ביקורת ספרותית על הבט הביתה מלאך מאת תומאס וולף
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 20 באוקטובר, 2014
ע"י סוריקטה


אני גרה בתל-מונד. זה מקום קטן יחסית ומאד מנומנם. אין שום דבר לספר עליו. גם אם מישהו היה מנסה לכתוב על כל מה שיש פה, על גילי מבית המרקחת ועל דבורה מהסופר ועל אסרף שאחראי על הגננות, גם אם היה עובר על כל המחדלים וליקויי התכנון כמו הכיכר שיש בה תאונה לפחות פעם בשבוע, והיה מתעסק בנבכי הפוליטיקה המקומית שכוללת מלחמות על כלום בין תושבי המקום הוותיקים לפליטי ערי השרון, גם עם כל אלה לא נראה לי שהיה אפשר לכתוב משהו מעניין, בטח לא משהו שמישהו ירצה לקרוא. אבל זה כנראה לא נכון. עובדה. תומס וולף לקח עיירה הררית בדרום ארצות הברית בתחילת המאה העשרים, כזאת שלא באמת קורה בה משהו ופרש את מה שמתרחש בה במשך כמה עשורים על פני 550 עמודים ארוכים ורחבים ועוד בפונט זעיר. וזה היה מעניין, מההתחלה ועד הסוף.

וזה לא שיש בספר הזה אג'נדה. אין. אני חושבת שזו אחת ממעלותיו. נראה כאילו תומס וולף לא מנסה להגיד באמצעות הספר משהו, לא על החברה האמריקאית שצומחת בקצב מסחרר ולא על העיירה המנומנמת שהוא מתאר. הוא רק מספר סיפור של אדם אחד, יוג'ין גאנט, מתאר אותו עוד מטרם היותו, מהיות אביו בן לאב משלו ואימו בת למשפחתה, מספר את סיפור ילדותו ואת סיפור צמיחתו, סיפור שקשור בעבותות אל המקום שבו גדל והאנשים שיש בו, אל ההווה ואל העבר, אל המשפחה שלו, ובלי לנסות לקדם שום נושא חברתי או פוליטי מצטיירת תמונה שקל כל כך להאמין לה, לראות בה את ההתפשטות האמריקאית, את תהליך ההשמנה שלה, ולדעת שצילמו אותה כפי שהיא, בלי פילטרים, סתם ככה מלפנים, ולא נעשה מאמץ להסתיר כלום.

גם שום דבר לא קורה בבת אחת. הכל קשור לעבר ומתפתח לאט. תפיסת העולם, על אף שהיא לא משהו להשוויץ בו, גם היא מוצגת ככה שאין בה שום דבר מתריס, אלא להיפך, היא כאילו מובנת מאליה. היא גזענית, אבל לא גזענות אידיאולוגית אלא אחת שהיא כאילו בלתי מודעת לעצמה ויחד עם זה נמצאת שם תמיד, כמו שומה שיש לך וכולם רואים אבל אתה כל כך רגיל אליה עד שכבר מזמן שכחת שהיא קיימת. והיא גם לא בררנית הגזענות הזו. כושים, יהודים, הכל הולך.

והיא קפיטליסטית, עטה על הזדמנויות, ויש בה תהיות על מקומה של משפחה, על הכבוד שזו ראויה או לא ראויה לו. האם זה באמת כל כך מובן מאליו שנאהב את אלה שילדו אותנו או את אלה שנולדו איתנו. מה יש בעבר המשותף שלנו ושלהם שמאפשר לנו לקבל טינה ואדישות וזלזול ואנוכיות ולחיות עם זה, לפעמים גם לסלוח על זה, באיזו בהירות אנחנו מצליחים לראות את מה שמניע אותם, מתחת לכל המיצגים ומופעי הראווה. והמשפחה הזאת, היא יכולה להיות העם והארץ וכל השאלות נשארות רלוונטיות גם ביחס לזה.

הכל כתוב מאד יפה. גם תרגם את זה יפה אהרון אמיר. והוא עשוי לעורר קריאה נוסטלגית, לא אל זמן ואל מקום אלא אל האופן שבו כתבו פעם, בנאיביות, גם בהנחה שאף אחד לא ממהר לשום מקום ושאפשר להרחיב את המבט ופשוט לספר סיפור, את כל הסיפור, ולאפשר לך להתקרב ולגלות שאכפת לך, אבל גם זה, כמו כל מה שיש כאן, קורה לאט לאט.
41 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
סוריקטה (לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
תודה לך, iki1221.
איקי טרבולסקי (לפני 3 שנים ו-6 חודשים)
בהתחשב במעמדו כסופר האהוב על פיליפ רות, ובהתחשב במעמדו של רות כסופר האהוב עלי התחלתי והפסקתי כמה וכמה פעמים לקרוא את וולף (את על הזמן והנהר, שאם זכרוני אינו מטעה אותי היה הספר היחידי שלו בספריה). כשבכל אותן פעמים הסצנה הארוכה והמשמימה (לדעתי) ברכבת שברה אותי.

