<mark>לאוני סוואן</mark> נודעה בשל ספר אחד שכתבה והוא "גלנקיל - מותחן כבשים". בספר מגלה עדר כבשים שהרועה שלו ג'ורג' נהרג, ובהשראת המותחנים שג'ורג' הרבה להקריא להם העדר כולו יוצא לחקירה בלשית פרטית בחיפוש אחרי הרוצח ואחרי המפתח לתעלומה. יש כאן באתר לא פחות משישים ושלוש סקירות על גלנקיל, כולל של כותבת שורות אלה. הרוב משבחות כי הספר היה חידוש יוצא דופן וטרנד מלהיב בזמן שיצא לאור. גם אני שיבחתי. חלק קטן טוען שכבשי

אתחיל בסיבה בגינה הורדתי שני כוכבים מהציון שנתתי לספר: הוא מבולבל, העלילה מתפזרת לכל הכיוונים, קשה למצוא את הידיים והרגליים.

אני לא תופסת מעצמי גאון גדול, אבל עד היום האמנתי שאני מסוגלת לפחות לעקוב אחרי עלילה, שהבנת הנקרא שלי תקינה לגמרי, ושאני מסגולת לחבר כמה חלקים של פאזל לתמונה שלמה וקוהרנטית. או שנתתי לעצמי יותר מדי קרדיט, או שהבעיה היא דווקא אצל <mark>סוואן</mark>. עד עכשיו אני לא סגורה לגמרי מי או מה

גלנקיל מותחן כבשים
כתבה: <mark>לאוני סוואן</mark>
תרגום מגרמנית טלי קונס
ספריה לעם
הוצאת עם עובד
357 עמוד
כשמספרים סיפור רצח מנקודת מבט של מי שהכי נפגע כתוצאה מהרצח, הסיפור הוא אמין.
במקרה הזה הסיפור הוא סיפורן של עדר הכבשים שמגלות יום אחד שהרועה שלהן מת. נרצח

לביקורת הזו אפשר לקרוא "ולמרות הכול".
לספר שלוש נקודות (שלא קשורות לאיכותו הספרותית), שעומדות לרעתו, סיבות קטנוניות מטופשות שנמצאות בעיקר בראשו של כותב שורות אלו:
1. הספר מגיע אחרי ספר ביקורים חדשני מרענן משעשע שצופן בחובו הבטחה לגבי הסופרת.
2. הספר רוכב על אותו רעיון חדשני של קודמו (הכבשים שמפצחים את תעלומת הרצח), רק שמעצם היותו ספר שני, החשנות איך לומר כבר לא מחדשת.
3. הספר הגיע אלי עם המלצה

לאירלנד הגעתי בעקבות אבא שהיה שר לי תמיד It’s a long way to Tipparery, it’s a long way from home! שריד מתקופת שירותו בצבא הבריטי.
אירלנד ממש יפהפיה, עם טבעת קרי המדהימה וצוקי מוהר עוצרי הנשימה, דבלין החמימה על שלל הפאבים המזמרים שבה וכמובן ה"גינס" השחורה והסמיכה שערבה כל כך לחיך.
כל אלה אינם משנים את העובדה שקשה מאוד להתעלם מהמישורים העצומים והירוקים הנפרסים למרחקים אין סופיים ובהם גם מישורי ט

הגעתי עד עמוד 132 ופרשתי! <mark>לאוני סוואן</mark>, הסופרת, מתמחה בספרים שגיבוריהם הם לאו דווקא בני אדם - כך במותחן הבלשי "גלנקיל" שבו עדר כבשים פותר תעלומת רצח ואחר כך ב"גארו" שם עיזים וכבשים מטפלים בסוגיות בלשיות. הספר הראשון "גלנקיל" היה טוב, "גארו" היה מבולבל ולא בדיוק מצאתי את הידיים והרגליים ועד היום לא בדיוק הבנתי מה קרה שם. הספר הנוכחי (אותו קיבלתי בטעות מ"עם עובד"- אחרי שהחלטתי למצות את <mark>לאוני סוואן</mark>) מ

על פניו, גארו הוא ספר גימיק. כלומר, קראנו את "מותחן הכבשים"- גלנקיל, נהננו, צחקנו, אהבנו יותר או פחות- והניסיון ליצור "מותחן כבשים ועיזים" נראה מטופש.
ובכן <mark>לאוני סוואן</mark> עשתה זאת היטב, והגימיק הופך פשוט לדרך חדשה לספר סיפור.
בגארו עדר הכבשים המוכר נודד, כפי שהובטח לו בסוף הספר הקודם, לאירופה ומשתקע באחו של טירה עתיקה בצרפת. אולם החיים האידאלים, בהם "שדות ירוקים והמוני עצי תפוחים" מופרים בשרשרת של

שמו הראשון של הספר היה: THREE BUGS FULL. לאחר מכן שונה לגלנקיל. הסופרת, ששם העט שלה הינו <mark>לאוני סוואן</mark>, ילידת גרמניה, בעלת תארים בפסיכולוגיה, פילוסופיה, וספרות אנגלית כותבת על סיפור בלשי בכפר באירלנד, מנקודת מבטן של הכבשים. בתחילת הספר מוצגים הכבשים הפעילים בסיפור: מוד, סר ריצ'פלד, מיס מייפל,אותלו,זורה,
ועוד ועוד....תכונותיהם האנושיות הם שעושים את הספר לקריא, מצחיק, מותח, (הן זהו סיפור בלשי)ולסוף ה

ספר "המבוגרים" הראשון שקראתי, אם להתעלם מהארי פוטר, היה "צופן דה ווינצ'י". אהבתי את העניין הזה של המסתורין, של לקרוא מכורח, מהתאווה לדעת 'מה לעזאזל קרה כאן'. מאותו רגע התמכרתי לספרות מתח וקראתי עשרות כאלה. ופתאום יום בהיר אחד הרלן קובן הוציא ספר מתח חדש וזה פשוט לא עניין אותי. התחושה הייתה שכבר קראתי את הכל, ויותר מדי פעמים. מאותו רגע שהנחתי לספרות המתח רעיתי בכל שדות הספרות האפשריים, או לפחות השת