“**** יש לי לא מעט תחושות סותרות לגבי הספר הזה, המשך רביעי של הטרילוגיה המוצלחת של סטיג לרסון הי״ד שכבשה את העולם לפני כמה שנים, והעמידה על המפה את ספרות המתח הסקנדינבית שעד אז לא היתה מי יודע מה פופולרית. מצד אחד, ביחס לספר שכתב מישהו אחר אחרי שהסופר המקורי החזיר ציוד בנסיבות כאילו טבעיות - הספר מספק את הסחורה, ובגדול. נגרעו ממנו, ברוך השם, החפירות הארכיאולוגיות שסטיג לרסון הפך לאמנות, ויש בו לכאורה את כל הדברים שהפכו את הסדרה ״הנערה ש...״ למה שהיא - קנוניה טובה, אלימות נגד נשים וליסבת סלאנדר שמטפלת בזה באלימות נגדית, מילניום ומיכאל בלומקוויסט, האקרים, פשעים בינלאומיים וכן הלאה - אלא שמשהו בספר הזה מרגיש לא מהודק מספיק, לא אפל מספיק, קצת שטחי ופופוליסטי, ומעל הכול - הוא מרגיש כאילו מישהו הכין ארוחה לפי מתכון מספר בישול ממש ממש טוב, השתמש בכל החומרים הנכונים, אבל מה לעשות, הוא לא כזה טבח אייאייאיי, אז הוא זייף פה וזייף שם, והארוחה יצאה ממש בסדר, והאורחים השמיעו המהומי הנאה בלתי מחייבים, למרות שכולם הרגישו שזה לא ממש ״זה״. אני יכול לחפור הרבה על כל מיני דברים, אבל אולי עדיף שאתמקד בדברים העיקריים. לחיוב: הספר די מותח, הוא כתוב לא רע בכלל, ויש בו לא מעט אינפורמציה מרתקת בלי שום קשר לעלילה עצמה, שבאופן אישי חידשו לי כמה דברים לידע הכללי. כמו לדוגמה, מושג ה״סוואנט״ שלא הכרתי קודם. לא לחיוב: נדמה לי שהתכונה העיקרית הנדרשת ממישהו שכותב ספרים בכלל וספרות מתח בפרט, היא איפוק. אל תגלה. חכה. חכה. חכה. עוד קצת. גם כשזה ממש שם, תחכה עוד. אז לגרקרנץ הצליח לעשות את זה בהתחלה, כמעט עד החצי של הספר. אבל אז, כשהוא התחיל לשפוך, אפילו בלי שמישהו עינה אותו, אוהו, הוא שפך הכול. ואם יש משהו שמבאס בספרים מהסוג הזה, זה שלסופר אין ממש כוח להמשיך ולשחרר אינפורמציה טיפין טיפין, אז הוא מחכה להזדמנות הראשונה ושופך ומסביר את ככככללללללל ההיסטוריה ובעצם פורם את כל הקשרים ומסביר את כל ההקשרים, והקורא האינטיליגנטי רוצה לירות לו בראש. כך שמאותו רגע, למרות (כאמור) המתח הלא רע שעוד נשאר ממנו משהו, הכול הרגיש ברור, שטוח, מוסבר עד העצם, מואכל בכפית שלא לומר בכף, שלא לומר במצקת, וחפוז חפוז - ובד בבד נמתח כמו מסטיק, פשוט בגלל שברגע שהבנת מה קורה, הטעם די הולך לאיבוד. ובכל זאת, הדבר הכי חיובי שאני יכול לומר על הספר הזה לסיכום, הוא שלמרות שהוא בערך הספר העשירי, אולי יותר, שאני קורא במקביל, הצלחתי לגמור אותו בשוונג אחד מההתחלה לסוף בערך תוך יומיים. אז וואללה. ****”

“לא אהבתי את הספר. הוא לא דומה ולא רגיש כמו שסטיג לארסון כתב בעצמו, שלושה ספרים קודמים.”

