פגישה ראשונה היא בת חודשיים בערך אפורה יפהפיה עיניים מבהיקות מלאת חיים. אהבה ממבט ראשון. אני לא חושב שאהבתי או שאוהב שוב כפי שאהבתי אותה.
לא נתנו לה שם בהתחלה, רצינו לראות איך נקרא לה (כשאנו רוצים שתבוא) לפני שניתן לה שם, רצינו שהשם ינתן מעצמו ולא מכוחה של החלטה מודעת וכך התגבש השם נוני.
בתור גורה היתה מסרבת ללכת לישון גם שעיניה היו נעצמות מעצמן, כמו ילד סרבן שמתעקש שהוא לא עייף גם על סף הירדמות.
הדרך בה היא תמיד ידעה מה היא רוצה, גם כשבקושי ידעה ללכת אי אפשר היה להזיזה ממקומה, וכל ניסיון כזה נתקל מיד בעקשנות שלה לחזור מיד למקום ולתנוחה שניגזלה ממנה.
הבוקר בו התעוררנו מודעים לנוכחות שלה במיטה, נאנקת, מיד ידעתי שהיא עומדת ללדת (לא היה לנו מושג שהיא בהריון), בניגוד למתבקש היא לא פרשה לפינה נסתרת אלא בחרה לעשות זאת בקרבתנו, ביננו שנהיה שותפים מלאים לפחדיה ולשמחתה אחד הביטויים היפים שחוויתי של ביטחון ואמון.
היא ילדה שני גורים באותה המלטה ראשונה אחד מהם נולד מת, היא ישבה לידו שעות מלקקת אותו מיללת יללות קורעות לב מזיזה אותו ברגלה הקטנה, מנסה לזהות תזוזה, חיים בגוף הדמום. עד שפנתה לטפל ולהניק את הגור ששרד. האבל שלה היה כה ברור לעין ונוגע ללב. אחת הפעמים הראשונות שייחסתי לה תכונות ורגשות שייחסתי קודם לכן לאנשים בלבד.
הדרך בה היא תמיד דאגה להיות עם הגור באותו חדר איתנו ואם היינו עוברים חדר היתה אוספת אותו בשיניה ומתמקמת לידינו. במקרה והיה נדרש ממנה לעזוב לרגע את החדר לאחד מעיסוקיה תמיד הניחה את הגור על אחד מאיתנו שנשמור עליו עד שתחזור.
אם נוני היא הדבר שהכי אהבתי בחיי נונון (גם שם שהתגבש מעצמו) היה הדבר שהכי אהב אותי. גם כאן לא נראה לי שאני אחווה אהבה שלמה וללא תנאים כזו שקיבלתי מנונון.
בתור גור המקום האהוב עליו היה השקע בין הצוואר לכתף הוא היה יכול לשבת שם שעות ותמיד שאף להגיע לשם.
כל לילה, ללא יוצא מן הכלל, הוא היה מגיע למיטה ברגע שסגרתי את האור להתכרבל איתי בשנתי. כזו שמחה והנאה מעצם הקירבה היתה בו. ועדיין כל מה שהייתי צריך לעשות כדי שהוא יעזוב היה להגיד לו בקול שקט "נונון אני לא מצליח להירדם" ומיד הוא היה קם והולך.
היום בו אמרתי לנונון שבקרוב אנחנו נוסעים לחו"ל לתקופה ארוכה ונצטרך להיפרד ומיד הוא קפץ מהמיטה רץ לחלון במיטבח וילל דקות ארוכות. יללות שלעולם לא שמעתי ממנו לפני או אחרי. (בכלל הוא היה חתול שקט מאוד וכמעט לעולם לא השמיע קול.)
נוני ילדה שלושה גורים נוספים, אפשר היה לראות את הלימוד והמסקנות שהיא הסיקה מהטעויות שעשתה עם נונון. בעוד את נונון היא פינקה נתנה לו לינוק עד גיל תשעה חודשים (זה היה ממש מוזר לראות אותו יונק שהוא כבר גדול ממנה פיסית), והוא הפך להיות עדין ורך מידי לטעמה. ולעיתים קרובות היה ניתן לראות אותה "נוזפת" בו. עם שלושת הגורים היא היתה הרבה יותר תקיפה. בדרך שהיניקה אותם, שאכפה עליהם משמעת ובדרישות שלה מהם. (למשל גם שהיו בני ימים ספורים היתה מתיישבת להאכיל אותם במרחק מטרים ספורים מהם, קוראת להם ביללות דקות, מקשה עליהם להתקרב לפטמות מכריחה אותם להיאבק כדי לאכול).
