ביום שבו ירו בראש הממשלה הפך לאט ובשקט אבל בהתמדה לאחד מספרי הפולחן של הספרות העברית הצעירה.
סיפורים ממנו נבחרו לאסופות סיפורים, אחרים נלמדים בבתי-הספר ובאוניברסיטה, והנובלה שבו עומדת להפוך לסרט.
הגיבורים של וייל הם אנשים צעירים - גולים בסביבתם ומלאים בהבטחה גדולה שלא מצליחה להתממש גם כששורטים אותם בציפורניים - שנמצאים בתנועה בלתי פוסקת וחסרת תכלית.
המניע חסר המנוח לתזזית הזו הוא בדרך כלל כוחם הצורב והמצמית של האובדן וההחמצה, אובדן של אדם יקר ושל אהבה גדולה, שכמו מולדת, אחרי שהיתה לך כזו, לא תשכח איך זה להיות שם, אבל גם תדע עד כמה היא רחוקה וקשה להשגה.
אבל אחרי שהם כמעט מוותרים, סיפורו של אדם זר, מילים מחיים אחרים, מצליחים לפתע לגעת בהם, ליצור מקום חדש בעולם ולברוא ברגע של כמעט-התגלות, חסד ותקווה.

בשפה המזוקקת, הציורית והחד-פעמית של וייל, שמתפקעת מרגשות ועדיין מלאה בהומור הייחודי והמושחז שלו, הוא מצליח לברוא כאן עולם ישראלי, אבל בעיקר אנושי ומוכר מאוד, שהזרקור המכאיב המופנה כלפיו מאיר אותו גם בחמלה ובאהבה.

עוזי וייל

עוזי וייל, סופר ועיתונאי, נולד בי"ח הסיון תשכ"ד, 29 במאי 1964 בקיבוץ גזית. דור שני לניצולי שואה. בגיל שנה עבר לתל-אביב וגדל בשכונת יד אליהו. נשוי לאמנית איריס דה-בוטון ולהם בן, מיכאל. כתב וערך את השער האחורי בעיתון "העיר", נמנה עם צוות הכותבים הקבוע של "החמישיה הקאמרית", וכתב לתיאטרון ... המשך לקרוא

שם הספר
לאן הולך הזיכרון אחרי שאנחנו מתים? - עמודים לספרות עברית #
הגבול הדק - מילון ציתותים
ביום שבו ירו בראש הממשלה (2003)
מקס הילד הלוחם