“מעטים, ממש מעטים הספרים שכשאני גומר לקרוא אותם, אני הופך את העמוד האחרון עם הכריכה וסוגר את הספר באיטיות, כאילו רק שני הניירות האלה שוקלים כמה קילוגרמים, כי הספר הזה היה משמעותי באמת, וכי אני לא יכול לשבת פתאום וחייב לקום ולהתהלך ולנשום שוב כי הוא פורר אותי מבפנים. זה ספר שכוכבים אינם מספיקים להגדיר כמה הוא מבריק, וכמה רגשות הוא מעורר, ואפילו שהסיפורים והמסות בתוך הספר הזה שונים זה מזה, חלקם מהותית, גם ברמתם וגם בצורת הכתיבה והמסרים שלהם, הסך הכול של האסופה הדקה הזאת... לא יודע. גמר אותי. עשה לי בייגלה מהמעיים. לא יודע כמה אני יכול לתת "ביקורת" כאן, על הדבר הזה, חוץ מהסופרלטיבים כאן בפסקה הראשונה. לא על הסך הכול. אז צריך לפרק את היצירות האלה אחת לאחת, ואולי אז לנסות להעביר את התחושות השונות שעברו בי אל מול כל אחד מהחלקים. "המראה מהבית של הגברת תומפסון" מדבר על (לא ממש "על", אלא יותר "סביב", או "בתוך", או מה שזה לא יהיה) האירוע המכונן שפתח את המאה העשרים ואחת, שהביטוי היחיד שמבטא אותו בעיניי בשלמותו איכשהו הוא "ניין אילוון". לא "קריסת מגדלי התאומים" או משהו מקטין אחר. פוסטר וואלאס עושה כאן את מה שהוא עושה - ולמעשה, שני דברים במקביל, שהם ההפכים המוחלטים זה מזה. הדבר הראשון הוא לקחת צעד אחד גדול לאחור ולראות את התמונה הגדולה, את הטראומה הלאומית והעולמית הזאת, מה שזה עשה למושג שנקרא "אמריקה". הדבר השני הוא דווקא להתקרב, לשכנים הקטנים בבתים הקטנים בעיירה הקטנה באילינוי שבה הוא נמצא, לפתוח את העדשה לרזולוציה מפלצתית ולראות את הדברים הקטנים, אלה שנמצאים תמיד בשולי המחשבה שלנו אבל רובנו לא מתעכב לחשוב עליהם באמת, ובאופן אבסורדי הם הם הדבר האמיתי שנקרא "אמריקה". למי יש טלוויזיה ולמי אין, ולמה. מה לובשים כולם, ולמה. מה הם אומרים. מה מרכיב את המחשבות והאמירות שלהם. איך זה שלכולם פתאום יש דגלים? ואיפה קונים דגלים? ומה קורה למי שלא מניף דגל ביום כזה? ומה כתוב בעיתון, ולמה זה משעשע מבלי לשעשע. הוא מפרק את ההלם, האימה, הפטריוטיזם והאדישות בצורה מרוחקת ואינטימית, מתבוננת, פיקחית, הומוריסטית ורצינית עד אימה, ומצליח להעביר את כל אלה באופן בהיר ומטלטל. "חיות קטנות וחסרות הבעה" הוא סיפור ריאליסטי וכואב (שהזכיר לי את הסרט "מגנוליה" בכמה אופנים), שמדבר בעיקר על תעשייה צינית של רייטינג נוצץ ושעשועוני ידע (במקרה הזה "!Jeopardy"), שיוצרת גיבורי תרבות, משתמשת בהם ואז משליכה אותם לצד הדרך בלי יותר מדי סנטימנטים. בדומה, למשל, למה שקורה היום עם תכניות ריאליטי, שהרי כל שעשועוני הידע האלה הם גם סוג של ריאליטי, אם תרצו. אני לא צופה בשיט הזה בדרך כלל, אבל הייתי מעורב חלק גדול מחיי המקצועיים ברמיה ובמה שקורה מאחורי הפסאדה הנוצצת הזאת (בשבועיים האחרונים עסקתי ביצירת הפרומואים לגמר "המירוץ למיליון") ואי אפשר מבחינתי לחזור לבורות הברוכה הכרוכה במחשבה שבדבר הזה יש משהו אמיתי. "ניאון ותיק וטוב" הוא מונולוג... טוב, אני לא ממש יכול לתאר מה זה בדיוק. אבל הסיפור הזה תיאר במדוייק, במדוייק, את מה שאני חושב, את מה שהרגשתי חלקים גדולים מחיי, את הסיבות שהלכתי בעטיין לטיפול פסיכולוגי ואת התחושה המטומטמת שהיתה לי כשניסיתי, לשווא, לתאר את מה שעובר עליי בידיעה הברורה שהמטפלת הזאת לא מבינה כלום, שאני יותר חכם ממנה, שהבעיות שלי הן לא בעיות, שהשטות הזאת היא שטות, שאי אפשר לחשוף את הזיוף שלי כי מה שאני עושה כאן הוא חלק בלתי נפרד מהזיוף, שהכול הצגה, ושאין סיכוי שמשהו מהמעגל המכושף הזה יכול להשתנות. פוסטר וואלאס התאבד לפני חמש שנים. אני לא יודע למה. אבל אין לי ספק שמי שיקרא את הטקסט הזה, שלפחות בחלקו הוא אמיתי עד צמרמורת, ומדבר על התאבדות במפורש, יבין לפחות חלק ממה שרץ לאיש המוכשר עד אין קץ הזה בראש. אותי באופן אישי שיעשע - והפחיד, כי אני מכיר את זה כל כך טוב - הרגע הזה שבו דובר המונולוג כותב מכתב התאבדות ומבסוט מאיך שהצליח להעביר רגש במשפטים מסויימים וידע שישפיעו וירגשו את אחותו. הוא מודע למניפולציות שהוא עושה תוך כדי כתיבת מכתב ההתאבדות של עצמו! אני זוכר שבתקופת הצבא השתעשעתי במחשבות על התאבדות. לא באמת, מפגרים - זה היה בגדר שעשוע מחשבתי, לא בגדר תכנון ממשי או דיכאון. סתם חשבתי מה יקרה אם אחליט לשים קץ לחיי, איך ימצאו אותי, מה אכתוב לכולם, למי אוריש מה מהרכוש האפסי שהיה לי, כמה כולם יצטערו אבל יחושו קצת הקלה, מי יצחק בלווייה שלי ומי יבכה, כמה אמיתי כל זה יהיה, וכמה מהר אשכח. פוסטר וואלאס החזיר לי את המחשבות הנשכחות האלה (לא על התאבדות - על המחשבה על הסיפור הזה - כמו מישהו שמדמיין מה יקרה אם הוא יזכה בפיס), אבל עשה זאת באופן אינטיליגנטי כל כך, שפשוט קינאתי. אוף. על הדרך הוא מצליח לפרק גם את התחושות שגורמות לו להרגיש מזוייף. למשל, הוא מתאר איך הוא עבר מלאהוב בייסבול בכנות, את ריח הדשא וממטרות רחוקות, העלייה על המשטח