נטליה גינצבורג

נטליה גינצבורג

סופרת


» רשימות קריאה בהם מופיעים ספריה (125):
ספרים שקראתי ואהבתי, מעונינת לרכוש ולקרוא, להשיג, ספרים שאני רוצה לקרוא בקרוב, מעניין בארבעה במאה, ספרים ברשימה, בנוסף, ספרים שצריך לקרוא, ק - 2012 (מבחר), קראתי, ספורת תרגום - 1א, סופרים איטלקים, להשאיל בספריה בהזדמנות, קראתי ואהבתי, ספרים שקראתי, ספרים מעניינים , ספרות מתורגמת , נשים על עולמן, לקרוא אבל בצ'יל, עוד ...
1.
"אמרתי לו: תגיד לי את האמת, והוא אמר: איזו אמת? ושירטט בחיפזון משהו בפנקס שלו והראה לי, רכבת ארוכה - ארוכה עם עננת עשן שחור עבה, והוא מציץ מן החלון ומנופף לשלום במטפחת שלו. "יריתי לו בין העיניים". ככה זה קרה, וכך גם נפתח הרומאן הקצר הזה: האקדח שהיה מונח כל השנים במיגרה יורה כבר בעמוד הראשון. לגיבורת הסיפור נותר רק לשת על הספסל בגינה הציבורית ולנסות לספר לעצמה איך קרה שירתה בבעלה. והיא מתחילה מן היום הראשון, מן הרגע שבו נפגשו. "ככה זה קרה", השני ב"רומאנים הקצרים" ("romanzi brevi") שכתבה נטליה גינצבורג (1946), הוא מן היצירות הגדולות של ספרות המאה העשרים. במשפטים פשוטים, שהיא עצמה שאפה ש"ייראו כמו סטירה", ובפרטים גאונים, נפרש כאן סיפורה של האשה שהתחתנה כדי ש"תמיד נהיה יחד, ובכל שעה אדע איפה הוא" - אבל לא ידעה איזה שמות לתת לדברים שהיא מרגישה, לכל מה שעובר עליה....

