1. מקלות ומנהגים

מי מפחד
מהמנהיגים הגדולים?
בלי זלזול, בלי ספק
תקווה בלי משים
ראו שאין טעם
חברים
טעם בצד שלהם

הם יעשו לך טוב
קח ברווז במתנה
הם יודעים מה הם עושים
זאת תהיה חתונת השנה
קצת צניעות, קצת ענווה
המים בספוג עכשיו תלחץ מעל הראש שלך

היי, זאת לא אשמתנו
אני רק משת"פ
בבקשה בבקשה לא
אני אנגב את האף
אתה לא מבין עשינו סחר הוגן
זה לא היה רעיון שלי
כלומר כן אבל לא רק, הם התחשבו בי
כי אני חבר שלהם, שומע? חבר!
אז הפלתי את הפנס
אז הלכתי כמה צעדים אחורה
אז שכחתי איפה היציאה
מכת הברק הזאת לא פוגעת בריצפה

אפשר לחשוב, מה כבר קרה?
מה אכפת לך לשתף פעולה?
אטפח לך על הגב כדי שלא תחנק
ואז עוד פעם כדי שתחזור אלינו
לא נורא לא קרה כלום
נתראה שבת הבאה

נכתב לפני 10 שנים ו-9 חודשים

2. חוסר טעם וקצב בשירה ציבורית

כדור גועש של ערפל חומצי
אדמה מלבלבת ממוות מוחי
השפרצה של טיפות במתאר עץ כרות
וכל מה שרקב או לחלופין חנוט

סדר הפוך של אותיות במקלדת
כשדברים נולדים במקום ללדת
הפכפך וסמיך אבל לא אינסופי
כמו קישוא מאודה שאכלתי אני
שלא ייגמר אלא בצלם הנר
וישמע בקולו אל תוך המקרר

כי ממתי שביר יתחלף באדיר
ממתי דיר יתנקה וישאג
עד שהופכו על רווחי נשמותיו
ויאמר עכשיו ושמע ויכאב

פליטים רצים לקול פיצוצים
גינה מקסימה של שברי בניינים
עוד מכה על מכה על השטיחות התמידית
חוסר טעם וקצב בשירה ציבורית

נכתב לפני 11 שנים ו-4 חודשים

3. לונגריץ סיטי

הקדמה:
הרעיון בא אלי לראשונה במהלך שיעור תדרוך מכשיר קשר בטירונות.

לונגריץ סיטי:

שובר השולחנות הניח את פטיש הפלדה הענקי שלו, בעל קת הפלסטיק הסגול, על קיר המשרד החיצוני שלו. על הקת התאדתה לאיטה זיעה מידו הלחה בזמן שנכנס לתוך המשרד, לגם פחית מתוך דיספנסר הפפסי, לבש חולצה, וחזר לחצר העבודה שלו, הכתומה מפרחים וחומה מעץ מרוסק.
בפתח החצר חיכו לו אישה שלובת ידיים, בחליפה מחויטת, ומה שנראה כמו הסטארוטיפ הפרימיטיבי ביותר של תייר אמריקאי, בבגדים צבעוניים ופרחוניים, משקפי שמש, כובע קש, ומצלמה תלויה ברצועה מהצוואר.
"מה למעלה?" שאל האיש העצום את הזוג, כשדבריו בעצם מכוונים באופן ברור אל האישה.
"איך אתה עושה, איש?" ענתה לו האישה הבלונדינית, שגם טפחה על כתפו. החלק של כתפו אליו הגיעה, כלומר.
"היי", אמר התייר.
"מארק, זה מלווין, שובר השולחנות שלנו", אמרה האישה. "ובחור, לא יכולתי להגיד בחיי שזה לא אחד האנשים הכי שיש".
מלווין צחק במבוכה, מחכך את גבות כפות ידיו אחת בשנייה.
"איך את, מלאני?"
"די טוב, אתה יודע... פה ושם".
"אחד התיקים שלך נסגר כבר?"
"לא, אתה יודע איך זה. לשופט יש תסביך נחיתות מזדיין או משהו אני חושבת, הוא לא ממש סגור על עצמו נראה לי. שלא לדבר על המושבעים. לפחות שלושה מהם חושבים שהם אלוהים בעצמו".
"טוב, זה לא תהליך שצריך להאיץ בו".
"כן, זה נכון", הסכימה מלאני.
"היי", אמר מארק.
"אני בדיוק מראה למארק את לונגריץ, הוא משלם לי להיות מדריכת הטיולים שלו להיום".
"איזה בלאגן יש לך פה", ציין מארק, מחווה אל השולחנות שהיו מפוזרים בין הפרחים מאחורי מלווין, במספר לא אחיד של חלקים.
"כן", התנצל מלווין, "מצטער, אני חייב לפנות פה פעם בשבוע, אחרת... אחרת פשוט אין מקום, אתה מבין?"
"מבין את הבעיה", אמר מארק.
"התפוקה יפה?" מלאני שאלה את מלווין.
"ברוך השם", ענה מלווין. "רגע, אז אתם עושים טיול בלונגריץ? יופי, אני אצטרף אליכם".
"בטח", אמרה מלאני, לאחר שניכר כי מארק לא היה מעז לומר דבר גם אם מלווין לא היה רחוק באופן כה מגוחך מהממוצע בכל הקשור לממדי גוף.
"יופי", אמר מלווין בשמחה. "מישהו רוצה פפסי?"
"כן", ענו שניהם.
מלווין חזר אל המשרד בריצה קלה, כלומר דילוגים ענקיים, וחזר עם שני בקבוקי פפסי ביחד אחת, ופטישו הסגול והענקי מיוצב על כתפו על ידי ידו השניה. בדרך בין המשרד אליהם חתיכת שולחן כנראה תפסה את תשומת ליבו, כי בתנועה אחת חדה ואגבית הוא הוריד עליה את הפטיש בידו האחת, בצורה כזאת שלא אפשרה לה יותר להתקיים. צלילי הפיצוח השתלבו עם צעדיו המרשרשים ורחש הצמחיה.
הם לגמו את הפפסי בלגימה אחת, ויצאו לדרך. קולה הדק אך המהדהד של מלאני לא הפסיק להישמע כשזאת נשארה נאמנה לתפקידה כמדריכת הטיול.
"מימין אפשר לראות אנדרטה לחללי מלחמת ויאטנם, וממול פה זה בית העירייה שלנו...", בית העירייה, בניין מאובק ומכוסה קורים, המה אנשים בכל אחת מארבעת קומותיו. "והנה עוד אנדרטה לוייאטנם".
לבסוף הם עברו ליד ביתה של ג'סי התופרת. "בוא נעצור אצלה", התעקש מלווין. "היא חייבת לי רבע דולר", אמר.
לנקישות החוזרות בדלת האלון הכבדה שלה לקח לג'סי לפחות דקה להגיב. לכשפתחה את אותה הדלת בחריקה איטית נתגלתה לפניהם אותה אישה שפופה ורזה, עורה אפור ועיניה מקובעות ברצפה.
"שלום ג'סי, איך את?" שאלה מלאני, בקול שקט ומתחשב.
"הכול טוב?" הצטרף מלווין.
"כן... כן, אני חושבת..."
"היי", אמר מארק.
הם נכנסו פנימה, לחדר מואר היטב, וכמעט ריק. שולחן חשוף ומפואר עמד במרכזו יחד עם שני כיסאות. החדר ליד, לעומת זאת, קירותיו לא נראו מבעד לדלת כיוון שכוסו כולם בבדים צבעוניים ובכלי תפירה. על הרצפה נחו מושלכים מספר לא מבוטל של תיקי יד, מחומרים שונים.
"אחד התיקים שלך נסגר כבר?" שאל מלווין.