והידיעה שהכול אפשרי, תחושת הסיפוק בגיהוץ מדי-הליגה שלו - איך כל זה נעלם מתישהו בגיל ארבע עשרה והפך לדאגה על ממוצעים ומספרים, הישגיות ורצון בלי נשלט להצליח, לנצח בכל מחיר. מי מאיתנו לא מכיר את זה? שמשהו שהיה פעם פשוט כיף שלא חשבנו עליו הפך להיות משהו מודע ומעושה, כפוי ושיגרתי ואוטומטי ומלאכותי. זה קורה בכל דבר, מתחביבים ועד אהבה. הסיפור הזה הוא ביי פאר הטקסט שכל נערה או נער מרדן צריכים לקרוא כדי להבין משהו על החיים האלה (לא חלילה, כדי להתאבד), במקום הטקסטים המיושנים והילדותיים האלה של הולדן קולפילד למשל, או הסדרות המטמטמות על ערפדים ופיות, מכשפים וממטרות. כן, אני מזלזל. לא יודע אם לי בעצמי היה את האינטלקט הנדרש כדי לקרוא את הדבר הזה כשהייתי נער - גם היום אני לא בטוח - אבל אני יודע שהייתי צריך. "קחו בחשבון את הלובסטר" - הוא סיפור שמאוד מזכיר את "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", ספר אחר של וואלאס, ובו הוא מדבר על ביקורו בפסטיבל הלובסטר השנתי של מיין, ככתב של מגזין האוכל גורמה. גם כאן, וואלאס מביט בזעזוע ובחמלה על עוד חלק של "החצר האחורית (או אולי הקדמית) של אמריקה", ובו האדם הלבן מאביס את עצמו בשיטתיות בבשרו של בעל חיים אשר סובל (קרוב לוודאי) ממוות איום רק כדי לענג את חיכו. אני לא צמחוני, ואני לא בטוח שפוסטר וואלאס היה. אבל אני חייב להגיד שהוא עושה עבודה מבריקה בלפחות לגרום לך לחשוב למה. למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים בלי להתעכב רגע? למה אנחנו מוכנים לגרום למוות בייסורים של בעל חיים בעל חישה, ואילו צידוקים מוסריים אנחנו מוצאים לכך? ואם לכל הפחות המחשבה על סבלם של לובסטרים, תרנגולות או פרות מפריעה לרובנו הגדול לפחות, מדוע אנחנו לא חושבים על למה אנחנו חשים אי נוחות לחשוב על הסבל הזה? גם בסיפור הזה וואלאס מצליח לנקוט עמדה מבלי לנקוט עמדה. הוא בעיקר שואל שאלות ולא מביע נקודת מבט שיפוטית וחד-צדדית. וזה משפיע. לפחות עליי. זה גורם לי לכל הפחות לחשוב. באופן ערמומי למדי, הסיפור עם הלובסטרים מגיע מייד אחרי סיפור אחר של וואלאס הנוגע בתחושות של הורים שילדם הקטן נכווה מסיר של מים רותחים שנשפך עליו. סיפור מזעזע שאחרי הרושם הקשה שהוא משאיר קשה להיכנס למאסה המשועשעת-בחלקה על פסטיבל הלובסטרים ולהימנע מהשאלות המוסריות הדוחקות שהוא מעלה. "ילדה עם שיער מוזר" הוא מונולוג הזוי של פירומן פסיכופט, שחוץ מהעובדה שהוא סיפור מרתק לא הוצאתי ממנו את המחשבות המתבקשות על שקיעתה של אמריקה וכל זה. הוא עושה את זה יותר טוב במקומות אחרים. "אלו הם מים", המאסה החותמת של הספר, הוא נאום מבריק שנשא דייוויד פוסטר וואלאס בפני בוגרי יוניון קולג' בסיום לימודיהם. מי שמחפש אמיתות סטיב ג'ובסיות בנוסח "האמינו והעזו" וכו' וכו' לא ימצא אותם כאן. זהו נאום בלתי יומרני, חכם באופן בלתי רגיל שמפציר בבוגרים האלה, ולמעשה בכל אחד מאיתנו, לפקוח עיניים ולהתבונן. להתבונן בחיים, מתוך היום יום, מתוך העצבים והפקקים והאיום הסורי והקושי והילדים והשיגרה והקניות בסופר והמבצעים והטימטום והרעש - מתוך כל אלה, לצאת מברירת המחדל שקובעת שעלינו להרכין את הראש ולחתור קדימה. לעצור, ולהביט סביב, ולהבין שאנחנו לא מרכז העולם, למרות שמבעד לעינינו הכול קורה רק לנו. להבחין במובן מאליו, בבנאלי, ולהבין שיש לנו את היכולת לבחור לא רק איך לחשוב, אלא גם מה לחשוב. פאק מי. איזה ספר. *****”

“אוסף הקטעים הזה השאיר אותי בהרגשת קוצר נשימה ותימהון על גבול חוסר ההבנה. הספר מורכב מקטעים באורך ובאיכות משתנה, ומאפשר גישה למוחו של אדם גדול. הרמז היחיד שקיבלתי לגבי מהות כל קטע היה, שאת "הסיפורים" תרגמה אלינוער ברגר ואת "המסות" תרגם אסף גברון. אני לא מצאתי אבחנה אחרת בין שני הסוגים, שאחרי כל אחד שקראתי בדקתי בתוכן העניינים מי תרגם אותו. וואלאס פורס פה פרוסות דקיקות של מציאות, שדקיקותן מאפשרת לשים אותן מתחת למיקרוסקופ ולבחון את מהותן. המהות הזו שכולם מחפשים נמצאת פה ערומה, קרביה המבותרים חשופים, אפשר כאילו לגעת בה אבל לא ניתן להרכיבה מחדש למשהו שיעבוד. והמהות הזו היא חייו וחוויותיו של הסופר, המצטרפים לאמירה על אמריקה הגוססת לפנינו, ואנחנו האוהבים לשנוא את העוצמה והיהירות לא מבינים שאלה אנחנו, כולנו, כל מה שיקר בעינינו, מוטלים שם גוססים איתה. הקובץ כולל 10 קטעים מקצרצרים עד קצרים. הם נאספו מאוספים שונים אבל התמונה שהם מייצרים חדה וברורה. במיוחד התרשמתי מ"ניאון ותיק וטוב" שיחד עם הסבר ברור ומצמרר לסיבות להתאבד, שנראה כאילו פוסטר וואלאס עשה בהן שימוש זמן רב לפני שביצע את התאבדותו הוא, הוא מתאר בו גם פגישות טיפוליות עם מטפל שאיכזב אותו, פשוט כי היה פחות חכם ממנו...