“ספר מפורסם, נכון? אז חייבים לקרוא.
טומאש לא יכול לישון עם אותה אישה אתה קיים יחסי מין זה עתה ולכן היה מסיע אותן לביתה. טרזה נכנסה לחייו פתאום, נרדמה בחיקו, אחזה היטב בזרועו ולא הניחה לו. גם הוא נרדם, הפלא ופלא. המקום הוא פראג, הם מתחתנים והרוסים נכנסים לפראג ב-1968, זמן מבלבל בתחילה, אבל אחרי כמה ימים מבינים את גודל הברוך.
די מהר אני גם מבין את גודל הברוך בקריאת הספר, הבנוי מקטעים קצרים, עמוס תובנות למיניהן, מתאים לסרט מהזן הסינמטקי האירופאי, שלאחריו הולכים לנשנש משהו ברחוב בן יהודה שטראסה וחשים את גודל הארוע ואת קוטן העניין.
הספר הזה לס"ל (לא סיימתי לקרוא) וחסל. כמה אפשר לסבול?”

“הרבה נכתב על הספר הזה, לכן לא אכביר מילים. אבל כן יש זרקור מסוים שאני רוצה להאיר:
זהו ספרו המפורסם ביותר של קונדרה. הייתי מעז לומר שזה גם ספרו האישי ביותר והכי טעון רגשית. במהלך הספר קונדרה מרחיק את עצמו במכוון מהספר. הוא טוען שהדמויות נולדו מתוך קרקורי בטן, משפטים בגרמנית, או תמונת גבר העומדת אל מול החלון. הוא שם בפיה של אחת הדמויות (סבינה) סלידה עזה מפני סופרים שמספרים את כל הסודות האינטימיים של חייהם וחיי ידידיהם. בהמשך הוא מתעסק בכך ישירות וכותב: "כלום לא נכונה הטענה, שהסופר מסוגל לדבר רק על עצמו?" ואז משיב על כך נחרצות שהדמויות שלו אינם הוא עצמו – הן חצו את הגבולות שהוא עצמו לא יכול היה לחצות. קראתי כמעט את כל ספריו של קונדרה והוא לא מתעסק בשאלה הזאת באף ספר אחר, מה שגורם לי לחשוד שמדובר בעצם בתרגיל – הספר הזה היה כל כך אישי שקונדרה ביקש להרחיק אותו מעליו! קונדרה ככל הנראה הוא בבואתו של טומאש (הוא היה ידוע כרודף נשים. הוא וחברו הקרוב "איבו" עשו ביניהם תחרות עם כמה נשים הם יוכלו לשכב). טרזה היא ככל הנראה בבואתה של אשתו השנייה, ורה – איתה חי עד מותו. ישנם גם עוד קווי דמיון אך לא ארחיב עליהם. מובן שהספר אינו מתאר את סיפורו האישי של קונדרה, אבל אני חושב שהוא כן תופס בצורה מאד אינטימית איזה מתח מאד מהותי בחייו ויצירתו בכלל.
המתח התמידי והמרכזי בספר מתבטא - באופן ראשוני ועל פני השטח - במתח שבין המין לאהבה, בפרט הרצון של טומאש/קונדרה לקיים יחסי מין עם הרבה נשים אל מול האהבה שלו לאישה אחת - טרזה. אך זוהי רק ואריאציה אחת למתח הרבה יותר כללי ועמוק שמתגלה ביצירה בין עונג למוסר. הוא מתגלם בספר לא רק בסיפור האהבה שבין טומאש לטרזה, או בהיפוך שלו בין סבינה ופראנץ, אלא גם בסיפור הפוליטי של הקומוניזם המדכא ששרר בצ'כוסלובקיה באותה תקופה ובמתח המחריד שבין צווי המוסר לבין הרצון לשרוד. וגם – במתח שבין הגוף והנפש, הקלות והכובד (שמצאו את דרכם לשמות החלקים בספר, וגם לשם הספר עצמו), האהבה והכוח, הקיטש והחרא ועוד. הציטוט היפה ביותר בספר (בעיניי) הוא כאשר סבינה שואלת את פראנץ מדוע הוא לא משתמש בכוח שלו עליה, והוא משיב: "משום שאהבה פירושה ויתור על כוח." הציטוט הזה מסכם בעיניי את הספר בצורה הטובה ביותר.
זהו ספרו המפורסם ביותר של קונדרה – וללא ספק גם היפה, הפיוטי, והמרגש ביותר. יצירת מופת. קראתי אותו כבר מספר פעמים ובטח אחזור ואקרא בו שוב בעתיד.”

