יש רק שתי דרכים לקרוא ולהגיב לספר "סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד" (יותר מסורבל מזה, זה פוליצר !) : האחת היא להתחרפן מכל שורה שנייה, לסנן "WTF, על מה הוא מדבר בכלל ?!" בקצב של מקלע גאטלינג משופר (הדגם שהושק עם תום מלחמת האזרחים האמריקאית ולא במהלכה) ובעיקר - לקחת ללב את העובדה שהקורא הממוצע מבין די מהר, עמוד 10 גג, שהוא ממש לא בקליקה של <mark>גארי שטיינגרט</mark> ושאין מצב להתמצא בעולם הדימויים ההזוי של האיש ללא

באחד הראיונות האחרונים עם א. ב. יהושוע הוא נשאל מדוע לא כתב ספר אוטוביוגרפי. הוא ענה שהיו לו חיים טובים אך לא מספיק מעניינים כדי לכתוב עליהם אוטוביוגרפיה וממילא הכתיבה שלו מסתמכת בעיקר על הדמיון ופחות על אירועים ממציאות חייו. מצב זה לא מאפיין את כל הסופרים. יש סופרים רבים עם ניסיון חיים טראומתי שמתדלק את כתיבתם .
"כשלון קטן" , הממואר של הסופר <mark>גארי שטיינגרט</mark>, איננו יצירת מופת, ולשטיינגרט לא היי

לא התחברתי. נקודה. הכתיבה של <mark>שטיינגרט</mark> היא טובה ומגוונת, אבל למרות זאת, לקח לי יותר מחודש לסיים את הספר הזה. היו ימים שבכלל לא היה לי חשק לקרוא, או שקראתי כמה עמודים ולא היה לי בכלל מושג על מה אני קוראת.
כמו שנכתב בתגובה הקודמת, יש כאן נסיון (לא מוצלח לטעמי) לייצר דיסטופיה. הספר מדבר על ארה"ב עתידנית מלאת פריצות וזימה ובעיקר חברה שיטחית ומתפוררת. כל הספר הוא בעצם ניסיון (גם עקיף אבל גם ישיר מאוד)

נסיון כושל לייצר אמירה דיסוטופית עם פירורים של פוסט מודרנה מעיקה ונמסה. דמויות שטוחות ופלקטיות, עלילה צפויה, לצד מספר רגעי שנינה ולא יותר. אתסטיקה אמריקאית במסווה של מחאה. בסך הכל- הכותב שם לעצמו רגל ,נופל, ומעמיד פנים שלא ארעה נפילה- ובכך רק מעמיק את גודל הכישלון הסכריני.

הספר הזה בנוי על רעיון טוב. מה יקרה לחברה אם יקצינו תופעות אישות וכלליות מסוימות (שחלקן כבר עכשיו לא רחוקות משם) כמו:
צמיחת החוב הלאומי והפרטי לגבהים שיגרמו לקריסה (נראה שארה"ב לדוגמה כמעט שם היום), הנטייה לדרג כל דבר ובעיקר כל אחד תתחזק, ויתאפשר לשנות את הדירוג כל שנייה, 99.99% מהתקשורת הבין אישית תתבצע באינטרנט/ סלולאר (אנחנו כמעט שם, לא?), המירוץ אחרי חיי נצח ומראה צעיר ישופר באמצעים חדישים -

בערך מה שהיה קורה אם וודי אלן היה כותב את "1984".