א.ש

א.ש

בן 27 ממודעין




» דירג 31 ספרים
» כתב 19 ביקורות
» יש ברשותו 3 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 8 שנים ו-3 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני שבוע וחצי
» קיבל 70 תשבחות לביקורות שכתב

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים
» ספריה משולבת מודיעין

» מדף הדירוגים (4 מתוך 31)

קול קדומים ; אודיסיאה בצפון - הוצאת עופרים תרגום בינה אופק
ג'ק לונדון

דירוג של חמישה כוכבים
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 19 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

פלא,הוא פשוט ספר מרגש. הוא באמת פשוט.הכתיבה קולחת וברורה ומתאימה גם לבני נוער ולאנשים שאינם צולחים ספרים בקלות רבה. לדעת... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-10 חודשים


אני אתחיל את הביקורת בזה שאני אגיד לכם שאני לא אוהב מדע בדיוני,מה לעשות, אף פעם לא התחברתי לז'אנר יותר מדי. אני לא יודע איך ... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-10 חודשים


יש ספרים מסויימים שאתה מתחבר אליהם ואתה פשוט לא יודע למה.מפתיע שזה קרה לי דווקא עם הספר הזה.אני יודע שהדעות בקשר לספר הזה ... המשך לקרוא
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-10 חודשים


את האמת,כשקניתי את הספר לא ציפיתי להרבה.מאז מרטין,הרבה סופרי פנטזיה מנסים לקחת אותנו אל הצד היותר אפל של העולמות שהם יוצר... המשך לקרוא
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-10 חודשים


אני יתחיל בזה שאני יגיד שקארי הוא פשוט ספר קצר ולעניין. אני לא ישקר שהיו לי דעות קדומות על קינג,ניסיתי כמה ספרים שלו לפנ... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-11 חודשים


אלוהים איזה סבל,מה עשיתי לך לרסון שאתה מענה אותי עם כל התאורים האלו. לא אכפת לי איך הפופיק שלה נראה. התחלתי את הספר מנסה לע... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-5 חודשים




מוצגות 1 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

ספר כתוב מעולה מעניין ומותח בדיוק כמו צריך להיות. השתלשלות העניינים היא מהירה, העלילה ממש בולעת את הקורא שרק רוצה לחזור ו... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-11 חודשים


עוקבים אחריו
מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני חודשיים
» אוטובוס (סיפור שכתבתי)
לפני שנתיים ו-2 חודשים
» תודה (סיפור שכתבתי)
לפני שנתיים ו-2 חודשים
» תודה (סיפור שכתבתי)
לפני שנתיים ו-2 חודשים
» דרך (סיפור שכתבתי)
לפני 3 שנים ו-5 חודשים
» תודה רבה ! (סיפור שכתבתי)
לפני 3 שנים ו-5 חודשים
» אבי (סיפור שכתבתי)
לפני 3 שנים ו-7 חודשים
» שק (סיפור שכתבתי)
לפני 3 שנים ו-8 חודשים
» עולמות (סיפור שכתבתי)
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

לפני 4 שנים ו-1 חודשים
» (קארי / סטיבן קינג) Just a girl
לפני 4 שנים ו-1 חודשים
» (קארי / סטיבן קינג) Just a girl
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

אני מניח שיותר קל למצוא שלווה במקומות שלווים. אולם, זה לא מה שחיפשתי, חיפשתי פיסת שלווה בתוך עצמי. אחת שאוכל לקחת איתי לפקק או לקניון. ניסיתי למצוא אותה בזמן שעמדתי בתור, בכניסה מהרציפים אל תוך התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. אין כמו לעמוד בתור על מנת לבדוק את קצה גבול היכולת האנושית. הסתכלתי על השומר עובד בעצלתיים. אותו, לא עניין התור המשתרך. יכולתו להעביר תיקים באורח כל כך איטי, הייתה כמעט מרשימה. אני חושב שהייתי יכול להחביא אדם שלם בתוך אחד התיקים והשומר לא היה מניד עפעף. בדקתי את השעה, האוטובוס שלי יוצא עוד חמש דקות, ולפניי עמדו תשעה אנשים. לפתע, השומר עצר. הוא היה צריך לפהק וככל הנראה זאת הייתה פעולה מנוגדת להעברת תיקים. שריריי התכווצו מרוב עצבים, לא יכולתי לשאת זאת עוד, אין דבר נורא מלחכות. די, לקחתי נשימה, זאת לא אשמתו, גם אני הייתי מותש אילו הייתי נדרש לבצע עבודה כה מונוטונית. רציתי שזאת תהיה אשמתו, רציתי לכעוס, על מנת שלא אצטרך להתמודד עם הדברים האחרים שהרגשתי. ניסיתי להתמקד בשומר. הוא נראה בשנות השלושים לחייו, שיער שחור נפל על פניו וכמעט וכיסה את עיניו השחורות. עיניו נראו כל כך עייפות, עד כי יכולתי לדמיין שהוא מבצע את הפעולה הזאת כבר עידנים. אנשים בתור צקצקו לעצמם, בזמן השומר העביר תיק ועוד תיק באותו קצב עצל. "מה קורה אתו?" העיר הבחור שמלפניי. הוא לבש מקטורן שחור. משקפיו הזהובות נצנצו באור השמש, אשר חדר מבעד לשמיים המעוננים. הוא הביט בשעונו בעודו מעיר את הערה ונצנוץ משקפיו גרם לעיני לדמוע. האישה שמלפניו, העיפה לעברו מבט ביקורתי, אשר הוא הצליח לפספס לגמרי. "אני לא מאמין שאני מאחר" הוא מלמל לעצמו והחל לתופף ברגליו. ניסיתי לא לחשוב, לא לחשוב על בית החולים ועל מה שאני אראה שם. על זה שאחד האנשים החשובים בחיי, שוכב שם לבד ויכול להיות שלא אראה אותו יותר. ניסיתי לא לחשוב על כך שאולי, רק אולי, אני לא רוצה להגיע. השומר, אשר עליו כבר לא כעסתי כלל, נראה כעיוור למתרחש. הוא המשיך להעביר את התיקים, ועצר מדי פעם על מנת לפהק. לי, האופן הרגוע והלא מודע בו הוא עבד נראה כניגוד גמור לחיפזון של הבחור עם המקטורן. האישה המבוגרת אשר עמדה מלפני הבחור עם המקטורן, הבחינה בעובדת זרה עם תינוק, בשולי התור. היא החוותה לה עם היד לבוא לעמוד מלפניה. זה הרגע בו הבחור עם המקטורן, איבד את סבלנותו לגמרי. "זה נראה לך בסדר?" הוא צעק אל עבר השומר. השומר המשיך בעבודתו, מתעלם מההערה. כעת הבנתי, כי הוא לא היה שקוע בעבודתו באופן לא מודע אלא הוא בוחר להיות שקוע בעבודתו. תהיתי, כמה צעקות השומר הזה צריך לספוג כל יום. "זה נראה לכם בסדר?" צעק הבחור אל עבר התור, האישה המבוגרת הסתובבה אליו בכעס
"אתה לא הבן אדם היחיד שמאחר" היא סיננה לעברו. "האישה המבוגרת", הייתה ככל הנראה, בת חמישים וקצת. היה ניתן לראות קמטים ראשונים של זקנה על פניה. תהיתי לרגע, אם ניתן לעמוד את אופיו של אדם על פי קמטיו. האם לאנשים שנוטים לחייך יופיעו קמטים באזורים אחרים מאנשים שנוטים לזעוף. לא הצלחתי למצוא דפוס בקמטיה של האישה. "אני לא מאמין, פאקינג התחנה מרכזית בתל-אביב, הייתי צריך לצפות". "סליחה, האישה הזאת עקפה אותי עכשיו" העיר הבחור עם המקטורן לשומר, בטון שנשמע גבוה ומזלזל. היה ניתן לראות שהשומר שמע את ההערה ובחר שוב להתעלם, מה שעורר את זעמו של הבחור עם המקטורן. "אני לא מבין, אני מדבר רוסית, אמהרית, יש משהו לא מובן במה שאני אומר?" הוא צעק וניגש אל השומר "אתה שומע אותי, אני לא מבין מה קורה פה, כל אחד יכול לעקוף בתור הזה איך שהוא רוצה?". השומר, הרים את עיניו. התסכול בעיניו היה ברור, היה נראה כי העבודה הזו, הצליחה כבר לשבור את רוחו.
"תיגש בבקשה חזרה לתור אדוני, או שאאלץ לקרוא לביטחון" הוא אמר בנימוס. המשפט נאמר ללא רגש כלל, כמו הושמע ממערכת כריזה כלשהי. הרי לא ניתן היה להאשים את השומר, על חוסר הרגש, לאחר שנאלץ להתמודד עם סיטואציות כאלו עשרות אם לא מאות פעמים. דווקא חוסר הרגש הזה, הצליח לעורר אצלי משהו, אולי זה שיקף את חוסר הרגש שאני העדפתי לשהות בו. מוות רגשי, מישור שאתה מגיע אליו כאשר אתה כבר לא יכול להכיל את הכאב שאתה מרגיש. לא רציתי להרגיש שוב, לא רציתי לכאוב. רציתי לעמוד בתור הזה לנצח, רציתי להגיע לבית החולים ולראות אותה פעם אחרונה. רציתי לבכות, אבל לא ידעתי איך.
"תקרא לביטחון, קדימה, יש לנו זמן, אני גם ככה כבר איחרתי". אמר הבחור עם המקטורן והעיף מבט זועף אל עבר התור. אין לי זמן, אין לה זמן. "תשים לב כיצד אתה מתנהג אדוני, אתה מעכב את כולנו", האישה המבוגרת פנתה כלפי הבחור עם המקטורן, אשר לא נרתע כלל."אני מעכב את כולנו? נראה לך שזה בסדר להזמין ככה אנשים לאמצע התור?". העובדת הזרה עמדה ליד השומר, לא ידעתי אם היא מבינה את המתרחש, אך נראה היה כי היא לא חפצה להיות שם כלל. בשלב כלשהו, כבר לא הצלחתי להבחין במילים הנאמרות. הלחץ בחזה שלי גבר עם כל מילה שנאמרה, הרגשתי שאני נחנק. הפנים שלי היו רטובות. לקחתי צעד קדימה, עוד שומרים הגיעו להרגיע את המהומה. לא הצלחתי להבין מי מדבר אל מי, התור כבר לא היה קיים, לרגע כל העולם היה רק רעש, רעש שהתגמד לעומת הלמות הדופק באוזניי. "אני... חייב להספיק את האוטובוס" אמרתי בקול שקט. המהומה פסקה, השומרים, האישה המבוגרת, הבחור עם המקטורן, כולם הסתובבו לכיווני. עמדתי בתוך השקט הזה שנפער, ממלא את החלל. הדמעות נקוו בשפתיי, באפי וחלקם אף טפטפו על הרצפה. לא הצלחתי לעצור אותן, אני לא בטוח שרציתי. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה בה דמעתי כך.
"הכול בסדר?" שאל אותי השומר, עיניו מביעות חמלה וחשש בו זמנית, כמו שקל האם יש לרחם עליי או להיזהר ממני. הופתעתי כי השומר פנה אליי, כנראה שטעיתי בהערכתי אותו. כפי שטעיתי כבר הרבה פעמים בעבר. לא ידעתי מה להגיד ומדוע פציתי את פי מלכתחילה. מזווית עיני ראיתי את האוטובוס יוצא והדבר היחידי שהצלחתי לחשוב עליו היה כיצד הדמעות שלי מנקות את הרצפה המעופשת.
"לא".
נכתב לפני חודשיים
הייתי רוצה להתחיל מחדש,הפעם הייתי עושה את הדברים בצורה הנכונה. לא הייתי חוזר על אותן טעויות, לא הייתי שופך דמעות על הרצפה ולא הייתי מחכה לרגעים אחרונים של דמדומים על מנת להראות אהבה. מדי פעם אני פוגש אנשים אשר לא היו משנים שום דבר ולפעמים אני תוהה אם הם באמת מתכוונים לכך, או שהם אומרים את הקלישאות אשר אנשים מצפים לשמוע.
זה לא משנה, לא המילים החלולות, ולא הרצון שלי לשנות.