אני בטוח שהרבה רגעים קסומים מסתתרים בכתיבתו, במיוחד עתה שדעתו של רות מקבלת כזו רוח גבית, אבל הכשלונות החוזרים ונשנים קצת מרתיעים אותי מלנסות שוב, לפחות לא את על הזמן והנהר. אולי הבט הביתה מלאך קצת פשוט יותר, אני אנסה אותו.

תודה על הביקורת היפה וההמלצה.

סוריקטה (לפני 3 שנים ו-7 חודשים)
תודה רבה, טופי. חיממת לי את הלב.
טופי (לפני 3 שנים ו-7 חודשים)
איזה יופי! מזמן לא נהנתי כל כך! הבעת את דעתי על הספר בחן ובכישרון! ופרט אחד חשוב שכחת, את אריאלה מנהלת הסיפריה הנהדרת. היתכן?
סוריקטה (לפני 3 שנים ו-7 חודשים)
תודה רבה, חני.
חני (לפני 3 שנים ו-7 חודשים)
תמיד קורה משהו גם בעיירות הכי מנומנמות גם אם קטן ופשוט. ביקורת יפה
חמדת (לפני 3 שנים ו-7 חודשים)
הספר הזה שימש את המחבר להוציא גרסה מקוצרת בשם " הנער האבוד " שתורגם לאחרונה בהוצאת זיקית .
סוריקטה (לפני 3 שנים ו-7 חודשים)
רץ, תודה רבה לך.
רץ (לפני 3 שנים ו-7 חודשים)
היופי - מתקיים גם בדברים הפשוטים ביותר - יופי של ביקורת
סוריקטה (לפני 3 שנים ו-7 חודשים)
תודה רבה על התגובות. דוידי, אני מסכימה עם כל מה שכתבת. יחד עם זה, מהבחינה הסובייקטיבית, זה מה שהעניק לי את אורך הרוח אבל אני חושבת שזה כשלעצמו לא היה מספיק לי. זה שאפשר לקרוא את זה גם שמונים שנה אחרי שזה נכתב,אני מייחסת את זה בעיקר לסיפור האישי, למידת האינטימיות שיש בו שהופכת אותו לעל זמני, ולהקבלה שיש בינו לבין ההתפתחות החברתית והתרבותית (וגם מהחופש והאשראי שהוא נותן לקורא, שידע לעשות את זה לבד. גם יכול מאד להיות שהחלק הזה, הנתח שהוא תופס התרחב עם השנים בזכות הפרספקטיבה).
וזשלב, נראה לי שלאלוהי ה Google Maps הפתרונים.
yaelhar (לפני 3 שנים ו-7 חודשים)
ביקורת מרתקת על ספר מסקרן.
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים ו-7 חודשים)
אל תדאגי סוריקטה, את לא לבד...

ודרך אגב, יש לי שאלה. אולי היא תהיה קצת לא מתחשבת ומעצבנת, אבל אני פשוט מוכרח לשאול: איפה זה תל מונד?

לא, ברצינות. באמת שאני לא יודע איפה זה.
דוידי (לפני 3 שנים ו-7 חודשים)
אכן ספר נפלא של סופר גדול אבל אני חושב שזה הרבה יותר מכתוב יפה... הכתיבה של וולף פואטית, רגישה, ממריאה הרחק על כנפי השיר מעבר למציאות הפשוטה. אני חושב שאחד מהדברים החזקים ביותר בספר הזה הוא המרחק בין המציאות היומיומית הפשוטה לבין השפה של וולף שמרקיעה אל השחקים.
אכן ספר מומלץ ואיטי ההפך מהמינגווי. (גם את המינגווי אני אוהב...)
דן סתיו (לפני 3 שנים ו-7 חודשים)
סוריקטה סקירה יפה וכתובה מצוין.
הביקורת המצוינת שלך משכנעת אותי שניתן לכתוב סיפור מרתק לא פחות על עיירה מנומנמת במרכז הארץ (תל מונד) באותם פרמטרים שציינת לגבי אותה עיירה בדרומה של ארה''ב. הרי הגלגולים המרתקים שעברה תל מונד מאז הקמתה משקפים במידה רבה את גלגוליה של החברה הישראלית מחברה חלוצית סולידרית ועד לחברה המקדשת את המצליחנות האישית.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