את האופניים הראשונות שלי קיבלתי בגיל שש. אבא שלי לימד אותי לרכב עליהם, תפסתי את העיקרון מהר למדי וכבר באותו יום ראשון של רכיבה הסיר אבי מהאופניים את גלגלי העזר. מיותר לציין שאותו יום נגמר בהתרסקות כואבת, ברך פצועה, דמעות הזולגות על פני, ונזיפות שאבי קיבל מאימי בחזרתנו הביתה.
מאז אותו יום האופניים הפכו להיות חלק בלתי נפרד ממני, נסעתי איתם לכל מקום. לצופים, לבית הספר, הם היו איתי בטיולים של שעות ביום הכיפורים ובעיקר בנדודי לספריה בה הייתי מבקר כל יום.הבית שלנו נמצא על פסגתה של גבעה קטנה והספריה נמצאה על פסגתה של גבעה סמוכה. להגיע אליה היה כרוך בדיווש מפרך, עמידה על הדוושות והרגשה (שלרוב היא נכונה) שאם הייתי מוליך את האופניים בידי הייתי מתקדם מהר יותר.
בכדי לנסות ולצמצם את המאבק בניסיון להוביל את האופניים, ואותי עימם, במעלה אותה גבעה הקפדתי לנצל את התנופה שצברתי מהירידה שהיוותה את החלק הראשון מהמסע לספריה. ביציאה מביתי הייתי נכנס לרחוב חסר מוצא מצידו האחד וצומת טי בצידו השני. הוא היה בזוית חדה למדי וריק לגמרי מהולכי רגל ומכוניות. הייתי מגיע בו למהירויות קיצוניות בשביל ילד כה קטן מתפרץ שמאלה בצומת הטי שהיתה בסופו מנצל את התנופה כל עוד היא ישנה כדי להתחיל את הטיפוס במעלה גבעת הספריה. שהאדרנלין מהדיווש המהיר מהרוח החובטת בגופי מתחלף חיש קל בזיעת מאמץ הדיווש והתעלות הרוח מתחלפת ביאוש אי ההיתקדמות.
לעולם, בכל מאות מסעותי לספריה, לא עברה בי מחשבה על הסכנה בהתפרצות, בלי להסתכל או להיזהר, במהירות חמישים קמ"ש, לכביש בו יש תנועה של מכוניות. ובכל אותם מאות פעמים שהימרתי על חיי לא התקרבתי ולו פעם אחת לכדי תאונה או מצב בו מכונית עצרה בחריקת בלמים מרחק מטרים ספורים ממני ועוצרת את נשמתי.
כאשר גדלתי מעט ותחום שיטוטי התרחב, הספריה בשכונה כבר לא סיפקה אותי, עברתי לבית ספר מרוחק מהבית אליו לא היתה ברירה אלא לנסוע באוטובוס, נטשתי את האופניים והם ישבו מעלי אבק וחלודה במרפסת הקטנה שהיוותה את הכניסה אלינו לבית. השנים חלפו להם האופניים נהרסו ונזרקו אחי הקטן ממני בשבע שנים גדל וקיבל אופניים משלו.
באחד הימים בתקופה בה חיכיתי ליום גיוסי הייתי צריך להגיע למתנ"ס לסדר עניין כלשהו והשאלתי את האופניים של אחי כדי לקצר את זמן ההגעה. החלתי באותו טקס מוכר פונה לעבר הרחוב ללא מוצא מאיץ את האופניים לגבול יכולתם ואז כשעמדתי להגיע לסוף הירידה שמתי את ידי על הבלמים מתוך כוונה לעצור ולראות שאין מכונית העוברת ברחוב ושאני יכול להשלים בקלות את הפניה שמאלה הנדרשת ממני. בשניות המעטות שנשארו עד ההגעה לצומת הספקתי להזדעזע מעצמי כמה "הזדקנתי" איזה זהיר הפכתי, איך איבדתי את אותה קלות רוח של הילדות. הנזיפה הקצרה הזו הספיקה בשביל לשכנע אותי, הסרתי את ידי מהבלמים והתפרצתי לתוך הכביש.
מכונית עוצרת בצריחה. אני קופץ מהאופניים ומתגלגל בחוסר חן על הכביש האפור. האופניים זרוקות בצידו האחר של הרחוב, הפוכות, הגלגל האחורי עדיין מסתובב. אדם צועק לעברי מתוך האוטו מילים שלא לגמרי הצלחתי לשמוע או להבין. הלחיים אדומות מבושה. ומחשבה אחת ברורה מהדהדת בראשי. באותו רגע דחוס הבנתי באבחה אחת שאני כבר לא ילד, עינו של אלוהים כבר לא פקוחה עלי כפי שהיתה כל אותם שנים חסרות דאגה, ומהיום אני אצטרך לעצור ולבדוק שאין מכוניות המגיעות מעבר לפינה.