אני ממשיך הלאה. אני ממעיט לדבר, מפחד מההד שהמילים שלי יצרו. על אף שראיתי את השמש השוקעת, לא ציפיתי לעלטה כה כבדה. יכולתי לדמיין ישות כבירה כלשהי מכבה את אורו של העולם. אני צועד בדממה בשדה הפתוח, הצלילים היחידים אשר מעיזים להפר את שליטתה האיתנה הינם צליליו של ענף יבש כזה או אחר הנשברים תחת רגליי. התעטפתי במחשבות, בתקווה שהם יצליחו להדוף ממני את נשיכתה של הרוח הקרה. המחשבות העיבו עלי. מחשבות עליך, על חיבוק ופיקניק, שנת לילה נעימה, על מילים שלא אומר לך. חלק קטן בי רוצה שתדעי, הלילות החמים אשר העברנו ביחד, התקווה שראינו אחד בשני, החלומות המשותפים, היו כחלום בהקיץ, ידעתי שאני צריך להמשיך.
תשנאי אותי.
תשנאי אותי בשל אנוכיותי.
איזו קלישאה.
לא הייתי משנה שום דבר.

אני אוהב את הכאב. כמו עשן סיגריה מעופש אשר צורב את דרכו פנימה אל תוך ריאות שחורות מעשן. כמו ארוחת מלכים המתיישבת בבטן המלאה עד להתפקע. הכאב הזה מזכיר לי שעוד יכול לכאוב לי.
כתפי דואבות, זיעה ולכלוך עוזרים לרצועות מטלטליי להעניש את כתפיי.
אני לא אעצור.
הכאב, הוא כבר חלק ממני, יותר אמתי ממראה השדה הצהוב אשר מסביבי וחזק מריח הפרחים הנבולים. הזמן חולף או המחשבות משתנות , זאת אינני יודע. אני נכנע ברצון לשגרת ההליכה. צעד אחר צעד, אני מתמסר יותר, מביא לגופי לקבוע את הקצב. השדה המצהיב התחלף בבקעה טרשית והבקעה התרכזה כולה אל תוך דרך טרשית ופתלתלה. אינני ער לצביעות שבמעשיי. כיצד אני מפספס את כל הנוף אותו אני כה מתעקש להראות לאחרים.
לעיתים אני רואה אנשים בזוויות עיניי, חלקם אף פונים לכיווני. מחשבותיי מקבעות אותי לאדמה הטרשית והחמה. אולי אבדו הם בארץ השוממת, אולי הם זקוקים לעזרה.
במוקדם או במאוחר אני מפנה להם את גבי.
עדיף במוקדם.

הגעתי לצומת דרכים. יתכן כי הדרך הפתלתלה אשר בה פסעתי, בגדה בי לבסוף. ידעתי כי גאוותי לא תאפשר לי לחזור לאחור. בלית ברירה, המשכתי אל עבר פיצול הדרכים, תוהה באיזו מהן עלי לבחור. הייתי כה שקוע בהגיגיי שכמעט ופספסתי את הזר השרוע בפאתי הצומת. זמן רב לא הייתי כה קרוב לאדם ולא חפצתי בכך כלל.
"שלום" הוא אמר, קולו שופע ביטחון וחיוך זחוח מופיע על פניו
בו ברגע זיהיתי אותו כאחד מאלו, אלו אשר לא היו משנים שום דבר, אלו אשר מהם אני מתרחק.
הנהנתי בראשי, פחדתי כי גרוני יבגוד בי ולא רציתי לתת לזר שום יתרון. יש להתנהל איתם בזהירות, עם אלו.
"אני חושב שכדאי להמשיך ישר" מילותיו הדהדו בחלל הריק. אינני מבין מהיכן מגיעה יהירותם. מדוע רוצים הם לפסוע יחד עם אחרים, מדוע לכפות עלי ביטחון או עליצות מזויפת.
אני מעדיף לדעת, לדעת שאינני יודע. ללכת לאיבוד בגפי. ליפול ולקום ולשרוט את הברכיים, לדמם ולכאוב.
להתבוסס בבדידותי ובכל זאת לבחור להישאר לבד.
אני לא צריך יד על הכתף, אצבע מורה, מפה או סימן.
אני צריך רק להמשיך ללכת.
"תודה" אמרתי, קולי שופע ביטחון, חזק ומהדהד. עוצמתו גורמת למילותיו של הזר להידמות ללחישה.
פניתי ימינה, משאיר את הזר המופתע מאחור.

