טירוף

טירוף מקסים – שתי מילים היכולות לסכם את רוח הספר.
<mark>לאורה רסטרפו</mark> סופרת קולומביאנית במוצאה, מרצה באוניברסיטה, עיתונאית,
פעילה פוליטית , מהפכנית לשעבר וחברה במפלגת הפועלים במדריד
ובארגנטינה, אשה רבת פעלים שחוותה חיים מלאי מסעות הרפתקאות
ונדודים החל מגיל צעיר עם משפחתה. הביוגרפיה שלה עצמה יכולה
להוות נושא לכתיבת ספרים.
מצליחה למקד את תשומת לב הקוראים מההתחלה. הכתיבה שלה תוססת
נמרצת ,

מין שבוע כזה כשפתאם הופעות של הג'ירפות, המון וואו, איזה אבסורד ברדיו, והספר הזה שמקסים אותי ומתנגן לי בראש יחד עם השיר ולא מניח, לא מניח, לא מניח.

זה ספר מאד רציני, אבל הוא כתוב כפי שהרבה סופרים דרום אמריקאים כותבים על נושאים רציניים, במין קלילות נטולת מרמור, עם יכולת להסתכל על כל החלקים של הכוס, באיזו גישה שיש בה פרופורציות טובות, שום דבר לא כבד מידי, לא מעיק, אבל גם לא מתנחמד או מתחנף, והקצב

<mark>לאורה רסטרפו</mark> - בטירוף שלנו...

נהדר. זורם, מהנה, מותח, יפה ולירי, מקצב דרום אמריקאי-לטיני ,יצרי ומשוגע. ספר על אהבה וטירוף ואיך שקר יכול לשתק משפחה שלמה ולהפוך למורשת שלה. איך בניסיון להסתיר וליפות את המציאות אנחנו מלמדים את ילדינו לחיות חיי זיוף. אבל מה אני מבלבלת לכם את המח- רוצו לקרוא ולהנות.

הסיפור ארבעה כוכבים, משפט הסיום העניק את הכוכב החמישי. מאחל סיום כזה לכל הצרות שלכם בחיים.
(וזמורה ביתן, תלמדו: לא חייב לבחור תצלום של צללית-ברחוב-אירופי/חיוך-מזווית-טיפשית/גב-חטוב/נערה-על-נדנדה/וכו' מאימג' בנק בשביל ליצור כריכה מסקרנת, וזה אשכרה יכול להיות קשור לתוכן של הספר! באמת!)

אחד הספרים הטובים מבין אלה שקראתי לאחרונה.

קראתי את התקציר מאחורי הספר, ואני חייבת לציין שהוא לא עשה לי אפילו מעט חשק לקרוא אותו.
אז כמובן שחשבתי לוותר ואולי לא לקרוא אותו בכלל, כי הרי המדף שלי עוד מלא בספרים נפלאים שרק מחכים שאשאב אל תוכם, שאחשוב עליהם, שאזכור אותם.
מי שבאמת דחק בי לקרוא את הספר הוא חבר שלי, שקרא אותו לאט, פרס את הספר על פני שבועיים או יותר, רק כדי להמשיך ולדחות את קץ התענוג