מאז אותו יום האופניים הפכו להיות חלק בלתי נפרד ממני, נסעתי איתם לכל מקום. לצופים, לבית הספר, הם היו איתי בטיולים של שעות ביום הכיפורים ובעיקר בנדודי לספריה בה הייתי מבקר כל יום.הבית שלנו נמצא על פסגתה של גבעה קטנה והספריה נמצאה על פסגתה של גבעה סמוכה. להגיע אליה היה כרוך בדיווש מפרך, עמידה על הדוושות והרגשה (שלרוב היא נכונה) שאם הייתי מוליך את האופניים בידי הייתי מתקדם מהר יותר.
בכדי לנסות ולצמצם את המאבק בניסיון להוביל את האופניים, ואותי עימם, במעלה אותה גבעה הקפדתי לנצל את התנופה שצברתי מהירידה שהיוותה את החלק הראשון מהמסע לספריה. ביציאה מביתי הייתי נכנס לרחוב חסר מוצא מצידו האחד וצומת טי בצידו השני. הוא היה בזוית חדה למדי וריק לגמרי מהולכי רגל ומכוניות. הייתי מגיע בו למהירויות קיצוניות בשביל ילד כה קטן מתפרץ שמאלה בצומת הטי שהיתה בסופו מנצל את התנופה כל עוד היא ישנה כדי להתחיל את הטיפוס במעלה גבעת הספריה. שהאדרנלין מהדיווש המהיר מהרוח החובטת בגופי מתחלף חיש קל בזיעת מאמץ הדיווש והתעלות הרוח מתחלפת ביאוש אי ההיתקדמות.
לעולם, בכל מאות מסעותי לספריה, לא עברה בי מחשבה על הסכנה בהתפרצות, בלי להסתכל או להיזהר, במהירות חמישים קמ"ש, לכביש בו יש תנועה של מכוניות. ובכל אותם מאות פעמים שהימרתי על חיי לא התקרבתי ולו פעם אחת לכדי תאונה או מצב בו מכונית עצרה בחריקת בלמים מרחק מטרים ספורים ממני ועוצרת את נשמתי.
כאשר גדלתי מעט ותחום שיטוטי התרחב, הספריה בשכונה כבר לא סיפקה אותי, עברתי לבית ספר מרוחק מהבית אליו לא היתה ברירה אלא לנסוע באוטובוס, נטשתי את האופניים והם ישבו מעלי אבק וחלודה במרפסת הקטנה שהיוותה את הכניסה אלינו לבית. השנים חלפו להם האופניים נהרסו ונזרקו אחי הקטן ממני בשבע שנים גדל וקיבל אופניים משלו.
באחד הימים בתקופה בה חיכיתי ליום גיוסי הייתי צריך להגיע למתנ"ס לסדר עניין כלשהו והשאלתי את האופניים של אחי כדי לקצר את זמן ההגעה. החלתי באותו טקס מוכר פונה לעבר הרחוב ללא מוצא מאיץ את האופניים לגבול יכולתם ואז כשעמדתי להגיע לסוף הירידה שמתי את ידי על הבלמים מתוך כוונה לעצור ולראות שאין מכונית העוברת ברחוב ושאני יכול להשלים בקלות את הפניה שמאלה הנדרשת ממני. בשניות המעטות שנשארו עד ההגעה לצומת הספקתי להזדעזע מעצמי כמה "הזדקנתי" איזה זהיר הפכתי, איך איבדתי את אותה קלות רוח של הילדות. הנזיפה הקצרה הזו הספיקה בשביל לשכנע אותי, הסרתי את ידי מהבלמים והתפרצתי לתוך הכביש.
מכונית עוצרת בצריחה. אני קופץ מהאופניים ומתגלגל בחוסר חן על הכביש האפור. האופניים זרוקות בצידו האחר של הרחוב, הפוכות, הגלגל האחורי עדיין מסתובב. אדם צועק לעברי מתוך האוטו מילים שלא לגמרי הצלחתי לשמוע או להבין. הלחיים אדומות מבושה. ומחשבה אחת ברורה מהדהדת בראשי. באותו רגע דחוס הבנתי באבחה אחת שאני כבר לא ילד, עינו של אלוהים כבר לא פקוחה עלי כפי שהיתה כל אותם שנים חסרות דאגה, ומהיום אני אצטרך לעצור ולבדוק שאין מכוניות המגיעות מעבר לפינה.