הזמן חולף או המחשבות משתנות, זאת אינני יודע.
זה לא משנה, לא המילים החלולות, ולא הרצון שלי לשנות.
נכתב לפני שנתיים ו-2 חודשים
הרגשתי חרא, אני מצטער על הביטוי, אבל אין לי דרך יותר טובה לתאר איך הרגשתי.
כל הבוקר שלי היה רווי בתקלות. הרגשתי מועקה בפנים, משהו הציק לי. האמת, אפילו לא היה לי זמן לחשוב על מה. הייתי בדרך לעבודה, יותר נכון, הייתי בדרך לעבודה באיחור של חצי שעה. לא הספקתי לשטוף פנים, חברה שלי הייתה עצבנית עלי והרגשתי שאני לא מתקדם לשום מקום בחיים. העברתי את היד בשיער בתקווה שהתוצאה תהיה דומה לסירוק. תקוותי נגוזה מיד כשראיתי את השתקפותי , על גבי חלונו של רכב חולף. עיניים חומות-רדומות, שיער שטני אשר חציו עומד וחציו היה מסורק לצד, ושאריות של משחת שיניים על השפה התחתונה. הפלאפון שלי לא הפסיק לרטוט. כאילו הוא הרגיש שאני עצבני והחליט פשוט לשבור את גב הגמל. הודעה, ועוד הודעה ועוד הודעה. התלמידים שואלים מתי אגיע, החברה שואלת אם הכול בסדר איתי, מה שרמז לי שהיא עצבנית, והחברים שואלים למה הם לא רואים אותי ואיפה אני בכלל. לקחתי נשימה עמוקה, כן, זה לא בדיוק עזר. התקדמתי במורד ברחוב, חולף במהירות על פני העוברים והשבים. ניסיתי לא להיתקל באנשים ובמקביל לסדר את עצמי ככל האפשר, מה שלא כל כך צלח. נתקעתי במישהו.
"תסתכל לאן אתה הולך, מפגר", הוא נהם עלי, מקרב את הפנים שלו אלי מספיק בשביל שאני אוכל להבחין בשערות המבצבצות מאוזניו
" מצטע..ר" מלמלתי, אל עבר גבו ההולך ומתרחק.
הייתי בערך חמש דקות מהבניין אשר אני מלמד בו, כשראיתי את הקבצן. הוא היה זרוק ברחוב הרצל ברחובות, ליד הסופר.
"תגיד לאן אתה ממהר" הוא אמר, רמז לחיוך מופיע בזוויות פיו.
אני לא איזה טיפוס מתנשא, אבל הקבצן הזה, באמת היה מסריח.
הוא שכב שם על חתיכת קרטון, על הבטן, כמו דג וקיסם תקוע בין שיניו. הוא הרים אלי מבט, גבותיו הלבנות-אפורות מתרוממות עם כל מילה שאמר.
בהתחלה, חשבתי פשוט ללכת, אבל יש לי איזה חוק פרטי, שהחלטתי שאני תמיד אקיים, שאני לא אתעלם מאנשים, לא משנה מי הם או איך הם נראים, ועד כה הקפדתי לקיים אותו.
"לעבודה, אני כבר מאחר" השתדלתי לא לעוות את פני, בעקבות גל הריח שבקע מפיו.
"אם אתה כבר מאחר, מה זה משנה אם תאחר בעוד חמש דקות?" הוא חייך
"יש לי תלמידים והם כבר מחכים לי" עניתי בזריזות, מקווה לסיים את השיחה כמה שיותר מהר.
"נו באמת, חמש דקות לפה, חמש דקות לשם, מה זה משנה? תאמין לי, אבי יודע" , אם כמה שהתפתיתי לחלוק תובנות עם אבי, הפלאפון שלי המשיך לרטוט, אלוהים , איך מעבירים אותו למצב שקט. הייתי חייב לזוז.
"אפשר לעזור איכשהו, אבי?" קיוויתי לגשת ישר לנקודה.
"האמת, נראה לי שאני יכול לעזור לך", באותו הרגע הבנתי שהסתבכתי.
"אה, כן?" אמרתי, הבנתי שאני לא אצא מהשיחה הזאת בכזאת קלות.
"אתה נראה לי קצת מבואס, ולחוץ ועצבני ,תשמע, אני בדרך כלל לא עושה את זה, למה יש לי כסף, אבל אני מוכן שתביא לי טיפה".
"אתה בדרך כלל לא עושה את זה?" הסתכלתי עליו, שוכב לו שם על הבטן, על גבי חתיכת קרטון עם כוס חד פעמית מלאה באגורות ובשקלים. היה לו סוודר ומכנס של "דיאדורה" שניהם נראים כאילו הם ראו זמנים יותר טובים. למרות כל זאת, היה באבי משהו אצילי, כמו סנטה קלאוס שהתגלח טיפה ופשט את הרגל.
"כן, אני לא מביא לכל אחד להביא לי כסף, אני בוחר ממי אני לוקח כסף וכמה" אבי ענה לי ברצינות גמורה, ואני עדיין לא הייתי בטוח איך להגיב לטרנד החדש של הקבצנות.
"איך זה בדיוק יעזור לך, אתה שואל?" אבי זרק שאלה רטורית לאוויר " מכיוון שמי שמביא לי כסף, מרגיש יותר טוב אחר כך, ככה בעצם, אני, אבי, גומל להם".
יופי, לא סתם קבצן עצר אותי, אלא קבצן בעל כוחות על-טבעיים.
"וכמה כסף תרצה שאביא לך אבי?"
"וואלה, ממש בא לי מקופלת, אז נראה לי ששלוש תשעים יספיק" הבאתי לו את הכסף עוד לפני שהוא סיים לדבר.
"תודה" הוא חייך, "ואל תדאג, יהיה בסדר" הגבות שלו זזו ביחד עם המילים.
חייכתי חזרה והסתובבתי ללכת, לאחר כמה צעדים, נזכרתי, שלא אמרתי לו את השם שלי בכלל. אני לא יודע למה זה הפריע לי, אבל הסתובבתי, אבי כבר היה בסופר,בעיצומו של תהליך קניית המקופלת, ואני לקחתי נשימה וחייכתי, באמת הרגשתי יותר טוב.