ג'סי הרימה את תיק העור בידה, וניסתה לקרב את האבזמים אחד לשני בחוסר אונים; הם לא התקרבו למחצית הדרך.
"לא נורא אחותי, את תצליחי בסוף", אמרה מלאני.
"היי", אמר מארק.
"קיבלתם את התלוש החודשי?" שאלה מלאני, כדי לשבור את הקרח. מלווין וג'סי הנהנו. "איזו חבורה של בני זונות", המשיכה מלאני.
"בני זונות", הסכימו מלווין וג'סי.
"למה בני זונות?" שאל מארק.
"ממזרים", ענתה מלאני.
"רוב בני הזונות הם גם ממזרים", ניסתה ג'סי להגיד. "בדרך כלל..."
"ג'סי, יש לך את רבע הדולר שלי?" שאל מלווין.
"לא, האמת היא שהוצאתי את התלוש האחרון על השולחן הזה. מאוד יקר, הוא מאסיה ובכלל..." ג'סי נראתה גאה במידה מסוימת. "אמן מפורסם אחד חרט עליו את המיתולוגיה של-"
"את צריכה עזרה?" שאלה מלאני.
"עזרה במה?"
אבל לפני שמלאני הספיקה לחשוב על תשובה, מלווין הוסיף את ידו השניה אל קת הפטיש, והוריד אותו בכל הכוח, יחד עם כל גופו, על השולחן, שנכנע מיד בקול נפץ אדיר.
"יפה מלווין", אמרה מלאני.
"תודה מלווין, הוא באמת כבר התחיל לעצבן אותי", אמרה ג'סי.
"כל הכבוד מלווין".
מלווין עמד שם כמה שניות, מתנשף, ולבסוף הרים במאמץ את הפטיש שלו בחזרה, לנוח על כתפו.
"ג'סי, את מצטרפת אלינו? אני עושה למארק תיור בלונגריץ", אמרה מלאני.
ג'סי נאבקה עם עצמה ממושכות, ולבסוף כמעט התעלפה כשענתה סוף סוף ב'כן'. הם יצאו מביתה, והמשיכו את התיור. רגליהם כמעט טבעו בבוץ שהיה הכמות האדירה של עלי השלכת שלא פונו מהמדרכה.
"פה זה בית העירייה השני", אמרה מלאני. "אה, והנה פה, בין האנדרטה לויאטנם והאנדרטה למלחמת קוריאה, אתה רואה?", היא סטתה קצת מהמדרכה, והצביעה על חור עמוק בגבעה. "פה זאת מחילת הארנב. כל פעם מישהו אחר שעוד לא עבר את זה נכנס אליה ועובר הרפתקאות משוגעות כאילו".
"למה? מה יש שם?, שאל מלווין. אבל מלאני כבר חזרה למדרכה.
"אה. ופה אחרי בית העירייה, זה הבית של אדון שוקו". היא עצרה לרגע. "אנחנו לא מטרידים אותו".
צמרמורת עלתה בעורפו של מארק. כשהם המשיכו לבסוף ללכת הוא התיק את עיניו לרגע מהבית בצבע הקרם החלק והסתובב, כדי לראות את חלקו האחורי של מלווין נבלע בתוך מחילת הארנב הקטנה, עד שגופו העצום נעלם בתוכה כליל. מלאני הפסיקה סוף סוף לדבר, עד שפגשו גבר צעיר לובש בגדי ספורט וקסדה.
"מלאני, מלאני, מלאני", הוא בירך אותה.
"עולה למעלה שוב, אה?" שאלה מלאני.
"כן, חייב לזוז... להתראות".
"הוא סופר", הסבירה מלאני למארק. "כל פעם שיש לו מוזה, הוא מטפס על מונט לונגריץ, ההר הענקי שלנו, כדי להוסיף לכתב היד שהוא שומר בפסגה הקפואה שם. הוא עושה את זה כבר כמה שנים.
"והנה, מארק, פה זה הבית שלך. אתה בטח מזהה".
"היי", אמר מארק.
"טוב, אני הולכת, לילה טוב", אמרה מלאני, והלכה. מארק שם לב שהיא לא ממש הלכה ישר, אלא קצת התנודדה מצד לצד. הוא החל לצעוד לכיוון ביתו, והגיע למחצית הדרך, כשלפתע ג'סי קראה לו מאחור.
"אני אוהבת אותך".
מארק חזר עד אליה, שורך את רגליו, לקח את ידה, והוביל אותה לביתו הצנוע.

נכתב לפני 11 שנים ו-4 חודשים

4. יותר מדי דברים

ניסיון שנובע מחוסר ניסיון -
עצות וביקורת בונה יהיו יעילים פה, אם שמרתם אותם במיוחד... :)

אם את פה ואני שם
אז מי שומר שלא יישרף בתנור?
ואם אני פה ואת שם
איך נשמע את הצלצול?
יותר מדי דברים הם בעצם אותו הדבר
יותר מדי דברים
והצלצול פוספס
בוזבז
והירקות נשרפו. לא נורא, עדיין טעים
חסר לנו קצת לוגיסטיקה
יותר מדי דברים הם בעצם
אותו הדבר
חייבים להיות להם שמות שונים?
הם למעשה
אותו הדבר
שילמנו מחיר
וזה חשוב לא לשכוח
חשוב

נכתב לפני 11 שנים ו-7 חודשים

5. נגנז

נכתב לפני 12 שנים ו-3 חודשים