2.
נטליה גינצבורג, הסופרת האיטלקיה - יהודיה (ילידת 1916), היא "כמעט בוודאות הסופרת הדגולה ביותר באיטליה היום". 'כל אתמולינו' (1952) הוא בלי ספק המרגש והרחב שבספריה - אחד הספרים היותר אנושיים בקלסיקה המודרנית. זהו סיפורן של שתי משפחות בורגניות, שכנות, במהלך התקופה הפאשיסטית, העוקב אחר התבגרותו של הדור הצעיר אל - תוך ובתוך המלחמה. יש מעט ספרים המשתווים לספר זה בכוח האיפיון המפורט של הכניסה לעולם המבוגרים. נמצא כאן "השתעשעות" של מתבגרים השוגים במהפכה: נישואים עם בנו של "בארון גרמני", שמתברר שלאמיתו של דבר הוא יהודי מפוחד שהוריו נשארו לגורלם בפולין; נישואים עם בן למשפחה פאשיסטית"; התאבדות של איפוליטו, הצעיר שאינו מוכן להילחם ולירות: הריון של אנה, אחותו בת ה16 - , לבן השכנים, ונישואיה המפתיעים עם צ'נזו רנה, "איש העולם הגדול" כביכול, הנראה תחילה קצת נוכל - חברו הזקן של אביה, אדם אקסצנטרי ומשעשע, המוכן להעמיד פנים שהוא אבי הילד. המלחמה מתערבת בחיי כל הדמויות ומשנה לחלוטין חיים אלה, ובכך הספר הוא לכאורה רומאן פוליטי. אבל כוחו הגדול הוא גם בכך שהוא ההיפך מזה. הוא מתנהל בחצר האחורית", המשפחתית, של המאורעות "הגדולים", וחלקו השני, העובר לדרום האיטלקי העני, הוא חצר אחורית של חצר אחורית. ועוד: הספר נמסר כאילו בקולה של הנערה אנה (אך בגוף שלישי) - במשולב עם הבנתה ועולמה המנטאלי - והתוצאה: הזרה,נאיבית, עממית. יש בספר מעט מאוד דיאלוג מצוטט, אך הרבה דיבור "מסופר", הנע בין אירוניה לאמפטיה נוגעת ללב. אצל אנה - מהפכה פירושה לעמוד על הבאריקאדות עם אחיה ועם אחד מעשרות הארוסים של אחותה, לירות ברובה ולשיר... המשפחה, המסגרות האנושיות והתהליכים "הניצחיים" שאצל אנשים של יומיום חזקים כאן יותר מן האידיאולוגיה, ההיסטוריה והמסגרות הפוליטיות. ואין חושבים על מולדת כשיורים. לכאורה, הכל ממותן. למשל, היהודי התורכי, דמות צדדית: הממשלה הפאשיסטית מפזרת את היהודים לפה ולשם בכפרים. לכפר של אנה מגיעים שלוש זקנות עם קנרית, ותורכי רועד מקור. מפקד המשטרה פוקד על התורכי, ששיכנוהו בפונדק, להתייצב כמה פעמים ביום ולצלצל בפעמון ביתו. התורכי עקשן גדול ועושה כמצווה ברצון רב, גם בשעות מנוחת הצהריים, מה גם ש"שדי - אגס", אחות אשתו של המפקד, עומדת בחלון. תחינותיו של המפקד שיצלצל קצת פחות אינן מועילות. וגם החייל הגרמני הוא רק מלצר, שיש לו צלקות ממרק רותח, והוא משחק עם התינוקת, ומעשנים עימו סיגריות במטבח. ומשפחתו של אמיליו הפאשיסט היא דווקא משפחה חמה וחביבה. אמיליו הוא עגל צעיר, שכל הרטוריקה של הפאשיזם חלפה מעל ראשו בלי לזהם אותו, והוא לובש חולצה שחורה כמו כל חולצה אחרת; ואביו מתעקש שגם בין המהפכנים יש אנשים טובים. ואולי אפילו אלוהים קיים אבל בכלל תומך במוסוליני". והמוות ההירואי והמעורר - התפעלות של צ'נזו רנה ופראנץ היהודי הוא גם ההליכה המגוחכת של "הכסילים אלי עפר קיברם". ועם זאת, שלוש הזקנות והתורכי נלקחים בסוף על משאית בידי הגרמנים. והחייל הגרמני אולי באמת התכוון לירות ביהודי. ואחרי המלחמה, האם עוד יתכן "שרכבת תשוב להיות משהו עליז?" בסופו של דבר, המלחמה "הלא - רלבנטית" מעצבת כאן את חיי האנשים. מעמדם הדו - משמעי של העניינים "הגדולים" הוא שעושה את הספר הזה, שיש בו בחירה בלתי - נשכחת, מבריקה, של פרטים קטנים, מלאי - הומור, אבסורדיים, מחייהם של בני - אדם אמיתיים, הנלכדים בעולם עויין....

3.
רומן אוטוביוגרפי יוצא - דופן, המושתת על האמירות שרווחו במשפחתה של הסופרת, משפחה יהודית ראדיקלית, שעם ידידיה נמנו מחשובי האישים בחוגי הפוליטיקה והספרות באיטליה, בתקופה שהפאשיזם הלך והשתלט עליה. תיאור מאופק אך גלוי - לב של מאורעות גורליים בחיי הכלל והפרט ושל בני - אדם שהמגוחך והמעורר התפעלות משמשים בהם בערבוביה. המפורסם שבספריה של הסופרת האיטלקיה הדגולה והראשון המתורגם לעברית....

