“**** יוצאת מהמקלחת, העיניים כבר יודעות שאסור ובכל זאת מסתכלת לשם, בפינה של המקלחון, יש שם איזה חוט שיוצא מהקיר, פעם היה שם משהו, אולי איזה תנור חימום ועכשיו כבר אין, ולידו יש כתם רטיבות וכתם חלודה הולך וגדל, כשעברנו לכאן ביקשתי ממנו לסייד את זה ולסתום עם מלט לבן או משהו, והיו לו כמובן דברים יותר חשובים ויותר דחופים מזה, וכבר ארבע שנים בכל פעם העיניים מגיעות לשם ואז נעצמות בתיסכול שהוא לא”

“# חלודה היא קורוזיה (שום דבר לא ישכנע אותי להשתמש בשם העברי הפלצני וחסר ההקשר) ההופכת ברזל חסון בהחשפו לאוויר ולמים לחומר אדמדם וגרגרי, המתפורר מתחת לאצבעות. את השם "רצועת החלודה" הגה פוליטיקאי אחד במהלך קמפיין בחירות. מדובר ברצועה התעשייתית של ארה"ב שהיתה ידועה בתעשייה הכבדה שלו – פלדה, פחם, מכוניות. בעבר הועסקו המון אמריקאים גאים בעבודתם ובמקצועם בתחום הזה בעבודת כפיים. התעשייה התחילה לגווע”

“אין הרבה ספרים שחוטפים את הנשימה של הקורא מהרגע הראשון. אין הרבה ספרים שמיד לאחר סיומם, חייבים לחזור ולהתחיל שוב מההתחלה, רק כדי להרגיש את הספר שוב. והכי חשוב: אין הרבה ספרים חדשים שטובים כמו "חלודה אמריקאית". פשוט אין. אני לא אשקר ואגיד שכאן נמצא ספר מושלם. ממש לא. אפשר למצוא מה לא לאהוב בספר קשה (ובמידה רבה), צעיר זה. פיליפ מייר כותב אמנם בצורה יפה, אפילו ברוטלית לפעמים, אבל יש בכתיבתו צעירות”

“שברו של החלום האמריקאי. ספר יפה, עצוב ונוקב על חברות ונאמנות, על רקע שקיעתה של אמריקה בעשור האחרון. העלילה המרכזית עוסקת בשני חברים צעירים שחיים בעיירה קטנה מוכת אבטלה בפנסילבניה, ומוצאים את עצמם במצב שבו נאמנותם זה לזה עלולה לעמוד בסתירה לטובתם האישית ועתידם. בסגנון שמזכיר קצת את המינגווי וקצת את סטיינבק (אבל מסורבל הרבה יותר, רחוק מהשלמות שלהם) פיליפ מייר בספרו הראשון, מספר את סיפורה”

“**** יוצאת מהמקלחת, העיניים כבר יודעות שאסור ובכל זאת מסתכלת לשם, בפינה של המקלחון, יש שם איזה חוט שיוצא מהקיר, פעם היה שם משהו, אולי איזה תנור חימום ועכשיו כבר אין, ולידו יש כתם רטיבות וכתם חלודה הולך וגדל, כשעברנו לכאן ביקשתי ממנו לסייד את זה ולסתום עם מלט לבן או משהו, והיו לו כמובן דברים יותר חשובים ויותר דחופים מזה, וכבר ארבע שנים בכל פעם העיניים מגיעות לשם ואז נעצמות בתיסכול שהוא לא”

“# חלודה היא קורוזיה (שום דבר לא ישכנע אותי להשתמש בשם העברי הפלצני וחסר ההקשר) ההופכת ברזל חסון בהחשפו לאוויר ולמים לחומר אדמדם וגרגרי, המתפורר מתחת לאצבעות. את השם "רצועת החלודה" הגה פוליטיקאי אחד במהלך קמפיין בחירות. מדובר ברצועה התעשייתית של ארה"ב שהיתה ידועה בתעשייה הכבדה שלו – פלדה, פחם, מכוניות. בעבר הועסקו המון אמריקאים גאים בעבודתם ובמקצועם בתחום הזה בעבודת כפיים. התעשייה התחילה לגווע”

“אין הרבה ספרים שחוטפים את הנשימה של הקורא מהרגע הראשון. אין הרבה ספרים שמיד לאחר סיומם, חייבים לחזור ולהתחיל שוב מההתחלה, רק כדי להרגיש את הספר שוב. והכי חשוב: אין הרבה ספרים חדשים שטובים כמו "חלודה אמריקאית". פשוט אין. אני לא אשקר ואגיד שכאן נמצא ספר מושלם. ממש לא. אפשר למצוא מה לא לאהוב בספר קשה (ובמידה רבה), צעיר זה. פיליפ מייר כותב אמנם בצורה יפה, אפילו ברוטלית לפעמים, אבל יש בכתיבתו צעירות”

“שברו של החלום האמריקאי. ספר יפה, עצוב ונוקב על חברות ונאמנות, על רקע שקיעתה של אמריקה בעשור האחרון. העלילה המרכזית עוסקת בשני חברים צעירים שחיים בעיירה קטנה מוכת אבטלה בפנסילבניה, ומוצאים את עצמם במצב שבו נאמנותם זה לזה עלולה לעמוד בסתירה לטובתם האישית ועתידם. בסגנון שמזכיר קצת את המינגווי וקצת את סטיינבק (אבל מסורבל הרבה יותר, רחוק מהשלמות שלהם) פיליפ מייר בספרו הראשון, מספר את סיפורה”