אני לא יודע כמה אנשים פה,באמת קוראים באופן רציף את הדברים שאני כותב.
בזמן האחרון יוצא לי לחשוב על להתעסק בכתיבה, והחלטתי לפתוח דף בפייסבוק שם אני אפרסם את הסיפורים שלי כשיהיה לי זמן לכתוב. אשמח לחוות דעת .אם אהבתם תוכלו לעזור לי בכך שתשתפו את הדף בפייסבוק שלכם, כך שיותר אנשים יחשפו. תודה רבה :) (מקווה שזה מותר כאן)- https://www.facebook.com/pages/Ar/912485442124613" rel="nofollow">https://www.facebook.com/pages/Ar/912485442124613
נכתב לפני 3 שנים ו-5 חודשים
זהי היה יום חם, האוויר בהק באור חום-צהבהב, כאילו מקבל את גוונו של השרב הכבד. הוא סחב שק של אבנים, השק היה מונח על כתפו ושתי ידיו של הבחור אחזו בחבל אשר היה קשור לקצהו. אגלי זעה, טפטפו מפניו אל עבר אדמת ההר השוממת. ההר, התנשא אל על, והוא התרכז בצעדיו שלו, אינו מרים את פניו מעלה. צעד, אנקה וחוזר חלילה. ראיתיו מזיז את כתפו, אולי ניסה הוא לשחרר את המתח אשר הצטבר מסחיבת השק. רציתי לעזור לו, אך שקי היה כבד לא פחות ודרכי ארוכה. אגלי הזעה, החלו ליפול מפניו כמו ענן הממטיר גשם על פני האדמה. אני, פסעתי לצדו ואף אחד מאתנו אינו הוציא מילה, שמרנו את כוחנו למסע המתמשך. לא הייתה שם שום דרך ברורה, ההר היה שומם, הנוף היחידי אשר ניגלה לעיניי היה אבק, אבנים, ובחור אשר סוחב שק כבד. ככל שהתקדמנו, ההר נהיה תלול יותר והבחור שלצדי החל להתקשות. לפעמים שמעתיו מקלל. מקלל את השמש ואת השק ואת ההר, לפעמים אפילו אותי. ניסיתי לא לחשוב, מכיוון שאפילו פעולה זאת, דרשה ממני מאמץ. התקדמתי בקצב נחוש, רגל לאחר רגל, צעד ועוד צעד. שנינו ידענו שאין לנו באמת זמן להפסקה. פעם אחת, חשבתי שהוא עומד ליפול, רגלו נותרה תלויה באוויר כמנסה להשלים את הצעד וכל גופו נטה אחורה, תפסתי אותו במהירות , מאזן אותו על רגליו. גבי כאב, תפיסתו, יחדיו עם מעמסתי גבו מחיר כבד מגבי. כאשר חשבתי שאיני יכול לסבול את החום עוד, היום התחלף ללילה. קור מקפיא עצמות, גופנו רעד, מנסה להתמודד עם צינת הליל. ידעתי ששנינו לא נוכל להמשיך כך זמן רב. בשלב מסוים שרירי פעמו בתיאום מעורר השתאות, כל גופי פעם בסימפוניה עגומה. לקראת אמצע הלילה, ראיתי שהוא מתחיל לדדות, ובידי לא נשאר דבר בכדי לעזור לו. הוא דידה במעלה ההר, עורג להגיע לפסגה, נאנק בכל צעד. רחמי החלו להיכמר באמת כשראיתיו בוכה, אך השק, השק נשאר וכך גם ההר. השק לבסוף הפגיש את הבחור שלצדי עם אדמת ההר הקרה, פניו פגעו ברצפה והוא אינו קם עוד. ראיתי את עתידי לפני, אך התקווה עודנה בערה בי. המשכתי ללכת, משאיר את הבחור ושקו מאחור. הלילה התחלף ליום ולרגע, בירכתי את השמש הקופחת. המשכתי לטפס מעלה, עורג גם אני להגיע לפסגה, וכשהרגשתי שכוחי מתקרב לקצהו , עזבתי את השק וירדתי חזרה
נכתב לפני 3 שנים ו-7 חודשים
כחול, כחול. אסור לי לדרוך על האדום. הלבנים האדומות היו בכל מקום. עשיתי ככל שביכולתי כדי להתחמק מהם. מה שהתגלה כמשימה לא פשוטה כלל וכלל, במיוחד באזורים המרוצפים כמעט כליל בלבנים אדומות. אמא ואבא שוחחו לידי והרעש הפריע לי להתרכז. אני עוד אדרוך על לבנה אדומה בגללם.
"ש..ק..ט" סיננתי מבעד לשיניים קפוצות, טיפות ספורות של רוק ניתזו על חזי. לפעמים, הרגשתי כאילו אני היחידי, שאכפת לו, הם לא מבינים שאני עושה את זה גם בשבילם?
אסור לי, בשום פנים ואופן, לדרוך על הלבנים האדומות. המחשבה על כך בלבד, העבירה צמרמורת בגופי.
אמא ואבא השתתקו לרגע, אבל כעבור כמה שניות הבנתי שאמא מנסה לומר לי משהו והיד הגדולה של אבא נחה על כתפי. ניערתי אותה במהירות, שלא תוציא אותי מאיזון. ידעתי איך אני נראה מהצד, בחור גדול, בשנות העשרים לחייו, שמקפץ, מלבנה, ללבנה. ידעתי מה אחרים חושבים עלי, שמעתי את הלחשושים מסביב. לפעמים, הייתי מביא לזה להסיח את דעתי. אבל עמוק בפנים, ידעתי שהדברים שאני מתעסק בהם, חשובים הרבה יותר. תיארתי לעצמי שאני נשמע מוזר, אף פעם לא התרכזתי מספיק כדי להקשיב לקול שיוצא לי מהפה, היה לי כל כך הרבה דברים אחרים להתעסק בהם. אבל לפעמים, כשהייתי מסתכל על האנשים סביבי, ראיתי את הבעות הפליאה והבלבול למשמע הדברים שאני אומר. בסופו של דבר, זה עניין נורא פשוט, מה חשוב יותר, להתנהג ולדבר כמו שצריך או לא לדרוך על הלבנים האדומות?
בשבילי, זאת הייתה שאלה פשוטה של סדר עדיפויות

ניסיתי לדבר עם דרור בקול רגוע.
"מתוק שלי, אנחנו ממהרים" לפעמים אני תוהה אם הוא שומע אותי בכלל.
הריר נזל לו מהקצוות של הפה ופגע בעדינות במדרכה. דרור כבר בן עשרים ושלוש, למרות שמבחינה פיזית הוא נראה מבוגר יותר. הוא התנשא לגובה של מטר שמונים ושבע והיה בעל כתפיים רחבות, הפנים שלו היו חסרי פרופורציה כליל. אוזניים גדולות, אף רחב, ופה שנמתח לכיוונים הלא נכונים. זה הילד שלי ואני אוהבת אותו. אבל לפעמים אני מרשה לעצמי לחלום, על ילד שיקרא לי אמא, על ילד שיביא לי חיבוק לפני השינה. אני וגדי הסתכלנו על דרור מקפץ לו בין לבנה ללבנה. אני זוכרת תקופות שהיינו מתביישים. הולכים עם דרור ברחובות צדדיים, מתפללים שלא נצטרך לפגוש איזה מכר, או ימים שבהם לא היינו יוצאים כלל. עכשיו, כבר לא התביישתי, להפך, הבאתי לעצמי ליהנות מהיום הנעים הזה. חייכתי לגדי בחיבה והוא חייך אלי בחזרה. לקחתי נשימה עמוקה ואחזתי בכתפיו של דרור, עוצרת אותו במקום. הוא נעמד במקומו, שני רגליו שעונות אחת על השניה על גבי לבנת רחוב בודדה. מבטו פנה אלי. הרגשתי שאני מעירה אותו מתוך חלום, שלרגע העולמות שלנו נפגשים.
"א..מ..א", הוא אמר וחיוך גדול התפשט על פניו. רציתי לחבק אותו, אבל פחדתי שאני אגרום לו בטעות לדרוך על הלבנה האדומה.
"אנחנו מאחרים לדוקטור ברקוביץ', חמוד, אנחנו צריכים למהר". דרור הסתכל עלי ויכולתי להישבע שראיתי שמץ של הבנה אי-שם מאחורי העיניים הכחולות האלה, אבל הוא פשוט שתק.
כמה זמן העברתי בלנסות להבין מה קורה שם, בתוך הראש הזה, כמה שיחות עם גדי וכמה לילות ללא שינה. היה לי קשה לקבל את העובדה שאני אף פעם לא אצליח להבין את הילד שלי באמת.

הסתכלתי על סיוון עומדת שם, עם דרור. זה היה יום קיץ חמים והשמש האירה את שיערה הצהבהב, שזרח כאילו הייתה לו הילה . אלוהים, היא הייתה יפיפייה, עיניים כחולות-ירוקות, שיער מתולתל שגלש עד גבה. אבל הדבר שהכי אהבתי בה, הדבר שהיה הכי יפה לדעתי. הוא תווי הפנים שלה ,שגרמו לה להיראות כאילו בכל רגע היא עומדת לחייך, אפילו במצבים הכי קשים ולצערי היו לנו הרבה כאלה. עמדנו שם, באמצע הרחוב ולפתע הרגשתי גוש של עצב עולה לי בגרון. כן, היה לי קשה. היה לי קשה לראות מבטים מזלזלים ולסבול שיחות מלאות בהתנשאות. הדבר הכי קשה מבחינתי היה לראות את כל המבטים המרחמים האלה ,של האנשים מסביב. לא הבאתי לזה לערער אותי, הייתי חזק, הייתי חזק כי הייתי חייב להיות. הייתי חזק בשביל סיוון, שלא רצתה יותר לעשות ילדים ואם כמה שהיא אמרה לי שהיא בסדר, זה אני שמתעורר כמעט כל לילה רק כדי למצוא אותה בוכה. הייתי חזק בשביל דרור, שאף אחד לא ידע מה צופן לו העתיד, או מה יקרה אתו כשנזדקן. בפנים,הרגשתי שאני נשבר. לא רציתי לקום שוב באמצע הלילה, לקולות של בכי שקט ,עדין , בכי ללא מילים.
אני וסיוון הולכים כבר שנים לטיפול. שמענו כבר את כל המנטרות, אהבה, קבלה, סובלנות , לא להרעיש יותר מדי ובשום פנים ואופן לא להפחיד. הבאתי לכל המנטרות הללו לחלחל ודחקתי את הגוש הזה, פנימה, חזרה. הסתכלתי על המשפחה שלי, על הילד שלי, הדבר הנפלא הזה, ועל אשתי היפיפייה. הלכתי להביא להם חיבוק.