4.
את 'אִמרות משפחה' כתבה נטליה גינצבורג כמעט באמצע הקריירה הספרותית המרשימה שלה, לאחר שכבר היתה מאחוריה שורת רומאנים מופתיים. אבל הרומאן הזה הוא שהפך בבת-אחת אותה לסופרת של המוני קוראים: למעלה מחצי מיליון באיטליה עצמה. המאורעות, הדמויות והשמות בספר מציאותיים. "לא המצאתי דבר... כתבתי רק מה שאני זוכרת", כותבת גינצבורג, אבל דווקא בגלל מגבלותיו של הזיכרון יש לקרוא את הספר "כאילו הוא רומאן". ואכן, הספר הזה אינו אוטוביוגרפיה. לאורך רובו, נטליה לוי (שם נעוריה) היא בו רק העין הצופייה והאוזן השומעת מול בני-המשפחה והדמויות הקשורות בהם. המסגרת הכרונולוגית היא ימי טוֹרינו של גינצבורג, עד סוף חייה בבית הוריה (היא חיה עם הוריה עד גיל 34, כשכבר היו לה שלושה ילדים). מאורעות גורליים רבים סוחפים את התקופה. מלחמת-העולם השנייה חותכת כסכין באמצע הרומאן את השלווה המשפחתית הנאיבית. דמויות מן העידית של השמאל האיטלקי, של המאבק בפאשיזם ושל התרבות האיטלקית קשורות בבני משפחת לוי ומסתובבות בספר. אך כל הדמויות הללו מתוארות בו במבט "מלמטה", כבני-אדם של יום-יום, וכל מה שטראגי, דרמתי או פוליטי משוטח ומאופק ומובלע בפַּכִּים השוליים, האקראיים, שנספחו אליו. בדיוק יכולת האיפוק הזאת היא שהופכת את גינצבורג לסופרת הגדולה שהיא ויוצרת אפקט מצמרר. לא המאורעות עומדים במוקד, אלא הפרישׂה האסוציאטיבית של אופני-הדיבור עליהם, הביטויים החוזרים-ונשנים שהיו אומרים במשפחה לאורך שנים ארוכות. הביטויים העליזים הללו, שמאמצת לעצמה המשפחה, הם בעצם גרעינים תמציתיים של סיפורים ואנקדוטות, שנעשים מעין מטבעות-לשון פרטיות ומטאפורות של הזיכרון המשפחתי. מכלול הסיפורים ואוצר הביטויים הם אבן היסוד של האחדות המשפחתית, העדות לגרעין החיוני שבה. הרומאן של גינצבורג ראה אור לראשונה בעברית ב-1988, תחת השם 'לקסיקון משפחתי'. התרגום החדש מבקש לתקן את השגיאות ואת אי-הדיוקים שהיו בקודמו, ולהתקרב ככל שניתן לסגנון של הטקסט המקורי, שהספריה החדשה – המתרגמת את ספרי נטליה גינצבורג בקביעות – אמונה עליו. מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו. מתרגם-שותף: מנחם פרי. ...

5.
רומאן - המכתבים 'העיר והבית' הוא הרומאן האחרון שכתבה נטליה גינצבורג (ראה אור באיטלקית ב - 1984). זהו סיפורה של חבורת ידידים, על אהבותיהם, בגידותיהם, מות יקיריהם. יש בו יחסי הורים - ילדים לקויים, ולעומת זאת שורת הורים - לא - ביולוגיים שמתפקדים בדרך זו או אחרת כהורים ממשיים. עזיבתו של ג'וזפה לאמריקה, והתפרקותו של "הבית" שבו נפגשים כולם בסופי - שבוע, מאפשרת חליפת - מכתבים ענפה המשקפת פיסות חיים כבחתיכות של מראה שהתנפצה לרסיסים. אכן, זה הדימוי של נטליה גינצבורג עצמה, שכתבה על הספר: "כבר מן ההתחלה לא קיוותי לדבר. המראה היתה שבורה, ואני ידעתי שלאחות את השברים יהיה בלתי אפשרי. מעולם לא חוויתי את החסד שיש במראה שלימה הניצבת למולך". אולי דווקא בכך הישגו הגדול של הרומאן הזה, שרבים רואים בו היום את הרומאן הגדול ביותר של גינצבורג. ההצצה למכתביהם של האנשים הללו היא כהצצה לערימת מכתבים שמישהו מן החיים באמת זנח כשעבר דירה. הקריאה בהם מוליכה להירהורים על דמויות ועלילות של רומאנים הנחשבים ריאליסטיים - עד כמה הן קונסטרוקטים מקושרים היטב סביב איזו תיזה להבנת נפש האדם ועולמו. כמה נדירות דמויות אנושיות באמת, כמו ברומאן של גינצבורג, דמויות שאינן "מעבדה" לשום דבר, וגם אינן "אנשים פשוטים" שהקורא יכול לזכותם במבט אירוני, מלמעלה. האסונות הלא - צפויים נוחתים כאן לפתע, כמו בחיים. הדמויות אינן בנויות סביב איזה שסע חריף, אינן ניתנות לשום הגדרה חד - משמעית, ואף אינן מדגימות את בעיתיות ההגדרה. אכן, יש בספר מצב כללי של התפוררות, של עזיבת בית, שהוא מטאפורה לאיזו יציבות אשלייתית. של מציאת "בית"אחר, שהוא פחות אבל גם יותר, כי מעמדו מפוכח יותר. יחסים "דפוקים" בין בני אדם מוצאים בסוף מין תיקון תחליפי. אבל כל זה רחוק מלמצות את הספר, שיש בו, מעל לכל, איזה חסד של אמפטיה אנושית. ציור העטיפה שבחרה יעל שורץ מאיר זוית שנראית תחילה לא צפויה. הוא מתייחס ללוקרציה, האשה בעלת ההריונות הרבים ביותר בספר (משלושה גברים), האומרת: "אני אוהבת שהבטן שלי גדולה". במחשבה שניה, אכן, ההורות הטבעית, הספונטנית, היא הערך החריף ביותר בספר. מול כל הדמויות המחפשות חסות ובטחון, היא הדבר שמפציע למרות הכל, היא הממשי שיכולים להעניקו אפילו אבות לא אמיתיים, כמין תיקון ליחסים קודמים, חסרים, של הורים - ילדים. מ.פ...