“יש כמה טריקים בספרי מתח שבלשון המעטה לא מוצאים חן בעיני. אחד מהם הוא למשוך ולמשוך עד אין סוף את הרגע שבו קורים דברים באמת חשובים. יש נקודה שבה אם מושכים יותר מדי ההנאה מתפספסת. יש מינון נכון ויש מינון לא נכון. אז כאן דיויד לגרקרנץ עם השם המפוצץ המשיך את הספר הרביעי בסדרה וכמו אחוז תזזית קפץ מאירוע לאירוע בפינג פונג עם הקורא. לא רק שכל השמות השוודים גורמים לבלבול נוראי , הקורא גם נמצא במצב שבמקום שקצב הלב יואץ ממתח בגלל אלימות , רוע, רצח, אכזריות וכו' הוא צריך כל הזמן להבין מי זה מי. כי ברגע שאתה כמעט קופץ משמחה שהרעים בספר נורו או שתפסו אותם אתה מתאפק לשמוח ולחכות לגזר דין כי עוברים לנושא אחר. את שלושת הספרים הראשונים שקראתי אני זוכרת כספרים שסיימתי בין לילה או מהר מאוד, פה הייתה קצת התמהמהות. יש כאן כמה דמויות מפתח של אנשים שהייתי שמחה להכיר גם במציאות. אנשים שנלחמים ברוע, שלא מתפשרים, אנשים מהאסכולה העיתונאית הישנה שהרדיפה שלהם אחרי סקופ היא מינורית לעומת הדבר הגדול שהם מייצגים ככתבים בעיתון גדול. נכון שצריך להרוויח, אך להרוויח ביושר הוא הקו המנחה ולא כמה הכי "צהוב". כשמעריכים עיתונאי זה בגלל מה שהוא יוצק מעצמו לתפקיד העיתונאי. ולנו יש כמה כתבים מופלאים. מה שאני אהבתי בספר כבכל הספרים בסדרה הם הנושאים שמתמקדים בהם. נושאים גדולים ודרמטיים בקנה מידה עולמי. סחר והתעללות בנשים,, אלימות כלפי ילדים ואלכוהוליזם, ילדים מבתים הרוסים ואזלת ידם של השלטונות... לכן כשבעלילה על כף המאזניים מונחים כמו בימים הטובים הרע מול הטוב. צהלתי כשהכניסו מכות לרעים או הרגו אותם או לפחות היו קרובים למחוק אותם מהאדמה. וכעסתי מאוד כשקראתי סצנות על מכות לנשים ולילדים חסרי יכולת להגיב. מוזכרת פה תופעת הסוואנט = ראייה צילומית שידועה בקרב אנשים עם אוטיזים. תחום מעניין ביותר שנחשפתי אליו. היות ואחד הנושאים שהספר מדבר עליהם הוא בינה מלאכותית ויחידות מודיעין עולמיות יש פה שאלה מוסרית שנשאלת לאורך כל הספר ויתר הספרים. מה התפקיד כיום בימינו של האקרים? אם האקר פורץ למחשב של אויב זה בסדר? אם עיתונאים וחברי כנסת או המשטרה משתמשים ביחידת הסייבר והאקרים לטובת המדינה זה בסדר? איפה אנחנו חוצים את הגבול בשמירה על הפרטיות שלנו... בכל פעם שהנייד מעלה שאלה על הצג אם הוא יכול לקבל את המיקום שלי אני תמיד כותבת "לא" בתקווה בדויה שאין שום אח גדול או בינה מלאכותית או פייס בוק וגוגל שמנסים להבין איפה אני בכל דקה משעות היום ומה אני אוהבת או לא....אני יודעת שזה לא יעזור אם אומר "לא". הם בכל זאת שם איפה שהוא על האנטנות של כולנו... אז לסיכום הספר כן מותח וכן זורם וכן שווה למרות הנקודות שהזכרתי למעלה שהטרידו ...ויש פה קצת מהתרבות השוודית בזעיר אנפין שאהבתי לקרוא עליה. זה משהו שונה שנותן עוד רובד מיוחד לעלילה.”