הרגשתי את אבא מוחץ אותי ומזווית עיני ראיתי שהוא עושה את אותו הדבר לאמא. אמא הניחה את הראש על הכתף של אבא ואני הייתי בצד, על אחת הלבנים הכחולות. הם הצמידו אותי לחיבוק שלהם ודאגו שאני לא יצא משיווי-משקל, אז נרגעתי. הרגשתי את הגוף של אמא רוטט, אולי היה לה קר, אבא בתגובה רק מחץ אותנו חזק יותר. הרגשתי שהרגל שלי מחליקה.
"מי רוצה גלידה?" אבא חייך ואמר.
הרגל שלי פגעה באחת מהלבנים האדומות. היה רגע אחד של שתיקה, הפה של אמא נפער, אבא לקח נשימה עמוקה. כלום לא קרה.
"ג...לי..דה" אמרתי וחיוך גדול עלה על פני.
כנראה, בסופו של דבר, הכול מסתכם בסדר עדיפויות.
נכתב לפני 3 שנים ו-8 חודשים
הכל התחיל בשנה שעברה , כשהייתי בן שש-עשרה. זה התחיל באמצע הלילה, פתאום. התעוררתי , מכוסה בזיעה קרה והרגשתי כאב שאי אפשר לתאר במילים. כל הגוף שלי כאב, הרגשתי כאילו יד ענקית מוחצת אותי מבפנים. ניסיתי לנשום, ללא הצלחה,ניסיתי לצעוק, להגיד משהו להורים, לקרוא למישהו, אף מילה לא יצאה לי מהפה, אפילו לא קול. אז נשארתי ככה, במיטה, משותק, עם הכאב הזה. נכון שזאת הייתה רק דקה, מצחיק לתאר את זה ככה, רק דקה.דקה שבה למדתי מהו כאב אמיתי. לא האמנתי כשזה נגמר, כי הרגשתי בסדר, כאילו כלום לא קרה.זה לא שכח בהדרגה, לא הותיר עקבות, כלום.זה פשוט נעלם, הרגשתי בסדר.לרגע אפילו חשבתי שאולי זה היה חלום או שכלום לא קרה.ירדתי לקחת כוס מים, אמרתי לעצמי שאני חייב להירגע.ישבתי במטבח והתחלתי לקחת נשימות עמוקות, כמו שאמא לימדה אותי לעשות כשאני כועס.נשימה, הגוף שלי החל לרעוד פחות ,היד יציבה,עוד נשימה, הפחד החל לשכוח, המחשבות מתבהרות.ואז זה תקף אותי שוב, הכוס נפלה על הריצפה ואני יחד עימה, מתפתל מכאבים.אמא שלי התעוררה, ומיהרה למיטבח.
עדיין קשה לי להוציא את הזעקה שלה מהראש
"רון!"
כל הבית התעורר.אבא הגיע למטבח , תוך שניה, הכרס שלו מקדימה אותו תמיד בצעד.אחותי הקטנה עמדה שם, הסתכלה עלי בתדהמה והחלה לבכות.אני, חסר אונים ,על הריצפה,לא מצליח אפילו לקלוט את העולם סביבי כמו שצריך מרוב כאב.הדבר הבא שאני זוכר הוא שהיינו במיון.פקחתי את העיניים והרגשתי סחרחורת.הרופא עמד מעלי, היה לו תג לבן שהיה רשום עליו דוקטור דורון ליבוביץ.לא נראה לי שמישהו שם לב שהתעוררתי.הרופא עמד ודיבר עם ההורים שלי, הוא נראה בערך בגילם וראיתי שהוא מנסה להרגיע את אבי.
"מה זאת אומרת הכל בסדר, אתה רציני?!, אני ראיתי את הילד שלי, שוכב על הריצפה מתפתל מכאבים"
דוקטור דורון, לא נראה מפוחד, על אף ההתפרצות של אבי.
"דוויד" , הוא אמר ונאנח קלות, אפשר היה לראות שעבר עליו יום ארוך, תהיתי אם כולו קשור אלי.
"אני לא אומר שלא נמשיך לחפש, א..."
"הי"אמרתי וכולם ישר הסתובבו אלי. לרגע, הם נראו טיפה מבוישים, זה היה כמעט מצחיק.
אמא ואבא שלי עמדו שם בפיג'מות.אבא שלי היה לבוש בגופיה לבנה אשר הייתה תחובה לתוך מכנס טרנינג של אדידס, ובקושי הכילה את כרסו.ואמא שלי,בחולצה ישנה, שהיה רשום עליה אוניברסיטת בר-אילן.שניהם עמדו שם, מול דוקטור דורון ,שהיה לבוש במדים הלבנים של בית החולים ושתקו.אבל תוך שניה, אמא שלי, שברה את הדממה.
"רונצ'יי" היא צעקה, ורצה לחבק אותי.והאמת היא שלא התביישתי, פחדתי, שהכאב יחזור, ולא רציתי שהיא תעזוב אותי בחיים, אבא בא והניח את היד שלו על הכתף שלי ואפילו דוקטור דורון חייך אלי, נרגעתי, הרגשתי מוגן.עוד באותו ערב,הכאב חזר, אמא ואבא הלכו לקנות קפה והילי נשארה איתי בחדר.היא נמנמה קצת על אחד הכיסאות בחדר, וגם אני ניסיתי להירדם.כשלפתע זה תקף אותי שוב.הפעם צרחתי, לא הצלחתי לעצור, הצרחה שלי באה מבפנים, מהלב, וביטאה בדיוק את הכאב הפיזי שהרגשתי.הגוף שלי התכווץ כולו, הכאב אפף אותי ולא הצלחתי להתמודד איתו, ראיתי בעמימות את הילי קמה ומתחילה לבכות.שלוש אחיות רצו אל תוך החדר,אחת מהן צעקה לאחרות ,"מהר, תביאו לי כרית",הכל זז לאט פתאום.האחות המבוגרת רצה אלי, השומן מתחת לסנטר שלה,רוטט במאמץ.ראיתי אחות צעירה יותר מתקרבת אלי עם כרית, העיניים שלה היו פעורות באימה.אחת מהאחיות הרימה לי את הראש.הגרון שלי כאב, לא יכולתי לצעוק יותר, כל מה שבקע מפי היה אנחות חלשות, הגוף שלי החל לקרוס תחת הכאב.הכרית, כבאורך פלא הייתה כבר מתחת לראש שלי, לא שמתי לב מתי זה קרה.הרגשתי את הראייה שלי מתערפלת ושוב פעם איבדתי את ההכרה.הפעם, כשהתעוררתי, לא היה אף אחד בחדר.האור שבקע מהחלון, סימן לי שזאת הייתה שעת בוקר מוקדמת.
"אמא?" קראתי חלושות, הזכרון של הכאב עדיין מכווץ לי את הגרון באימה."מתוק, שלי!", אמא שלי רצה לחדר, העיניים שלה היו אדומות, והיה לי ברור שהיא בכתה.אבא, ודוקטור דורון נכנסו מיד אחר כך, שניהם נראו כעוסים.הבעת פנים שלא התאימה לפרצוף השלו של הדוקטור.
"רון, יש כאן מישהי שמחכה לדבר איתך"אמר הדוקטור
אמא ואבא הסתכלו על הדוקטור והנהנו, הבעותיהם מתרככות.
"אמא ואבא יחכו בחוץ"הדוקטור המשיך
"מה, אבל למה,אני רוצה שהם היו כאן" אמרתי בנחרצות
"אני מבין, חמוד, אבל זאת שיחה שבית החולים מעדיף שתנהל לבדך".
"אל תדאג" אבא קרץ, למרות שראיתי שזה היה קצת מאולץ.חייכתי לאבא לפני שהוא ואמא יצאו.
הם השאירו את הדלת פתוחה, ומיד אחריהם נכנסה אישה מבוגרת.היא נראתה לי כבת שישים פחות או יותר, כחושה, ובעלת עצמות לחיים גבוהות.הדוקטור לחש לה משהו שלא הצלחתי לשמוע, ויצא החוצה גם כן.משהו באישה הזאת, גרם לי להירגע.היא התיישבה ליד המיטה, וחייכה חיוך רחב.