“מתי אנו עלולים לחוש אותה, את אותה הקלות הבלתי נסבלת של הקיום?..

סבינה, אומנית צ'כית צעירה שהיגרה לשוויץ לאחר "האביב של פראג" של 1968 ידעה זאת היטב. זה אותו הרגע שהמאבק נגמר, כשכל מה שהיה קדוש וחשוב נותר מאחור, זו ההבנה שבהינצלנו מהקשיים שחווינו קודם, שחררנו את עצמנו ממשמעות.

טומאש, רופא מנתח מצליח שמתגורר במרכז פראג. תחביבו העיקרי מחוץ לשעות העבודה הוא בילוי עם בנות המין היפה. פרשיות אהבהבים קצרות, סטוצים, סופי שבוע נוטפי זימה בחברת מכרה אקראית, הכל הולך. פרט לחלק הלוהט הזה, חייו תחת השלטון הקומוניסטי די שלוים.

לפתע מגיחה לחייו אהבה, טרזה. הוא מתכחש לה, הוא מסרב לקרוא לה בשמה. כאדם למוד נישואין כושלים הוא רואה בה איום על חירותו, על מהותו. בניסיון להוכיח לה ולעצמו שהוא נותר כשהיה הוא ממשיך לנהל קשרים עם נשים אחרות. דרכיהם הצטלבו באופן מקרי לגמרי, שאפשר לאפיינו כנס ממש. והרגש לא מניח לו, הוא משתלט עליו ברכות.

לטרזה שלדים בארון משלה. היא הייתה פרי אהבת נעוריה של אמה הלא ממש מאוזנת נפשית. האם נהגה להסתובב בעירום בביתה והתייחסה בקלילות לריחות והפרשות של הגוף האנושי. גם מבתה היא מנעה אינטימיות בכל מובן אפשרי.

ברקע צ'כוסלובקיה הסוציאליסטית כמרקחה. לודויק וצוליק, סופר ועיתונאי ידוע, מפרסם מאמר בשם "2000 מילים", בו הוא קורא לשינויים מרחיקי לכת בכל תחומי החיים, תוך רצון לדבוק בשיטה הקומוניסטית. מיטב אנשי רוח של צ'כוסלובקיה חותמים על המסמך. דובצ'ק, מנהיג מהדור החדש קשוב לרוחות אלה, הוא מנסה לחולל סוציאליזם חדש, "סוציאליזם עם פנים אנושיות".

אולם במוסקבה ובבירות אחרות של מדינות ברית ורשה יושבים מנהיגים פראנוידים ששאריות הסטליניזם עוד ניכרות בהם. צרות מוחין אינה מאפשרת לברז'נייב וחבורתו להפנים כי זו ההזדמות האחרונה להציל את הסוציאליזם. ברגל גסה הם נכנסים לפראג, בברוטליות של קלגסים מוגבלים הם מחניקים את החופש... צ'כוסלובקיה שקיבלה על עצמה בהתלהבות וברצון רב את הקומוניזם לאחר שמדינות המערב בגדו בה ומכרו אותה להיטלר בנזיד עדשים, מושפלת על ידי בני ברית שכה סמכה עליהם. העם מתקומם ורבים משלמים בחייהם. יאן פאלאך ויאן זאיץי שורפים את עצמם למוות בפומבי כמחאה. מי שביקר בפראג וטייל בכיכר ואצלב לא יכול שלא להיתקל במקום הספציפי המונצח, בו פאלאך ביצע את המעשה.

