בעוד האביב הישראלי הקצר מנסה להשיל מעצמו את כבלי החורף, מצאתי את עצמי שוקע אל תוך דמדומי הדרום המהבילים של פוקנר, בין דפים המדיפים ריח של טחב, דם ושושלות קורסות. קריאת "אבשלום, אבשלום!" במהלך חג החירות היא אירוניה ספרותית במיטבה שכן אין ספר הממחיש טוב יותר כיצד העבר הוא בית סוהר שסורגיו עשויים זיכרונות מרים וחטאים קדמוניים. פוקנר אינו כותב עלילה אלא הוא טווה רשת קורי עכביש סבוכה שבה הקורא נלכד מרגע שנחשף לדמותו המפלצתית של תומאס סאטפן המנסה לברוא לעצמו שושלת מתוך האין.
הפרוזה של פוקנר היא נהר גואה של משפטים שאינם נגמרים, זרם תודעה שמתפתל כמו נחש בין ביצות מיסיסיפי ומסרב להישמע לחוקי הפיסוק המקובלים. זוהי כתיבה תובענית הדורשת מהקורא להתמסר אליה באופן מוחלט כאילו היה הוא עצמו אחד הדוברים המנסים לשחזר את דמותו של סאטפן מבעד לערפל הזמן. המילים נערמות זו על זו בערמה של דימויים גותיים, תיאורים של חום מעיק ושנאה יוקדת, עד שהתחושה היא שאין מדובר בספר אלא בטקס גירוש שדים שבו כל דמות מוסיפה שכבה נוספת של שקרים ואמיתות למיתוס הגדול.
במרכז היצירה עומד הניסיון הנואש להבין את ה"למה" שמאחורי החורבן. בעוד שבחג הפסח אנו מצווים לספר ביציאת מצרים ולהעביר את הזיכרון לדורות הבאים כמעשה של גאולה, אצל פוקנר העברת הזיכרון היא קללה. הדמויות שלו אינן יכולות להשתחרר מהסיפורים של אבותיהן והן חוזרות עליהם שוב ושוב בחדרים חשוכים עד שהן מאבדות את זהותן שלהן בתוך הדמיון הקולקטיבי. סאטפן הוא דמות מיתולוגית, מעין אלוהים אכזר שבנה אימפריה על יסודות של חטא וגזענות, רק כדי לראות אותה קורסת תחת משקל היוהרה של עצמו.
הקריאה בספר זה היא חוויה פיזית כמעט. פוקנר מצליח להעביר את תחושת הקיפאון של הדרום האמריקאי, מקום שבו הזמן אינו נע קדימה אלא במעגלים של כאב. הדיאלוגים האינסופיים בין קוונטין קומפסון לשותפו לחדר בהרווארד הם עדות לכך שהעבר אינו מת, ולמעשה הוא אפילו לא עבר. פוקנר משתמש בשפה כבכלי נשק, הוא מנפץ את המבנה הנרטיבי הקלאסי ומחליף אותו במקהלה יוונית של קולות שבורים המנסים להרכיב פאזל שחלקיו אבדו לנצח.
כן, "אבשלום, אבשלום!" הוא יצירת מופת שמעוררת אימה והשתאות בו זמנית. זהו ספר שבו השפה היא הגיבורה הראשית, והיא יפה ומפחידה כאחד. בתום הקריאה נותרתי עם תחושה של קדושה חילונית, כאילו יצאתי ממדבר רוחני שבו אין מים אלא רק את היין המר של החרטה. מי שמחפש קריאה קלה מוטב לו שיתרחק, אך מי שחפץ לצלול אל תהומות הנפש האנושית ולהתענג על כתיבה שאין שנייה לה ימצא כאן את המצה המשביעה ביותר של החג.