6.
"ולנטינו" )1951(, "מזל קשת" )1957(, "משפחה" )1977(, "בורגנות" )1977( - ארבעה "רומנים קצרים" שהם מפסגות יצירתה של הסופרת האיטלקית הדגולה. בכולם עומדת במרכז המשפחה. משפחה בעיר שדה, התולה את תקוותיה לצאת מהמצוקה ומהסתמיות בבן הבכור, שכמובן אינו עומד בציפיות; משפחה עם אם דומיננטית החולמת על חיים אחרים, בעיר הגדולה; רסיסי משפחה מודרנית, החיה ברומא הגדולה ומנסה לשמר איכשהו את המוסד המקולל - האהוב הזה, של משפחה זעיר - בורגנית; בעל שבוגד באשתו, אשה שבוגדת בבעלה... המבט הצלול של גינצבורג אף פעם אינו ציני, אבל הוא נטול אשליות. העצב הגדול והמלנכוליה, התקוות הכבות בעודן באיבן, הטרגדיות הנוגעות ללב, הבדידות והמוות - כל אלה נפרטים בכתיבתה של גינצבורג לרשמים זעירים, לחפצים, לפרטים "צדדיים" יקרים ומצוינים משום שהם מצחיקים ומכמירי - לב גם יחד. בכל אחד מן הרומנים הקצרים הללו יש מישהו עם ציפייה גדולה, שתתנפץ כמובן, אך הדמויות האחרות, המלוות את העזתו, מרשות לעצמן בחייהן שלהן רק ציפיות מחוקות מראש. הרגעים המאושרים שלהן אף פעם אינם רגעי אור שהן חיות אותם בהווה - האושר המוגבל הוא משהו שנדבק רק בדיעבד לאיזה פרט של מה בכך, בזיכרון המתרפק, אחרי האובדן. בתוך מה שנראה כמהלך צפוי מצליחה גינצבורג לשתול תדיר איזו הפתעה. ומצד שני, האירועים הגדולים, המרעישים )"בסוף החורף מת אבי"; "ודאי נודע לך על מותו של קיט"(, כמעט מובלעים בתוך כל מה שסמוך להם, עד שבעצם כל הדרמה מוזזת הצידה אל הפרטים הלא - שייכים שבסביבה, ההופכים להיות שייכים כל - כך: "היא הירהרה איך מצטברים הימים והשנים גם על גופם של החתולים, כך שברגע שאנחנו רואים אותם חולפים לרגלינו בדממה, חולף לרגלינו הזיכרון המעיק של הדברים שקרו לנו"... בסופו של דבר, הרגש הגדול מתנתק מן המקומות שבהם היינו מצפים למצוא אותו, והוא מתמקם במקומות אחרים. כך, למשל, נראית ההיענות בחיוב להצעת נישואים מפתיעה: "את רוצה להתחתן אתי? אמר לפתע. הוא הניח את שתי ידיו על ההגה ולא התניע את המכונית: והיה לו פרצוף מגוחך כל - כך, מבועת ורציני, הכובע הבסקי מעוקם כולו על מצחו, גבותיו מורמות... ואני צחקתי ועניתי כן. ואז הוא הדליק את המנוע ונסענו. אני לא מאוהבת, אמרתי". ולעומת זאת, כמה רגש, וליריות, יש בסיטואציה כגון: "החתולה נומי - נומי ילדה חמישה חתלתולים... אבל היא לא ילדה אותם בתוך הקופסה, אלא במיטה של אילאריה. היה לילה, ואילאריה ישנה מוקפת בחתלתולים הללו, שנראו כמו עכברים לבנים". ובאופן דומה פועל גם הזיכרון, המכלה ימים רבים כל - כך, מאורעות רבים כל - כך, כדבר חסר - ערך, ומשמר דווקא רשמים קלילים )אך מייסרים(: "היה לילה, וירד גשם חזק, ואנשים רבים חיכו לרכבת, עם מטריות, ובוץ זרם בין הפסים"....