טומאש לא נותר אדיש. הוא מפרסם מאמר דעה עם סאבטקסט פילוסופי שבו הוא מפציר בהנהגה הקומוניסטית הותיקה להכיר באשמתה על הטיהורים בשנותיו הראשונות של המשטר. הוא לא מקבל את טיעון אי הידיעה מאחוריו חברי המפלגה מסתתרים ומביא כמשל את המיתוס אודות אדיפוס אשר הרג את אביו ואף שלא ידע זאת בעת מעשה, לקח על עצמו את מלוא האחריות.

לאחר חיסול החופש, מתחילה תקופת "הנורמליזציה" – כלומר חזרה לדרך מקובעת ורודנית. כל מי שלקח חלק בקידום השינויים נדרש להתכחש לעצמו או לשלם בקריירה. אנשי רוח סוררים מורחקים מעמדות השפעה.

טומאש וטרזה מצטרפים לסבינה הצבעונית – המאהבת "הבכירה" של טומאש ובורחים לציריך. חייהם נוחים וחופשיים, אך טרזה אינה מסוגלת עוד וחוזרת למולדתה. טומאש אז מבין את עומק הרגש שלו כלפיה ובא בעקבותיה, כשהוא מודע היטב להשלכות שעשוייות להיות למעשה זה. והן לא מאחרות להגיע...

הספר עשיר בהרהורים פילוסופיים עמוקים המנסים להתחקות אחר המניעים של מעשי בני האדם. קונדרה גורם לנו לחשוב ולהתאמץ להבין את המקריות של האירועים בחיינו, את המקריות של קיומינו אנו, את המאבק המתמיד בין Es muss sein!- "כך צריך להיות" לבין Es könnte auch anders sein – "זה יכול היה להיות אחרת", בהשראת יצירתו של בטהובן.

קונדרה כתב את הספר ב-1983 בגלות בצרפת, כשהתפרקות הקומוניזם במולדתו עוד לא נראתה באופק. ניכר כי הוא נוצר מתוך כאב אמתי ויש בו מן הרהור של הסופר באשר למה היה קורה לו אילו הוא עצמו היה חוזר לפראג. הוא לא תמיד ברור, יש בו ערבוב בין עבר לעתיד ובין חלום למציאות. ניכרת בו הרוח של הפתיחות המינית והדקדנס האופייניים לכתיבה של שנות השמונים בצורה מובהקת מדי. הדמויות אמנם חזקות אך לפרקים מתקשות לרגש ולגעת. מבחינות רבות הרומן הקודם פרי עטו שקראתי 'ריקוד אחרון ופרידה' קריא ומהנה יותר.

למרות הניסוי הספרותי שקונדרה ערך כאן, מדובר בפנינה אמתית המשלבת בין מציאות היסטורית קשה למחשבות העוסקות בקשרים בין האירועים המקריים של חיינו לבחירות שאנו עושים ויש בו שיאים יפים. אל לכם לנסות לקרוא אותו בבינג' מהיר, הוא דורש חיבור במנות קטנות, מדודות. מבחינתי הוא שווה ארבעה וחצי כוכבים שעוגלו ברצון לחמישה.
אם אתם אוהבים עומק ואיכות – זה ספר עבורכם.”

“יש ספרים ששמם לבדו שובה אותך. מאה שנים של בדידות, החטא ועונשו, אהבה בימי כולרה. הקלות הבלתי נסבלת של הקיום הוא אחד מהם.

