אך היא אינה רועדת.
וקול שריקת הרוח, החודר דרך
החלון הפתוח. מרעיד את קירות הבית,
אך היא, אינה פוחדת.
צללים מזיזים חפצים ממקומם,
משאירים אותם חזרה וקמים שוב לרקוד.
אך, לבדה היא ואינה נעה.
לא לכאן, ולא לשם, היא אינה זזה.
לא נותנת מקום לרגשות, כי אם יושבת
מחזיקה חזק במקומה.
כשעל השולחן ניצב לו עולם.
מוחתם בשחור על רקע לבן.
שם בשולחן, היא כתבה על סופה.

נכתב לפני 14 שנים ו-10 חודשים

8. אדם

(יש לזה קשר ליום הזיכרון ליצחק רבין אבל לא רק.)
רק יום, זה רק עוד יום בשנה נוספת.
אחד הוא, כמו אדם. שלבדו עומד,
מול קהל העולם. ומבקש לשנות,
את כל מה שאנו הכרנו. לקחת חזרה שנאה רבה,
לקחת אלימות ואולי גם את השחיתות.
ולשאיר אותנו, בני אדם.
ניצבים כולנו מול כל העולם, בני אדם.
עם כאחד, מול רבים תוהים ומבולבלים.
כל זה רק ביום אחד בשנה, ביקש הוא האדם, זיכרון.

נכתב לפני 14 שנים ו-10 חודשים

9. חיפוש

אני מצפה לך בכיליון עיניים.
אתה תגיע ואיתך גם האוויר,
מתוק אל תוך הסרעפת,
משם יצא קול שיקרא,
גבוהה לשמים ובחזרה.
כי אותך אני מחפשת,
ומנסה לחלום, אך אינך.
ובתוך סבכים רבים, רציתי,
לדמותך להתקרב.
כי רחוקה היא הדרך,
הדרך הנכונה ,אל מגע ידך.
וכל עוד עיני פקוחות, אותך,
אני מחפשת.

נכתב לפני 14 שנים ו-10 חודשים