7.
הרומאן של נטליה גינצבורג 'כל אתמולינו' היה אחת האהבות הגדולות של קהל הקוראים בארץ. שלוש היצירות שב'קולות הערב' הוגדרו על - ידי המחברת כשלושה רומאנים קצרים. הראשון, "הדרך אל העיר", מספר את סיפורה של נערה בכפר נידח, המאוהבת בבן - דודה ומתחתנת עם בנו של הרופא המקומי: סיפור מר, בלי אהבה. השני, "כך זה קרה", נפתח ביריות שיורה הגיבורה בבעלה המבוגר ממנה בהרבה, שהסתבר שיש לו אהובה. הגיבורה היא אשה מוגבלת מבחינה רגשית. השלישי, "קולות הערב", הוא סיפור התפוררותה ושקיעתה של משפחה בורגנית בכפר קטן. נטליה גינצבורג במיטבה. תרגום מאיטלקית: מירון רפופורט. ...

8.
הקורא העברי למד בשנים האחרונות להעריך את נטליה גינצבורג כאחת הסופרות היותר מרגשות של אמצע המאה שלנו - על-פי יצירות שפירסמה בעשרים השנים הראשונות של כתיבתה. "מיקלה שלי", שעלילתו מתרחשת בראשית שנות השבעים, ושפורסם באיטליה ב-1973, הוא רומאן מאוחר יותר של גינצבורג, שבו מובאת לשיאה הפשטות הצלולה (והמורכבת כל-כך) של כתיבתה. בעקיפין, בהצטברות הדרגתית, מצטיירת תמונת דמויותיה של גינצבורג, החיות כאילו בנפרדות מעצמן, ואינן מסוגלות למצוא אושר לא בתוך עצמן ולא בקשריהן עם אחרים; שאושרן הוא לכל היותר אשליה של הזיכרון המתרפק כי "רק לעיתים רחוקות אנחנו מזהים רגעים מאושרים בשעה שאנחנו חווים אותם". "קניתי לי צעיף," כותב למיקלה ידידו אוסוולדו; "אני לובש אותו, ומדמיין לעצמי שהוא שלך. אני יודע שזה תחליף. אבל הלוא כולנו חיים על תחליפים." תחליף למה? האם היה ביניהם קשר הומוסקסואלי, סמוי או לא, כפי שרבים בספר סוברים ולא בטוחים? מיקלה הוא צעיר איטלקי שברח לאנגליה. "בעצם לא קל לי לומר מדוע עזבתי," אומר הוא עצמו. האם בשל הסתבכות פוליטית? האם בגלל הבחורה שהכניס להריון, אם אומנם הוא אבי התינוק? האם הוא בורח מעצמו? באנגליה - נישואים קצרים מאוד לפרופסורית אמריקנית לפיסיקה, אלכוהוליסטית, מתפרקים אחרי שמונה ימים, ומכאן הדרך קצרה לסופו של מיקלה, שגם אותו אפשר לספר ביותר מדרך אחת. שורת דמויות (אמו, אחיותיו, ידידו, הבחורה אם התינוק וכו`) כותבות אליו לאנגליה. רוב הדמויות בספר חיות בעצמן "בין הקשרים" - במצב של קשר-לא-קשר בחייהן האישיים, בלי שניתן לקיים את הקשר, אך גם אי אפשר לנתקו. מארה, אם התינוק, שאינה יכולה להיות לבדה בחדר כשהיא מכינה את החלב, מייצגת בכך, פשוט וחד, את כולן. כל הדמויות מנסות להיאחז באיזה זולת, שהן רואות אותו אחרת מן האחרים, ונאבקות על ראייתן זו. הזולת הזה הוא ההיפך מכפי שהן רואות את עצמן, וההיאחזות בו היא כדי למצוא איזו נקודת אחיזה לעצמן. לכל דמות יש איפוא גם מיקלה שלה - אחר משל אחרים. ולמיקלה עצמו זהות נזילה, גם לעצמו וגם לאחרים. המרחק והניכור בין הדמויות מובלטים משום שהרומאן הוא בחלקו הניכר רומאן מכתבים. הדמויות אינן מצליחות לדבר בתוך המלים, שאינן אלא מלים של מה-בכך אפורות, סלחניות ונזילות. האנשים נאחזים בפרטים שוליים,כאילו ארבע ארנבות שאמורות להגיע, ענייני כביסה, הטלפון שלא מתקינים בביתה החדש של האם, וכיו"ב, חשובים ממות האב. אבל מה שנראה תחילה כעיסוק קומי בקטנות צובר בהמשך מימד טראגי מהותי. הפרטים הללו הופכים לרעש שנועד להחריש את השתיקה האיומה; ההיאחזות בהם היא כל מה שיש. שלוש דמויות, בלי שהאחת תדע על המלים של האחרת, משמיעות בסוף שלוש וריאציות: "בני-אדם נאחזים בתשוקות זעירות ומוזרות כשלאמיתו של דבר כבר אינם משתוקקים לכלום" - אומרת האם; "מתרגלים לכל כשלא נשאר לך כלום" - אומרת האחות; "אנחנו מתנחמים בלא-כלום כשאין לנו אלא לא-כלום" מלבד הזיכרון - אומר אוסוואלדו....