"הי רון, אני תמי".
"הי...?"עניתי בהיסוס
"אני ואתה ננהל שיחה קצרה, אל תדאג, זה חלק מהפרוטוקול הכללי של בית-החולים במקרים מסויימים.
פחדתי לקבל עוד התקף, ואמרתי את זה לתמי והיא אמרה לי שאולי השיחה שלנו תוכל לעזור לדוקטור לפתור את הבעיה.
בהתחלה, היא רק ווידאה איתי כמה פרטים יבשים, השם שלי, רחוב , דירה.
אח"כ היא כבר החלה לשאול שאלות לגבי הכאב, מתי הוא קורה, איך זה מתבטא.
לבסוף היא התחילה לשאול אותי, שאלות לגבי המשפחה שלי, ואיך מתייחסים אלי בבית.מהר מאוד, הבנתי מה קורה כאן
"תקשיבי, תמי, הכל בסדר עם המשפחה שלי באמת,"
תמי הסתכלה עלי עם עיניים חומות בצבע דבש, שהיו כמעט גדולות מדי, וחייכה את החיוך המרגיע שלה.
"אני מאמינה לך, פשוט יש כמה דברים שאנחנו צריכים לוודא". וכך השיחה נמשכה.
נשארתי חודשייםבבית החולים.שום דבר לא הצליח לעצור לי את ההתקפים.הרגשתי כאילו הכאב מחכה לי מעבר לפינה.כל פעם הוא בא בצורה אחרת.לפעמים הוא היה נמשך שניה, ולפעמים דקה שלמה.לפעמים הוא היה נעלם ולא משאיר אחריו זכר ולפעמים הוא היה משאיר גלי כאב רוטטים.לרופאים לא הייתה תשובה, עברתי כל בדיקה שאפשר להעלות על הדעת.לאט לאט שקעתי בדכאון.לא הצלחתי להתמודד עם זה, הרגשתי שאני חי בפחד מתמיד.אני לא זוכר מה הפחיד אותי יותר, המחשבה שהכאב אמיתי, או שהכל בראש שלי.
בחודשיים האלה, אבא ואמו נראו כאילו הם הזדקנו בשנתיים.השיער של אבא החל להלבין.ואמא, לא דיברה איתי על שום דבר חוץ מאיך שאני מרגיש.בסופו של דבר החלטתי, שאולי יטיב עם כולם לשמור את הכאב הזה לעצמי.לאט, לאט , המצב שלי החל להשתפר, וכבר לא הייתי מאבד את ההכרה בכל התקף. עם הצעקות, זה לקח יותר זמן, אבל בסוף הצלחתי להשאיר את הפה שלי סגור.כשאמרתי לאמא ואבא שנראה לי שעברו לי ההתקפים, זאת הייתה הפעם הראשונה בחודשיים האלה שראיתי אותם מחייכים.
דוקטור דורון לעומת זאת, הסתכל עליי בספקנות.
"מה, פשוט ככה?"
"כן" עניתי וניסיתי לעטות ארשת של תמימות ילדותית.למרות זאת הדוקטור התעקש שאני ישאר בפיקוח לפחות עוד שבועיים.
אחרי שהשתחררתי מהבית-חולים, ההתמודדות האמיתית שלי החלה.ללכת לבית-הספר ולהתנהג כרגיל, אפילו כשהכאב היה תוקף אותי בשיעורים.
החיים שלי המשיכו, חוגים, בנות, מבחנים, אבל אני הרגשתי שונה.
הרגשתי שזאת המשימה שלי, שמישהו הציב בפני אתגר.אם אנשים מסביבי הרגישו שהתנהגתי שונה, כנראה הם שייכו את זה לגיל ההתבגרות.אבל האמת המרה היא, שהכאב הזה שינה אותי יותר מכל החוויות האחרות בגיל הזה גם יחד.
עם הכאב הזה, היה קשה להתבלבל.זה לא היה סתם כאב רגיל, וכשהכאב הזה הגיע, תמיד ידעתי לזהות אותו נכונה.
זה קצת מוזר להגיד שאפשר להתרגל לכאב, במיוחד לכאב כזה, אבל אחרי השנה הראשונה, זה מה שקרה. הכאב שלי הפך להיות , משהו שבשגרה, התחלתי לראות בו כחבר וותיק שמגיע לבקר.
הוא עבר איתי חוויות שאני יודע שאני בחיים לא אשכח, הדייט הראשון, הנשיקה הראשונה, השבת הראשונה שלי בצבא
כשהוא היה מגיע, הייתי יכול לשכוח מהכל,הייתי רק כאב.
מדהים כמה התרגלתי אליו, בשבע השנים הללו, מאז שהוא הופיע.בקושי הצלחתי לדמיין את החיים שלי בלעדיו
אתמול, כשחגגתי עשרים ושלוש.הכאב הזה נעלם.
עבר שבוע, עד שהייתי מוכן להודות באמת.
המסקנה שהכאב הזה לא יחזור יותר, נפלה עלי, באותה פתאומיות שהכאב הגיע,והשאירה אותי עם כאב, מסוג שלא הכרתי,כאב שאליו עדיין לא הספקתי להתרגל.
נכתב לפני 3 שנים ו-9 חודשים
אני יצור של הלילה.הלכתי במורד הרחוב, הרוח נושבת על פני.רוח קרירה, של בוקר חורפי.לפעמים אני מדמיין את העולם מלא בצבעים, עצים ירוקים, שמיים כתומים.זה טיפה מפחיד אותי, המחשבה שלכל דבר יכול להיות צבע שונה.אני אוהב את השחור שלי.גם קצת מפחיד אותי להיות לבד, ברחוב, מזל שזה היה לילה.אני מרשה לעצמי לצאת החוצה רק בלילות ללא ירח וכוכבים, והאוויר עשה לי טוב.אני יודע שזה נשמע קצת מתבכיין, שאני אומר שאני לבד, ושאני מפחד ובכלל אמרתי לעצמי שאתחיל להסתכל על הצד החיובי של הדברים.הבאתי לרוח לשחק לי בשיער, ונהנתי מהחופש הרגעי.ידעתי שיש לי רק שעות ספורות עד הזריחה.השיער שלי היה ארוך ונחבט אחורה-קדימה, כנגד גבי.
כמה שנים עברו מאז שראיתי את עצמי לאחרונה?
יש לי בעיה נדירה.אני מפחד מצבעים, מכולם.אני חי את החיים שלי ככה, בלי צבע, עובר ממקום אפל אחד לאחר.החשיכה מרגיעה אותי.זה לא הופך אותי לבן אדם רע, אני פשוט קצת שונה, אני חושב.זה לא אומר שאני לא מתגעגע, למרחבים פתוחים ולאנשים.למרות שעל אנשים כבר וויתרתי, זה לא כל כך פשוט להתחבר לאחרים עם בעיה כמו שלי.
ידעתי שאדום יחכה לי בקצה הרחוב. הוא היה אחד מהצבעים היחידים שאני מכיר, ולא הנחמד מביניהם זה בטוח.
"מה, שחורצ'יק, יצאת מהמחילה שלך, קצת לטייל?"
"פחות או יותר"עניתי באדישות מזויפת, זה לא משנה מה אגיד, השתלשלות הארועים תיהיה זהה.
את אדום לא ממש עניין מה שיש לי לומר
"הרבה זמן לא ראינו אותך פה אני וכחול"
כחול צעד מאחורי גבו של אדום וחסם לגמרי את קצה הרחוב.עם אדום עוד איכשהו יכולתי להתמודד, אבל כחול ואדום ביחד היו יותר מדי בשבילי, הרגשתי את אחיזתה המטלטלת של החרדה מכווצת את גופי.כחול עמד שם, חיוך טיפשי מרוח על שפתיו.בכל שניה שעברה, הזריחה התקרבה.גווני השחור, שצבעו את הרחוב עד עכשיו, החלו להחלש.אם הייתי מתאמץ מספיק הייתי יכול לראות רמז לקצה-קצהו של צבע ברחוב האפל לשעבר.ידעתי שהשמש תהרוס אותי.הייתי חייב, ללכת, להיעלם, לחזור לחשיכה שלי.