אבשלום אבשלום/ויליאם פוקנר

"אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" יחזקאל , פרק יח פס' ב'.
כמה בוסר אכל תומס סתפן וכמה קהות השיניים אותן הנחיל לבניו ולבנותיו?
כדי לפתור את הבעיה הסבוכה ולמצוא את התשובות לשאלה שעלתה
במוחי המיוגע ומצחי המיוזע מקריאת ספר מאתגר זה, ישבתי ,נחתי ושכבתי
לי עם ספרו של פוקנר בידיי והקהיתי את שיניי בנגיסות טיפין טיפין מדפי הספר.
קראתי לפעמים שוב ושוב אותם קטעים. עברתי לפעמים יותר מפעמיים על
עמודים שלמים מהספר.
חשבתי לעזוב, התייעצתי בפורום עם חברים. בעצם רציתי שיגידו לי: עזבי,
זה לא בשבילך. למה לך לסבול? יש לך הרבה ספרים אחרים לא קרואים שמחכים על מדפים
בביתך. אמרו לי. אבל משום מה התעקשתי המשכתי לחרוק שיניים
קהות וקראתי.
לאט לאט התבהרה התמונה במוחי המעונה. סיפור קשה בשפה ארכאית ומפותלת
כבדה להבנה, פוקנר כותב משפטים ארוכים ביותר כשרק סימני פיסוק מפרידים בין
המשפטים.
למעשה כמעט אין קטעים. הדיאלוג הוא חלק מהסיפור. לא תמיד ברור מי מספר למי
את מה.
כאילו המעשה המסופר כל כך קשה לשמיעה שכל הדמויות בסיפור אלו שמספרות
מנסים לגלות טפח ממנו ולכסות טפחיים.
האוירה של הספר מעורפלת ומסתורית.
במרכזה של העלילה משפחה שיצר תומס סתפן, יש שהמסתורין והלא ידוע רב מהגלוי,
איש שקורא תיגר על המוסכמות החברתיות ועושה מה שלבו חפץ בלי מצפון ומוסר.
איש שרוצה הכל: כסף והרבה ממנו. לא משנה איך ישיג אותו ובאלו דרכים, משפחה- אישה וילדים,בית או אחוזה, אדמות, עבדים.
איש שהיה לו הכל אבל נשאר ללא כלום. איש שחטא חטאים רבים כלפי הקרובים לו ביותר
אבל שלושה דורות שילמו על כך מחיר כבד מנשוא.
עיקר העלילה מתרחשת אי שם מתחילת המאה ה-19 ועד לסופה כמעט בדרום החם של
ארה"ב כששיאה של העלילה מתמקדת בתקופת מלחמת האזרחים.
אבל לא המלחמה היא העיקר. אלא היחס של הלבנים אל השחורים .
זאת היא תמצית הטרגדיה שבה התמקד פוקנר כשלקח בהשאלה סיפור
תנ"כי קרא לספר על שמו של "אבשלום בני, אבשלום" מתוך סיפור אמנון-תמר-אבשלום
ואבשלום-דוד. הציב לסיפור רקע מלחמה מתח בין גזעי, מתח בין צפון ודרום
טרום מלחמה. התבוסה של הדרום. ההפסד של כולם במלחמה עקובה מדם בין אחים לאותה אומה.
טרגדיה משפחתית הנובעת כולה מגזענות ובערות של איש לבן אחד תומס סתפן
האש הנוראה שהצית עוברת מאיש לאישה באותה משפחה, כמו בנין קלפים המתמוטט כשנוגעים בו
ומכלה את כל בני המשפחה עד תום.
מומלץ לקריאה לאיתנים ברוחם סבלנים ביותר ואוהבי אתגרים:)
לא מומלץ לאלו שמחפשים סיפוק מהיר , הרצים למרחקים קצרים.
ופינת התודות: לעומר שעודד והמריץ אותי לקרוא הלאה ולכל מי שהשתתף בפורום "המלצות קריאה" לבקשת העזרה הנואשת שהעלתי.

סיפור כואב וקשה המוגש בשפה מפותלת, במשפטים ארוכים וסבוכים ושפה קצת ארכאית. פעמים רבות לא הבנתי מי הדובר, או מה בדיוק קרה ונאלצתי לקרוא קטעים שלמים בשנית.
הסיפור עצמו שווה את המאמץ, ואף אומר שנהניתי בצורה מזוכיסטית משהו מהכתיבה. למרות הקושי שבקריאת הספר, לא חשבתי להחזירו לספרייה מבלי לסיים את הקריאה בו.
דעתי על הספר אינה חד משמעית. מצד אחד הסיפור מעניין והסגנון מאד שונה מספרים אחרים שקראתי בשנים האחרונות. מצד שני, אותו סגנון כתיבה סבוך ייאש אותי פעמים רבות במהלך הקריאה. הספר דורש אורך רוח רב.