מה שלא מפתיע כי פוסטר וואלאס מצטייר כחכם לפחות בעשר דרגות מבני תמותה רגילים. הסיפור הנוסף שהרשים אותי עמוקות הוא "חיות קטנות חסרות הבעה". הוא עוסק בשעשועון טריוויה בטלויזיה בשנות השמונים, אבל התאור הלא ברור בתחילתו של מכונית העוצרת ממנה נפרקים שני ילדים קטנים המקבלים הוראה להחזיק בגדר, תאור שפישרו מתברר רק לקראת סוף הסיפור, הוא שנשאר לי בראש, באיכות HD ובצבע (חיוור). "קחו בחשבון את הלובסטר" טלטל והכריח אותי לתת את הדעת על מה שאני לא רוצה לתת עליו את הדעת. וגם להבין שהעובדה שאני לא אוכלת לובסטרים או כבד אווז מפוטם אינה מנקה אותי משום אשמה. הביקורת המדוייקת של אלון גרמה לי לקרוא את הספר הזה, שלולא היא לא הייתי מתקרבת אליו, בעיקר כי הכריכה - נושא שאני בדרך כלל לא נותנת עליו את הדעת - דוחה אותי לגמרי (תודה!) פוסטר וואלאס עושה את הבלתי ייאמן: הוא מנפץ לרסיסים את המציאות שאנחנו מכירים ובוחן כל רסיס בהקשר של אמיתות שאנחנו מניחים מימים ימימה שהן עוּבדוֹת ומצליח לעתים להראות לנו שהן לא. הן רק אמיתות שאנחנו החלטנו שהן עוּבדוֹת. הספר הזה מטלטל, אבל אל דאגה: אחרי הזעזוע יתייצב עולמנו ונחזור להאמין באותן אמיתות כמקודם. והספר? הוא רק ספר...”

“כשקראתי את הכתוב בגב העטיפה של הספר ("בספטמבר 2008, בעקבות דיכאון ממנו סבל, שם דיוויד פוסטר וואלאס קץ לחייו, והוא בן 46"), חשבתי: אולי אני לא יכול לדעת מה בדיוק היה הדבר אשר גרם לו לתחושת הדיכאון המדכאת הזו, אבל מה שאני כן יכול לשער, זה שכמו כל סופר או אומן מיוסרים ששמים קץ לחייהם, גם לוואלאס בטח עברו תקופות לא קלות בחיים, מלאות בסערת רגשות, ואולי את מה שהוא עבר בחייו האישיים, הוא אף מכניס לתוך הספרים שהוא כותב. בסיפור 'גלגול נשמות של ילדים שרופים', למשל, המספר על אבא שרואה את בנו עולה בלהבות בביתו שלו, יכול להיות שוואלאס בעצם רוצה לומר לנו עד כמה קשה זה להיות הורה לילד, ועם כמה דאגות ופחדים צריך להתמודד - באמת, מי צריך את זה? עדיף כבר להתאבד! דוגמא נוספת היא 'דוגמא נוספת לנקבוביותם של גבולות מסוימים' ו- 'אוקטט: בוחן פתע 7', ששניהם עוסקים פחות או יותר באותו נושא - זוג שרוצה להתגרש ונתקל בבעיה: גם הבעל וגם אישתו רוצים לקבל את המשמורת על ילדיהם, או משמורת על הקרוואן הביתי, או על כל דבר אחר, והם לא מוכנים לוותר אחד לשני בקלות... יכול להיות שבנוסף לקושי בלהיות הורה, וואלאס חושף פה קושי נוסף: הקושי להיות בעל, עם כל העניין הזה של גירושים ומישמורות. בסיפור 'הכל ירוק', שאין לי כל כך מושג מה קורה בו, אבל למרות שלא כל כך הבנתי אותו, יש בו איזה קטע שהדמות המספרת אומרת: "אני אומר מייפליי אני לא יכול יותר להרגיש מה לעשות או להגיד או להאמין לך", ובהערה שיש למטה כתוב את הפירוש למילה 'מייפליי': שם של חרק, שאורך חייו הוא יום אחד - נו, אתם בטח כבר יכולים להבין לבד לאן אני בדיוק חותר. 'אוקטט: בוחן פתע 4', המספר על שני נרקומנים במצב של סיכון חיים, שרק אחד מהם מצליח לשרוד בסוף והשני לא, ממחיש אולי בצורה הכי בהירה ושקופה שיש את תמונת המצב העגומה למדי בחייו של וואלאס: כשחיי היום יום, הם ממש כמו מלחמת הישרדות - מלחמת הישרדות שבסופה רק אחד שורד, וזה לא הוא. 'ילדה עם שיער מוזר' הוא סיפור על נטיות מיניות ביסקסואליות, על כושים, על דמוקרטים ורפובליקנים (או בקיצור: פוליטיקה), על עבודה במשרד של עורכי דין, על ידידות נפלאה שמשתלבת יופי עם עם סקס, סמים ואלכוהול, ועל צריכת פורנוגרפיה - תאמינו לי, כל אחד מהם יכול איכשהו להוביל בסוף להתאבדות... ויש כמובן גם את 'אלו הם מים', הרצאה שוואלאס הרצה בפני בוגרי קולג' קניון מחזור 2005 שעוסקת במשמעות הבחירות שאנו עושים מדי יום, שבמהלכה וואלאס אומר את הדבר הבא: "זה בכלל לא מקרי שאנשים ששמים קץ לחייהם בעזרת כלי נשק כמעט תמיד יורים ב... ראש. והאמת היא שרוב המתאבדים האלה מתים בעצם עוד הרבה לפני שהם לוחצים על ההדק" - גם כאן וואלאס רומז על דבר אפשרי שיקרה בעתיד הלא רחוק, ושהוא כנראה עדיין לא יודע עליו (אולי מלבד כמה פחדים, חששות ומחשבות על הנושא, אבל בלי מעשים. עדיין). בנוסף, בהרצאה הזאת הוא מתאר שלל מקרים מעצבנים שאנו נתקלים בהם מדי יום כמו פקקי תנועה או תורים ארוכים בסופרמרקט, ושקורים לטענתו כתוצאה מהבחירות שאנו מקבלים על עצמנו, ושאם אנחנו רק נדע לבחור את הבחירות הנכונות כל זה יכול להימנע - אח, כמה אירוני שדווקא אדם כמו וואלאס, שמדבר בהרצאה שלו על התמודדות, בסוף הוא זה שנכנע ומתקשה להתמודד, ושם קץ לחייו... ויש עוד, אבל נראה לי שכבר הבנתם את הרעיון. אז כמו בכמעט כל ספר המכיל מספר סיפורים קצרים, גם כאן יש סיפורים טובים יותר, וטובים פחות. ארוכים יותר, וארוכים פחות. ויש אפילו גם כמה כאלה, שהם לא בדיוק סיפורים אלא יותר מסות, אנקדוטות, נאום או פשוט כתבה לעיתון. וואלאס כותב לעילא. כתיבתו חדה, מעמיקה, צופנת סוד, מיקרוקוסמוס של מצבים שונים בחיים. (והכתיבה המעולה מורגשת לכל אורך הספר: גם בסיפורים הטובים יותר, וגם בטובים פחות. גם בארוכים יותר, וגם בארוכים פחות. וגם במסות, באנקדוטות, בנאום ובכתבה לעיתון). .”