הספר נפתח עם רעיון השיבה הנצחית, לפיו הקיום אינו אלא מעגל שחוזר על עצמו, בו חיינו נידונו להתקיים באותה תבנית עד בלי סוף. השיבה הנצחית מעניקה משמעות לחיינו אך גם ייסורים – כל בחירה ובחירה שלנו, תשוב עתה לעולמים. לדידו של ניטשה, זהו העול הכבד ביותר על האדם. אולם האם הכבדות בהכרח רעה היא? אולי עדיף שנתחבט בבחירותינו, אחרת נחיה חיים קלילים ותפלים, במקום חיי משמעות עמוקה.

הספר עוסק באנשים - באופיים, מורכבותם וגורלם, אם קיים כזה. ברקע מהדהדת הפלישה הרוסית לצ'כוסלובקיה, אך לא כגיבור ראשי, אלא כהמיית תותחים שדועכת אל תוך האבסורד.

כתיבתו של קונדרה סוחפת ומדויקת. ציורי הלשון שלו קלים כנוצה. הם צונחים אל תוך הטקסט, בדיוק לפסקה הנכונה.
ספרו טומן בחובו מספר משפטים מהפנטים, להלן דוגמה - "טומאש לא ידע אז שהמטאפורות מסוכנות הן. לא כדאי לשחק בהן, אהבה יכולה להיוולד ממטאפורה אחת ויחידה".

יכולתי לדמיין את הספר בגרסתו הקולנועית (לפחות את הפרקים הראשונים), את טומאש וטרזה והקריין הצרפתי השרמנטי המלווה אותם.
קרדיט לרות בונדי על תרגומה הנפלא.
קשה שלא לתהות אודות טיב ספריו הנוספים (המלצות יתקבלו בברכה).

המספר בסיפור הוא כל יודע, הוא מכיר את הדמויות, את נבכי נשמותיהן.
המספר הוא למעשה קונדרה, שמעלה בתוך כך את תהיותיו ומסותיו, פונה לקורא ושובר את הקיר הרביעי.

קונדרה מומחה לנפש. דמויות חיות ובועטות, אמינות, אנושיות ומורכבות להפליא (בדגש על הנשים).
אם ברצונו לתאר סלידה מבגידה, אין הוא יסתפק בקנאה סתמית, אלא יבנה, בידי אומן, מטען רגשי היסטורי שיתכתב עם המציאות וישנה אותה. כך עשה עבור טרזה, וגם עבור סבינה (עם מוטיב בגידתה שלה – מוטיב שונה).

ספרו, כמו החיים, מכיל כמות לא קטנה של ארוטיקה. אולם לא מדובר בארוטיקה גסה ומופרכת, אלא עדינה ונוגעת ללב.

יין משובח, לא שותים בבאת אחת, אלא טיפין טיפין. וכך ראוי גם לעשות עם הספר, לקרוא ממנו כל לילה כמה עמודים לפני השינה. אני חטאתי לו בכך שגמאתיו תוך יומיים (עקב החופש הנגמר).

הסצנה בה שולח טומאש את טרזה למותה, הייתה תמוהה בעיניי. אין בידי אלא להניח שמדובר בעוד אחד מסיוטיה.

תחילה הייתי אדיש לטומאש, אולם בהמשך החלתי לפתח איבה - חמדנותו המינית עוררה בי סלידה.
טומאש מייצג ביצירה את האינטלקטואלים, אלו שירדו מקרנם עקב רדיפת המשטר.

חשיפת מותם של בני הזוג האהוב הגיעה לטעמי בטרם עת, ופגעה ביצירה. אולי היה עדיף להשאירה לסופה.

הספר כולל מסות בנושאים רבים, כגון פילוסופיה, אנתרופולוגיה, תיאולוגיה ומוסר. דעותיו של קונדרה מקוריות ומעוררות מחשבה.

כריכת הספר הולמת את תוכנו – אפסות האדם נוכח האבסורד, היותו חלק בלתי נפרד ובלתי שייך לאדמת העולם.

ספר נהדר,
חמישה כוכבים.”