“אין לי ספק שסטיג לארסון היה מתהפך בקברו -ולא מעודף נחת -אם הייתה לו אפשרות השבוע להגיח ולו אף לרגע ממקום משכבו , ולקרוא את החלק הרביעי בסדרת המילניום .אודה ולא אבוש - ביום שהספר הגיע לחנויות אצתי לרכוש אותו .כה שמחתי על הגיעו ששמתי הכל בצד ומיד פצחתי בקריאה .לא עברו 24 שעות והמרצע -חלוד ומכופף במקרה הזה -יצא בקול נפיחה רועשת ומסריחה מן השק .בכתבה גדולה שהתפרסמה בשישי האחרון עם מחבר הספר ,לפתע התחבר לי שהספר הזה לא נכתב על ידי סטיג לארסון עצמו לפני מותו ,ורק עכשיו התגלה הכתב יד הגנוז ויצא לאור ,אלא שאביו ואחיו של סטיג לארסון המנוח החליטו למצוץ את הלימון היבש הזה עד תומו -או בשפה בוטה יותר -להמשיך לחלוב את הפרה למרות שהיא מתה כבר מזמן .זו חוצפה ,הונאה ,ובעיקר ביזוי כבוד המת .כל מי שקרא את הטרילוגיה המופתית של לארסון יבין על מה אני מדבר .כל מי שלא עשה זאת עד עכשיו , מוזמן . ועכשיו לביקורת : הספר בינוני ואפילו מביך לעיתים .נראה שהנעליים שהשאיר אחריו לארסון היו כה גדולות ,אפילו ענקיות , שחוץ מלתלות אותן על מסגרת מוזהבת באיזשהו מוזיאון בשטוקהולם -לא נשאר מאומה לעשות .כל ניסיון להשוות את הספר הזה לאחד מהספרים הקודמים של לארסון יהיה מיותר ומכאיב .עד כדי כך .כל אחד מהספרים הקודמים היה פחות או יותר יצירת מופת [בטח ובטח הספר הראשון ] -ואילו הספר הזה שנישא על גלי ענק של יח"צ לא מתקרב אל קודמיו בכלום .לעיתים העלילה כה מופרכת והזויה [לא רוצה לגלות למי שלא קרה -אבל מי שיקרא יבין ] ,שממש נעלבתי עד עמקי נשמתי כאילו הייתי סטיג לארסון בעצמו . הבשורה היחידה שאוכל לנחם אתכם בה היא שאולי הספר הזה פלופ לא קטן ,אבל שממש לא רחוק ממנו בחנות הספרים שוכב לו בנחת וממתין רק לכם ,הספר מתח הבאמת מעולה שיצא כאן השנה - "לבד בתיאטרון המוות " מאת טרי הייז .ספר ענק ומצויין שהלוואי והיה מקבל פרומיל של חשיפה או יח"צ כמו הספר הזה .”

“**** יש לי לא מעט תחושות סותרות לגבי הספר הזה, המשך רביעי של הטרילוגיה המוצלחת של סטיג לרסון הי״ד שכבשה את העולם לפני כמה שנים, והעמידה על המפה את ספרות המתח הסקנדינבית שעד אז לא היתה מי יודע מה פופולרית. מצד אחד, ביחס לספר שכתב מישהו אחר אחרי שהסופר המקורי החזיר ציוד בנסיבות כאילו טבעיות - הספר מספק את הסחורה, ובגדול. נגרעו ממנו, ברוך השם, החפירות הארכיאולוגיות שסטיג לרסון הפך לאמנות, ויש בו לכאורה את כל הדברים שהפכו את הסדרה ״הנערה ש...״ למה שהיא - קנוניה טובה, אלימות נגד נשים וליסבת סלאנדר שמטפלת בזה באלימות נגדית, מילניום ומיכאל בלומקוויסט, האקרים, פשעים בינלאומיים וכן הלאה - אלא שמשהו בספר הזה מרגיש לא מהודק מספיק, לא אפל מספיק, קצת שטחי ופופוליסטי, ומעל הכול - הוא מרגיש כאילו מישהו הכין ארוחה לפי מתכון מספר בישול ממש ממש טוב, השתמש בכל החומרים הנכונים, אבל מה לעשות, הוא לא כזה טבח אייאייאיי, אז הוא זייף פה וזייף שם, והארוחה יצאה ממש בסדר, והאורחים השמיעו המהומי הנאה בלתי מחייבים, למרות שכולם הרגישו שזה לא ממש ״זה״. אני יכול לחפור הרבה על כל מיני דברים, אבל אולי עדיף שאתמקד בדברים