“ב2005 נשא דיוויד פוסטר נאום, שחותם את אסופת הסיפורים האקלקטית הזו ומתוך שקראתי אותו ברשת הגעתי ל"ילדה עם שיער מוזר" מלאת סקרנות. את הנאום נשא וואלאס בטקס סיום של בוגרי קולג' ואם הייתי בוגרת הקולג' ההוא סביר להניח שהייתי נמסה לגמרי (בנות כמה בדיוק אמורות להיות בוגרות קולג'?) אבל פערים מסוימים בזמן ובמקום מנעו את המפגש ועכשיו אני כבר הרבה פחות מסיסה ודיוויד פוסטר וואלאס כבר הרג את עצמו, מה שמעמיד באור אירוני משהו את הנאום שהוא בעצם מדריך לחיים או שאולי לא, כי מי שרואה את החיים בצורה כזו יכול למות מהם בסוף. "שני דגים צעירים שוחים להם ביחד ופוגשים במקרה דג מבוגר יותר ששוחה לכיוון השני, מהנהן לעברם בראשו ואומר, "בוקר טוב בחורים איך המים?" ושני הדגים הצעירים ממשיכים לשחות כמה זמן, ואז לבסוף אחד מהם מביט באחר ואומר, "מה זה לעזאזל מים?"" כך נפתח הנאום וזהו, בעצם, המכנה המשותף היחיד של הסיפורים והמסות בספר, מבחן המים, כי מה שוואלאס עושה הוא לקחת את המובן מאליו הזה שאנחנו נושמים וסופגים בלי להרגיש ולהוציא לו את המיץ עד שיודיע על קיומו בצעקות. כבר עברו מספר שבועות מאז שקראתי את הספר ואני יודעת שיש לי מה להגיד עליו אבל לא בטוחה מה. די ברור לי שאי אפשר להתייחס אליו כאל מקשה אחת כי מלכתחילה הוא לא מקשה אחת. בדרך כלל, כשמדובר באסופה, אני לא נוטה לספר מה הכי דיבר אלי כי זה בעיני סוג של ספויילר, להפנות זרקור לסיפור מסוים לפני שקוראים אותו, אבל כאן נראה לי שאי אפשר אחרת. אז במשפט אחד או חצי או שניים על כל אחד בנפרד: ברור ש"ניאון ותיק וטוב" הוא הפסגה הסיפורית של הספר- מין סיפור שמקלף ומקלף ומקלף עד שלא נשאר כלום ולא ממש מומלץ לקריאה סמוך לשיחה עם פסיכולוג, אלא אם כן אתם רוצים לדבר אתו על זה. גם "חיות קטנות חסרות הבעה", סיפור מלודרמטי המתרחש מאחורי קלעיו של שעשועון הטלוויזיה "ג'פרדי", נגע ללבי עד שקראתי חלקים ממנו פעמיים, קשה לי להסביר מדוע, אולי בגלל הקונטרסט בין רדידות תרבותית נוצצת לרגשות עמוקים. הסיפור "ילדה עם שיער מוזר" בהגדרת אינסטנט שאני לא ממש שלמה איתה הוא אתגר קרת על אסיד. את "גלגולי נשמות של ילדים שרופים" לא קראתי כי הוא מתחיל בתיאור מפורט של פעוט נשרף, "אוקטט" ו"דוגמה נוספת לנקבוביותם של גבולות מסוימים" הם לא ממש סיפורים אבל דוקרים ו"הכל ירוק" הוא בגוף ראשון, קצר וקצת לירי. המסה על אסון מגדלי התאומים, "המראה מהבית של גברת תומפסון", היא סוג של 'איפה היית ברביעי לנובמבר?' (בבית, בתקופה חסרת טלוויזיה, ליד רדיוטייפ זקן מתוצרת שארפ, שומעת שוב ושוב את איתן הבר). תיאור מצחיק- עצוב ומאוד מאוד אמריקאי (כמו גם חלקים נרחבים אחרים בספר) אבל מכיוון שכולנו 80%-60% אמריקאים בעל כורחנו, יקל עלינו להזדהות עם עניין הדגל, למשל, ולתהות מאיפה שולפים כולם את הדגלים המגוהצים שלהם חמש דקות אחרי שמתרחש אסון לאומי. החביבה עלי ביותר היא המסה "קחו בחשבון את הלובסטר" שוואלאס כתב אותה בהזמנה עבור המגזין "גורמה" ורק עזות המצח גורמת לי להתמוסס שוב, למרות גילי ומותו, כי וואלאס קורא תגר על כל מה שפסטיבל הלובסטר של מיין ושגורמה ושאנחנו ותוהה באופן מקסים ולא לגמרי שיפוטי על אכילת לובסטר בפרט, בשר- בכלל והאסתטיקה של המוסר- יותר בכלל. הוא מתחיל בטכניקה חביבה עלי, של הצפה בפרטים אנציקלופדיים שוליים ומסיים בבוקס עקיף בבטן הרכה והמלאה. וציטוט מהלובסטר שקנה אותי סופית, מתוך הערת שוליים ארוכה במיוחד- "החוויה הפרטית שלי לא גילתה שנסיעה ברחבי הארץ מרחיבה את האופקים או מרגיעה, או שלשינויים רדיקליים של מיקום והקשר יש השפעה מיטיבה, אלא דווקא שתיירות פנים היא חוויה מצמצמת מיסודה, ומשפילה באופן הקשה ביותר – היא עוינת את הפנטזיה שלי להיות אינדיבידואל אמתי, לחיות איכשהו מחוץ ומעל לכול..." ויש לזה המשך לא פחות טוב, אבל תקראו לבד. אני מאחלת לכם הרבה יותר מהצלחה.”