"אדום, כחול, בבקשה, אתם חוסמים לי את הדרך" הקול שלי יצא הרבה יותר גבוה ממה שהתכוונתי, וכחול צחק בקול.זה לא היה הזמן הנכון להיתקל בשני אלה.אדום צעד קדימה, ודחף אותי אחרונית.נפלתי, ונחבטתי כנגד רצפת האבן הקשה.תחילתו של צבע החל להופיע בשמים.
"אבל אנחנו רק רוצים לדבר איתך שחור" אדום אמר בטון מבשר רעות.
"אז הנה" ניסיתי "הייתה לנו שיחה ממש נחמדה"
אבל כמו תמיד לאדום לא היה אכפת ממה שיש לי להגיד.
המכה הראשונה,שברה אותי, הרגשתי שהכל מתפוצץ בלבן.כחול ואדום עמדו מעלי, חוסמים הכל.לרגע, העולם שלי נעלם.הכל היה שונה.כבר לא גוונים שונים של שחור, הכל היה כחול ואדום ובאמצע , פיצוצים חוזרים ונשנים של לבן.הכאב שלי פעם בתיאום עם הפיצוצים. שמעתי את כחול ואדום מצחקקים.שמעתי את צהוב, איפשהו ברקע, מבקשת מהם להפסיק.ובנתיים העולם שלי השתנה, וגם אני
נכתב לפני 3 שנים ו-10 חודשים
לכל אחד יש קצת שחור,גם לי. אולי זה צבע שמסמל שרע לך,בסדר,אז למי לא.וחוץ מזה זה קצת ברור מאליו לא? אז בגלל זה,כשהוא אמר להתחיל לצבוע,בחרתי את השחור. עשיתי שמש ,ועננים ,ואדמה,וטיפות שחורות,שמרוות אותה. כי בכל מקום יש קצת שחור וזה לא דבר רע.אני לא מבואס בכלל,ואני לא פסימי,אבל למה הציור צריך להיות זוהר כל הזמן,בצהוב וכתום וירוק.בגלל זה ,כשהוא לקח את הציור שלי,והתחיל להזיז את הראש מצד לצד,חייכתי לעצמי.אני לא צריך שאנשים יגידו לי באיזה צבעים אני יכול לצבוע או אם אני יודע לצייר,ולא,אני לא ממש יודע. אבל ציירתי איתה,כי רציתי להיות איתה קצת יותר.והיא לא אמרה לי שאני מצייר מכוער,למרות שהאמת היא שציירתי בערך כמו ילד בן שלוש עם מכחול.היא פשוט שמחה לראות אותי מנסה ."השילוב של הצבעים פה בכלל לא נכון" הוא אמר.אני שתקתי.נהנתי,לקחת את הנייר ולצייר ,בלי לדעת איזה צבעים משתלבים,או מה יוצר מה.היא, ציירה מדהים,למרות שהיא עצמה לא ממש חשבה ככה. והיא בכלל לא השתמשה בשחור.אליה הוא חייך. אז את הציור הבא,עשיתי בצבעים ,שילבתי אותם כמו שצריך,הצורות היו סימטריות וגדולות.כשסיימתי ,הוא חייך גם אלי.אני חייכתי גם,כי הייתי איתה ,והיה לי כיף.כעבור זמן מה הוא כבר שכח שהשתמשתי בשחור והאמת היא שגם אני כמעט שכחתי.
נכתב לפני 3 שנים ו-11 חודשים
9.
נכתב לפני 3 שנים ו-11 חודשים
הקוראים:
  • לפני חודש איקי טרבולסקי בן 38 ממצפה רמון
  • לפני חודשיים קובי בן 47 מתל אביב
  • לפני 3 חודשים תולעת ספרים בת מגבעתיים
  • לפני שנה ו-1 חודשים read and write בת 27 מפתח תקווה
  • לפני שנתיים המעופפת בת 23 מתל אביב
  • לפני שנתיים ו-1 חודשים itay בן 30 מתל אביב
  • לפני שנתיים ו-2 חודשים דניאל טולדו בן 24 מבת ים
  • לפני שנתיים ו-2 חודשים Tammy בת 23 מצפת
  • לפני שנתיים ו-4 חודשים ישנוני בן 18 מנווה-לימלומים
  • לפני שנתיים ו-4 חודשים חוה בת 21
  • לפני שנתיים ו-4 חודשים הקורא בספרים בן 28 מרחובות
  • לפני שנתיים ו-4 חודשים בלש מבולש בן 19 מתל אביב
  • לפני שנתיים ו-4 חודשים הטרמפיסט לגלקסיה בן 43 מיהוד
  • לפני שנתיים ו-5 חודשים Braveheart בן 34 מזכרון יעקב
  • לפני שנתיים ו-6 חודשים הדס בת 25 מירושלים
  • לפני שנתיים ו-10 חודשים גל בן 28 מראשון לציון
  • לפני שנתיים ו-10 חודשים שולי בת 25 מרמת גן
  • לפני שנתיים ו-10 חודשים דיקלה בת 32 מראש העין
  • לפני שנתיים ו-11 חודשים בנצי בן 32 מתל אביב
  • לפני שנתיים ו-11 חודשים שני בת 23 ממודיעין
  • לפני 3 שנים The Chemist בת 25 מרמת גן
  • לפני 3 שנים ו-1 חודשים נופר בת 21 ממצפה
  • לפני 3 שנים ו-2 חודשים אלון בן 26 מאלקנה
  • לפני 3 שנים ו-2 חודשים אור בן 26 מחיפה
  • לפני 3 שנים ו-3 חודשים Gypse בן 20 מישראל
  • לפני 3 שנים ו-4 חודשים אבו עברי בן 34 מחולון
  • לפני 3 שנים ו-5 חודשים בנימין בן 65 משריגים
  • לפני 3 שנים ו-5 חודשים Tuval בן 33 מת
  • לפני 3 שנים ו-6 חודשים עליזה בת 25 מ----------------------------------------------
  • לפני 3 שנים ו-7 חודשים :) בת 27
  • לפני 3 שנים ו-7 חודשים זאת עם השם בת 20 מאשקלון
  • לפני 3 שנים ו-8 חודשים גפן בת 22
  • לפני 3 שנים ו-8 חודשים אור בן 17 מ.
  • לפני 3 שנים ו-9 חודשים מאי בת 20 מחולון
  • לפני 3 שנים ו-9 חודשים LONDON בן 38 מבת ים
  • לפני 3 שנים ו-9 חודשים חוליו בן 26 ממודיעין
  • לפני 3 שנים ו-9 חודשים christabel בת 31 מרמת גן
  • לפני 3 שנים ו-9 חודשים eth'ka בת 34 מבאר שבע
  • לפני 3 שנים ו-9 חודשים ~RAIN~ בת 17 משבע הממלכות
  • לפני 3 שנים ו-10 חודשים Muggle_k בת 24 מPetah tikva
  • לפני 3 שנים ו-10 חודשים eyalg1972 בן 46 מפתח תקווה
  • לפני 3 שנים ו-10 חודשים חני בת
  • לפני 3 שנים ו-10 חודשים Lali בת 19 מעולם המשאלות
  • לפני 3 שנים ו-10 חודשים גברת פלפלת בת 21 מספר אגדות
  • לפני 3 שנים ו-10 חודשים sharon בת 25 מהרצליה
  • לפני 3 שנים ו-11 חודשים alongopro בן 21 מחיפה
  • לפני 3 שנים ו-11 חודשים Angelica בת 18 מעיר האגדות
  • לפני 3 שנים ו-11 חודשים ליירון בת 21 מלהבים
  • לפני 4 שנים משל קפקאי בן 26 ממודיעין
  • לפני 4 שנים may בת 18 מהוגסמיד