העיקריים. לחיוב: הספר די מותח, הוא כתוב לא רע בכלל, ויש בו לא מעט אינפורמציה מרתקת בלי שום קשר לעלילה עצמה, שבאופן אישי חידשו לי כמה דברים לידע הכללי. כמו לדוגמה, מושג ה״סוואנט״ שלא הכרתי קודם. לא לחיוב: נדמה לי שהתכונה העיקרית הנדרשת ממישהו שכותב ספרים בכלל וספרות מתח בפרט, היא איפוק. אל תגלה. חכה. חכה. חכה. עוד קצת. גם כשזה ממש שם, תחכה עוד. אז לגרקרנץ הצליח לעשות את זה בהתחלה, כמעט עד החצי של הספר. אבל אז, כשהוא התחיל לשפוך, אפילו בלי שמישהו עינה אותו, אוהו, הוא שפך הכול. ואם יש משהו שמבאס בספרים מהסוג הזה, זה שלסופר אין ממש כוח להמשיך ולשחרר אינפורמציה טיפין טיפין, אז הוא מחכה להזדמנות הראשונה ושופך ומסביר את ככככללללללל ההיסטוריה ובעצם פורם את כל הקשרים ומסביר את כל ההקשרים, והקורא האינטיליגנטי רוצה לירות לו בראש. כך שמאותו רגע, למרות (כאמור) המתח הלא רע שעוד נשאר ממנו משהו, הכול הרגיש ברור, שטוח, מוסבר עד העצם, מואכל בכפית שלא לומר בכף, שלא לומר במצקת, וחפוז חפוז - ובד בבד נמתח כמו מסטיק, פשוט בגלל שברגע שהבנת מה קורה, הטעם די הולך לאיבוד. ובכל זאת, הדבר הכי חיובי שאני יכול לומר על הספר הזה לסיכום, הוא שלמרות שהוא בערך הספר העשירי, אולי יותר, שאני קורא במקביל, הצלחתי לגמור אותו בשוונג אחד מההתחלה לסוף בערך תוך יומיים. אז וואללה. ****”

“לא אהבתי את הספר. הוא לא דומה ולא רגיש כמו שסטיג לארסון כתב בעצמו, שלושה ספרים קודמים.”

“יש כמה טריקים בספרי מתח שבלשון המעטה לא מוצאים חן בעיני. אחד מהם הוא למשוך ולמשוך עד אין סוף את הרגע שבו קורים דברים באמת חשובים. יש נקודה שבה אם מושכים יותר מדי ההנאה מתפספסת. יש מינון נכון ויש מינון לא נכון. אז כאן דיויד לגרקרנץ עם השם המפוצץ המשיך את הספר הרביעי בסדרה וכמו אחוז תזזית קפץ מאירוע לאירוע בפינג פונג עם הקורא. לא רק שכל השמות השוודים גורמים לבלבול נוראי , הקורא גם נמצא במצב שבמקום שקצב הלב יואץ ממתח בגלל אלימות , רוע, רצח, אכזריות וכו' הוא צריך כל הזמן להבין מי זה מי. כי ברגע שאתה כמעט קופץ משמחה שהרעים בספר נורו או שתפסו אותם אתה מתאפק לשמוח ולחכות לגזר דין כי עוברים לנושא אחר. את שלושת הספרים הראשונים שקראתי אני זוכרת כספרים שסיימתי בין לילה או מהר מאוד, פה הייתה קצת התמהמהות. יש כאן כמה דמויות מפתח של אנשים שהייתי שמחה להכיר גם במציאות. אנשים שנלחמים ברוע, שלא מתפשרים, אנשים מהאסכולה העיתונאית הישנה שהרדיפה שלהם אחרי סקופ היא מינורית לעומת הדבר הגדול שהם מייצגים ככתבים בעיתון גדול. נכון שצריך להרוויח, אך להרוויח ביושר הוא הקו המנחה ולא כמה הכי "צהוב". כשמעריכים עיתונאי זה בגלל מה שהוא יוצק מעצמו לתפקיד העיתונאי. ולנו יש כמה כתבים מופלאים. מה שאני אהבתי בספר כבכל הספרים בסדרה הם הנושאים שמתמקדים בהם. נושאים גדולים ודרמטיים בקנה מידה עולמי. סחר והתעללות בנשים,, אלימות כלפי ילדים ואלכוהוליזם, ילדים מבתים הרוסים ואזלת ידם של השלטונות... לכן כשבעלילה על כף המאזניים מונחים כמו בימים הטובים הרע מול הטוב. צהלתי כשהכניסו מכות לרעים או הרגו אותם או לפחות