9.
הספר קשה לאדם לדבר על עצמו הוא אוסף שיחות עם הסופרת האיטלקייה נטליה גינצבורג. השיחות שודרו בתוכנית רדיו איטלקית והשתתפו בהן חבריה, אנשי ספרות ופוליטיקאים. בשיחות אלה היא מספרת על חייה ומגלה את סודות יצירתה, גם פותחת אשנב לתקופת הפשיזם באיטליה ומציגה אנשים שהכירה - דמויות מרכזיות בתרבות ובפוליטיקה. גינצבורג מרבה להתלבט בעניין מוצאה היהודי ומביעה יחס רב-פנים אל העם היהודי, הגורל היהודי ומדינת ישראל. וכמו בכתיבתה, במילים פשוטות היא עומדת על הדברים שבבסיס הקיום האנושי. בספר מובאת הקדמה מאת נכדתה, הסופרת ליזה גינצבורג, ומשולבים בו סיפורים, מאמרים וקטעי מחזות שכתבה נטליה גינצבורג, והם מתורגמים כאן לראשונה לעברית....


את הסקירה על "ולנטינו" אני כותבת תוך כדי שהות בת שלושה שבועות בסין. מדוע בחרתי דווקא בסופרת איטלקייה שתלווה אותי למזרח- כנראה שלא מסיבה מו... המשך לקרוא
30 אהבו · אהבתי · הגב
לא התכוונתי, למרות שאולי אם הייתי משקיעה עוד שני גרם מחשבה אחרי שקראתי את התקציר על הכריכה האחורית הייתי מבינה מלכתחילה שאני עומדת לקרוא ... המשך לקרוא
28 אהבו · אהבתי · הגב
המכתב האחרון שכתבתי בכתב ידי נשלח לפני כ – 12 שנה להוריי אשר התגוררו באותה התקופה ברוסיה. לא היה לנו טלפון ביתי ולכן נהגתי לכתוב להם מכתבים... המשך לקרוא
13 אהבו · אהבתי · הגב
ספר מעניין. אהבתי בעיקר את התיאורים החדים והאכזריים שהיא נתנה לכל דמות, ומנקודות מבט שונות (שימוש ממש מרהיב במכתבים האלה שבעיקר תיארו את ה... המשך לקרוא
ספר נחמד, אהבתי את סגנון הכתיבה ,הספר מסופר על אישה שיורה בבעלה ומספרת למה היא ירתה בו ... (לא מצדיק ) קראתי את הספר בעיקבות המלצות באתר זה ו... המשך לקרוא

עוד ...




©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