“מעטים, ממש מעטים הספרים שכשאני גומר לקרוא אותם, אני הופך את העמוד האחרון עם הכריכה וסוגר את הספר באיטיות, כאילו רק שני הניירות האלה שוקלים כמה קילוגרמים, כי הספר הזה היה משמעותי באמת, וכי אני לא יכול לשבת פתאום וחייב לקום ולהתהלך ולנשום שוב כי הוא פורר אותי מבפנים. זה ספר שכוכבים אינם מספיקים להגדיר כמה הוא מבריק, וכמה רגשות הוא מעורר, ואפילו שהסיפורים והמסות בתוך הספר הזה שונים זה מזה, חלקם מהותית, גם ברמתם וגם בצורת הכתיבה והמסרים שלהם, הסך הכול של האסופה הדקה הזאת... לא יודע. גמר אותי. עשה לי בייגלה מהמעיים. לא יודע כמה אני יכול לתת "ביקורת" כאן, על הדבר הזה, חוץ מהסופרלטיבים כאן בפסקה הראשונה. לא על הסך הכול. אז צריך לפרק את היצירות האלה אחת לאחת, ואולי אז לנסות להעביר את התחושות השונות שעברו בי אל מול כל אחד מהחלקים. "המראה מהבית של הגברת תומפסון" מדבר על (לא ממש "על", אלא יותר "סביב", או "בתוך", או מה שזה לא יהיה) האירוע המכונן שפתח את המאה העשרים ואחת, שהביטוי היחיד שמבטא אותו בעיניי בשלמותו איכשהו הוא "ניין אילוון". לא "קריסת מגדלי התאומים" או משהו מקטין אחר. פוסטר וואלאס עושה כאן את מה שהוא עושה - ולמעשה, שני דברים במקביל, שהם ההפכים המוחלטים זה מזה. הדבר הראשון הוא לקחת צעד אחד גדול לאחור ולראות את התמונה הגדולה, את הטראומה הלאומית והעולמית הזאת, מה שזה עשה למושג שנקרא "אמריקה". הדבר השני הוא דווקא להתקרב, לשכנים הקטנים בבתים הקטנים בעיירה הקטנה באילינוי שבה הוא נמצא, לפתוח את העדשה לרזולוציה מפלצתית ולראות את הדברים הקטנים, אלה שנמצאים תמיד בשולי המחשבה שלנו אבל רובנו לא מתעכב לחשוב עליהם באמת, ובאופן אבסורדי הם הם הדבר האמיתי שנקרא "אמריקה". למי יש טלוויזיה ולמי אין, ולמה. מה לובשים כולם, ולמה. מה הם אומרים. מה מרכיב את המחשבות והאמירות שלהם. איך זה שלכולם פתאום יש דגלים? ואיפה קונים דגלים? ומה קורה למי שלא מניף דגל ביום כזה? ומה כתוב בעיתון, ולמה זה משעשע מבלי לשעשע. הוא מפרק את ההלם, האימה, הפטריוטיזם והאדישות בצורה מרוחקת ואינטימית, מתבוננת, פיקחית, הומוריסטית ורצינית עד אימה, ומצליח להעביר את כל אלה באופן בהיר ומטלטל. "חיות קטנות וחסרות הבעה" הוא סיפור ריאליסטי וכואב (שהזכיר לי את הסרט "מגנוליה" בכמה אופנים), שמדבר בעיקר על תעשייה צינית של רייטינג נוצץ ושעשועוני ידע (במקרה הזה "!Jeopardy"), שיוצרת גיבורי תרבות, משתמשת בהם ואז משליכה אותם לצד הדרך בלי יותר מדי סנטימנטים. בדומה, למשל, למה שקורה היום עם תכניות ריאליטי, שהרי כל שעשועוני הידע האלה הם גם סוג של ריאליטי, אם תרצו. אני לא צופה בשיט הזה בדרך כלל, אבל הייתי מעורב חלק גדול מחיי המקצועיים ברמיה ובמה שקורה מאחורי הפסאדה הנוצצת הזאת (בשבועיים האחרונים עסקתי ביצירת הפרומואים לגמר "המירוץ למיליון") ואי אפשר מבחינתי לחזור לבורות הברוכה הכרוכה במחשבה שבדבר הזה יש משהו אמיתי. "ניאון ותיק וטוב" הוא מונולוג... טוב, אני לא ממש יכול לתאר מה זה בדיוק. אבל הסיפור הזה תיאר במדוייק, במדוייק, את מה שאני חושב, את מה שהרגשתי חלקים גדולים מחיי, את הסיבות שהלכתי בעטיין לטיפול פסיכולוגי ואת התחושה המטומטמת שהיתה לי כשניסיתי, לשווא, לתאר את מה שעובר עליי בידיעה הברורה שהמטפלת הזאת לא מבינה כלום, שאני יותר חכם ממנה, שהבעיות שלי הן לא בעיות, שהשטות הזאת היא שטות, שאי אפשר לחשוף את הזיוף שלי כי מה שאני עושה כאן הוא חלק בלתי נפרד מהזיוף, שהכול הצגה, ושאין סיכוי שמשהו מהמעגל המכושף הזה יכול להשתנות. פוסטר וואלאס התאבד לפני חמש שנים. אני לא יודע למה. אבל אין לי ספק שמי שיקרא את הטקסט הזה, שלפחות בחלקו הוא אמיתי עד צמרמורת, ומדבר על התאבדות במפורש, יבין לפחות חלק ממה שרץ לאיש המוכשר עד אין קץ הזה בראש. אותי באופן אישי שיעשע - והפחיד, כי אני מכיר את זה כל כך טוב - הרגע הזה שבו דובר המונולוג כותב מכתב התאבדות ומבסוט מאיך שהצליח להעביר רגש במשפטים מסויימים וידע שישפיעו וירגשו את אחותו. הוא מודע למניפולציות שהוא עושה תוך כדי כתיבת מכתב ההתאבדות של עצמו! אני זוכר שבתקופת הצבא השתעשעתי במחשבות על התאבדות. לא באמת, מפגרים - זה היה בגדר שעשוע מחשבתי, לא בגדר תכנון ממשי או דיכאון. סתם חשבתי מה יקרה אם אחליט לשים קץ לחיי, איך ימצאו אותי, מה אכתוב לכולם, למי אוריש מה מהרכוש האפסי שהיה לי, כמה כולם יצטערו אבל יחושו קצת הקלה, מי יצחק בלווייה שלי ומי יבכה, כמה אמיתי כל זה יהיה, וכמה מהר אשכח. פוסטר וואלאס החזיר לי את המחשבות הנשכחות האלה (לא על התאבדות - על המחשבה על הסיפור הזה - כמו מישהו שמדמיין מה יקרה אם הוא יזכה בפיס), אבל עשה זאת באופן אינטיליגנטי כל כך, שפשוט קינאתי. אוף. על הדרך הוא מצליח לפרק גם את התחושות שגורמות לו להרגיש מזוייף. למשל, הוא מתאר איך הוא עבר מלאהוב בייסבול בכנות, את ריח הדשא וממטרות רחוקות, העלייה על המשטח