<mark>סוויפט</mark> ידוע כיום בעיקר בתור המחבר של "מסעות גוליבר" (שהיה במקור ספר עב כרס למבוגרים דווקא), אבל בזמן אמת הוא היה יותר מזה.
<mark>סוויפט</mark> היה אחד מהוגי הדעות והמסאים הסאטיריקניים הבולטים של תקופתו, אדם שהיה קול משמעותי בשיח הציבורי הבריטי במשך מספר עשורים, מאופיין בשנינות האופיינית לבני עמו.

לא יצא לי לקרוא את <mark>סוויפט</mark> בעבר, ואני מאוד אוהב לקרוא כל דבר שנכתב לפני המהפכה התעשייתית, כי זה פשוט מרתק ללמוד

בתקופת הקורונה, התוודעתי מחדש לרובינזון קרוזו, היצירה הקלאסית של דפו, שיצאה בהוצאת כרמל במהדורה מושקעת ונאמנה למקור. כעת הגיע תורה של עוד קלאסיקה משובחת שגם היא, כמו קרוזו של דפו, כווצה, נחתכה והפכה בעל כרחה לסיפור ילדים, ולאחרונה יצאה לאור מחדש בהוצאת כרמל, בתוספת הערות, ואחרית דבר מחכימה.

בספר המקורי של <mark>סוויפט</mark> יש ארבעה מסעות. המסע לארץ הליליפוטים, הננסים, הידוע מכולם. המסע השני הוא לארץ ברובד

לא מזמן גיליתי שגוליבר, שמזוהה עם ספרות ילדים לרוב, הוא בעצם ספר שנכתב למבוגרים, וכנראה רק בשל הסיפורים המופלאים והסוחפים שעומדים ברקע שלו, הוא ריתק דורות של ילדים וזכה לאינספור עיבודים.
אז כן, מתברר שמדובר בסאטירה מאלפת, שנונה, סוחפת ומשעשעת, שלא נס ליחה גם היום, על מוסדות השלטון, טבע האדם ויחסו לשאר ברואי העולם.
צחקתי לא מעט פעמים לאורך הקריאה ויצאתי עם שתי מסקנות: <mark>סוויפט</mark> הוא גאון והמין האנוש

הקלסיקה הנהדרת של <mark>ג'ונתן סוויפט</mark>. ספר חובה לכל ילד ולכל מבוגר. חבל שהשפה קצת התיישנה אבל הסיפור נותר מרשים ביותר.

בימים אלה של ייאוש כללי מתפשט, תוגה עמוקה נוכח חוסר היכולת דה פקטו לשנות משהו במציאות חיינו העכשווית וניסיון כמעט מגוחך-שקרי להוכיח לעצמך ולקרובים שאתה אכן משתדל לנהל איזושהי צורה של שגרה נואשת - שעה שבא לך ת'אכלס לא לקום בכלל מהמיטה ודווקא להתמכר במודע לעוד איזו סדרת לווין משכתבת הסטוריה בתירוץ קלוקל של פוליטיקלי קורקט מבית היוצר של שונדה ריימס (כן, טוב, בסדר, נסיכות מקלנבורג-שטרליץ זה סיירה לאו

זה לא רק ספר הרפתקאות אלא גם סאטירה וביקורת על האצולה והכתר האנגלי שאפילו שכותב הספר רק מרמז על כך באמצעות סיפור תלאותיו של גוליבר בארצות שונות ומופלאות, עדיין המחבר ראה באצילים אנשים קטנוניים וצרי-עין, שואפי ריב ומדון ואולי גם באנשים האנגלים הפשוטים עצמם <mark>סוויפט</mark> לא חסך את הביקורת שלו. דמותו של גוליבר היא הכלי שבו השתמש המחבר בכדי להעביר את המסר שלו על האצולה וגם לספר סיפור הרפתקאות. חוץ מעניין הבי

הספר צבע את ילדותי. הפלגתי בדימיוני עם גוליבר לכל המקומות המדהימים שהגיע ובליבי התפללתי שיחזור הביתה באיזשהו שלב.