סאגה משפחתית בעלת ממדים מיתולוגיים (שלא בכדי משובצים בה אזכורים לתנ"ך ולטרגדיה היוונית), המסופרת באופן עקיף ובמקביל מפיהן של מספר דמויות בנות שלושה דורות. גבר מאיים ומסתורי ללא עבר מגיע לעיירה קטנה במיסיסיפי בשליש המאה ה-19. הוא מופיע עם חבורת עבדים שחורים שיחסיו איתם אינם בהירים לגמרי, ומבקש להקים לו וילה מפוארת במרחק מדוד מהעיירה, להינשא לבת המקום ולהפוך למעין אזרח מכובד מן המניין. מזכיר אולי במידה את הרקע ל'גטסבי הגדול', אבל אין כאן מלנכוליה עדינה ומלוטשת בנוסח שנות ה-20 העליזות של פיצג'רלד: הרומאן של פוקנר ספוג באווירה כבדה של גאווה, עלבון, דם ומעמד. הוא עוסק באופן כואב ביחסים החברתיים והאישיים בין שחורים ובני-תערובת ללבנים, הן אדונים והן אלה שמכונים היום "וייט טראש". יחסם המחריד של אדונים לעבדיהם תואר כבר לעייפה, אבל מעניין היה לצפות מקרוב כיצד מביט "הזבל הלבן" בשחורים, החלשים בחלשים מהם, "לא בפחד ולא בחרדה אלא במין התנגדות עיונית". בסופו של יום, אם נחפש את הטעות הראשונית שהובילה לטרגדיה שמתאר הרומאן, נמצא אותה באותו טירוף של תורת הגזע, שעבירה עליה מהווה בעיני האדם הלבן הדרומי חטא שאין עליו מחילה.
הכתיבה יפהפיה, אבל אני מודה שאיתגרה אותי במורכבותה. המעברים בין הזמנים וכן דרך הסיפר שנעה לעיתים בין קרה ליכול היה לקרות, ואשר משאירה חללים עלילתיים ופסיכולוגיים רבים שמתמלאים רק בהדרגה, האטו מאד את קצב הקריאה שלי. זו הסיבה היחידה ש"גזלתי" מהספר את הכוכב החמישי שמגיע לו למעשה.

מבין הספרים שאהבתי יש את אלו שנגעו בי בנקודה רגישה, שתפסו אותי בהיבט הסנטימנטלי. מנגד ישנם הספרים שכבר מקריאת העמוד הראשון התגבשה ההבנה כי אני מחזיק ספר ענק בידי, יצירה גדולה. מדובר ללא צל של ספק בספר מהסוג השני.
ב"אבשלום אבשלום" של פוקנר לא תמצאו אף דמות הנקראת אבשלום. זוהי טרגדיה במובן הקלאסי (היווני?) המספרת את סיפורו של תומס סתפן ונסיונו להקים משפחה. אבשלום הוא ככל הנראה הקישור לסיפור המקראי.

קונטין הוא בחור צעיר הגר במסיסיפי של תחילת המאה ה-20 במחוז הפוקנרי "יוקנפטופה". לפני שהוא עוזב לצפון ללמוד בהרוורד מחליטה שכנתו המבוגרת והמתבודדת ("דודה רוזה") לספר לו את סיפורה של משפחתה:

"כי אתה נוסע ללמוד במכללה של הרורד, כך אמרו לי עליך, ומן הסתם לא תשוב עוד הנה ולא תתישב לך ישיבת עורך-דין כפרי בעיירה כמו ג'פרסון, שהרי כבר דאגו אנשי הצפון שלא יישאר הרבה בדרום לאיש צעיר. ואולי תאחז איפוא במקצוע הספרות והכתיבה, כרבים מן האדונים והגבירות של הדרום היום, ואולי תזכור יום אחד את הדברים האלה ותכתוב עליהם. מן הסתם תהיה נשוי אז, ואולי תרצה אשתך גלימה חדשה או כורסה חדשה לבית, ואתה תוכל לכתוב את הדברים האלה ולמסור אותם לכתבי-העת. ואולי אף תזכור לטובה את הזקנה שכפתה אותך לשבת ולבלות את כל שעת המנחה בבית פנימה ולהאזין לשמוע אותה מספרת על בני-אדם ומאורעות שנתמזל מזלך וניצלת מהם אתה עצמך, בזמן שרצית לצאת עם ידידים צעירים בנותיך."