היו קרובים למחוק אותם מהאדמה. וכעסתי מאוד כשקראתי סצנות על מכות לנשים ולילדים חסרי יכולת להגיב. מוזכרת פה תופעת הסוואנט = ראייה צילומית שידועה בקרב אנשים עם אוטיזים. תחום מעניין ביותר שנחשפתי אליו. היות ואחד הנושאים שהספר מדבר עליהם הוא בינה מלאכותית ויחידות מודיעין עולמיות יש פה שאלה מוסרית שנשאלת לאורך כל הספר ויתר הספרים. מה התפקיד כיום בימינו של האקרים? אם האקר פורץ למחשב של אויב זה בסדר? אם עיתונאים וחברי כנסת או המשטרה משתמשים ביחידת הסייבר והאקרים לטובת המדינה זה בסדר? איפה אנחנו חוצים את הגבול בשמירה על הפרטיות שלנו... בכל פעם שהנייד מעלה שאלה על הצג אם הוא יכול לקבל את המיקום שלי אני תמיד כותבת "לא" בתקווה בדויה שאין שום אח גדול או בינה מלאכותית או פייס בוק וגוגל שמנסים להבין איפה אני בכל דקה משעות היום ומה אני אוהבת או לא....אני יודעת שזה לא יעזור אם אומר "לא". הם בכל זאת שם איפה שהוא על האנטנות של כולנו... אז לסיכום הספר כן מותח וכן זורם וכן שווה למרות הנקודות שהזכרתי למעלה שהטרידו ...ויש פה קצת מהתרבות השוודית בזעיר אנפין שאהבתי לקרוא עליה. זה משהו שונה שנותן עוד רובד מיוחד לעלילה.”

“אין לי ספק שסטיג לארסון היה מתהפך בקברו -ולא מעודף נחת -אם הייתה לו אפשרות השבוע להגיח ולו אף לרגע ממקום משכבו , ולקרוא את החלק הרביעי בסדרת המילניום .אודה ולא אבוש - ביום שהספר הגיע לחנויות אצתי לרכוש אותו .כה שמחתי על הגיעו ששמתי הכל בצד ומיד פצחתי בקריאה .לא עברו 24 שעות והמרצע -חלוד ומכופף במקרה הזה -יצא בקול נפיחה רועשת ומסריחה מן השק .בכתבה גדולה שהתפרסמה בשישי האחרון עם מחבר הספר ,לפתע התחבר לי שהספר הזה לא נכתב על ידי סטיג לארסון עצמו לפני מותו ,ורק עכשיו התגלה הכתב יד הגנוז ויצא לאור ,אלא שאביו ואחיו של סטיג לארסון המנוח החליטו למצוץ את הלימון היבש הזה עד תומו -או בשפה בוטה יותר -להמשיך לחלוב את הפרה למרות שהיא מתה כבר מזמן .זו חוצפה ,הונאה ,ובעיקר ביזוי כבוד המת .כל מי שקרא את הטרילוגיה המופתית של לארסון יבין על מה אני מדבר .כל מי שלא עשה זאת עד עכשיו , מוזמן . ועכשיו לביקורת : הספר בינוני ואפילו מביך לעיתים .נראה שהנעליים שהשאיר אחריו לארסון היו כה גדולות ,אפילו ענקיות , שחוץ מלתלות אותן על מסגרת מוזהבת באיזשהו מוזיאון בשטוקהולם -לא נשאר מאומה לעשות .כל ניסיון להשוות את הספר הזה לאחד מהספרים הקודמים של לארסון יהיה מיותר ומכאיב .עד כדי כך .כל אחד מהספרים הקודמים היה פחות או יותר יצירת מופת [בטח ובטח הספר הראשון ] -ואילו הספר הזה שנישא על גלי ענק של יח"צ לא מתקרב אל קודמיו בכלום .לעיתים העלילה כה מופרכת והזויה [לא רוצה לגלות למי שלא קרה -אבל מי שיקרא יבין ] ,שממש נעלבתי עד עמקי נשמתי כאילו הייתי סטיג לארסון בעצמו . הבשורה היחידה שאוכל לנחם אתכם בה היא שאולי הספר הזה פלופ לא קטן ,אבל שממש לא רחוק ממנו בחנות הספרים שוכב לו בנחת וממתין רק לכם ,הספר מתח הבאמת מעולה שיצא כאן השנה - "לבד בתיאטרון המוות " מאת טרי הייז .ספר ענק ומצויין שהלוואי והיה מקבל פרומיל של חשיפה או יח"צ כמו הספר הזה .”