והידיעה שהכול אפשרי, תחושת הסיפוק בגיהוץ מדי-הליגה שלו - איך כל זה נעלם מתישהו בגיל ארבע עשרה והפך לדאגה על ממוצעים ומספרים, הישגיות ורצון בלי נשלט להצליח, לנצח בכל מחיר. מי מאיתנו לא מכיר את זה? שמשהו שהיה פעם פשוט כיף שלא חשבנו עליו הפך להיות משהו מודע ומעושה, כפוי ושיגרתי ואוטומטי ומלאכותי. זה קורה בכל דבר, מתחביבים ועד אהבה. הסיפור הזה הוא ביי פאר הטקסט שכל נערה או נער מרדן צריכים לקרוא כדי להבין משהו על החיים האלה (לא חלילה, כדי להתאבד), במקום הטקסטים המיושנים והילדותיים האלה של הולדן קולפילד למשל, או הסדרות המטמטמות על ערפדים ופיות, מכשפים וממטרות. כן, אני מזלזל. לא יודע אם לי בעצמי היה את האינטלקט הנדרש כדי לקרוא את הדבר הזה כשהייתי נער - גם היום אני לא בטוח - אבל אני יודע שהייתי צריך. "קחו בחשבון את הלובסטר" - הוא סיפור שמאוד מזכיר את "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", ספר אחר של וואלאס, ובו הוא מדבר על ביקורו בפסטיבל הלובסטר השנתי של מיין, ככתב של מגזין האוכל גורמה. גם כאן, וואלאס מביט בזעזוע ובחמלה על עוד חלק של "החצר האחורית (או אולי הקדמית) של אמריקה", ובו האדם הלבן מאביס את עצמו בשיטתיות בבשרו של בעל חיים אשר סובל (קרוב לוודאי) ממוות איום רק כדי לענג את חיכו. אני לא צמחוני, ואני לא בטוח שפוסטר וואלאס היה. אבל אני חייב להגיד שהוא עושה עבודה מבריקה בלפחות לגרום לך לחשוב למה. למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים בלי להתעכב רגע? למה אנחנו מוכנים לגרום למוות בייסורים של בעל חיים בעל חישה, ואילו צידוקים מוסריים אנחנו מוצאים לכך? ואם לכל הפחות המחשבה על סבלם של לובסטרים, תרנגולות או פרות מפריעה לרובנו הגדול לפחות, מדוע אנחנו לא חושבים על למה אנחנו חשים אי נוחות לחשוב על הסבל הזה? גם בסיפור הזה וואלאס מצליח לנקוט עמדה מבלי לנקוט עמדה. הוא בעיקר שואל שאלות ולא מביע נקודת מבט שיפוטית וחד-צדדית. וזה משפיע. לפחות עליי. זה גורם לי לכל הפחות לחשוב. באופן ערמומי למדי, הסיפור עם הלובסטרים מגיע מייד אחרי סיפור אחר של וואלאס הנוגע בתחושות של הורים שילדם הקטן נכווה מסיר של מים רותחים שנשפך עליו. סיפור מזעזע שאחרי הרושם הקשה שהוא משאיר קשה להיכנס למאסה המשועשעת-בחלקה על פסטיבל הלובסטרים ולהימנע מהשאלות המוסריות הדוחקות שהוא מעלה. "ילדה עם שיער מוזר" הוא מונולוג הזוי של פירומן פסיכופט, שחוץ מהעובדה שהוא סיפור מרתק לא הוצאתי ממנו את המחשבות המתבקשות על שקיעתה של אמריקה וכל זה. הוא עושה את זה יותר טוב במקומות אחרים. "אלו הם מים", המאסה החותמת של הספר, הוא נאום מבריק שנשא דייוויד פוסטר וואלאס בפני בוגרי יוניון קולג' בסיום לימודיהם. מי שמחפש אמיתות סטיב ג'ובסיות בנוסח "האמינו והעזו" וכו' וכו' לא ימצא אותם כאן. זהו נאום בלתי יומרני, חכם באופן בלתי רגיל שמפציר בבוגרים האלה, ולמעשה בכל אחד מאיתנו, לפקוח עיניים ולהתבונן. להתבונן בחיים, מתוך היום יום, מתוך העצבים והפקקים והאיום הסורי והקושי והילדים והשיגרה והקניות בסופר והמבצעים והטימטום והרעש - מתוך כל אלה, לצאת מברירת המחדל שקובעת שעלינו להרכין את הראש ולחתור קדימה. לעצור, ולהביט סביב, ולהבין שאנחנו לא מרכז העולם, למרות שמבעד לעינינו הכול קורה רק לנו. להבחין במובן מאליו, בבנאלי, ולהבין שיש לנו את היכולת לבחור לא רק איך לחשוב, אלא גם מה לחשוב. פאק מי. איזה ספר. *****”

“אוסף הקטעים הזה השאיר אותי בהרגשת קוצר נשימה ותימהון על גבול חוסר ההבנה. הספר מורכב מקטעים באורך ובאיכות משתנה, ומאפשר גישה למוחו של אדם גדול. הרמז היחיד שקיבלתי לגבי מהות כל קטע היה, שאת "הסיפורים" תרגמה אלינוער ברגר ואת "המסות" תרגם אסף גברון. אני לא מצאתי אבחנה אחרת בין שני הסוגים, שאחרי כל אחד שקראתי בדקתי בתוכן העניינים מי תרגם אותו. וואלאס פורס פה פרוסות דקיקות של מציאות, שדקיקותן מאפשרת לשים אותן מתחת למיקרוסקופ ולבחון את מהותן. המהות הזו שכולם מחפשים נמצאת פה ערומה, קרביה המבותרים חשופים, אפשר כאילו לגעת בה אבל לא ניתן להרכיבה מחדש למשהו שיעבוד. והמהות הזו היא חייו וחוויותיו של הסופר, המצטרפים לאמירה על אמריקה הגוססת לפנינו, ואנחנו האוהבים לשנוא את העוצמה והיהירות לא מבינים שאלה אנחנו, כולנו, כל מה שיקר בעינינו, מוטלים שם גוססים איתה. הקובץ כולל 10 קטעים מקצרצרים עד קצרים. הם נאספו מאוספים שונים אבל התמונה שהם מייצרים חדה וברורה. במיוחד התרשמתי מ"ניאון ותיק וטוב" שיחד עם הסבר ברור ומצמרר לסיבות להתאבד, שנראה כאילו פוסטר וואלאס עשה בהן שימוש זמן רב לפני שביצע את התאבדותו הוא, הוא מתאר בו גם פגישות טיפוליות עם מטפל שאיכזב אותו, פשוט כי היה פחות חכם ממנו...