"גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות", חתם יהודה עמיחי את אחד משיריו. לעומתו שם <mark>גינטר גראס</mark> (בן אותו דור ואותה ארץ) בפיו של אוסקר, גיבור ספרו 'תוף הפח' את המוטו ההפוך: "כל הסבתות התמות, כולן היו לפנים תינוקות מרושעות, מפעפעות-שנאה".

ספרו של גראס, שהוגדר כתשובה האירופית לריאליזם המאגי הלטינו-אמריקאי, הוא ספר מרשים מאד, לפרקים רווי דמיון מרהיב (סצנת ההלוויה הפנטסטית בזאספה בלתי נשכחת), אבל הוא גם

כנראה שוב אני מציג דעה לא פופולרית בנוגע לספר הזה אבל הרגשתי שהקריאה בו גובלת בבזבוז זמן מוחלט.
תוף הפח נחשב יצירת מופת של <mark>גינטר גראס</mark> (הראשון מבין טרילוגיית דאנציג כמו שמכנים אותה). הספר מספר על אוסקר, אדם שהחליט לא לגדול יותר בגיל 3 בגלל שנפל על הראש, אבל בפועל המעשה נעשה כהתרסה שעושה הסופר לאירועי התקופה בין שתי מלחמות העולם. הדרך היחידה של אוסקר לתקשר עם העולם סביבו היא באמצעות תוף הפח שמשליך

על גב העטיפה כתוב "מצחיק טראגי מריר לעגני מקאברי" וכו' וזה לא פלא, הספר נכתב שנים אחדות אחרי מלחמת העולם השניה, בעוד גרמניה בתוך שיקום אחרי שגרמה הרס וחורבן לעצמה ולכל העולם סביבה, והספר בהחלט הוא אלגוריה ברורה לגרמניה הזאת.

ואכן זו פעם ראשונה אני חושבת שאני מתעבת את גיבור הספר שגדילתו נעצרה בגיל 3 ברגע שקיבל לידיו את מתנת אמו האהובה - תוף פח ממנו הוא לא נפרד, ואותו הוא מלווה לאורך הארועים שהוא

אני אוהבת בעלי-חיים.
אני באה מבית של אוהבי חיות וגם העברתי את אהבתי לדור הבא.
כל ספר שמספר על בעל חיים מושך את תשומת לבי ובעיקר אם על כריכתו מתנוסס אזכור לאיזה בעל חיים.

חחחחח איזו פתיחה מבטיחה, לא?

שנות כלב אכן מספר על שושלת כלבים. הסיפור מלווה את שושלת הכלבים שמביאה לעולם את הכלב "אראס" – אביו מולידו של פרינץ, כלב הזאב של היטלר.

את הסיפור על הכלב אראס, הכלב פרינץ וכלבים אחרים מספר "

הכלבה שלי שהיתה בת קרוב ל 18 שנים רגילות הלכה לעולמה ביום ראשון, עצב גדול, אז לפי שנות כלב היא היתה אמורה להיות בת 122. אלא שאני לא מאמינה בשנות כלב, אני מאמינה שכלב נחשב לבוגר החל בגיל שנתיים ועד בערך 11 ואז הוא מתחיל להזדקן לאיטו לפעמים עד גיל 20 שאז הוא ישיש באמת.

בספרו של <mark>גינטר גראס</mark> שושלת כלבי רועה גרמני מיוחסת שנועדה להרבעה, מלווה כצל את מהלך העניינים ואני אומרת עניינים כי יש כאן מעין סיפו

<mark>גינטר גראס</mark> הוא סופר מחונן שיודע לספר סיפור. הוא מטיל אותנו מיד כביכול למרכז הזירה ועוד כשאף איננו יודעים עדיין בתחילה "מי נגד מי" ואת המקום והרקע ולמרות זאת לובשות מיד הדמויות חיים ואנחנו מתחילים להכיר אותן תוך כדי מעשיהן. גיבור הרומן הזה יואכים מאלקה או כפי שהוא מכונה כאן כרגיל בקרב נערי התיכון הרגילים לקרוא איש לרעהו בשמות המשפחה שלהם -"מַאלקֶה", הוא נער מיוחד מבחינות רבות אבל קודם כל מבחינה חי

אני מאוד אוהב אוטוביוגרפיות. ובכן "קילוף הבצל" הוא סוג של אוטוביוגרפיה. כלומר חלקית שמכסה את שנות ילדותו וצעירותו של הסופר <mark>גינטר גראס</mark>. שנים אלו היו שנים סוערות בהיסטוריה של גרמניה והמחבר לקח חלק פעיל בהתרחשויות. הוא איננו מסתיר מאיתנו למשל את חברותו בתמועת הנוער הנאצי ה"היטלר יוגנד" ואת היותו לקראת סיום מלחמת העולם חייל ה"אס אס" המפורסם לשימצה לאחר שהתגייס לצבא הנאצי בהתנדבות כנער. אין זה משנה מה

<mark>גינטר גראס</mark> כותב על גרמניה של רפובליקת ויימאר, דרך משבר האינפלציה של שנות ה-20, ה"שגשוג" התרבותי של הקברטים והסאטירה בשנות ה-30' עד לשפל הגדול של ארצות הברית והמיתון בגרמניה. נשמע כמו שיעור היסטוריה? בהחלט, למעשה המפגש הראשון שלי עם הספר הזה היה בשיעור היסטוריה של כיתה י"א. צר לי להגיד שהוא משעמם כמו השיעור, הכתיבה דלה, ללא שום נרטיב או עלילה, או אפילו פואנטה. מגדולי הסופרים, ויש לו כל כך הרבה יותר

<mark>גינטר גראס</mark> אומנם זוכה פרס נובל לספרות כותב כאן ספר שמבחינה היסטורית מאוד מעניין אבל ..הכתיבה אוי לכתיבה קראו לזה נובלה...נו אז קראו.


סיפור מעניין אבל מציע שתקראו אותו במקום אחר ולא בספר הנ"ל.