למרות שקראתי את הספר 3 פעמים, אני עדיין חושבת שהוא ספר בינוני ביותר ומוצר ספרותי מלהיב. איך זה מסתדר? פשוט מאוד. <mark>דן בראון</mark> הוא רם אורן לעשירים. יותר תחקיר, יותר מידע, יותר יענו אמינות והרבה הרבה ידע (אמיתי, או לא, זה לא ממש משנה) שנחשף בפני הקורא. אז למה בינוני? כי כתיבה יותר קלישאתית לא קראתי מאז חיבורי כיתה ח' עם התיאורים הנדושים והדימויים שמעלים עובש. תאמינו לי, מתחשק לי לערוך מפגש פסגה בין רם א

****


אין צורך באסטרואיד ענק שיתנגש בכדור הארץ, או סערת שמש שתשרוף את כולנו. גם לא בפטריה אטומית של איזה רו<mark>דן</mark> מרושע שילחץ על הכפתור האדום, ולא בתזוזה הרסנית פתאומית של קרום כדור הארץ והלוחות הטקטוניים. אפילו לא באיזה ווירוס קטלני, מוטציה של שפעת עופות שלא תימצא לה תרופה. לא, לא צריך שום דבר דרסטי או דרמטי ממש. מספיקה מתימטיקה פשוטה. כי אנחנו, כמו שאנחנו, בני אדם, מתרבים מהר מדי.
לפני חמשת אל

אמביוולנטיות חריפה תקפה אותי בזמן קריאת הספר הזה, לא פחות מהפרעה דו-קוטבית (נו, ה-בי-פולריות שתקפה את קתרין זיטה ג'ונס, הכוכבת הכי סובלת כרגע בשמי הכוכבים), וכל כך למה? כי מצד אחד מדובר בספר נחות ומופרך שכתוב בחוסר כישרון בולט, ומן הצד השני הספר מענג מאוד ובעיקר מהנה חובבי אומנות מושבעים (כמוני).

משל למה הדבר דומה? <mark>דן בראון</mark> הוא שף של סעודת גורמה, שמגיש אותה בכלי פלסטיק משופשפים ושרוטים. באמת, מ

אני אוהבת את דו בראון, הוא גורם לי לחשוב- זה לא רגיל שספר מתח שולח אותך לגוגל כדי להרחיב את ידיעותיך.
אז נכון, לא תמיד הכתיבה שלו מדוייקת, והרבה פעמים היא מאוד מגמתית כדי להניע את העלילה אבל בהחלט למדתי דבר או שניים.
יש לי המון מה לכתוב על הספר, אבל אני לא רוצה לחשוף את פרטי עלילה. רק אציין שיש בספר חלקים שגובלים בגאוניות וגרמו לי להעריך מחדש את <mark>דן בראון</mark> אחרי כמה ספרים חלשים.
על העלילה בקצרה- (

לפני שנה וחצי בערך התלוננתי פה בביקורת שההצלחה של "צופן דה וינצ'י" גרמה ליותר מדי סופרים לנסות לחקות את <mark>דן בראון</mark> ולכתוב ספרים מביכים במיוחד. ובכן, ידידיי, בשורות רעות - גם <mark>דן בראון</mark> מנסה לחקות את עצמו והתוצאות מביכות אפילו יותר.
הבעיה כפולה: לא רק שהוא לא מנסה לחרוג אפילו במילימטר מהנוסחה המוכרת שלו, אלא שגם את הנוסחה הזו הוא מבצע באופן גרוע במיוחד.

עד עמוד 400 בערך הספר מתנהל בדיוק (אבל בדיוק!

עלי להודות, שאת הביקורת הזאת התחלתי בכתיבת תגובה לבנצי גורן, כאן בביקורת מתחתי, אבל מאחר שזה התארך כל כך החלטתי לכתוב זאת כביקורת משלי, אבל באמת,למה לי לכתוב על הספר הזה ביקורת?, בואו נהיה רציניים לרגע. הרי מי שקרא את <mark>דן בראון</mark> ושלל ספריו המותחים מבין שמדובר כאן כמעט בנוסחה. עלילה סוחפת אשר מיטלטלת ע"י אמצעים של תיאורים היסטוריים, ועובדות "כאילו" אקדמאיות. לא, זאת לא הביקורת הרגילה. אני אפילו לא הו

לא קל לכתוב ביקורת שלילית על אחד מרבי המכר הגדולים. הרי אינני חכם יותר מכולם ואם כ-ו-ל-ם אהבו אז מי אני שאכתוב נגד. אבל מה עלי לעשות אם דעתי על הספר שלילית? לדעתי מדובר בספר שיש בו מתח והרבה, אבל זה הדבר היחיד שיש בו. לנאיבים חסרי השכלה, חסרי חוש ביקורת ושבנוסף לכל זה אינם יודעים אף לערוך חיפוש פשוט בגוגל הספר נראה כספר כמעט מדעי. גם לכותבי הביקורות הנלהבות בעיתונות משום מה היה נראה כך. מאז ומתמיד

שני צדדים למטבע- מצד אחד זהו <mark>דן בראון</mark> קלאסי. מצד שני, הוא עוסק בנושא מרתק, ומצליח להפתיע אפילו קורא וותיק.

אז אמרתי, <mark>דן בראון</mark> הוא <mark>דן בראון</mark>. צופן דה וינצ׳י, מלאכים ושדים, הסמל האבוד, התופת- כולם בנויים על אותה תבנית, ואף אחד מהם לא מחדש חידוש ספרותי כלשהו. ההבדל הוא רק בסיפור הרקע. החיסרון העיקרי הוא שזה כבר לא אמין. לנגדון בהרפתקאה רביעית- ומתנהג כאילו זאת פעם ראשונה שלו. די , חלאס. תכניס כבר

החיים שלי הם עוד פעם סרט הזוי. אמרתי את זה כבר, ואני אגיד את זה שוב ושוב כי בכל פעם אני מקבלת עוד הוכחות לעניין.
שבת, לפנה"צ. בפלאשבק שלא קשור לשום דבר מהמתחולל סביבי, אני נזכרת בשיחת צ'אט עם חברה מהתיכון, מתישהו לפני ארבע – חמש שנים.

החברה: שולחת לך קטע מאיזה סיפור שאני מנסה לכתוב.
אני: שלחי, אני אשמח.
החברה: "המדען ליאונרדו וטרה הריח בשר חרוך וידע כי זהו בשרו שלו. הוא נשא באימה את עיניו אל