מה שלא מפתיע כי פוסטר וואלאס מצטייר כחכם לפחות בעשר דרגות מבני תמותה רגילים. הסיפור הנוסף שהרשים אותי עמוקות הוא "חיות קטנות חסרות הבעה". הוא עוסק בשעשועון טריוויה בטלויזיה בשנות השמונים, אבל התאור הלא ברור בתחילתו של מכונית העוצרת ממנה נפרקים שני ילדים קטנים המקבלים הוראה להחזיק בגדר, תאור שפישרו מתברר רק לקראת סוף הסיפור, הוא שנשאר לי בראש, באיכות HD ובצבע (חיוור). "קחו בחשבון את הלובסטר" טלטל והכריח אותי לתת את הדעת על מה שאני לא רוצה לתת עליו את הדעת. וגם להבין שהעובדה שאני לא אוכלת לובסטרים או כבד אווז מפוטם אינה מנקה אותי משום אשמה. הביקורת המדוייקת של אלון גרמה לי לקרוא את הספר הזה, שלולא היא לא הייתי מתקרבת אליו, בעיקר כי הכריכה - נושא שאני בדרך כלל לא נותנת עליו את הדעת - דוחה אותי לגמרי (תודה!) פוסטר וואלאס עושה את הבלתי ייאמן: הוא מנפץ לרסיסים את המציאות שאנחנו מכירים ובוחן כל רסיס בהקשר של אמיתות שאנחנו מניחים מימים ימימה שהן עוּבדוֹת ומצליח לעתים להראות לנו שהן לא. הן רק אמיתות שאנחנו החלטנו שהן עוּבדוֹת. הספר הזה מטלטל, אבל אל דאגה: אחרי הזעזוע יתייצב עולמנו ונחזור להאמין באותן אמיתות כמקודם. והספר? הוא רק ספר...”

“כשקראתי את הכתוב בגב העטיפה של הספר ("בספטמבר 2008, בעקבות דיכאון ממנו סבל, שם דיוויד פוסטר וואלאס קץ לחייו, והוא בן 46"), חשבתי: אולי אני לא יכול לדעת מה בדיוק היה הדבר אשר גרם לו לתחושת הדיכאון המדכאת הזו, אבל מה שאני כן יכול לשער, זה שכמו כל סופר או אומן מיוסרים ששמים קץ לחייהם, גם לוואלאס בטח עברו תקופות לא קלות בחיים, מלאות בסערת רגשות, ואולי את מה שהוא עבר בחייו האישיים, הוא אף מכניס לתוך הספרים שהוא כותב. בסיפור 'גלגול נשמות של ילדים שרופים', למשל, המספר על אבא שרואה את בנו עולה בלהבות בביתו שלו, יכול להיות שוואלאס בעצם רוצה לומר לנו עד כמה קשה זה להיות הורה לילד, ועם כמה דאגות ופחדים צריך להתמודד - באמת, מי צריך את זה? עדיף כבר להתאבד! דוגמא נוספת היא 'דוגמא נוספת לנקבוביותם של גבולות מסוימים' ו- 'אוקטט: בוחן פתע 7', ששניהם עוסקים פחות או יותר באותו נושא - זוג שרוצה להתגרש ונתקל בבעיה: גם הבעל וגם אישתו רוצים לקבל את המשמורת על ילדיהם, או משמורת על הקרוואן הביתי, או על כל דבר אחר, והם לא מוכנים לוותר אחד לשני בקלות... יכול להיות שבנוסף לקושי בלהיות הורה, וואלאס חושף פה קושי נוסף: הקושי להיות בעל, עם כל העניין הזה של גירושים ומישמורות. בסיפור 'הכל ירוק', שאין לי כל כך מושג מה קורה בו, אבל למרות שלא כל כך הבנתי אותו, יש בו איזה קטע שהדמות המספרת אומרת: "אני אומר מייפליי אני לא יכול יותר להרגיש מה לעשות או להגיד או להאמין לך", ובהערה שיש למטה כתוב את הפירוש למילה 'מייפליי': שם של חרק, שאורך חייו הוא יום אחד - נו, אתם בטח כבר יכולים להבין לבד לאן אני בדיוק חותר. 'אוקטט: בוחן פתע 4', המספר על שני נרקומנים במצב של סיכון חיים, שרק אחד מהם מצליח לשרוד בסוף והשני לא, ממחיש אולי בצורה הכי בהירה ושקופה שיש את תמונת המצב העגומה למדי בחייו של וואלאס: כשחיי היום יום, הם ממש כמו מלחמת הישרדות - מלחמת הישרדות שבסופה רק אחד שורד, וזה לא הוא. 'ילדה עם שיער מוזר' הוא סיפור על נטיות מיניות ביסקסואליות, על כושים, על דמוקרטים ורפובליקנים (או בקיצור: פוליטיקה), על עבודה במשרד של עורכי דין, על ידידות נפלאה שמשתלבת יופי עם עם סקס, סמים ואלכוהול, ועל צריכת פורנוגרפיה - תאמינו לי, כל אחד מהם יכול איכשהו להוביל בסוף להתאבדות... ויש כמובן גם את 'אלו הם מים', הרצאה שוואלאס הרצה בפני בוגרי קולג' קניון מחזור 2005 שעוסקת במשמעות הבחירות שאנו עושים מדי יום, שבמהלכה וואלאס אומר את הדבר הבא: "זה בכלל לא מקרי שאנשים ששמים קץ לחייהם בעזרת כלי נשק כמעט תמיד יורים ב... ראש. והאמת היא שרוב המתאבדים האלה מתים בעצם עוד הרבה לפני שהם לוחצים על ההדק" - גם כאן וואלאס רומז על דבר אפשרי שיקרה בעתיד הלא רחוק, ושהוא כנראה עדיין לא יודע עליו (אולי מלבד כמה פחדים, חששות ומחשבות על הנושא, אבל בלי מעשים. עדיין). בנוסף, בהרצאה הזאת הוא מתאר שלל מקרים מעצבנים שאנו נתקלים בהם מדי יום כמו פקקי תנועה או תורים ארוכים בסופרמרקט, ושקורים לטענתו כתוצאה מהבחירות שאנו מקבלים על עצמנו, ושאם אנחנו רק נדע לבחור את הבחירות הנכונות כל זה יכול להימנע - אח, כמה אירוני שדווקא אדם כמו וואלאס, שמדבר בהרצאה שלו על התמודדות, בסוף הוא זה שנכנע ומתקשה להתמודד, ושם קץ לחייו... ויש עוד, אבל נראה לי שכבר הבנתם את הרעיון. אז כמו בכמעט כל ספר המכיל מספר סיפורים קצרים, גם כאן יש סיפורים טובים יותר, וטובים פחות. ארוכים יותר, וארוכים פחות. ויש אפילו גם כמה כאלה, שהם לא בדיוק סיפורים אלא יותר מסות, אנקדוטות, נאום או פשוט כתבה לעיתון. וואלאס כותב לעילא. כתיבתו חדה, מעמיקה, צופנת סוד, מיקרוקוסמוס של מצבים שונים בחיים. (והכתיבה המעולה מורגשת לכל אורך הספר: גם בסיפורים הטובים יותר, וגם בטובים פחות. גם בארוכים יותר, וגם בארוכים פחות. וגם במסות, באנקדוטות, בנאום ובכתבה לעיתון). .”