בשנת 1833 מגיע סתפן ליוקנפטופה עם 20 כושים ובדרך מסתורית רוכש לעצמו אדמה מצ'יף אינדיאני ונושא את אחת מבנות המחוז לאישה (אחותה הגדולה של רוזה). עם השנים, מקים לעצמו סתפן אימפריה כלכלית בשטחו ("סתפנס-הנדרד") המשפחה מתרחבת, הילדים גדלים, בנו הבכור הנרי נוסע ללימודים ובתו מתארסת לחברו ללימודים של הבן. ואז לפתע הכל מתמוטט וטרגדיה רודפת טרגדיה – מסיבה מסתורית, ולאחר ויכוח עם אביו, עוזב הנרי בזעם את האחוזה לבלי שוב עם הארוס של אחותו, האם חולה ונפטרת, הבת נותרת בהמתנה תמידית לשוב הארוס וברקע נפתחת מלחמת האזרחים ששואבת את כל הגברים ומרסקת את הכלכלה הדרומית. עם תום המלחמה דבר לא שב לקדמותו.

הסיפור מחולק (באופן גס) לשלושה חלקים: בחלק הראשון מובא הסיפור מנקודת מבטה של רוזה, אז נערה צעירה הפוגשת את סתפן ומשפחתו רק בשלב מאוחר (היא צעירה מאחותה הנשואה בכ-18 שנה) יחסית מתקופת המלחמה והלאה. בחלק השני מובא סיפור שנותיו הראשונות של סתפן, טרם הגיעו ליוקנפטופה, דרך סבו של קוונטין אשר היה חברו הטוב בעת ההיא. בחלק האחרון קוונטין וחברו ללימודים בהרוורד מנסים "להמחיז" את ההתרחשויות בין הנרי וחברו לאחר שהסתלקו מאחוזת סתפן ובמשך המלחמה, כאשר פוקנר קושר במידה רבה בין הדמויות בהווה והדמויות המומחזות.

פוקנר טווה סיפור מרתק כאשר פרט מתחבר לפרט והטרגדיה מתבררת במלוא עוצמתה רק בשלהי הסיפור. במקביל מתקיים "מרדף" אחר הגורם המעורפל לטרגדיה, החטא הבסיסי.
זה אינו רק סיפורו של סתפן אלא סיפורו של הדרום, כפי שרואה אותו פוקנר, והטרגדיה של סתפן היא הטרגדיה של כולם. בסופו של דבר האמירה של פוקנר היא חברתית.

אסיים בציטוט מפי חברו ה"צפוני" של קוונטין ללימודים בהרוורד:
"חכה, שמע, איני בא להתלוצץ ולהתחכם. איני מבקש אלא להבין אם אוכל, ואיני יודע דרך טובה מזו לומר זאת. כי אין כגון זה בעמי שלי. ואם יש בנו, הלא קרו הדברים לפני ימים רבים מעבר לאוקיאנוס עד שאין לנו דבר עכשיו להסתכל בו יום-יום ולהזכירנו את הדברים. אין אנו חיים בין סבים מובסים ועבדים משוחררים (או שמא נהפכו לי הדברים ואבותיך הם ששוחררו והכושים הם שהפסידו?) וקליעים בשולחן חדר-האכילה וכדומה, להזכירנו תמיד שלא לשכוח. מה הדבר? זה דבר שאתה חי ונושם כאויר? כמין וקום מלא כעס רפאי וגאוה ותהילה רפאית שאין להכניעם על מעשים שהיו וחדלו לפני חמישים שנה? כמין בכורה עוברת בירושה מאב לבן ומאב לבן שלא לסלוח לגנרל שרמן לעולמים, עד שלעולם ועד, כל זמן שבניך מולידים ילדים לא תהיה אלא צאצא לשושלת ארוכה של קולונלים שנהרגו בהסתערות פיקט במערכת מנסס?"

