“לעיתים, אין אנו מסוגלים לראות לעתיד, ואלו שכן, בוחרים שלא לראות, אלו שלא, ישאו בתוצאות.
בספרה, "העיר המזרחית" של אילנה ברנשטיין היא מתארת לנו מציאות לא רחוקה מהיום, באופן מפורש היא לא אומרת, אבל כל כסיל יכול להבין מקריאה בספר הזה שמדובר במדינת ישראל בעתיד הלא-רחוק. כחוקר דיסטופיות, הדיסטופיה הזאת לדעתי הינה דיסטופיה די ממוצעת, אין להשוות אותה ליצירות המופת של אורוול או זמיאטין אך זו דיסטופיה חביבה. אני אישית לא מעריך את זה שאילנה מאכילה את קוראיה בכפית את המסר של הספר. במקום לכתוב את הספר היא יכלה פשוט לצעוק "משוגעים, רדו מהגג! אנחנו מתדרדים לאבדון!" אבל במקום, היא החליטה לכתוב את נבואת הזעם הזאת, שאם תתממש, נוכל לדעת רק בעתיד.
בעולמו של הספר העיר המזרחית ישנה מדינה שנוסדה על אתוס של שעבוד עם "נחות" ומיליטריזם. בנוסף למאפיינים העיקריים של דיסטופיות, התמכרות לסמים/מין/אלכוהול/ וכו... , מוטיב המנהיג הנסתר: אף אחד לא באמת יודע מי שולט במדינה. ועוד ועוד...
אין להכחיש עם זאת, שזה ספר שמאלני. לא ככינוי גנאי כמובן, אלא אובייקטיבית הדעות שמתפרשות בספר הזה יכולות להתפרש כעמדות שמאל, עוד מההתחלה, בה כל מורד במשטר הפונדמנטליסטי נחשב ל"קומוניסט" ועד לתיאורים העוקצניים (בצדק או שלא) של כל האתוס הציוני בעצם. אם נשים את הפוליטיקה בצד, אני חושב שכולנו נוכל למצוא פינה בליבנו עבור הספר הזה, כי כולנו איפה שהוא יכולים קצת להזדהות איתו. סיפור על העתיד לבוא, או שלא.

3.5/5”

“הביקורת הבאה נכתבה עם הרבה מאוד כעס וזעם מתנצלת מראש על כול ניסוח בלתי הולם בהמשך תודה ויום נעים.
בחיים שלי לא דירגתי ספר עם ציון כול כך נמוך...אני בנאדם שבדרך כלל משתדל למוצא בכול ספר את הטוב שבו..
מעולם לא סיימתי ספר לפני עמוד 100 זה המינימום שאני דורשת לעצמי כדאי להחליט האם להמשיך לקרוא את הספר או לא...
אף פעם לא סגרתי ספר בעצבים והלכתי לשתות כוס מים קרים כדי להירגע..
אני שונאת את הספר הזה!! הנה אמרתי את זה...
את הכתיבה שבהתחלה נראתה לי מאוד טובה...אם תיאורים מדהימים ופשוט מדרדרת עם כול עמוד שעובר.
את העלילה שפשוט תקועה ולא זזה לשום מקום.
את הדמות הראשית,שחוץ מלבכות על חייה היא לא באמת עושה שום דבר.ואת הדמיות מסביב.
את הרקע,העולם שמסביב שצריך להיות אידיוט כדי לא להבין שמדובר על מדינת ישראל בעתיד. ותרשו לי להגיד בנימה אישית פשוט כול כך מוקצן,ולא מתקרב אפילו למציאות האמתית.
כי הספר הזה הוא פשוט מריר,מלא מרירות ועצב ופסימיות פשוט מפחידה.
כי הוא רק רואה שחורות,הכול רע,הכול מגעיל:
הכיבוש,פורנוגרפיה,צבא,סמים,אלכוהול,בדלנות,דת.
די נו באמת!?!? כאילו רציני?? הכול רע? הכול פסימי? הכול דוחה ולא טוב?? תמיד קל לראות יותר את הרע מאשר את הטוב את הכיעור על פניי היופי כי רוע לא חסר,הוא כאן,בולט לעין,דוחה מגעיל ונפוץ מאוד,וקל מאוד.
הטוב הוא הוא ביישן כזה מסתתר בין העצים,לא בולט מיד עדין ושקט לא בולט מיד לא צועק ומבליט את עצמו על ההר הכי גבוה צריך לחפש אותו בין הבורות,בפינות ניסתרות.אבל הוא כאן!!
זה מה שהסופרת לא מבינה,הספר הזה כול כך שחור,כול כך רע, מלא פסימיות שפשוט יושבת על הלב ולא יורדת.
ואני אומר עוד דבר נוסף בנימה אישית,לכול אלה שיגידו שמדובר על ביקרת לגיטימית על החיים שלנו כאן,ואני לא אומרת שאין שם דברים גם לא נכונים.
אבל רומא לא נולדה ביום אחד,וביקורת אמתית עושים בשקט.משנים לאט את המציאות ולא צועקים את זה ברחובות העיר מטיחים לאנשים בפרצוף כי זה רק מעצבן לא גורם לשינוי.
אל תקראו פשוט אל...”

“זה אחד הספרים היותר טובים שקראתי השנה, וכנראה הכי חשוב מבין כולם.
הכתיבה נהדרת, כועסת, אמיתית ופוגעת ישר בבטן. הדמויות עלובות, נוראיות וכאלו שדורשת ממך להעניק להן אהבה ללא תנאים.
והדבר הנורא ביותר, זה שבאמת לא נותן מנוח, זה הדימיון למציאות שלנו.
אנחנו אמנם עוד לא שם, אבל כבר לא כל כך רחוקים.
כשקראתי את הספר, את התיאורים המזעזעים שלו לגבי השנאה והאומללות של המקום העתידי הזה, הייתי צריכה לא פעם לעצור ולהזכיר לעצמי שמדובר בפרוזה, זה לא אמיתי, זה רומן, זה לא העתיד שלנו. אצלנו לא הכל עוד אבוד.

הלוואי שכולם יקראו את הספר הזה, שכולם יראו את כל סימני האזהרה, הלוואי שהוא יעשה שינוי.
אבל אני מניחה שהטרגדיה שלו, והטרגדיה שלנו, היא שזה ספר שיכול לשכנע רק את המשוכנעים.”