“ב2005 נשא דיוויד פוסטר נאום, שחותם את אסופת הסיפורים האקלקטית הזו ומתוך שקראתי אותו ברשת הגעתי ל"ילדה עם שיער מוזר" מלאת סקרנות. את הנאום נשא וואלאס בטקס סיום של בוגרי קולג' ואם הייתי בוגרת הקולג' ההוא סביר להניח שהייתי נמסה לגמרי (בנות כמה בדיוק אמורות להיות בוגרות קולג'?) אבל פערים מסוימים בזמן ובמקום מנעו את המפגש ועכשיו אני כבר הרבה פחות מסיסה ודיוויד פוסטר וואלאס כבר הרג את עצמו, מה שמעמיד באור אירוני משהו את הנאום שהוא בעצם מדריך לחיים או שאולי לא, כי מי שרואה את החיים בצורה כזו יכול למות מהם בסוף. "שני דגים צעירים שוחים להם ביחד ופוגשים במקרה דג מבוגר יותר ששוחה לכיוון השני, מהנהן לעברם בראשו ואומר, "בוקר טוב בחורים איך המים?" ושני הדגים הצעירים ממשיכים לשחות כמה זמן, ואז לבסוף אחד מהם מביט באחר ואומר, "מה זה לעזאזל מים?"" כך נפתח הנאום וזהו, בעצם, המכנה המשותף היחיד של הסיפורים והמסות בספר, מבחן המים, כי מה שוואלאס עושה הוא לקחת את המובן מאליו הזה שאנחנו נושמים וסופגים בלי להרגיש ולהוציא לו את המיץ עד שיודיע על קיומו בצעקות. כבר עברו מספר שבועות מאז שקראתי את הספר ואני יודעת שיש לי מה להגיד עליו אבל לא בטוחה מה. די ברור לי שאי אפשר להתייחס אליו כאל מקשה אחת כי מלכתחילה הוא לא מקשה אחת. בדרך כלל, כשמדובר באסופה, אני לא נוטה לספר מה הכי דיבר אלי כי זה בעיני סוג של ספויילר, להפנות זרקור לסיפור מסוים לפני שקוראים אותו, אבל כאן נראה לי שאי אפשר אחרת. אז במשפט אחד או חצי או שניים על כל אחד בנפרד: ברור ש"ניאון ותיק וטוב" הוא הפסגה הסיפורית של הספר- מין סיפור שמקלף ומקלף ומקלף עד שלא נשאר כלום ולא ממש מומלץ לקריאה סמוך לשיחה עם פסיכולוג, אלא אם כן אתם רוצים לדבר אתו על זה. גם "חיות קטנות חסרות הבעה", סיפור מלודרמטי המתרחש מאחורי קלעיו של שעשועון הטלוויזיה "ג'פרדי", נגע ללבי עד שקראתי חלקים ממנו פעמיים, קשה לי להסביר מדוע, אולי בגלל הקונטרסט בין רדידות תרבותית נוצצת לרגשות עמוקים. הסיפור "ילדה עם שיער מוזר" בהגדרת אינסטנט שאני לא ממש שלמה איתה הוא אתגר קרת על אסיד. את "גלגולי נשמות של ילדים שרופים" לא קראתי כי הוא מתחיל בתיאור מפורט של פעוט נשרף, "אוקטט" ו"דוגמה נוספת לנקבוביותם של גבולות מסוימים" הם לא ממש סיפורים אבל דוקרים ו"הכל ירוק" הוא בגוף ראשון, קצר וקצת לירי. המסה על אסון מגדלי התאומים, "המראה מהבית של גברת תומפסון", היא סוג של 'איפה היית ברביעי לנובמבר?' (בבית, בתקופה חסרת טלוויזיה, ליד רדיוטייפ זקן מתוצרת שארפ, שומעת שוב ושוב את איתן הבר). תיאור מצחיק- עצוב ומאוד מאוד אמריקאי (כמו גם חלקים נרחבים אחרים בספר) אבל מכיוון שכולנו 80%-60% אמריקאים בעל כורחנו, יקל עלינו להזדהות עם עניין הדגל, למשל, ולתהות מאיפה שולפים כולם את הדגלים המגוהצים שלהם חמש דקות אחרי שמתרחש אסון לאומי. החביבה עלי ביותר היא המסה "קחו בחשבון את הלובסטר" שוואלאס כתב אותה בהזמנה עבור המגזין "גורמה" ורק עזות המצח גורמת לי להתמוסס שוב, למרות גילי ומותו, כי וואלאס קורא תגר על כל מה שפסטיבל הלובסטר של מיין ושגורמה ושאנחנו ותוהה באופן מקסים ולא לגמרי שיפוטי על אכילת לובסטר בפרט, בשר- בכלל והאסתטיקה של המוסר- יותר בכלל. הוא מתחיל בטכניקה חביבה עלי, של הצפה בפרטים אנציקלופדיים שוליים ומסיים בבוקס עקיף בבטן הרכה והמלאה. וציטוט מהלובסטר שקנה אותי סופית, מתוך הערת שוליים ארוכה במיוחד- "החוויה הפרטית שלי לא גילתה שנסיעה ברחבי הארץ מרחיבה את האופקים או מרגיעה, או שלשינויים רדיקליים של מיקום והקשר יש השפעה מיטיבה, אלא דווקא שתיירות פנים היא חוויה מצמצמת מיסודה, ומשפילה באופן הקשה ביותר – היא עוינת את הפנטזיה שלי להיות אינדיבידואל אמתי, לחיות איכשהו מחוץ ומעל לכול..." ויש לזה המשך לא פחות טוב, אבל תקראו לבד. אני מאחלת לכם הרבה יותר מהצלחה.”