בחדר היתה לנו מיטה משנות השישים בערך שאבא שלי העלה באוב מאחד המחסנים מעלי האבק של חבריו. העץ בה היה פריך ומתפורר כך שמידי פעם הייתי צריך לפרק את הרגליים שלה שהיו מתחילות להתנדנד ולהבריג אותן בנקודה חדשה שם העץ מחזיק מעמד פחות או יותר. אספתי את הגורים והנחתי אותם בפינת החדר ופניתי לפרק את רגלי המיטה. איכשהו ברגע שבו נפלה המיטה מהרגליים והתרסקה לרצפה ג'ברינה עברה מתחתיה והמיטה נפלה עליה ושברה את עמוד שדרתה.
היא לא מתה מיד. היא התפתלה בכאב בחוסר אונים על הרצפה כאשר אספתי אותה שטוף דמעות צועק לאלוהים שזה לא יכול להיות ובבקשה שאני אתעורר עוד רגע ויגלה שזה רק חלום. בכיתי כל הדרך אל הוטרינר שגר חצי שעה הליכה מאיתנו, מחבק את ג'ברינה בזרועותי, ובוכה ובוכה...
בדרך חזרה תחושת האבל והאשמה שלי היתה מלאה ושלמה כל כך, כאילו איבדתי בן משפחה או חבר. לא ידעתי איך אני אסתכל לנוני בעיניים, איך אני אבקש ממנה סליחה אגרום לה להבין שזו היתה תאונה. באותה העת לא הבנתי זאת אבל זו היתה מדרגה חדשה לחלוטין שבה מיקמתי את נוני, לתת לה את הזכות לכעוס עלי, להזדקק למחילה ממנה. משמעות הדבר שלא ראיתי אותה כנחותה ממני.
שהגעתי הביתה נוני חיכתה לי ליד הדלת, בכל כוחה של נפשי הדאובה המתחננת למחילה ביקשתי ממנה סליחה, נוני קמה ממקומה ובעיניים מבינות חומלות הרימה רגל ליטפה את לחיי ונכנסה אל תוך חיבוקי,התנהגות כל כך יוצאת דופן מבחינתה, כמו מנסה להגיד שהיא סולחת ויודעת שזו היתה רק תאונה שהיא אוהבת אותי...
התאבלתי עוד ימים אחדים לאחר מכן מתפלש בתחושות האשמה והאובדן הלא צפויות בעוצמתן.עד שברגע אחד של הארה עלתה בי מחשבה על צביעותי. יושב פה ומתאבל על חתול מת בעוד אני הורג ללא שום רגש בערך שלושה חתולים בשבוע רק כי הם טעימים. המחשבה הזו העלימה את תחושת האבל שלי ממותה של ג'ברינה, הרי זה בסך הכל חתול.
לקח לי חודשים אחדים להבין שהצביעות בהתנהגותי לא היתה להתאבל על ג'ברינה, החתולים היו בעיני יצורים אהובים, חברים, בני משפחה. עם קשת רגשות שלמה, אישיות יחידנית, תודעה.....נפש. הכל תכונות שלא יחסתי להם לפני שהכרתי אותם הכרות אינטימית ורבת שנים כל כך. ואם טעיתי בשיפוט חתולים בצורה כזו יתכן וגם פרות תרנגולות, כל החיות שבשיוויון נפש דנתי למוות, מחזיקות באותן תכונות שהופכות את החיים שלהם ליקרים ובעלי משמעות לא פחות מחיי שלי. משם הדרך לצמחונות ושנה לאחר מכן טבעונות היתה קצרה מאוד ומאז לא הבטתי לאחור.
אני רוצה לסיים באמירת תודה מקרב לב לנוני ונונון שלימדו אותי שלכל חיים מחיר משלהם, ויותר מכולם לג'ברינה שהיתה צריכה לשלם בחייה על מנת להטמיע בי את השיעור הזה.
