“מי שמכיר את הכתיבה של אפלפלד יודע שהציר המרכזי שלו הוא מלחמת העולם השנייה, החיים לפניה, או החיים בצילה. אין כמעט משהו אחר.
גם כאן אפלפלד חוזר אל המלחמה, והפעם מיד אל סופה, כאשר תיאו, ניצול מחנה 8, מחליט לעשות את דרכו חזרה הביתה, ברגל, בלי עצירות מיותרות, ובלי עיכובים. הספר בנוי פרקים קצרים, והכתיבה משרה אווירה מאוד חרוכה כמו האדמה אחרי קרב ואפלולית כמו אירופה בדמדומי החורף. הדרך עצמה רצופה מפגשים עם ניצולים ועם משתפי פעולה, מלאה בהזיות וחלומות, זיכרונות וניסיון סיזיפי לחזור לחיים כפי שהיו לפני, לחזור ולקנות את היכולת להאמין באדם ובטוב ליבו.
ההחלטה שלו לעזוב את חבריו הניצולים הנשארים במחנה ועוסקים באכילה ושתייה מוגזמת ואף הוללת, לא הייתה פשוטה ולכל אורך הספר תיאו נדרש אליה ונאבק איתה, כאומר: השואה נגמרה והדרך היחידה לחזור לחיים היא פשוט לחזור לחיים, אסור להישאר במחנה, אסור להתקבע בהגדרת 'ניצול'. תהליך החזרה של תיאו מלווה בהרבה זיכרונות מאביו ומאמו, שהיו טיפוסים מאוד יוצאי דופן. אמו רוחנית מאוד, רליגיוזית, ועל אף יהדותה, מבלה את ימיה שלפני המלחמה בטיולים למנזרים וקפלות שכוחות, אחר נופים קסומים ובחיפוש אחר המוזיקה של באך, שלדעתה רק היא יכולה לשחרר אותה ולקרב אותה לאלוהות. עם אביו, תיאו נפגש באמת, רק לאחר המלחמה כאשר הוא פוגש במקרה ידידת נפש של אביו, והיא בעצם מספרת לו על אביו ועל תכונות נפשו המופלאות.
השיבה הביתה של אפלפלד נמשכת קילומטרים רבים על פני אירופה השסועה, החרבה, החוטאת ואולי אף זו שאין לה זכות קיום. עבור רבים שעוד בינינו אולי המסע עדיין לא הגיע אל סופו.”