לקרוא ולהתמוגג.



מילה של אזהרה: השפה של פוקנר לא קלה ולא נהירה לכולם ויעיד על כך מספרם של הקוראים שהתחילו ולא סיימו. אני מצאתי עצמי לעתים חוזר וקורא מספר עמודים בשנית ובשלישית, אך בסופו של דבר מצאתי בכך הנאה רבה.

כבד מאד. איש אחד בדרום ארצות הברית בזמן הקונפדרציה, ומלחמת האזרחים בין הצפון לדרום, שבא ממשפחה הרוסה ועניה, רוצה להיות מכובד ועשיר. אלא שאופיו הקשה כאבן עומד לו לרועץ. הוא מנסה לבנות לו משפחה ובית מכובדים, לא לפני שהוא יצר לו משפחה אי שם. העימות בין שתי משפחותיו הוא בלתי נמנע.

פוקנר בונה את הסיפור בצורת מטוטלת שהולכת הלוך ושוב בקוים אנכיים אופקיים ואלכסונים.

הסיפור של סתפאן, זה שם הגיבור, מסופר על ידי אחרים, סוג של עדות מיד שניה להתרחשויות הרבה אחרי שהן התרחשו. כך שמה שלא יהיה אי אפשר לרדת לסוף דעתו האמיתית של סתפאן הנ"ל.

פוקנר כיאה לזמנו, לא נותן כבוד גדול לא לכושים כפי שהם נקראים פה ולא לנשים שכולן פאסיביות ונעולות מרצון בתוך עצמן ובין כותלי ביתן.

בקיצור זהו סיפור עלייתו ונפילתו של סתפאן כמעט בנשימה אחת ובכובד גדול.

אגב, אבשלום אבשלום, בני אבשלום - קרא דוד עם היודע לו מותו של בנו על ידי המצביא יואב בן צרויה.

ספרו של סופר אמריקאי ווילאם פוקנר מקבל פרס נובל לספרות בשנת 1949. הסיפור הינו על רקע מלחמת האזרחים וסיום העבדות בדרום ארצות הברית רקע המניע את הדמויות למעשיהם.
שם הספר "אבשלום אבשלום" בספר אין דמות שנקראת אבשלום. שם זה מוזכר בספר פעמיים אך ורק בשמו של הספר. אם כך מדוע אבשלום?
לא ברור מדוע בסוף הספר קיים תאריכון עם סדר כרונולוגי של שנים לאירועים המתרחשים לדמויות בסיפור. בנוסף קיים מעין סיכום של שלוש ארבע שורות על כל דמות. מי הוסיף את התאריכון וסיכום הדמויות? הסופר? מה המטרה?
לעתים ברצוני להפסיק את הקריאה בספר עקב הרגשת השובע (לטובה) אולם הספר כתוב, בידי המתרגם אמציה פורת, כאילו נכתב בשפת מקור עברית. כאילו כל פיתולי העלילה ומורכבות תיאור הדמויות ומעשיהם הלוך חזור נכתב בשפה העברית במקור. ענין המוסיף הנאה גדולה בקריאת הספר לחובבי ספרות.

הספר נחשב ליצירה ספרותית חשובה. גם בעת הקריאה חשתי שמדובר בפנינה ספרותית. ובכל זאת, התמודדתי איתו במשך שבועיים - ללא הצלחה. צורת הסיפור, ללא עצירות, מחייבת כנראה קריאה רצופה. מאחר שלא קראתי ברציפות, מצאתי שאיני מצליח להתחבר מחדש לסיפור בכל פעם שקראתי. נדרשת כנראה קריאה יותר "מושקעת" כדי להיכנס לסיפור. ייתכן גם שהבעיה במקרה שלי נובעת מהתרגום: השפה הכבדה והמפותלת של הסיפור קשורה אולי לתרגום העברי, ולכן החלטתי שאת הספר הבא של פוקנר אקרא כבר באנגלית. עכ"פ לא הרגשתי שאני יכול ממש להעריך את הספר

ספור חזק ומרתק. כתוב מעולה אך התרגום מסורבל להפליא וארכאי (על אף שתורגם בשנות השמונים) ומקשה על הקריאה.