אני לא יודעת אם להתחיל בתיאור של הספר, בתיאור של צ'ארלי או במחשבות שעלו אצלי בעקבות הקריאה בספר. אני חושבת שאני אתחיל בכמה ציטוטים שמאוד אהבתי:
1."אנחנו מקבלים את האהבה שאנחנו חושבים שמגיעה לנו."
2."אתה רואה דברים. אתה לא מדבר עליהם. ואתה מבין."
3.הוא יכול לצלם תמונה של סם, והתמונה תצא מקסימה. והוא חושב שהתמונה מקסימה בגלל איך שהוא צילם אותה. אבל אם אני הייתי מצלם אותה הייתי יודע שהסיבה היחידה

כמה טוב להיות פרח קיר – סטויבן <mark>צ'בוסקי</mark>

זו הייתה תרפיה ספרותית. לקרוא את הספר "כמה טוב להיות פרח קיר" בדיוק לאחר שסיימתי את הקריאה בספר הכול כך קשה "חדר". כול שהייתי זקוקה הוא להשתחרר מהמתח, מהלחץ, מרצינות הנושא, ולעבור לימי הנעורים, לתיכון, לחיזורים, לאהבהבים, ועוד הרבה, פשוט לחייך וליהנות. זה מה שעשה לי הספר מיד בתחילת הקריאה. האופוריה שהשתלטה בי בתחילת הקריאה נטשה אותי בהמשכו, כאשר
נכנסתי א

אתמול, כשיצאתי מסניף "צומת ספרים" הענקי ביותר שאיי פעם ביקרתי בימיי (אני מאוהבת במקום הזה, מקום כל כך ענקי רק בשביל ספרים ושוקולד (כן, תתפלאו, שוקולד)!! שמישהו יצבוט אותי ויוציא אותי מהחלום הזה T_T) והלכתי למכונית של חבר של אמא ונכנסתי אליה תוך כדי מבט שהעפתי בשקית "סטימצקי" הירוקה שבה נח ספר אחד בנוסף לשני הספרים שהיו לי.
באותו הרגע הבטחתי לעצמי שעד שאני לא מסיימת את הספרים של אריאל ואת הספרים ש

קראתי את הספר לראשונה לפני 3 שנים, ומאז קראתי אותו אינספור פעמים.
ל"כמה טוב להיות פרח קיר", הספר הראשון והיחיד של <mark>סטיבן צ'בוסקי</mark>, יש קסם שלא פגשתי באף ספר אחר.
הרעיון של ספר שמורכב כולו ממכתבים הוא ייחודי וגאוני, והכתיבה זורמת, מושכת ורגישה להפליא. מסוג הספרים שלא ניתן להפסיק לקרוא ברגע שהתחלתם.
לעיתים בספרים, יש קושי להתחבר לדמויות, בין אם זה מפני שטחיות הדמות, או מפני שהיא מורכבת מדי. אבל א

לא חשבתי שאני אחזור לכתוב את ביקורת הפרידה שלי אי פעם.
אבל הנה אני כאן, אחרי שנה ושבעה חודשים מאז הביקורת האחרונה. זה מרגיש לי יותר. כמעט התגעגעתי.
ורציתי להגיד לכם עד כמה אני אוהבת את הספר הזה.



הספר הזה מספר על ילד דפוק. הוא בוכה יותר מדי ושואל שאלות כנות עד בוטות וחי בילדות שלו ויכול ללכת מכות מצוין ולא לזכור איך, הוא יכול להתאהב במישהי ולנסות להדחיק במשך חודשים, הוא יכול לקרוא ספרי מופ

"אולי זה טוב לראות את הדברים בפרספקטיבה אחרת, אבל לפעמים נראה לי שהפרספקטיבה היחידה היא פשוט להיות נוכח. כי זה בסדר להרגיש דברים. ולהיות אמיתי לגביהם."

אני חושבת שזה המשפט הכי משמעותי שלקחתי איתי מהספר הזה. ספר נוער שעל פניו הוא קליל ונחמד אך מסתתר בתוכו המון אופל ועומק. בסופו של הספר מגיע טוויסט מסוים שזורק אור אחר לגמרי על הדמות הראשית, מהספרים האלו שרק בעמודים האחרונים פתאום איכשהו הכל מתחבר

ספר אנושי, רגיש ומכמיר לב. צ'ארלי הגיבור, פרח קיר מבחירה, נער עדין ויוצא דופן, שונה לחלוטין מהולדן של התפסן, שהוא טיפוס נפוח ובלתי נסבל. הספר מזכיר לנו כמה בדידות, סבל וחוסר הבנה יש בגיל הנעורים, אבל אם נהיה כנים הדבר נכון לגבי כל גיל. לדעתי, ככל שמתבגרים מבינים שאין בעצם שום הבדל, חוץ מכמה קמטים ומשכנתא.
מי שהיה פרח קיר לא מובן בילדותו נשאר כך בבגרותו וכנ"ל מי שנוהג לחשוב על החיים במקום לחיות א

אוקיי אז היי אנשים זאת הביקורת הראשונה שאני כותבת ואני מקווה שזה סבבה ^^

"אני פשוט צריך לדעת שאיפשהו יש מישהו שמקשיב ושמבין ושלא מנסה להשכיב אנשים אפילו אם הוא יכול.אני צריך לדעת שאנשים כאלה קיימים"
אני יודעת שהרבה מהביקורות על הספר הזה נפתחו או הסתיימו במילים האלה אבל פשוט המשפט הזה נגע בי אישית שהייתי חייבת לשים אותו בהתחלה של הביקורת שלי כי ממש התחברתי אליו.
אני לא חושבת שמכל הספרים שקראת

מתחת לשורות האלו תוכלו למצוא קישור. הייתי שמחה אם הייתם רואים אותו, את כולו, למרות האורך שלו (שמונה עשרה דקות). אבל אני חושבת שכדאי לראות אותו כדי שתראו על מה אני מדברת וגם כי אני חושבת שזו הרצאה נכונה, לפחות ברובה והיא השפיעה עלי:
https://www.ted.com/talks/susan_cain_the_power_of_introverts?language=he

*

אני אוהבת לשיר. זה אחד הדברים האהובים עלי. אני לומדת פיתוח קול מכיתה ד' או ה', והחלפתי