****




יוצאת מהמקלחת, העיניים כבר יודעות שאסור ובכל זאת מסתכלת לשם, בפינה של המקלחון, יש שם איזה חוט שיוצא מהקיר, פעם היה שם משהו, אולי איזה תנור חימום ועכשיו כבר אין, ולידו יש כתם רטיבות וכתם חלודה הולך וגדל, כשעברנו לכאן ביקשתי ממנו לסייד את זה ולסתום עם מלט לבן או משהו, והיו לו כמובן דברים יותר חשובים ויותר דחופים מזה, וכבר ארבע שנים בכל פעם העיניים מגיעות לשם ואז נעצמות בתיסכול שהוא לא

#
חלודה היא קורוזיה (שום דבר לא ישכנע אותי להשתמש בשם העברי הפלצני וחסר ההקשר) ההופכת ברזל חסון בהחשפו לאוויר ולמים לחומר אדמדם וגרגרי, המתפורר מתחת לאצבעות.

את השם "רצועת החלודה" הגה פוליטיקאי אחד במהלך קמפיין בחירות. מדובר ברצועה התעשייתית של ארה"ב שהיתה ידועה בתעשייה הכבדה שלו – פלדה, פחם, מכוניות. בעבר הועסקו המון אמריקאים גאים בעבודתם ובמקצועם בתחום הזה בעבודת כפיים. התעשייה התחילה לגווע

אין הרבה ספרים שחוטפים את הנשימה של הקורא מהרגע הראשון. אין הרבה ספרים שמיד לאחר סיומם, חייבים לחזור ולהתחיל שוב מההתחלה, רק כדי להרגיש את הספר שוב. והכי חשוב: אין הרבה ספרים חדשים שטובים כמו "חלודה אמריקאית". פשוט אין.

אני לא אשקר ואגיד שכאן נמצא ספר מושלם. ממש לא. אפשר למצוא מה לא לאהוב בספר קשה (ובמידה רבה), צעיר זה. <mark>פיליפ מייר</mark> כותב אמנם בצורה יפה, אפילו ברוטלית לפעמים, אבל יש בכתיבתו צעירות

שברו של החלום האמריקאי. ספר יפה, עצוב ונוקב על חברות ונאמנות, על רקע שקיעתה של אמריקה בעשור האחרון.

העלילה המרכזית עוסקת בשני חברים צעירים שחיים בעיירה קטנה מוכת אבטלה בפנסילבניה, ומוצאים את עצמם במצב שבו נאמנותם זה לזה עלולה לעמוד בסתירה לטובתם האישית ועתידם.

בסגנון שמזכיר קצת את המינגווי וקצת את סטיינבק (אבל מסורבל הרבה יותר, רחוק מהשלמות שלהם) <mark>פיליפ מייר</mark> בספרו הראשון, מספר את סיפורה

מהי נאמנות בין חברים?!האם תקריב את חייך בשביל חבר טוב?...לכולם יש חברים אבל האם כולם עד כדי כך חברים טובים!!!.על הנושא של חברות עמוקה בין אייזיק,נער צנום וחכם,לבין פו(לא הדב)נער חסון מתאר לנו הסופר את החיים של שני נערים מוכשרים,של אייזיק הגאון שהיה יכול ללמוד בכל אוניברסיטה ברחבי אמריקה אבל נשאר לטפל באביו
ופו שחקן פוטבול מוכשר שמזלו לא הלך איתו.
השניים תיכננו לעזוב הכל ולפתוח חיים חדשים אבל בדר

לא סיימתי אותו, אז אני לא מגדיר את הכתוב להלן כביקורת.
התחלתי לקרוא אותו לפני שלושה חודשים בעקבות מספר המלצות. משום מה לא צלחתי את העמודים הראשונים.
אולי בגלל הכתיבה המעט פשוטה וילדותית לועמי, ואולי אשמים בכך הספרים האחרים על המדף שפיתו אותי.
אז אני מתנצל בפני אלו שיתלוננו על כך שזוהי לא ביקורת ולכן מקומה לא כאן, אבל כן חשבתי שנכון יהיה לעדכן שהפסקתי לקרוא אותו.
אגב, כנגד חלודה אמריקאית אני