לא נתנו לה שם בהתחלה, רצינו לראות איך נקרא לה (כשאנו רוצים שתבוא) לפני שניתן לה שם, רצינו שהשם ינתן מעצמו ולא מכוחה של החלטה מודעת וכך התגבש השם נוני.
בתור גורה היתה מסרבת ללכת לישון גם שעיניה היו נעצמות מעצמן, כמו ילד סרבן שמתעקש שהוא לא עייף גם על סף הירדמות.
הדרך בה היא תמיד ידעה מה היא רוצה, גם כשבקושי ידעה ללכת אי אפשר היה להזיזה ממקומה, וכל ניסיון כזה נתקל מיד בעקשנות שלה לחזור מיד למקום ולתנוחה שניגזלה ממנה.
הבוקר בו התעוררנו מודעים לנוכחות שלה במיטה, נאנקת, מיד ידעתי שהיא עומדת ללדת (לא היה לנו מושג שהיא בהריון), בניגוד למתבקש היא לא פרשה לפינה נסתרת אלא בחרה לעשות זאת בקרבתנו, ביננו שנהיה שותפים מלאים לפחדיה ולשמחתה אחד הביטויים היפים שחוויתי של ביטחון ואמון.
היא ילדה שני גורים באותה המלטה ראשונה אחד מהם נולד מת, היא ישבה לידו שעות מלקקת אותו מיללת יללות קורעות לב מזיזה אותו ברגלה הקטנה, מנסה לזהות תזוזה, חיים בגוף הדמום. עד שפנתה לטפל ולהניק את הגור ששרד. האבל שלה היה כה ברור לעין ונוגע ללב. אחת הפעמים הראשונות שייחסתי לה תכונות ורגשות שייחסתי קודם לכן לאנשים בלבד.
הדרך בה היא תמיד דאגה להיות עם הגור באותו חדר איתנו ואם היינו עוברים חדר היתה אוספת אותו בשיניה ומתמקמת לידינו. במקרה והיה נדרש ממנה לעזוב לרגע את החדר לאחד מעיסוקיה תמיד הניחה את הגור על אחד מאיתנו שנשמור עליו עד שתחזור.
אם נוני היא הדבר שהכי אהבתי בחיי נונון (גם שם שהתגבש מעצמו) היה הדבר שהכי אהב אותי. גם כאן לא נראה לי שאני אחווה אהבה שלמה וללא תנאים כזו שקיבלתי מנונון.
בתור גור המקום האהוב עליו היה השקע בין הצוואר לכתף הוא היה יכול לשבת שם שעות ותמיד שאף להגיע לשם.
כל לילה, ללא יוצא מן הכלל, הוא היה מגיע למיטה ברגע שסגרתי את האור להתכרבל איתי בשנתי. כזו שמחה והנאה מעצם הקירבה היתה בו. ועדיין כל מה שהייתי צריך לעשות כדי שהוא יעזוב היה להגיד לו בקול שקט "נונון אני לא מצליח להירדם" ומיד הוא היה קם והולך.
היום בו אמרתי לנונון שבקרוב אנחנו נוסעים לחו"ל לתקופה ארוכה ונצטרך להיפרד ומיד הוא קפץ מהמיטה רץ לחלון במיטבח וילל דקות ארוכות. יללות שלעולם לא שמעתי ממנו לפני או אחרי. (בכלל הוא היה חתול שקט מאוד וכמעט לעולם לא השמיע קול.)
נוני ילדה שלושה גורים נוספים, אפשר היה לראות את הלימוד והמסקנות שהיא הסיקה מהטעויות שעשתה עם נונון. בעוד את נונון היא פינקה נתנה לו לינוק עד גיל תשעה חודשים (זה היה ממש מוזר לראות אותו יונק שהוא כבר גדול ממנה פיסית), והוא הפך להיות עדין ורך מידי לטעמה. ולעיתים קרובות היה ניתן לראות אותה "נוזפת" בו. עם שלושת הגורים היא היתה הרבה יותר תקיפה. בדרך שהיניקה אותם, שאכפה עליהם משמעת ובדרישות שלה מהם. (למשל גם שהיו בני ימים ספורים היתה מתיישבת להאכיל אותם במרחק מטרים ספורים מהם, קוראת להם ביללות דקות, מקשה עליהם להתקרב לפטמות מכריחה אותם להיאבק כדי לאכול).