הביקורות האחרונות של א.ש שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. בלב היער - הבלשית קאסי מדוקס #1 / טאנה פרנץ' יש ספרים מסויימים שאתה מתחב... המשך לקרוא אורית זיתן לפני שנה ו-3 חודשים
2. פלא / ר"ג' פלאסיו פלא,הוא פשוט ספר מרגש. הוא ב... המשך לקרוא גל לפני 3 שנים ו-8 חודשים
3. פלא / ר"ג' פלאסיו פלא,הוא פשוט ספר מרגש. הוא ב... המשך לקרוא Primrose לפני 3 שנים ו-10 חודשים
4. פלא / ר"ג' פלאסיו פלא,הוא פשוט ספר מרגש. הוא ב... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני 3 שנים ו-10 חודשים
5. הלהב עצמו - החוק הראשון #1 / ג'ו אברקרומבי את האמת,כשקניתי את הספר לא צ... המשך לקרוא albert לפני 4 שנים
6. נערה עם קעקוע דרקון - מילניום 1 # / סטיג לרסון אלוהים איזה סבל,מה עשיתי לך ... המשך לקרוא לינוי לפני 4 שנים ו-1 חודשים
7. קארי / סטיבן קינג אני יתחיל בזה שאני יגיד שקא... המשך לקרוא Noga לפני 4 שנים ו-2 חודשים
8. נערה עם קעקוע דרקון - מילניום 1 # / סטיג לרסון אלוהים איזה סבל,מה עשיתי לך ... המשך לקרוא Noga לפני 4 שנים ו-2 חודשים
9. חשוב על מספר - דייב גרני #1 / ג'ון ורדון אני יתחיל את הביקורת בזה שא... המשך לקרוא סאנדרה נור לפני 4 שנים ו-4 חודשים
10. הלהב עצמו - החוק הראשון #1 / ג'ו אברקרומבי את האמת,כשקניתי את הספר לא צ... המשך לקרוא שין שין לפני 4 שנים ו-6 חודשים
11. הלהב עצמו - החוק הראשון #1 / ג'ו אברקרומבי את האמת,כשקניתי את הספר לא צ... המשך לקרוא cujo לפני 4 שנים ו-6 חודשים
12. הלהב עצמו - החוק הראשון #1 / ג'ו אברקרומבי את האמת,כשקניתי את הספר לא צ... המשך לקרוא eyalg1972 לפני 4 שנים ו-10 חודשים
13. המשחק של אנדר - המשחק של אנדר #1 / אורסון סקוט קארד אני אתחיל את הביקורת בזה שא... המשך לקרוא גלית לפני 4 שנים ו-10 חודשים
14. המשחק של אנדר - המשחק של אנדר #1 / אורסון סקוט קארד אני אתחיל את הביקורת בזה שא... המשך לקרוא שין שין לפני 4 שנים ו-10 חודשים
15. בלב היער - הבלשית קאסי מדוקס #1 / טאנה פרנץ' יש ספרים מסויימים שאתה מתחב... המשך לקרוא רץ לפני 4 שנים ו-10 חודשים
16. בלב היער - הבלשית קאסי מדוקס #1 / טאנה פרנץ' יש ספרים מסויימים שאתה מתחב... המשך לקרוא הקוסמת לפני 4 שנים ו-10 חודשים
17. בלב היער - הבלשית קאסי מדוקס #1 / טאנה פרנץ' יש ספרים מסויימים שאתה מתחב... המשך לקרוא לי יניני לפני 4 שנים ו-10 חודשים
18. בלב היער - הבלשית קאסי מדוקס #1 / טאנה פרנץ' יש ספרים מסויימים שאתה מתחב... המשך לקרוא תמיד קוראת לפני 4 שנים ו-10 חודשים
19. בלב היער - הבלשית קאסי מדוקס #1 / טאנה פרנץ' יש ספרים מסויימים שאתה מתחב... המשך לקרוא cujo לפני 4 שנים ו-10 חודשים
20. בלב היער - הבלשית קאסי מדוקס #1 / טאנה פרנץ' יש ספרים מסויימים שאתה מתחב... המשך לקרוא נתי לפני 4 שנים ו-10 חודשים
21. בלב היער - הבלשית קאסי מדוקס #1 / טאנה פרנץ' יש ספרים מסויימים שאתה מתחב... המשך לקרוא yaelhar לפני 4 שנים ו-10 חודשים
22. בלב היער - הבלשית קאסי מדוקס #1 / טאנה פרנץ' יש ספרים מסויימים שאתה מתחב... המשך לקרוא נצחיה לפני 4 שנים ו-10 חודשים
23. הלהב עצמו - החוק הראשון #1 / ג'ו אברקרומבי את האמת,כשקניתי את הספר לא צ... המשך לקרוא מרינה מ. לפני 4 שנים ו-10 חודשים
24. קארי / סטיבן קינג אני יתחיל בזה שאני יגיד שקא... המשך לקרוא קסם לפני 4 שנים ו-10 חודשים
25. הלהב עצמו - החוק הראשון #1 / ג'ו אברקרומבי את האמת,כשקניתי את הספר לא צ... המשך לקרוא בן אסתר לפני 4 שנים ו-10 חודשים
26. הלהב עצמו - החוק הראשון #1 / ג'ו אברקרומבי את האמת,כשקניתי את הספר לא צ... המשך לקרוא גל פרל פינקל לפני 4 שנים ו-10 חודשים
27. הלהב עצמו - החוק הראשון #1 / ג'ו אברקרומבי את האמת,כשקניתי את הספר לא צ... המשך לקרוא Life Angel לפני 4 שנים ו-10 חודשים
28. קארי / סטיבן קינג אני יתחיל בזה שאני יגיד שקא... המשך לקרוא עולם לפני 4 שנים ו-11 חודשים
29. קארי / סטיבן קינג אני יתחיל בזה שאני יגיד שקא... המשך לקרוא דניאל בן שטרית לפני 4 שנים ו-11 חודשים
30. קארי / סטיבן קינג אני יתחיל בזה שאני יגיד שקא... המשך לקרוא שרוני לפני 4 שנים ו-11 חודשים
31. קארי / סטיבן קינג אני יתחיל בזה שאני יגיד שקא... המשך לקרוא RayOfLight לפני 4 שנים ו-11 חודשים
32. קארי / סטיבן קינג אני יתחיל בזה שאני יגיד שקא... המשך לקרוא fairy tale לפני 4 שנים ו-11 חודשים
33. טרויה - אדון הקשת הכסופה / דיוויד גמל ספר מדהים,מעולה,מרתק! בתור ... המשך לקרוא cujo לפני 5 שנים ו-1 חודשים
34. אוהל הדוד תום / ביצ'ר הרייט סטו כשהייתי קטן ההורים שלי הרשו... המשך לקרוא סוגרים סופית הנחות ענק באיסוף חייגו אפס חמש שלוש שבע תשע שתיים אחת תשע תשע ארבע לפני 5 שנים ו-1 חודשים
35. מקומות אפלים (2011) / גיליאן פלין פשוט ספר אדיר! ג'יליאן היא פ... המשך לקרוא דיבשונית לפני 6 שנים ו-6 חודשים
36. מקומות אפלים (2011) / גיליאן פלין פשוט ספר אדיר! ג'יליאן היא פ... המשך לקרוא קפה לאטה לפני 6 שנים ו-7 חודשים
37. נערה עם קעקוע דרקון - מילניום 1 # / סטיג לרסון אלוהים איזה סבל,מה עשיתי לך ... המשך לקרוא זוהר01 לפני 6 שנים ו-10 חודשים
38. נערה עם קעקוע דרקון - מילניום 1 # / סטיג לרסון אלוהים איזה סבל,מה עשיתי לך ... המשך לקרוא Dani a לפני 6 שנים ו-10 חודשים
39. נערה עם קעקוע דרקון - מילניום 1 # / סטיג לרסון אלוהים איזה סבל,מה עשיתי לך ... המשך לקרוא reader לפני 6 שנים ו-11 חודשים
40. חשוב על מספר - דייב גרני #1 / ג'ון ורדון אני יתחיל את הביקורת בזה שא... המשך לקרוא hadas לפני 6 שנים ו-11 חודשים
41. שאנטראם / גרגורי דייוויד רוברטס ספר חמוד.מראה את הפרצוף האמ... המשך לקרוא etty לפני 7 שנים ו-4 חודשים
42. נערה עם קעקוע דרקון - מילניום 1 # / סטיג לרסון אלוהים איזה סבל,מה עשיתי לך ... המשך לקרוא ר י נ ת לפני 7 שנים ו-5 חודשים
43. נערה עם קעקוע דרקון - מילניום 1 # / סטיג לרסון אלוהים איזה סבל,מה עשיתי לך ... המשך לקרוא אנקה לפני 7 שנים ו-5 חודשים
44. חשוב על מספר - דייב גרני #1 / ג'ון ורדון אני יתחיל את הביקורת בזה שא... המשך לקרוא דבי : ) לפני 7 שנים ו-5 חודשים
45. משאלה אחת ימינה - עמודים לספרות עברית # / אשכול נבו משאלה אחת ימינה זה ספר כזה ש... המשך לקרוא ג'יהאן לפני 7 שנים ו-5 חודשים
46. אוהל הדוד תום / ביצ'ר הרייט סטו כשהייתי קטן ההורים שלי הרשו... המשך לקרוא יעל 93' לפני 7 שנים ו-5 חודשים
47. השליח / מרקוס זוסאק ספר מעולה אחד הספרים הטובים... המשך לקרוא inkheart לפני 7 שנים ו-5 חודשים
48. אוהל הדוד תום / ביצ'ר הרייט סטו כשהייתי קטן ההורים שלי הרשו... המשך לקרוא מלכת הספרים לפני 7 שנים ו-5 חודשים
49. אוהל הדוד תום / ביצ'ר הרייט סטו כשהייתי קטן ההורים שלי הרשו... המשך לקרוא חמדת לפני 7 שנים ו-5 חודשים
50. משאלה אחת ימינה - עמודים לספרות עברית # / אשכול נבו משאלה אחת ימינה זה ספר כזה ש... המשך לקרוא inkheart לפני 7 שנים ו-5 חודשים



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