בחדר היתה לנו מיטה משנות השישים בערך שאבא שלי העלה באוב מאחד המחסנים מעלי האבק של חבריו. העץ בה היה פריך ומתפורר כך שמידי פעם הייתי צריך לפרק את הרגליים שלה שהיו מתחילות להתנדנד ולהבריג אותן בנקודה חדשה שם העץ מחזיק מעמד פחות או יותר. אספתי את הגורים והנחתי אותם בפינת החדר ופניתי לפרק את רגלי המיטה. איכשהו ברגע שבו נפלה המיטה מהרגליים והתרסקה לרצפה ג'ברינה עברה מתחתיה והמיטה נפלה עליה ושברה את עמוד שדרתה.
היא לא מתה מיד. היא התפתלה בכאב בחוסר אונים על הרצפה כאשר אספתי אותה שטוף דמעות צועק לאלוהים שזה לא יכול להיות ובבקשה שאני אתעורר עוד רגע ויגלה שזה רק חלום. בכיתי כל הדרך אל הוטרינר שגר חצי שעה הליכה מאיתנו, מחבק את ג'ברינה בזרועותי, ובוכה ובוכה...
בדרך חזרה תחושת האבל והאשמה שלי היתה מלאה ושלמה כל כך, כאילו איבדתי בן משפחה או חבר. לא ידעתי איך אני אסתכל לנוני בעיניים, איך אני אבקש ממנה סליחה אגרום לה להבין שזו היתה תאונה. באותה העת לא הבנתי זאת אבל זו היתה מדרגה חדשה לחלוטין שבה מיקמתי את נוני, לתת לה את הזכות לכעוס עלי, להזדקק למחילה ממנה. משמעות הדבר שלא ראיתי אותה כנחותה ממני.
שהגעתי הביתה נוני חיכתה לי ליד הדלת, בכל כוחה של נפשי הדאובה המתחננת למחילה ביקשתי ממנה סליחה, נוני קמה ממקומה ובעיניים מבינות חומלות הרימה רגל ליטפה את לחיי ונכנסה אל תוך חיבוקי,התנהגות כל כך יוצאת דופן מבחינתה, כמו מנסה להגיד שהיא סולחת ויודעת שזו היתה רק תאונה שהיא אוהבת אותי...
התאבלתי עוד ימים אחדים לאחר מכן מתפלש בתחושות האשמה והאובדן הלא צפויות בעוצמתן.עד שברגע אחד של הארה עלתה בי מחשבה על צביעותי. יושב פה ומתאבל על חתול מת בעוד אני הורג ללא שום רגש בערך שלושה חתולים בשבוע רק כי הם טעימים. המחשבה הזו העלימה את תחושת האבל שלי ממותה של ג'ברינה, הרי זה בסך הכל חתול.
לקח לי חודשים אחדים להבין שהצביעות בהתנהגותי לא היתה להתאבל על ג'ברינה, החתולים היו בעיני יצורים אהובים, חברים, בני משפחה. עם קשת רגשות שלמה, אישיות יחידנית, תודעה.....נפש. הכל תכונות שלא יחסתי להם לפני שהכרתי אותם הכרות אינטימית ורבת שנים כל כך. ואם טעיתי בשיפוט חתולים בצורה כזו יתכן וגם פרות תרנגולות, כל החיות שבשיוויון נפש דנתי למוות, מחזיקות באותן תכונות שהופכות את החיים שלהם ליקרים ובעלי משמעות לא פחות מחיי שלי. משם הדרך לצמחונות ושנה לאחר מכן טבעונות היתה קצרה מאוד ומאז לא הבטתי לאחור.
אני רוצה לסיים באמירת תודה מקרב לב לנוני ונונון שלימדו אותי שלכל חיים מחיר משלהם, ויותר מכולם לג'ברינה שהיתה צריכה לשלם בחייה על מנת להטמיע בי את השיעור הזה.